3 Parts To Malchus

נתבאר בשבוע הקודם עניינם של שלשת חלקי המלכות, מלך

על כסאו מלך במדינה ומלך במלחמה.

עתה נראה כי שלושת העניינים האלו נמצאים בשלושת פרקי

התהלים הפותחים בתיבות ה' מלך, פרקים שאנו אומרים בקבלת

שבת, נתבונן בפרקים אלו.

העניין הראשון של "ה' מלך", מלך על כסאו, נמצא בפרק

הפותח "ה' מלך גאות לבש וגו'", כמו שנאמר שם "נכון כסאך מאז

מעולם אתה". וכך מתבאר הפסוק הראשון "ה' מלך גאות לבש לבש

ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט", בל תמוט, פירוש, שהיא לא

תתפורר לחלקים. כאשר דבר מתמוטט, הכונה היא שהחלקים

שממנו הדבר מורכב מתמוטטים, הם מתפרקים, "אף תכון תבל בל

תמוט", שייך ל"נכון כסאך מאז", המלך על כסאו הוא זה שיקבץ

כל אומתינו, הוא מקבץ את כ ל העולם כולו, על ידי "ה' מלך" כל

העולם כולו נעשה מקובץ, נעשה אחד, זה פרק אחד הפותח בה'

מלך.

הפרק השני שתחילתו "ה' מלך" הוא "ה' מלך תגל הארץ ישמחו

איים רבים" ובהמשך כתוב "אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו

האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ, הרים כדונג נמסו מלפני ה'

מלפני אדון כל הארץ יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים

השתחוו לו כל אלהים", כאן כתוב הניצחון, כאן כתובה המלחמה.

זה ה"ה' מלך" שיהיה אחרי הניצחון במלחמה. כאן, ב"אש לפניו

תלך ותלהט סביב צריו וגו'", נמצא הניצחון המלא, בזה מתקיים

ה"ה' מלך" בדרגה הזאת, בגדר השני הזה הנקרא מלך במלחמה,

"יבושו כל עבדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים",

כך מגישים כתב כניעה, ככה נכנעים השונאים, כאן נמצאת הכניעה

של השונאים.

המזמור הנוסף הפותח ב"ה' מלך" הוא "ה' מלך ירגזו עמים

יושב כרובים תנוט הארץ", וכאן כתוב "וע ז מלך משפט אהב אתה

כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". כאן מדובר על

מידת משפטו יתברך, האופן שבו הקב"ה שופט את העולם. כתוב

כאן עצם המשפט, וכתוב גם עד היכן מגיע עומק המשפט, כפי

שממשיך הפרק, "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו,

קוראים אל ה' והוא יענם", הם קרובים אליו עד לדרגת קרבה כזאת

שאין לזה דוגמא, "בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדותיו וחק נתן

למו" ונאמר עליהם עוד "ה' אלקינו אתה עניתם קל נושא היית

להם", אבל, "ונוקם על עלילותם", אם חלילה הם סטו במשהו

מהדרך, אין כאן רחמים.

יתרה מזאת כתוב בדברי חז"ל, ש"ונוקם על עלילותם" הכונה

היא אפילו בדברים הנראים כעלילה, היינו, מין תביעה כזאת שאינה

נראית תביעה באמת בעיני בני אדם פשוטים אלא זה נראה ש הדבר

הזה בא בעלילה, חז"ל דורשים זאת על מי מריבה, אף אחד לא

מסוגל לתפוס את החטא הזה, אף אחד לא מסוגל לתפוס מה קרה

שם, אבל זה נקרא נוקם על עלילותיו. עם כל הקירבה, יש כאן שני

פסוקים וחצי של קרבה "משה ואהרן בכהניו וגו' בעמוד ענן וגו' ה'

אלקינו אתה עניתם וגו'" כל דרגות הקרבה שישנן בעולם, מירב

הקירבה האפשרית, "קל נושא היית להם", על כפים הוא נושא

אותם, אבל כשזה מגיע ל"עלילותם", כשמגיעה סטיה כל שהיא, אז

אין רחמים, ואז מגיע ה"ונוקם על עלילותם".

