מבט תורני עמוק על מלחמות ועל נשק

(שבת סג.): "לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת כו' ר"א אומר תכשיטין הן לו".

הגבורה, כשהיא לעצמה היא תכשיט. עז החיים בכל אופן הוא טוב ונאה, והיא בטבעה מחוברת עם גבורת הנפש, שהיא באה דוקא עם טהרתה ויושרה. ע"כ הסימנים החיצוניים המראים על הגבורה, הנם ג"כ תכשיטין._

"וחכ"א, אינן אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

אע"פ שעצם מדת הגבורה היא תפארת ותכשיט לאדם, אבל האופן אשר עד כה נשתמשו בנ"א בגבורתם הוא מכוער הרבה. ובאשר כלי הזיין, שהשימוש בו הי' ברובו רק להרע, הוא מורה יותר על ההשחתה האנושית ממה שמורה על תפארת הגבורה הצפונה בקרבו, ע"כ  אינם אלא לגנאי.

 (שבת סג.): "תניא, אמרו לו לר"א, וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלים לימות המשיח. א"ל, מפני שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב. 

הניגוד הנמצא בין גוי לגוי, כל זמן שהוא נצרך, הרי הוא מתיקוני העולם והוא משכלל את הדרו. וכיון שיש ניגוד, מוכרחת היא יראת המלחמה להמצא, וצריך חרב מוכנת בכף כדי להשוות את המשקל של הכח, כדי שלא תתפרץ מלחמה. וזאת היא הודה והדרה של החרב, שע"י כחה מתקיים צביון החיים המלא ניגודים, ומ"מ היא שומרת את השלום לפי הערך, ותעודתה היא באמת שלא תהי' לכלי שימוש כ"א לתכשיט, שכח הניגוד יהיה בכח, כדי לתמם את כל גוי ע"פ צביונו המיוחד, ומ"מ לא יצא אל הפועל לשפך דם. אמנם בימות המשיח, לעת אשר תתבשל האנושיות לגמרי, אז יסור כח הניגוד משרשו, ושינוי הראוי להמצא בין העמים יעמד ע"פ מערכה משטרית, כאותה המערכה של האיברים הפרטיים של גוף שלם. ואז לא יהיה החרב נדרש כלל, כי אין כאן אפילו כח גנוז שיש לו אפשרות להתפרץ לכלל מלחמה, ולא יהי' נמצא כ"א שלום מוחלט, ורגשי ידידות וכבוד בין כל העמים, ותבטל גם מעלת התכשיט של הזיין, מפני שאינן צריכין .

"ותיהוי לנוי בעלמא. אמר אביי, מידי דהוי אשרגא בטיהרא." 

המצב של המעבר מתקופת הקלקול והמהומה העולמית אשר המשטמה והרשעה שולטת והחרב עושה שמות ורעות רבות ע"י רשעים ורעי אדם, עד לתקופת האורה, שהשלום יכן וממשלת הצדק תשים משטרה במלא עולם, שהיא הופעת מלוכת ד' בתבל, שהיא עיקר המשיחיות ותכליתה, דהיינו שכבר ישוב הניגוד האנושי, שהיה לכתחילה עומד ביחס אל הגויים במעמד מקולקל והרוס מאד ולא בא אל תעודתו, שהוא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו, להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה של אחדות גמורה. ובינתיים צריך שימצא מעמד כזה שאמנם הניגוד לא יחדל עדיין, אבל תכליתו כבר תהיה מוכנה בכל לב ובכל עם ולשון, עד אשר ע"י הסיוע של החרב המונחת בכח, כבר יקום השלום בפועל על מכונו. אמנם לעת אשר כבר עלה המעמד למדריגה הגבוהה, אשר הניגוד חלף כולו ואין כאן כ"א חטיבה אחת מלאה גוונים מרובים, היודעים להוקיר זה את זה ולכבד את כל נטיותיהם המשונות, כי יוכרו כולן להיות עולות לתכלית עליונה אחת ומיוחדת, הגדולה בכבודה והדרה, שהיא השלמת העולם בכל תכונותיו כולם, שממנו יתראה הדר הממלכה האלהית במלא עולמים, שלא רק בפועל לא יהי' מקום למלחמה, כ"א גם בכח לא יהי' לה כל ציור ואופן, אז החרב, אפילו בתור תכשיט, מחשיך הוא את יפעת אור התקופה הנכבדה ההיא ומוריד את כבודה, מידי דהוי אשרגא בטיהרא.

