הקדמה: ההבדל המהותי בין שני סוגי איסורים
כדי להשלים את התמונה לגבי ההבדל היסודי שעליו בנינו את המהלך כולו – ההבדל בין איסור עצמי בחפץ ("איסור גופו גרם לו") לבין איסור התלוי באדם או בזמן ("איסור שדבר אחר גרם לו") – נתבונן בדיון מרתק המופיע בדברי הרא"ש.
שאלת הראב"ד ופסיקת המהר"ם מרוטנבורג: האם נשחוט בשבת או נאכיל נבלה?
הרא"ש (יומא פ"ח, סימן י"ד) מביא שאלה שהופנתה לראב"ד: חולה מסוכן בשבת שחייב לאכול בשר. לפניו מונחת נבלה (בשר שאינו כשר, שאיסורו בלאו) ובהמה חיה שניתן לשחוט אותה (פעולה שאיסורה בשבת בסקילה).
השאלה היא: מה עדיף לעשות? האם להאכיל את החולה בנבלה כדי להימנע מחילול שבת, או לחלל את השבת ולשחוט עבורו בשר כשר? היו שהורו שעדיף שהחולה יאכל נבלה ויעבור רק על איסור לאו, מאשר שאחרים יחללו שבת ויעברו על איסור חמור של סקילה.
אולם, הרא"ש מביא את תשובתו של רבו, מהר"ם מרוטנבורג, שפסק להפך: עדיף לשחוט בשבת מאשר להאכיל את החולה נבלה!
"שאלו את הראב"ד ז"ל, חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה, ואין שחוט, אם לא שנשחט בשבת, כי יש אומרים, מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה, משיעברו אחרים על איסור סקילה וכו' ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה, והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט, דשוחטין ביו"ט, דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה, ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו, או לומר לנכרי לנחור עופות, דליכא אלא איסור דרבנן, דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט, הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתורה התירה פיקוח נפש, הוי כל מלאכה שהוא עושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכי דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל, ושחוטה המאכל מותר, אבל הנבילה המאכל עצמו אסור, ואריה רביע עליה".
הבשר שנשחט בשבת למען החולה הוא בשר מותר וראוי ("המאכל מותר"), בעוד שחתיכת הנבלה נשארת טמאה ואסורה בעצם מהותה ("המאכל עצמו אסור"). לכן, עדיף לבצע פעולת היתר (לשחוט בשבת עבור החולה), למרות שבימים כתיקונם יש בה איסור סקילה, מאשר להאכיל את החולה בחפץ אסור כנבלה (שאיסורה בלאו).
הקושי: מדוע שבת נחשבת "הותרה" ונבלה נחשבת "דחויה"?
מפסיקת המהר"ם עולה חלוקה ברורה וקיצונית: כשמדובר בחילול שבת לצורך פיקוח נפש, השבת נחשבת כ**"הותרה לגמרי"** (האיסור כאילו לא קיים באותו רגע). לעומת זאת, אכילת נבלה למען החולה נחשבת רק כ**"דחויה"** (האיסור עדיין קיים ועומד בחפץ, אלא שבשעת סכנה מותר לאדם להתעלם ממנו).
לכאורה, הבחנה זו תמוהה (וכבר עמד עליה הרא"ש בתשובותיו החדשות, סימן ל"ט): מדוע אנו מחלקים בין האיסורים? היה עלינו לפסוק שכל איסורי התורה (גם שבת וגם נבלה) "הותרו" לחלוטין בפני פיקוח נפש, או לחלופין שכולם רק "נדחו" בפניו. מהו ההבדל המהותי ביניהם שגורם לשבת להיעלם לחלוטין ולנבלה להישאר "אסורה"?
הפתרון: חפץ שאסור בעצם מול פעולה שאסורה מצד גורם חיצוני
התשובה טמונה בדיוק ביסוד שעליו אנו מדברים – ההבדל בין "איסור גופו" ל"איסור דבר אחר".
1. "איסור גופו גרם לו" (כמו נבלה):
כאשר איסור טבוע בעצם החפץ, קיים פער בין המציאות המהותית של החפץ (האיסור בכוח) לבין ההוראה המעשית לאדם (ההיתר בפועל). הנבלה מצד עצמה היא חפץ פגום ואסור. כשחולה מסוכן חייב לאכול אותה, הפגם והאיסור שבנבלה לא נעלמו! היא עדיין חפץ אסור, אלא שהתרחש מקרה חיצוני (פיקוח נפש) שמאפשר לאדם לאכול אותה. במצב כזה אנו אומרים שהאיסור רק "נדחה" מפני הסכנה, אך מהות החפץ נשארה אסורה.