כאן זה הקיום של ה"ה' מלך" הנוסף, כמלך במדינה, זאת הצורה

של "וינהיגנו" כלשון הרמב"ם, הצורה של המשפט, "ושפטנו

מלכנו", כאן כתובה צורת ההנהגה. שופט נקרא מנהיג, כמו ש מפורש

בלשון חז"ל בגמרא בברכות )ס"א ע"ב( "תניא, רבי יוסי הגלילי

אומר, צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר כו' רשעים יצר רע שופטן

שנאמר כו' בינונים זה וזה שופטן שנאמר כו'" וביארו הראשונים

ששופטן היינו מנהיגם. כך היא צורת ההנהגה, כך ההנהגה נראי ת, וזה

נורא.

נמצא, שלשה "ה' מלך" יש, האחד מדבר על "נכון כסאך מאז",

זה מה שנקרא מלך על כסאו, זה נקרא "יקבץ כל אומתנו", השני

נקרא מלך במלחמה, עד שזה מגיע ל"יבושו כל עובדי פסל

המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים", ועניינו של השלישי

הוא מלך במדינה, המלך השופט, אלה שלושת הדברים שהם כולם

עניין המלכות, כמו שמפורש ברמב"ם.

לעילוי נשמת האשה בלה בת ר' מנחם הלל לוין ע"ה

פרשת ויקהל שקלים – ענייני תפילה כ' תשפ"ב | גליון מס' 209

2

יש בקשת רחמים ויש תפילה שהיא עבודה

את שלושת ענייני המלכות הא לה אנו מקיימים כשאנחנו עומדים

לפני הקב"ה בתפילה, אכן, כפי שפתחנו בשבוע הקודם, יש תפילה

שהיא עבודה ויש אופן שהוא רק בקשת רחמים, הדינים האלו

שייכים רק לעבודה שבתפילה.

בקשת הרחמים לא נאמרו בה דינים, לא הדינים של הקדמה

בסיפור שבח וסיום בדברי הודאה, וגם לא דיני עמידה, אין בה דין

של עומד לפני המלך, אפשר לבקש רחמים גם בשכיבה כמו שכתוב

אצל חזקיהו "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל", ]שם אמנם הוא

היה חולה, ובמצב כזה שהיה מותר לו להתפלל שמונה עשרה

בשכיבה, ועכ"פ בכל בקשת רחמים אפשר להתפלל בכל צורה

ואופן שרוצים[, בסתם תפילה של בקשת רחמים לא נאמרו כל

הדינים שנאמרו בתפילה, לא נאמרו בה גם דיני מקום מסוים, טהרת

מקום, ואף שכמובן את כל הדברים שבקדושה אסור לומר שלא

בטהרת מקום, אבל לא נאמרו בזה דינים מסוימים במקום, באיזה

מקום, באיזה אופן לומר זאת. מבקשים זאת כמו שמבקשים רחמים,

אולם כאן, בתפילה הזאת שהרמב"ם קורא לה תפילה של עבודה,

נאמרו הלכות מיוחדות, יש כאן דינים מיוחדים, משום שזה כעומד

לפני המלך. הקיום של תפילה כאן, זה לא רק בקשת הרחמים, אלא

כפועל יוצא מבקשת הרחמים, יש כאן עומק, שבקשת הרחמים

מקיימת פה את העניין של מלכות. אנחנו עומדים לפני המלך,

וכשאנחנו עומדים לפני המלך זה מה שהמלך צריך לעשות, אנחנו

עמו ואותנו הוא מנהיג, אז הוא נותן לנו. נמצא שיש כאן חילוק גם

בצורת התפילה וגם במילוי הבקשה.