במילים אחרות: 

האנושות עוברת תהליך התפתחות. נקודת ההתחלה היא תקופה של כאוס עולמי, שבה שולטות השנאה והרשעות, ונשק זורע הרס על ידי אנשים רעים. המטרה הסופית היא עידן של אור, שבו שלטון הצדק יקיף את העולם כולו ושלום ישרור בכל. זוהי למעשה התכלית של ימות המשיח: הופעת מלכות הא-ל בעולם.

משמעות הדבר היא שההבדלים והניגודים בין העמים – שבעבר יצרו מציאות הרסנית במקום להעשיר את העולם בגוונים שונים – יתחברו כעת למערכת אחת מאוחדת ושלמה.

אך עד שנגיע לשם, קיים שלב ביניים. בשלב זה, הניגודים והמתחים בין העמים עדיין קיימים, אך השאיפה לשלום כבר חקוקה בלב כולם. בתקופה זו, השלום נשמר בפועל בזכות ההרתעה – כלומר, בזכות "החרב" (הנשק) שקיימת בפוטנציה ומונעת מלחמה.

עם זאת, כאשר האנושות תעלה למדרגה הגבוהה ביותר, הפוטנציאל למאבק ייעלם לחלוטין. האנושות תהפוך לחטיבה אחת המורכבת מגוונים רבים של תרבויות ועמים, היודעים להעריך ולכבד את השוני ביניהם. הם יבינו שכל ההבדלים נועדו לשרת מטרה עליונה אחת: השלמת העולם וביטוי של ההדר האלוהי. במציאות כזו, שבה מלחמה אינה אפשרית אפילו בתיאוריה, לנשק אין שום מקום. גם אם ינסו להשתמש בו כפריט נוי או סמל סטטוס, הוא רק יפגום ביופיה של התקופה ויוריד מכבודה, ממש כפי שהדלקת נר באמצע היום, תחת השמש הקופחת, היא מיותרת ומגוחכת.

"ופליגא דשמואל, דאמר שמואל, אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

אם נשקיף על החיים לא בהבטה פרטית, מנקודת חיים של כל יחיד בפ"ע, כ"א בהבטה כללית, אז יתואר לפנינו כלל החיים בתור מציאות אחת גדולה מחוברת מהמון שלשלאות וחוליות שונות, אשר זרם ושטף החיים עובר בהם דוקא ע"י כח הניגוד הנמצא בכל חלק מחלקיהם ביחש למשנהו. ואותו הכח הכללי, המוציא מתוך כל המון הניגודים את היסוד האחדותי, העושה את כלל החיים לחטיבה אחת, הוא מהפך את הניגודים כולם לטובה, ומוציא מהם את אימוץ כח החיים. באופן כזה אין לנו לצייר שלמות בחיים, כל זמן שהם עומדים על תכונתם בצביונם השלם באותו הסוג שהננו מוצאים בו את חיינו, שיבטל מהם כל יסוד וכח לניגוד, כי ביטול כח הניגוד הוא ג"כ המעטה וכשלון ליסוד החיים עצמם. 

ע"כ ההפרש הוא בין הימים שהעולם שומם, והרשעה שולטת, לימי האורה והטובה, רק במה שכח הניגוד יהי' רק שרוי בכח כדי לעורר את יסוד החיים, ולא יצא אל הפועל לבלע ולהשחית. כח היד התקיפה בלא משפט תסור, ושיעבוד מלכיות הבא על ישראל מרעי גויים יבוטל, וכל הזכיות הטובות שראוי לישראל למצא ע"פ גורלו בתבל ישובו אליו בכל המילוי והטוב, שבהם כלול כבר ארצו וממלכתו וכל חירותו, קניניו החומריים והרוחניים כולם, חופש השפעתם והכרת כבודם בקרבו, בדגל נשא, ובעולם בכל הרחבתו הראויה לו. אבל מציאות הכח הניגודי בגניזה ובכח מוכרח להמצא. מדת העניות צריכה להמצא בעולם לפי המספר המועיל רק לחבר את הבריות זה לזה בקישורי רחמים ואהבה, אבל לא במדה שימצאו מרי נפש אשר יקוו לתשועה ואין.  

