"מה טובו אוהליך יעקב" (כד ה)
קוראים לו ד"ר יצחק קופרמן, והוא נחשב לאחד ממומחי הלב הגדולים בארץ, שזכה להיות רופאם של כמה מגדולי ישראל המפורסמים. לפני עשרות שנים הוא עלה ארצה, עם משפחתו וילדיו, והתיישב בני ברק.
הגם שמוצאו לא היה מהונגריה, השתלב הרופא הנכבד בבית כנסת שכל מתפלליו נמנו על יוצאי הונגריה, וכל ענייני הקהילה ומנהגיה הושתתו על היסודות של גדולי הונגריה. כיצד קרה הדבר? איך התחבר ד"ר קופרמן לקהילה זו?
הפתרון כולל בתוכו סיפור שאותו כדאי לחרוט על לוח-הלב, משום שיש בו נפקא-מינה לכל בתי הכנסת די בכל אתר ואתר.
מה הפעולה הראשונה שעושה יהודי שומר תורה ומצוות, כשהוא מגיע לארץ חדשה, ובמיוחד ארץ ישראל? – מחפש לעצמו בית כנסת, שבו יוכל לקבוע את מקום תפילתו. גם ד"ר קופרמן עשה כך, וכיון שגם ילדיו היו כבר בגילאים כאלה שהלכו יחד איתו להתפלל, צריך היה למצוא בית כנסת שיכיל את כל המשפה הכבודה.
בשבת הראשונה לבואו לבני ברק, נכנס ד"ר קופרמן עם ילדיו לבית כנסת פלוני, סמוך למקום מגוריו, התיישב על אחד הספסלים והחל להתפלל. לא חולפת דקה, ובהיותו ב'ברוך שאמר' נוקש פלוני על גבו ומבקש ממנו לפנות את המקום
"זה הספסל שלי מימים-ימימה", אמר האיש. קם הרופא ממקומו, ועבר לספסל אחר. והנה, רק הגיע ל"אשרי יושב ביתך" וכבר הוא מרגיש נקישה נוספת, ושוב הוא מתבקש לשים פעמיו למושב אחר. לפני 'שמונה עשרה' הוא נתקל פעם נוספת בבקשה דומה, מצד מתפלל הטוען על זכותו לשבת על הכסאות התפוסים.
'כאן לא אוכל להתפלל'
בסופה של מערכת-הנדודים הזו, מצא לעצמו פינה כלשהי וישב בה עם ילדיו, אבל אין לתאר את ההרגשה המאכזבת שפקדה אותו. והנה כאשר הגיעה התפילה לסיומה, הוא נתקף באכזבה נוספת. כמעט אף אחד מהמתפללים לא מקדם אותו בברכת 'ברוכים הבאים', לא מתעניינים בו, ופונים ללכת איש איש לביתו.
"בבית כנסת זה לא אוכל לקבוע את מקום תפילתי", הוא אומר. "כיצד אפשר להתפלל במקום כזה, שבו לא יודעים כיצד להתנהג עם אורחים שזה-עתה עלו לארץ?". לתומו היה סבור שמדובר בתופעה חד-פעמית, שלא תחזור על עצמה בבתי כנסת אחרים. המציאות לא היתה כזו.
בשבת הבאה נכנס ד"ר קופרמן לבית כנסת אחר, ומה גדלה אכזבתו ותדהמתו, כאשר נתקל בהתייחסות דומה. מעבירים אותו ממקום למקום, אף אחד אינו מקדם אותו בברכה, ולא מאיר לו פנים כיון שמלבד מקום-תפילה, חיפש הרופא גם קהילה מתאימה שאליה ואל מנהגיה יוכל להתחבר, היתה המשימה קשה שבעתיים.
בדרך-לא-דרך נודע לו על קהילת 'אגודת רעים', ברחוב רבי עקיבא 72, וחבריו שכנעוהו להגיע ולהתפלל שם. בית כנסת זה נוסד, כידוע, על ידי עולי הונגריה, ואחד המייסדים הראשונים היה רבי אליעזר רובינשטיין זצ"ל.
למרות שהדוקטור לא הגיע מארץ זו, הוא החליט שלאור החוויות שהספיק לעבור בבתי כנסת אחרים, שווה לנסות את מזלם שם, ב'אגודת רעים'.
הוא מגיע להתפלל עם ילדיו, ומתיישב על אחד הספסלים, תוך שהוא תופס כמה מקומות. והנה אף אחד לא מבקש ממנו לקום. לא ב'ברוך שאמר', לא ב'אשרי', וכך עד סוף התפילה…
ולא רק זה, אלא שבסיום התפילה ניגשים אליו כמעט כל המתפללים ומקדמים אותו בפנים קורנות ומאירות, ו…מבקשים ממנו שיקבע אצלם את מקום תפילתו. התמונה המעודדת הזו חוזרת על עצמה גם בשבת השניה. הוא מתיישב על הספסל, ואף אחד אינו מזיז אותו. וכך גם בשבת השלישית.
רק עכשיו הוא הבין…
בשבת הרביעית לבואו לבית הכנסת 'אגודת רעים', איחר ד"ר קופרמן והגיע כמה דקות לאחר תחילת התפילה. והנה הוא רואה שהספסל שעליו ישב ב-3 השבתות האחרונות, תפוס על ידי אחד המתפללים, וילדיו…
רק עכשיו הוא הבין שבעצם המקום הזה היה שייך לאותו יהודי, שהחליט לוותר על זכותו, ואיפשר לאורח לשבת שם במנוחת הדעת, עם הילדים שלו.