כשעומדים בתפילה לפני הקב"ה ומבקשים ממנו רחמים, בקשת

הרחמים מביאה בעקבותיה שמי שמבקש רחמים מרחמים עליו, מי

שחסר ממלאים אותו. כך ברא הקב"ה את העולם, במידת הרחמים,

מידת הרחמים פועלת על מי שראוי לרחם עליו, על מי שצריך

רחמים, מי שמבקש רחמים הוא זה שעליו הרחמים חלים, נמצא

שמילוי הבקשה הוא מדיני רחמים, מכיוון שישנה פרשה כזאת, יש

בעולם בריאה הנקראת מידת הרחמים, לכן מידת הרחמים בעולם

היא זאת שממלאה את מי שמבקש רחמים, מי שחסר והחיסרון שלו

עומד בצורה נכונה, באופן שהוא זקוק וראוי לרחמים, הוא מעמיד

את עצמו כזקוק לרחמים מבעל הרחמים, אז בעל הרחמים מרחם

עליו. זה עצם עצמה של מידת הרחמים, לרחם, ועל מי מרחמים, על

החסר, וכך, ככל שהאדם חסר יותר הוא מרוחם יותר, וכשאדם

מעמיד את חסרונו נכון, מרחמים עליו. זה גדר אחד של תפילה,

מתפללים לקב"ה "עד שירוחמו מן השמים", כלשון הרמב"ם

בתחילת הלכות תעניות, עד שהקב"ה, בעל הרחמים, ירחם עליהם.

זאת היא בקשת הרחמים, נמצא שמילוי הבקשה כאן הוא מצד מידת

הרחמים בלבד.

תפילה שהיא עבודה נענית מצד עניין המלכות

אכן, יש עומק נוסף, בזמן שאנחנו מתפללים בבחינה שבה עצם

התפילה הוא פעולה של מלכות, עומד לפני המלך, באופן שבעצם

העובדה שאני מבקש מהקב"ה את צרכיי יש כאן פעולה של מלכות,

הרי שכאן יש סיבה נוספת למילוי הבקשה, הסיבה לכך היא משום

ש"כלום חסר בבית המלך", )עי' שבת קנ"ג ע"ב(, אם אני מעמיד

את עצמי במצב של מלכות, אז המלכות מחלקת, המלכות נותנת,

לא חסר בבית המלך, המלך נותן לעבדיו, נותן לעמו. זה הרי העניין

של המלך, המלך צריך להשלים את העם, הוא צריך להנהיג אותם

היטב, לתת להם את כל מה שצריך, הרי זה עיקר תפקידו, לשם כך

הוא הומלך ולשם כך הוא נלחם, כדי להיטיב עם העם. וכך, חוץ

מהעניין של הרחמים, חוץ מהעובדה הזאת שישנה מידת רחמים

בעולם, הרי שתוכן ועניין המלכות מחייב את המילוי של הבקשה.

ונוסיף עוד, מידת הרחמים נמצאת בעצם הקיום של העולם, היא

עמוד העולם, העובדה שהעולם קיים היא על הבסיס הזה של

רחמים, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עימו מידת הרחמים,

עליה העולם קיים ובלעדיה הוא לא היה, והיא המחייבת רחמים על

מי שראוי לרחמים, מי שמבקש רחמים כראוי והוא ראוי לרחמים,

יקבל אותם, עליו חלה מידת הרחמים, ובאופן הזה, התפילה היא

עניין של רחמים, זה גדר התפילה שהיא לא עבודה. לבקש רחמים

זאת לא עבודה אל הקב"ה, אני מבקש רחמים, זאת מציאות בעולם,

ישנה מציאות כזאת בחסדו יתברך שהטביע את הדבר הזה שמידת

הרחמים פועלת בעולם, מידת הרחמים נמצאת בעולם, בזה אנחנו

לא מקיימים שום עבודה, אנחנו לא עובדים אותו בדבר הזה. אכן,

מתי אנחנו עובדים אותו, בזמן שאנחנו מוסיפים כאן עוד נקודה,

כאשר איננו מסיימים בעובדה שאנחנו מבקשים ממנו רחמים, אלא

אנחנו מעמידים את עצמנו לפניו כך שרק אצלו נמצא המילוי של

כל החסרונות. יוצא מכך, שהעובדה שאנחנו מבקשים ממנו היא

עצמה פעולה של מלכות, ואז, יש כאן עניין נוסף, כאן אנחנו עושים

עבודה, כאן אנחנו עובדים אותו, בזה גופא אנחנו עובדים אותו. זה

הפירוש הפשוט של המילה עובד, שאנחנו מעמידים את עצמנו כעם

של המלך, "כל עבדי המלך". כאן התפילה היא עבודה, ובתפילה

כשהיא עבודה נאמרו בה דינים, שכולם דינים של עומד לפני המלך.