מקרב הארץ לא יחדל האביון , מפני שהארץ בכלל העולם צריכה היא למדה זו, אפס כי בך ביחוד לא יהי' אביון. מצבה המיוחד של האומה לא יגרום תוצאה של עניות מיוחדת שהיא בכלל מדת פורענות, אבל כפי אותה המדה הדרושה לארץ, לעולם בכלל, לעורר את הכח של נדיבת לב ושל חמלה טהורה ע"י השפעתה, תמצא, והנה תמצאנה בה בכח ולא בפועל. וכן כל הניגודים היסודיים שבין עם לעם, המכשירים את האנושיות בכללה למקצועות שונים של עבודה בחיי המעשה וחיי הרוח, כל אלה ימצאו. ולפ"ז יהי' הזיין גם אז משמש לתכשיט המבצר את כח הניגוד שלא יצא חוץ ממטרתו, המלכיות היא נמצאת, והעולם עם ניגודיו הוא הולך וחי, אבל שיעבוד מלכיות אין. הכבדה והמטת צער ויגון ע"י אי שיווי משקל וחסרון מוסר ודעת, המתפרץ מעל לגדרי התקנות שהיושר והצדק המפעם בלב האדם מאור נפשו האלהית, דבר זה לא יהי'. ובזה מתחדשת צורת העולם לטובה ולברכה, אע"פ שתנאי יסודי החיים עומדים על עמדם,  ואין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. 

כלומר: דעה זו חולקת על דעתו של שמואל. שמואל טוען שההבדל היחיד בין העולם הזה (המציאות הנוכחית) לימות המשיח הוא 'שעבוד מלכיות' – כלומר, בימות המשיח עם ישראל יזכה לעצמאות ולא יהיה נתון תחת שלטון זר. מעבר לכך, העולם ימשיך לנהוג כרגיל, כפי שנאמר: 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' – משמע שגם בימות המשיח ימשיכו להתקיים מעמדות, אתגרים כלכליים ופערים".

הניגודיות היא מנוע החיים:

אם נסתכל על החיים במבט רחב וכללי (ולא רק מנקודת המבט של האדם הפרטי), נגלה שהעולם הוא מציאות אחת גדולה ומורכבת. הזרימה וההתפתחות של החיים מתאפשרות דווקא בזכות "כוח הניגוד" – ההבדלים, המתחים והשוני בין בני אדם, עמים ותפיסות. ישנו כוח עליון שמאחד את כל הניגודים הללו, משתמש בהם כדי לייצר הרמוניה, ושואב מהם את עוצמת החיים.

שלמות אינה מחיקת ההבדלים:

לכן, אל לנו לחשוב ש"עולם מושלם" הוא עולם ללא קונפליקטים או עולם שבו כולם שווים וזהים. ביטול מוחלט של הניגודים והאתגרים יפגע בעצם יסוד החיים. עולם חסר התמודדות הוא עולם מת.

אז מה בכל זאת ההבדל בין ימינו לימות המשיח?

ההבדל בין עולמנו כיום (שבו יש רשע והרס) לבין ימות המשיח, הוא שבימות המשיח כוח הניגוד יישאר רק בפוטנציה (בכוח), כדי להמשיך לתת תמריץ וחיוניות לעולם, אך הוא לא ייצא אל הפועל בצורה של הרס, אלימות או השחתה.

עצמאות ושחרור מדיכוי:

שלטון הכוח והאלימות ייעלמו, ו"שעבוד מלכיות" (שליטת עמים אכזריים על עם ישראל) יתבטל לחלוטין. עם ישראל יקבל בחזרה את כל מה שראוי לו: את ארצו, את עצמאותו המדינית, את חירותו, ואת נכסיו החומריים והרוחניים, והוא יזכה להשפעה ולכבוד אמיתי בעולם.

מדוע העוני לא ייעלם לחלוטין?