"בבית כנסת זה אני קובע את מקום תפילתי לצמיתות", הודיע ד"ר קופרמן. ואכן, מזה עשרות רבות בשנים שהוא נמנה על מתפלליו הקבועים של 'אגודת רעים'.
סיפור זה, מן הראוי שישמע בכל בתי הכנסיות, ויופקו ממנו הלקחים הנכונים. גם אם לא מדובר במי שמחפש לעצמו מקום-של-קבע להתפלל בו, אלא הגיע לבית הכנסת כאורח, כדי להשתתף באחת השמחות, ומחפש לעצמו מקום-ישיבה, שבו יוכל לשבת עד סוף התפילה – חובתו של כל אחד מן המתפללים לסייע בעדו, לקדמו בברכת 'שלום עליכם' ו'ברוכים הבאים', ולהעניק לו הרגשה טובה.
כשמדובר אכן באורחים המגיעים לשמחות, המשימה היא קלה יותר, אבל עדיין נחוצה מאוד… במיוחד כשמדובר בשמחה המרכזת סביבה אורחים רבים, וקל-וחומר אם השמחה נערכת בשבת עמוסה ממילא, כמו שבתות בין-הזמנים, כשהבחורים נמצאים בבית הוריהם.
לעיתים תכופות יוצא לנו להיתקל באורח הנכנס בשערי בית הכנסת, וכיון שהוא אינו רוצה ליטול את מקומו של אף אחד, הוא כמו-מבקש שידריכו אותו היכן אפשר לשבת, מביט אנה ואנה, ומצפה שאחד המתפללים הקבועים יבחין בו, ויוביל אותו אל המקום הנכון.
הרי רק מי שמתפלל בקביעות במקום ההוא, יודע היכן באמת יש מקומות פנויים. מי נמצא ומי לא נמצא, מי מתפלל במנין זה, ומי במנין אחר, כך שהמקום שלו פנוי עתה, וכל כיוצא באלה הפרטים, שהאורחים אינם מודעים להם.
האורחים מגיעים בדרך כלל יותר מוקדם מהמתפללים הקבועים, כשמרבית המקומות עדיין פנויים, ועל כן הם תופסים ספסלים, בסומכם על הלב-הטוב וגמילות-החסד של המתפללים הקבועים, שלבטח יאפשרו להם לשבת באופן חד-פעמי על המקום שלהם, ולא יקימו אותם.
האורחים לא עושים חשבון, שיתכן ש'פעם האחת' הזו כבר היתה בשבוע שעבר, וגם לפני שבועיים ושלושה, בשמחות אחרות שהתקיימו בבית הכנסת, וגם אז התיישבו האורחים במקומות הקבועים, וגרמו לאי-נעימות למתפללי בית הכנסת.
כמה נעימות אנחנו יכולים לגרום במו-ידינו, אם ניגש אל האורחים ונסייע בידם בכל הצטרכויותיהם, ולא רק שנוביל אותם אל המקומות הפנויים, אלא גם נצייד אותם בחומש ובסידור, ואף נאמר להם שאם הם זקוקים לדבר נוסף, שיפנו אלינו.
לא תמיד מחויבים לוותר על המקום
לפעמים מגיעים אל השמחות אנשים רחוקים מיהדות, הנמנים על קרובי המשפחה, ואם לא מתייחסים אליהם כראוי, ובכל הכבוד הנדרש, אנחנו גורמים לחילול השם חמור, ומביאים את האנשים הללו להסיק מסקנות לא נכונות על בתי הכנסיות שלנו.
ומאידך, התייחסות נכונה עשויה לקרב אותם באופן משמעותי לשמירת מצוות, וכל הזכויות לכך תישמרנה למי ש…הגיש להם סידור, וסייע בעדם בהגיעם לבית הכנסת.
נכון שלא תמיד מחויב אדם לוותר על מקומו. במיוחד אם האבא אינו מגיע לבדו, אלא עם ילדיו, והם – אם לא תושיב אותם במקומות הקבועים, עלולים 'לעשות שמח'. אבל, צריך לחפש דרך נאותה כיצד לפנות אל מי שהתיישב על מקומנו, ואף לחפש עבורו מקום חילופי ולהובילו לשם. במקרים אלה כדאי מאד לחשוב כיצד אנחנו היינו מרגישים בסיטואציה דומה ובשמחות הנערכות במשפחה שלנו. כמה היינו רוצים שייגשו אלינו ויסייעו לנו להסתדר בבית הכנסת! כמה היה נעים לנו שלא היו מתעלמים מאיתנו! וכך ננהג גם כלפי אנשים אחרים.
מספורו של ד"ר קופרמן נוכל גם ללמוד, על החיוב להקביל את פניו של כל מי שמגיע למקומנו, ולעשות זאת בנועם ובחביבות.
לפעמים אנחנו יכולים להיתקל בבית הכנסת בפנים בלתי-מוכרות של פלוני, והנה הוא מגיע גם מחר ומחרתיים, ונראה שהתיישב כאן בקביעות, אולי קנה/שכר דירה, ואף אחד אינו מקדים את פניו בברכת 'שלום-עליכם' פשוטה, לא מתעניינים בו ולא שואלים בשלומו.
מרוב הבלבול, וחוסר יישוב-הדעת המאפיין את תקופתנו, זה יכול לקרות לנו גם במעלית של הבנין… כאשר נוסעים עם דייר חדש, ולא מגלים אכפתיות בזהותו ובשלומו. לא שואלים אותו מאין בא, ולאן הוא הולך. ופוק חזי מאי עמא דבר, לצערנו…
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)