שלושת חלקי התפילה מכוונים כנגד שלושת

חלקי המלכות

עתה, נוכל להבין את העניין שבו פתחנו בשבוע הקודם, מה

תוכן העבודה שבתפילה, ומדוע כאשר התפילה נעשית בדרך של

עבודה, כאשר מקיימים את ה"לעובדו בתפילה", זה מחייב שיהיו

שלושת הדברים האלה, שיהיה סיפור שבח מקודם ואחר כך בקשת

צרכים ואחר כך הודאה, המכוון בשלושת העניינים האלה הוא

שבהם אנו מעמידים את כל עניין המלכות.

בתחילה אנו פותחים בסידור שבחו של מקום, מי שיש לו לב

מבין ואוזן שומעת ודאי שומע בזה שאנחנו מקדימים דברי שבח

לקב"ה שהדבר הזה הוא כולו עניין של מלכות ואין כאן כלל עניין

של רחמים, אכן, לאיזה חלק מחלקי המלכות הדבר הזה מכוון,

פשוט וברור שלהקדים דברי שבח עניינו שקודם כל אנו צריכים

להושיב את המלך על כסאו, להמליך אותו, הוא מלכנו. כאשר

אנחנו פונים אליו אנחנו עובדים אותו, התוכן של התפילה הוא

המלכות, לכן, קודם כל צריך לסדר שבחו של מקום, היינו, לשים

אותו על כסא הכבוד, לרומם אותו, לשים אותו כמלך, ומובן,

שדברי שבח, עניין המלכות שלהם מכוון לחלק המלכות הנקרא

מלך על כסאו, ל"יקבץ כל אומתנו", ברגע שהשבח והמעלה כולם

שלו, לשם כולנו מכוונים, זה הדבר הראשון.

אחר כך יבקש ממנו את צרכיו, הכוונה בזה, כאן אנו קובעים את

המלכות של ההנהגה, כאן נקבע מי המנהיג, ממי צריך לבקש, וכך,

מעשה המלכות שיש בזה, פעולת המלכות שיש בבקשת צרכים,

היא מתייחסת לכך שפה אנו ממנים את הקב"ה כמלך במדינה, הוא

מסדר את כל ענייני המדינה.

אחרי שגמרנו את בקשת הצרכים, סוף הדבר הוא, שאנחנו

חייבים מצד עיקר הדין של עבודה לסיים בהודאה, בסיום הזה

בהודאה, כאן נמצא הניצחון. אף הדבר הזה מובן מאליו, סוף

הניצחון הוא תמיד בזמן שהצד השני מודה. כל זמן שהצד השני

הוא רק כפוי וכבוש על ידי לא גמרתי לנצח, סוף הניצוח נמצא

בהודאה, בזה שהצד השני, המתנגד, מודה, שם נמצא סוף הניצחון.

וכך, כשהגענו עד להודאה, שם הגענו עד לסוף, שמה זה הסוף. סוף

הניצחון זה "יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים", ואז,

"ישתחוו לו כל אלהים", כאן נמצאת הכריעה וההשתחואה של

מודים, כאן נמצא סוף הניצחון, זה סוף הדרך, בזמן שהמתנגד או

מי שעלול להיות המתנגד, מודה ומשתחוה, זאת היא הכניעה

האמיתית. נמצא שקיימנו זאת בתפילה.

יש שומע תפילה במידת הרחמים ויש שומע

תפילה במידת המלכות

כשהתפילה היא שלא בדרך עבודה, כל תחום החלות שלה הוא

רק במידת הרחמים, אנחנו מעוררים ומבקשים רחמים, ומקבלים

רחמים, זו צורת התפילה שלנו וזו גם הצורה שבה הקב"ה מתנהג

איתנו במידה של שומע תפילה, הוא שומע את תפילתנו כי הוא

מרחם עלינו, אבל בעניין הנוסף הזה של תפילה, מתווספת לתפילה

הנקודה של עבודה, ואז זה משנה את הצורה, אז כל התפילה

מקבלת פנים אחרות לגמרי, זה מעשה תפילה אחר, וגם השומע

תפילה הוא אחר. "ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו", מהמלך לא

שבים ריקם, אלא אם כן זה לא מתאים, היינו, שהמלך פסק והחליט

שזה לא מתאים, אבל אם אין סיבה לדבר הזה, לא חסר בבית המלך.