כאמור, הפוטנציאל לאתגרים חייב להישאר. לדוגמה, העוני ("לא יחדל אביון") לא יימחק לגמרי, אלא יישאר במינון מינימלי ומדויק – רק כדי להעניק לבני האדם הזדמנות לפתח רחמים, חמלה, נדיבות ואהבת הזולת. זה לא יהיה עוני אכזרי שמייצר ייאוש, דיכאון ואנשים שבורים, אלא מעין "אתגר חברתי" עדין שנועד לחבר בין בני האדם.

הבדלים בין עמים יישארו:

באותו אופן, ההבדלים בין עמים ותרבויות ימשיכו להתקיים, משום שהגיוון הזה מפרה את האנושות ומקדם תחומים שונים של עשייה ורוח. מדינות ימשיכו להתקיים, ולכן אפילו נשק ("זיין") ימשיך להיות קיים, אך הוא ישמש כ"תכשיט" בלבד – כלי סמלי שומר גבולות השומר על הייחודיות של כל אומה, ולא כלי למלחמות והשמדה.

סיכום:

הצער, היגון והסבל שנוצרים כיום בגלל חוסר מוסר, עריצות ופגיעה בצדק הטבעי – ייעלמו לחלוטין מן העולם. המציאות כולה תתחדש לטובה ולברכה. ועם זאת, חוקי הטבע, הכלכלה הבסיסית והמבנה החברתי יישארו כפי שהם. וזוהי בדיוק כוונתו של שמואל: המבנה הפיזי של העולם לא ישתנה (הניגודים יישארו), אבל הרשע, המלחמות והדיכוי המדיני ייעלמו כלא היו – "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד".

"מסייע לי' לר' חייא בר אבא, דאר"ח ב"א, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך".

אפשרות עלייתן של ישראל מידי עומק השפלות של הגלות עד מרום המעלה הראויה להם היא מצויירת בשני אופנים. 

האופן האחד הוא ע"י עלייתן העצמית, מבלעדי הקשר שיש להם עם כל העולם כולו, עם כל האנושיות כולה. כשתהי' העלי' ע"ז הדרך, אז העולם יהי' כמנהגו, העמים יחיו את חייהם הם, וישראל ישב על אדמתו ויחי' את חייו בכבודו הראוי לו. היתרון שבו ודאי יתגלה באופן בהיר ובולט, והשפעה גדולה תצא ממנו על חיי העמים כולם לאט לאט, אבל לעומת זה כמה ענינים של הכרח יכנסו ג"כ במחנה ישראל, כדי שיהי' בלתי מובדל לגמרי מכלל העמים, למען יתיחסו אליו באופן אנושי, ויקבלו את הראוי לקבל, ויקחו יחד חלק בהקונצרט העולמי של מהלכי הממלכות. 

לא כן הוא האופן השני, היותר נשגב. כשיתרומם ישראל ע"פ סגולתו האמיתית הפנימית, ע"פ כח אלהי שיש בקרבו, לתן לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כ"א כל העולם כולו. אז תחל תקופה של יו"ט וששון אלהים בעולם, חדות עולמים והגברת העדן האלהי על כל מנעמי החיים. אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת הרע, הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעוצב לא יוכל לשלוט בקרבה, ודאגה על שיווי המשקל של העולם לא יוכל לעלות על לב. אז יבטל כח הזרוע מעקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותהפך לגנאי גמור. 

וזאת היא תקופת ימות המשיח שנתנבאו עליהם כל הנביאים, אע"פ שהמצב של החומריות ותביעתה הצודקת ע"פ הגבולים הנאים לה לא יזוז ממקומו, ע"כ יש לנבואה, הצריכה להיות נתפסת עם החושים והדמיון המקבל את האור השכלי האלהי העליון ע"פ סדרי החיים והמציאות המוגבלים בתוך העולם האנושי וסדריו.  אבל עוה"ב , סדר חיים והויה של קישור המושג ההוה, המוגבל החושי, באופן ישר עם כל מה שהוא ממנו נעלה וגבוה, קשר מפולש עם כל הקוסמולוגיה החמרית והרוחנית כולה, באור אין סוף, המנהיר נחלי עדניו בכל נשמה המתגדלת אז על כל אפסים, זה אי אפשר להכיל בכל חוש ודמיון, ולא בכל שכל כפי טופסו ואופיו היום, עוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך.