2. "איסור דבר אחר גרם לו" (כמו שבת):
כאשר האיסור אינו בחפץ או בפעולה עצמה, אלא נובע מגורם חיצוני שמטיל מניעה על האדם – לא ניתן ליצור פיצול בין ה"עצם" ל"מקרה".
פעולת השחיטה כשלעצמה היא פעולה ניטרלית ומותרת לחלוטין. מה אוסר אותה בשבת? "דבר אחר" – קדושת הזמן והציווי על האדם לשבות.
כאשר התורה קובעת שפיקוח נפש דוחה שבת, פירוש הדבר הוא שהגורם החיצוני (האיסור לשחוט ביום הזה) פשוט סולק והוסר. ברגע שהמניעה החיצונית הוסרה, אנו נשארים עם פעולת השחיטה בלבד – ופעולה זו, כאמור, מהותה היא היתר מוחלט. במצב כזה אין איסור מהותי שיכול "להישאר" ברקע. לכן אנו אומרים שאיסור שבת "הותר" לגמרי במקום סכנה.
לשון רבינו הגרמ"א: "והנראה, דאמנם זהו ההבדל בין דבר שאיסור גופו גרם לו, ובין דבר שאיסור דבר אחר גרם לו. דבהראשון יש לחלק בין הראוי בכח ובין הדין שבפועל. כלומר, דאפשר לומר, דבעצם הדבר אסור, ובכ"ז מצד איזה מקרה, מותר לו לאדם. אבל בדבר שאיסור אחר גרם לו, שם, כיון דמאיזה סבה יוצא הדבר מן הכלל ומותר לו לאדם לעבור על זה, אי אפשר לחלק בין הדבקים, בין העצם ובין המקרה, או, בין הראוי בכח ובין הדין בפועל, דהרי אין כאן עצם לגמרי, ר"ל, דהא בעצם הדבר מותר, ורק דבר אחר גרם לו לאיסור, ואחרי דסוף סוף, יהי' מאיזה טעם שיהיה, אין בכאן הסבה של דבר אחר, הרי אין כאן כלל השם איסור.
וזהו ההבדל בין איסור נבילה וכדומה, לאיסור שבת, דהראשון, ששייך בודאי לסוג הדברים שאיסור גופו גרם לו, אף דבמקרה פיקוח נפש ניתן לדחות, הנה רק מקרה, אבל עצם הדבר באיסורו עומד. אבל האיסור לשחוט בשבת, דהוא נחשב ודאי לאיסור דבר אחר גרם לו, הנה במקום דמותר לחלל, כמו בחולה שיש בו סכנה, אי אפשר לומר, דבעצם אסור הדבר, דאין כאן עצם במציאות רק אריה היא דרביע עליה דאדם, מפני קדושת שבת, וכיון דבנ"ד סלקה התורה את הדבר אחר המונע לו, שוב הרי עצם הדבר מותר, שע"כ מוטב יותר לחלל את השבת, דהוא איסור סקילה, אבל בנ"ד הוי היתר גמור, מלעבור על איסור נבילה דהיא איסור לאו, אבל גם בנ"ד יש בזה איסור, אלא דמצד דחויה אנו באים בזה."
לאור זאת, החלוקה שעשה המהר"ם מובנת ובהירה לחלוטין. מולנו עומדות שתי אפשרויות:
א. לחלל שבת בסקילה – פעולה שמצד מהותה היא מותרת (שחיטה), והאיסור החיצוני שמנע אותה (קדושת שבת) סולק לחלוטין בשל הסכנה. כעת, זו פעולת היתר גמור.
ב. להאכיל את החולה נבלה – חפץ שעצם מהותו איסור וטומאה. למרות שההכרח מאפשר לאכול אותו, האיסור עדיין קיים בו והוא נאכל רק בתורת דחייה.
הגיוני וברור שעדיף לבצע פעולת היתר גמור (אף שבימי חול יש בה סקילה), מאשר להאכיל את האדם בחפץ שמהותו איסור ופגם, אפילו אם איסורו המקורי קל יותר (לאו).