אם אנחנו נמצאים אצל המלך והוא מלכנו ומתקיים בנו עניין

המלכות, הרי שעצם עניין המלכות מחייב שהעם יקבל מהמלך את

כל מה שהוא צריך, ואז, גם מידת שומע תפילה היא אחרת, גם

מעשה התפילה הוא אחר, וממילא גם כל הלכות תפילה הן אחרות,

זאת תפילה אחרת. זאת התפילה שאנחנו חייבים בה מתקנת חז"ל

שלש פעמים ביום, ומדין דאורייתא פעם אחת ביום לפחות.

באמת, כשהתפילה היא כך, כשכך אנו שומעים את התפילה,

זאת רוממות כזאת שקשה לתאר במילים. ודאי, לבקש רחמים

מהקב"ה על כל צרה וצרה שלא תבוא חלילה, זה חשוב מאד ויפה

מאד, זה הגון מאד וראוי מאד, ודאי שצריך לבקש רחמים, אבל

להתפלל, והכוונה היא, לסדר התפילה הקבוע שלנו, לעמוד לפני

הקב"ה בתפילת שמונה עשרה, זה משהו אחר לגמרי, כאן הרוממות

היא מעבר להשגה, כאן מתקיים וחל על ידי מעשה התפילה שלנו,

כל תחום החלות של מלכותו יתברך בעולם. זה הלא מה שנשאר

היום מבית מלכותו יתברך בעולם הזה, הקיום האחד לבית מלכותו

יתברך, שהוא נמצא במקום שלומדים תורה, והקיום השני נמצא על

ידי עבודת התפילה.

שני אופני עבודה עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו

כך אנו מוצאים בדברי הרמב"ם בספר המצוות מצוה עשה ה',

וז"ל "ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין

לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד,

ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו", והרמב"ם מפרש את

הכונה עבדהו במקדשו "כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו

שבאר שלמה עליו השלום". הפשט הפשוט הוא ש"עבדהו

במקדשו" הכוונה לעבודת הקורבנות, וכנראה שהרמב"ם משנה את

הפשט הפשוט ומפרש שהמכוון ב"עבדהו במקדשו" על התפילה,

להתפלל דרך המקדש כמו שכתוב בתפילת שלמה "והתפללו אליך

דרך הבית הזה", ומסתמא טעמו של הרמב"ם משום שהציווי הזה

הרי נאמר לכל כלל ישראל כולם, ומכיוון שלא כל כלל ישראל

ראויים לעבודה, לא שייך לומר שעבדהו במקדשו זה ציווי רק

לכהנים הראויים לעבודה, ועל כרחנו אנחנו צריכים למצא פה

עבודה במקדש השייכת לכל אחד ואחד מאיתנו, לכן לומד הרמב"ם

שהעבודה במקדש השייכת לכל אחד ואחד מישראל זאת התפילה

שהיא דרך המקדש, להתפלל אליך דרך הבית הזה.

למדנו ברמב"ם כי שני אופני עבודה הם, עבדהו בתורתו

ועבדהו בתפילה, עתה, בתורה זה פשוט, בתורה אנחנו עושים את

עצם המלכות, כאן אנחנו מקבלים גזרותיו, אנחנו רוצים לדעת מה

הוא רוצה מאיתנו, מה המלך רוצה מאיתנו, מה הן גזרותיו עלינו,

כאשר אנחנו מקיימים את התורה אנחנו מבינים שזה נקרא עבדהו

בתורתו, עתה, לפי מה שנתבאר נבין גם מה הוא עבדהו במקדשו,

היינו, עבדהו בתפילה, בשני הדברים האלה, בתורה ובתפילה,

מתקיים העניין של מלכות.