"דבריו של שמואל (מהקטע הקודם) מקבלים חיזוק מדברי רבי חייא בר אבא. רבי חייא אמר: כל הנביאים כולם לא ניבאו נבואות אלא על 'ימות המשיח' בלבד. אבל לגבי 'העולם הבא' – אף נביא לא חזה אותו, כפי שנאמר בפסוק: 'עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' (ישעיהו ס"ד)."

שני תרחישים לגאולת ישראל

כאשר עם ישראל עולה מתוך תחתית שפל הגלות אל הפסגה הראויה לו, התהליך הזה יכול להתרחש באחת משתי דרכים:

התרחיש הראשון: גאולה לאומית נורמלית ("הקונצרט העולמי")

בתרחיש זה, עם ישראל נגאל ומתרומם כשלעצמו, בנפרד משאר העולם. העולם ממשיך להתנהל כרגיל, העמים חיים את חייהם, ועם ישראל יושב בארצו כחיים של אומה ריבונית ומכובדת.

במצב כזה, ישראל אכן תשפיע לטובה על שאר העמים לאט לאט, אך יהיה לזה מחיר: כדי שישראל תוכל להשתלב בסדר העולמי הרגיל (מה שהרב מכנה "לקחת חלק בקונצרט העולמי של מהלכי הממלכות"), היא תיאלץ "להתיישר" ולהכניס לתוכה פשרות, אילוצים דיפלומטיים וצרכים פוליטיים, כדי שמדינות העולם יתייחסו אליה כשחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית.

התרחיש השני: גאולה אוניברסלית עליונה (ימות המשיח)

התרחיש השני והנשגב יותר הוא שעם ישראל יתרומם מתוך הכוח האלוהי הפנימי הייחודי לו, והתרוממות זו לא תישאר בגבולות ישראל בלבד – אלא תעניק צורה חדשה ומתוקנת לעולם כולו.

בתרחיש זה, האנושות כולה חווה קפיצת מדרגה לתקופה של שמחה אלוהית ועדן עולמי. זוהי תקופה שאין בה כלל רוע. מלחמות, רשע, כעס ועצב ייעלמו מן העולם. לא תהיה יותר חרדה קיומית למאזן הכוחות העולמי. כוח הזרוע והאלימות יאבדו את משמעותם לחלוטין, וכלי נשק (החרב) יהפכו מפריט הכרחי לדבר מגונה ובזוי.

מדוע הנביאים יכלו לחזות רק את ימות המשיח?

התרחיש השני שתיארנו הוא בעצם "ימות המשיח", וזוהי התקופה שעליה התנבאו כל הנביאים.

מדוע הם יכלו לחזות אותה? משום שבימות המשיח, על אף שהעולם מתוקן ומושלם, המציאות החומרית עדיין קיימת. חוקי הכלכלה, הפיזיקה והסדרים האנושיים נשארים על כנם (הם פשוט פועלים בצורה צודקת והרמונית). מכיוון שהנבואה עוברת דרך החושים והדמיון האנושי של הנביא, היא מסוגלת לתפוס ולתאר רק מציאות שעדיין יש לה גבולות פיזיים ומבנה ארצי שניתן לדמיין אותו.

מהו "העולם הבא" ומדוע אי אפשר לחזות אותו?

לעומת ימות המשיח, "העולם הבא" הוא משהו אחר לחלוטין. מדובר בשלב קיומי שבו יש חיבור ישיר ומוחלט בין העולם המוגבל והחומרי שלנו לבין האינסוף האלוהי העליון.

זוהי מציאות שבה כל הקוסמוס החומרי והרוחני מתמזג ומוצף ב"אור אין סוף" ובמימדים רוחניים כבירים. מציאות כה מופשטת ונשגבה היא מעבר לכל יכולת תפיסה של החושים, הדמיון או השכל האנושי במצבנו הנוכחי.

לכן, שום נביא לא היה יכול לראות או לתאר את "העולם הבא" במילים או בדימויים, ועל כך נאמר שזהו סוד הגלוי לאלוהים בלבד: "עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ".