The morning symbolizes Matan Torah [when the Torah was given ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר] while the evening symbolizes nature [שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם]. In Krias Shma we start with the night - בשכבך ובקומך, nature's order. While in the Mikdash we start with the holier time - day. את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. The light of Torah reveals itself even at night.
The מנחה we bring symbolizes the elevation of the vegetative world.
The נסכים symbolize Simcha.
אש symbolizes the active, productive power in the world.
Both תמידים relate back to Har Sinai. עולת תמיד העשויה בהר סיני.
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכו, תעשה אשה ריח ניחח לד'. התמידים מתאחדים בכללות היום, ומתחלקים לפי העונות של היום השלם: היום – הבקר, והלילה – בין הערבים. לעומת מה שלפי הדוגמא של חלוק הזמנים שבקריאת שמע, של ערבית ושל שחרית, הערבית, היותר קרובה אל חזון ההויה, הטבע והמציאות המוחשית, בערך ההשפעה של זו לחזון הקדש, היא קודמת, הנה בקדושת המקדש הוא להיפך, שהלילה הולך אחר היום והארת דבר ד' בגילוי שכינתו, ושמיעת קול דברו באור התורה, היוצאת מבין הכרובים ממקום הקדש, היא היסוד הקדום. התכן הבא לתמם את הכל בצורה של תמיד בין הערבים, מכי משחרי כתלי.
בנטות צללי ערב, הוא כעין דוגמא להראשון, שהוא מתעלה על ידו ומעלה את כל ההויה עמו אל מקורו העליון, אל אור התורה שבה נסתכל הקב"ה וברא את העולם. ובא הכתוב לומר, שההשואה היא כ"כ תמימה, וככל החזון המתגלה באור מקורו בקדושת תמיד הבקר, המקורב למקורו הרוחני העליון, "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" האמור בגילויה של תורה, ככה כל האור לכל פרטיו משתקף הוא ע"י הקדמתו של אור התורה לכל ההויה כולה, בבחינה של מדרגה שניה. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
והכל הוא נערך ומתעלה, והכל הוא מתגלה ברוממותו בקדושה, במדה שניה זו בחזון עולמים כמו במדה הראשונה בחזון מקור עולמים, הוית דבר ד' באור התורה המקורית. והיסוד הצמחני, הקודם להגלות החיים בבהירותם, הרי הוא כאן ג"כ מתעלה ע"י הופעת קדושת עולמים זאת, כמנחת הבקר, ואור השמחה העליונה, זרועת האור, ומרוכזת בקדש, גם היא מופיעה כהדר קדשה, וכנסכו.
והדבר המחודש כאן הוא, שבמקום שהמגמה הראשונה נקדה את ההופעה, שהעידונים כולם ברום הרוחניות שבהם מתעלים הם לכח מפעל, לעשות ולקים, כח האש, החום הפועל, כאמור אצל "עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לד'", הנה דוקא כאן, כשהדברים נעתקים לחזון הויה מציאותית, מושגת ומורגשת, וכח הפועל הממשי בה ניכר כ"כ, הננו יודעים ומכירים, שכל אלה התנועות המעשיות עולות הן וחוזרות לשרשן העליון. ממקור הקדש העליון, מלא העידון וחדות ד' וצהלת שרו העליון, לוקחו, ושם הם שבים. וכנסכו תעשה.
והמגמה החותמת היא אשה, כח הפועל המושג ומורגש בכל מלא עולמים, ובכל חיי המפעלים אשר לאדם וליקום כולו, הכל הוא ריח ניחח לד' מקושר במקור חיי עד, ששם שמחת עולמים מאירה. ומתחברים יחד הענינים, של לריח ניחח אשה לד', של עולת תמיד הראשונה המקורית העשויה בהר סיני, מקור התורה ומכונה, עם התמיד של בין הערבים, שיהיה ריח הניחח אשה לד', בגדולת החדוש שמצד הרוחניות המופלגה, של התגלות המקור הראשי העצום, בשפעת רוחניותו, פועל את כל המפעלים ברוחו ושפעו, ולעומת זה תמיד של בין הערבים, המקורב לחזותה של ההויה הפעלית, שב הוא ומתאחד במקורו, שהאשה, כח הפועל הכל, הוא שם ומתעלה ריח ניחח לד'. וככה הם מתאחדים יחד להיות לדבר אחד, שנים ליום. ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.