וכך מפורש בגמרא בברכות ) ח' ע"א( "מיום שחרב בית

המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד",

ומפורש שם בסוגייא שהכוונה היא גם לתפילה, משום שאף את

התפילה צריך להתפלל במקום הלימוד, כאן מקומו של הקב"ה

בעולם, כאן זה בית מלכותו יתברך. חלילה, בלי זה, אם חלילה לא

תהיה פינה בעולם, גם בבחינת המקום בעולם, וגם איזו נקודה כל

שהיא בזמן, בפעמים האלה ביום שאנו עומדים בתפילה, אם גם פה,

חלילה, לא יתקיים עניין מלכות, הרי שאז, אלמלא מקרא היה כתוב

אסור היה להגיד זאת, אבל מכיון שמקרא כתוב נביא רק את מה

שכתוב בספר יחזקאל )כ' ל"ב–ל"ג( "וְ הָ ע לָה על רוחכם היו לא

תהיה וגו', חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה

ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", מלכותו יתברך תתקיים, היא

תתקיים, אם אנחנו לא נמליך אותו, אז יתקיים מה שכתוב פה.

המציאות האמיתית היא מציאות של מלכות ה'

נוסיף מעט בעניין המלכות, ישנם המרגישים עצמם נעלבים, לא

מתקדמים, הלא עניין המלכות כבר התבטל מהעולם כל כך הרבה

שנים, כבר עברנו את זה, ברוך השם אנחנו כבר אדונים לעצמנו,

סילקנו את עצמנו מעניין המלכות, וכעת אנחנו באים ורוצים לרתום

את עצמנו בחזרה למין דבר כזה, והמחשבה הראשונה אצלם היא

מה לנו ולמלכות, אנחנו 'דמוקרטים'.

הנה, באמת, בעיקר הדבר, נשוב ונאמר לכל אלה, הקב"ה אמר

על ידי נביאיו "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי

אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו", דברו יתברך

מתקיים בנו, יתקיים בנו, ויתקיים בעולם, עד לתג האחרון. אם

אנחנו מבינים או לא מבינים, אם אנחנו רוצים או לא רוצים, יש כאן

בעל הבית, יש מנהיג לבירה, ובעל הבית הזה הוא מלך ממית והוא

מלך מחיה, והוא מלך מצמיח ישועה, ואוי למי שמתכחש לזה . זאת

עובדה, בלי להיכנס לדיבורים או לכל משא ומתן, אין לנו עניין

לשכנע בזה, אבל זאת עובדה, צריך לדעת זאת, יש פה בעל הבית.

כל מי שמנסה, כל מי שרוצה, כל מי שמעוניין להתחכם, יערב לו

ויבוסם לו, שיעשה כרצונו, אדם יכול לאבד את עצמו לדעת, אבל

יש מנהיג לבירה, יש, והוא נמצא.

אכן, בכל זאת, כדי לשבר את אוזנינו וכדי להרגיש טוב יותר,

עלינו לדעת כי אם אנחנו נמצאים בלי שיהיה עלינו מלך, אנחנו

באמת מסכנים. נכון, יש את אותה המחשבה שבמצב כזה אנחנו

כאילו בעלי בתים ואז טוב לנו, ואילו כשיש עלינו בעל הבית זה

לוחץ וזה מעליב אותנו, ואנחנו לא מרגישים טוב עם זה, אולם צריך

לדעת ולזכור, והדברים האלה הם לא צחוק ולא שעשוע, הם אמת,

והם רציניים כמוות עצמו. באמת, מי שחושב ודן בזה אם הבורא כן

נמצא או לא נמצא, ודעתו כביכול שהוא יואיל לחשוב על כך

בהמשך, זה עצמו הדבר המעליב, שטות כזו זה באמת מעליב.

