ואם בריאה יברא ה׳ – הראב״ע פי׳ לשון כריתה כמו וברא אתהן בחרבותם. דלא ניחא ליה לפרש בריאה על המצא יש מאין, כי כבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהם שאולה, והרמב״ן השיב עליו כי אף שבקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת אבל פתיחת הארץ לבלוע הוא חדוש שלא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבות ברעש, תשאר פתוחה גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים, אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאילו הוא נברא מאין, והרא״ש טען ע״ז דאפ״ה אין כאן בריאה חדשה, ורז״ל אמרו שפי הארץ נברא בין השמשות כאילו אין זה מטבע הנברא מששת י״ב, ואם הדבר כן שהמנהג הוא לפתוח ולסגור ואין הפרש אחר רק שכאן סגר מיד, ודאי אין זה מספיק להקרא בריאה חדשה שנברא יש מאין. והרי״א נדחק בזה עד שאמר מלת יברא הוא עתיד במקום עבר והיה ראוי לומר ואם בריאה ברא ה׳, יעו״ש בפי׳.
ול״נ מלת בריאה כאן הוא מן ויד ברא (יחזקאל כ״א) שפירש״י בשם מנחם לשון בחירה וברירה, וכפי׳ הרד״ק מענין ברו לכם איש, אלא שזה מבעלי הה״א וזה מבעלי האל״ף, והונח לשון ברירה ובחירה על הפרשת והבדלת דבר אחד מן השאר (אויסגעזאָנדערט), ויהיה טעם ואם בריאה יברא ה׳ שיתהוה כאן דבר המופרש והמובדל בענינו (עטוואס בעזאָנדערעס ערשיינען לאססען), שלא תהיה מיתתם מיתה טבעית הנהוגה, והוא הפך מ״ש מקודם אם כמות כל אדם. ומזה לדעתי ועם נברא יהלל (תהלים ק״ב) כלומר העם הנבחר לה׳ והנברר אליו הם יהללו. ובתחלת בראשית עוררנו על מלת ברא שהוא גם כן מענין ברר, ע״ש.
נאצו – ת״א ויב״ע ארגיזו קדם ה׳. הוסיפו מלת קדם, כי אין התעוררות אצלו ית׳. ואין צורך לזה, כי יש לפרש נאצו, כמו נאצו כל תוכחתי וכמו (שמואל א ב׳) נאצו את מנחת ה׳ דתרגומו בזו. וכפירש״י שם לשון בזיון.
[הכתב והקבלה]