אנחנו צריכים להבין ולדעת, אנחנו קיימים במציאות שהיא לא

התחילה על ידי שנולדנו והיא לא תגמר על ידי שאנחנו נמות, אנחנו

נמצאים בתוך עולם, אנחנו באנו מאיזה שהוא מקום ואנחנו הולכים

לאיזה שהוא מקום, זאת היא עובדה, יש מי שברא אותנו, יש מי

שמנהיג אותנו ויש מי שיקח אותנו בבא העת, אליו, והוא אדון

העולם ואנחנו שלוחיו, זאת היא המציאות, אין מציאות אחרת. כל

מי שעשה לעצמו מציאות אחרת, הוא ימשיך לחיות בה כל זמן

שהיא תהיה קיימת, וכשהוא יתאפס, תתאפס גם המציאות הזאת,

משום שזאת מציאות שהוא יצר אותה, זאת מציאות של דמיון.

המציאות של מלכותו יתברך, זאת היא המציאות, אם אנחנו

רוצים להיות קיימים זה הקיום, מי שזה לא מוצא חן בעיניו שיברא

לעצמו מציאות אחרת, אבל זאת היא המציאות שבתוכה אנחנו

קיימים, אין מציאות אחרת. בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם

לא, כדאי לא להיות שוטים. אין זה משנה את המציאות אם אנחנו

כן מאמינים או לא מאמינים, וכפי שאמר מישהו 'וכי אם אתה לא

מאמין אז הוא לא נמצא'.

המציאות שלנו כולה, מסגרת המציאות שבתוכה אנחנו חיים,

קיימים, פועלים, ועושים, המסגרת הזאת היא המלכות, מלכותו

יתברך, זאת נקודת הקיום שלנו. אנחנו קיימים משום שעל ידינו

מתקיימת מלכותו, זה עצם הקיום שלנו. על ידינו קיימת מלכותו,

אנחנו שלוחיו ונבראנו לשם כך, "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא

בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", אנחנו נבראנו משום שעל ידינו

מתגלה כבוד שמים, וזה יהיה. דבר אלקינו יקום לעולם, על ידינו

יתגלה כבוד שמים. אם אנחנו נרצה בזה, אנחנו נעשה את זה ונשמח

בזה על ידינו, זאת תהיה פעולה שלנו, ואם לא, הרי שאז זה יהיה

על גבינו. אם חלילה נצטרך להזדקק "לחי אני נאום ה' וגו'" הרי

שההמשך הוא "ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם". איננו יודעים מה

היא אותה יד חזקה, אולם חמה שפוכה אנחנו קצת כן יודעים מה

היא, כבר קרו דברים בעולם שכתוב עליהם בכתוב שזה קיום של

חימה ואנחנו יודעים בדיוק איך זה נראה, נתאר לעצמינו איך תיראה

חלילה חימה שפוכה, ואנחנו הרי מאמינים שזה צריך להתגלות על

גבינו, עלינו זה צריך להתגלות, אם כן, האם אנחנו צריכים להיות

אלה שעלינו צריכה להתגלות חלילה החימה השפוכה, האם זה

כדאי, זה ודאי לא כדאי, זה באמת לא כדאי.

מה שאנחנו צריכים לעשות זה פשוט להפסיק לשחק, זה לא

משחק, זה באמת לא משחק, "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו

והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת", התכלית שלשמה

נבראנו היא שנבראנו לכבודו, לזה נבראנו, אנחנו נבראנו משום

שעל ידינו צריך להתגלות כבוד שמים, על ידינו צריכה להתגלות

מלכותו יתברך, ]המלכות והכבוד זה היינו הך כפי שאנו רואים

שהברכה שמברכים על מלך היא שחלק מכבודו[, זאת התכלית

שלשמה נבראנו, אנחנו נבראנו למלכותו. ככל שאנחנו נוסיף, ככל

שנגדיל, וככל שהיא תתגלה מאיתנו, זו התכלית.

המלכות הזאת, מלכות שמים, לא צריכה טקסים, מלכות שמיים

נמצאת בתוך הד' אמות, שם נמצאת המלכות, שם נמצאת מלכות

שמיים. מלכות שמים לא מתפרשת בעולם, היא לא מלכות

שמשתרעת על קילומטרים, מלכות שמים נמצאת פה, במקום שבו

כבשו את המלך זקן וכסיל, באותו מקום, שם נמצאת מלכות שמים,

ושם, בפינה הזאת, בפינה שלנו, שהיא בעצם כל העולם כולו,

בפינה הזאת שלנו אנחנו חייבים לגלות מלכות שמים כמה שיותר.

פעולת המלכות היא על ידי תורה ותפילה –

והאופן שיותר שייך אלינו הוא בתפילה

עתה, מה היא הפעולה של מלכות באמת במה שניתן לנו, איפה

נקודת העבודה שלנו, ודאי שלתפוס את המלכות בלימוד התורה זו

דרגה הרבה יותר עמוקה ויותר קשה, זאת דרגה הרבה יותר רחוקה

מאיתנו, בלימוד אנחנו עסוקים בלימוד, אנחנו עסוקים בלדעת, יש

כאן אכן מחשבה כללית וכוונה כללית שלשם כך אנחנו לומדים

תורה, אבל בתוך כדי הלימוד זה הרי להיפך, אנחנו בדרגה שלנו

צריכים בתוך כדי לימוד לחשוב כמה שפחות על מלכות שמים כי

אחרת לא נלמד, אנחנו צריכים ללמוד את התוספות,.. אבל המקום

שנשאר לנו לעבודה ממש, למקום שבו תתבטא ותתגלה המלכות,

וזה למעשה המקום שבו תהיה המלכות בעצמה, זה בתפילה, זה מה

שנשאר.

גם בלימוד כמובן עלינו לעשות זאת, אבל שם זה כאמור באופן

כללי יותר, במחשבה כללית לפני שהולכים ללמוד, ואחרי שגומרים

את הלימוד. אולם תוך כדי לימוד, אם אנחנו נחשוב על זה, הרי

המח שלנו קטן מדי בכדי לסבול גם את זה וגם את המחשבות על

עצם הלימוד, כאשר אנו בעצם הלימוד, באלו מציאות שלו ואלו

חייב להכריז, קשה לחשוב גם על זה, אכן, בתפילה, כשאנחנו

עומדים ומבקשים מהקב"ה שירפא אותנו ושאר הבקשות, או

כשאנחנו אומרים לו דברי שבח, אז אנחנו מבינים ותופסים יותר את

עניין המלכות, זה לא נקרא שתי מחשבות. לכן, בשבילנו זה

המקום, כאן זה המקום שממנו אנחנו צריכים לצאת, וככל שנגדיל

את עניין המלכות, כך הוא יגדל יותר יותר.

נתבונן, כאשר אדם מסתלק מהעולם, במה אנחנו ממלאים את

מקומו, במה אנחנו ממלאים חלל שנוצר על ידי שאדם מת, הלא

במושגים הפשוטים שלנו אין לך דבר שהוא ההיפך הגמור מפעולה,

מחיים, מעשייה של משהו, כמו המוות, כשאדם מת, בזה הוא גמר,

הוא סיים, הוא איננו יותר, הוא לא פועל יותר, אולם אצלנו, גם

המות מצטרף. כשאדם מת, מיד בא מי שבא במקומו ואומר "יתגדל

ויתקדש שמיה רבא", זאת אומרת, גם מהמות אנחנו מוציאים

מלכות, גם מפה, גם מזה שמת אנחנו מוציאים מלכות, בא מישהו

שבא אחריו, ומה הוא אומר במקום זה שמת, הוא מוציא גם מזה

מלכות, כך בן אדם ממשיך לחיות.

נתפלל ונתפלל, ונרבה כבוד שמים, אצלנו, בתוכנו, בתוך הד'

אמות שלנו. גם בחוץ כפי שצריך, אבל המכוון הוא לא החוצה,

המכוון הוא אלינו, המכוון הוא במקום שבו המלחמה האמיתית

נעשית. המלחמה האמיתית היא לא בתל אביב, המלחמה האמיתית

היא לא שמה, המלחמה האמיתית היא בתוך לבו של כל אחד ואחד,

זה המקום ששם נמצא שטח הכיבוש של אותו מלך זקן וכסיל, שמה

זה מקום המלחמה. נתפלל ונרבה כבוד שמים, נגדיל את מלכותו,

עד שנגיע לסוף התפילה ל"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא

יהיה ה' אחד ושמו אחד".