הפיוט אומר: "לְמֶעְבַּד נִשְׁמָתִין וְרוּחִין חֲדַתִּין" (לעשות נשמות ורוחות חדשות).
הגמרא (ביצה טז ע"א) מזכירה את המושג "נשמה יתרה" המתווספת לאדם בשבת, והזוהר הקדוש מוסיף כי קיימת גם תוספת של "רוח". כלומר, הנפש הבסיסית של האדם מושכת אליה בערב שבת את אותה "רוח יתרה", והיא שוכנת בתוכה לאורך כל השבת. כתוצאה מכך, הנפש מתרחבת, מתעצמת ומתעלה הרבה מעבר למצבה בימות החול.
מהן אותן "רוחות חדשות"? המושג "רוח" מרמז לרצון. זהו רצון חדש וטהור שמתעורר בלב האדם בזכות קדושת השבת.
לעומת זאת, עניין "הנשמה היתרה" קשור להארת הפנים. הארה זו נובעת מתוספת הנשמה שוכנת במוח, כפי שנאמר "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". לכך מרמז הפיוט במילים "בְּרַם אַנְפִּין חֲדַתִּין" (אכן, פנים חדשות).
ב. מדוע נאמר שאנו "עושים" את הנשמה?
מתוך דברי הזוהר משמע שאין לאדם תוספת של "נפש" חדשה, אלא הנפש הקיימת מתעלה וזוכה להשיג את אותה רוח יתרה. אם כן, מדוע הפיוט אומר "למעבד" (לעשות)?
וזהו למעבד דהיינו על ידי תיקון סעודת שבת שנתרבה הרוח כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל כו' ממילא נחשב כאילו אנו עושים את הרוח ונשמה יתירה ע"ד שא' (מגילה יג.) שכל המגדל כו' כאילו ילדו.
ג. "ל"ב שבילים" ושלושת האבות
הפיוט ממשיך: "בְּתַרְתֵּין וּבִתְלָתִין, וּבִתְלָתָא שִׂבְשִׂין" (בשתיים ובשלושים, ובשלושה ענפים).
מקור הדברים בזוהר המסביר שהשבת מתקדשת מ-32 (ל"ב) שבילים ומ-3 מדרגות.
בתרתין ובתלתין ובתלתא שבשין הוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (רז ב) דהא אתקדש מתלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דתפוחין קדישין. תלתין ותרין שבילין היינו הל"ב נתיבות חכמה שנרמז בהתחלת וסיום התורה שבהם נשתכלל העולם ע"י ל"ב אלהים שבמעשה בראשית. ותלת דרגין דתפוחין הוא בחינת ג' האבות הק' הרמז בתיבת שבת ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה כמ"ש (שם רד א).
"בשתיים ובשלושים": אלו הם ל"ב (32) נתיבות החכמה, שבאמצעותן נברא והשתכלל העולם (כנגד 32 הפעמים שמופיע שם "א-לוהים" בפרשת הבריאה). נתיבות אלו רמוזות באות הראשונה של התורה (ב') ובאות האחרונה שלה (ל').
"בשלושה ענפים": אלו הם שלושת האבות הקדושים (אברהם, יצחק ויעקב). רעיון זה רמוז גם במילה שבת: האות ש' (בעלת שלושת הראשים) רומזת לשלושת האבות, והמילה בת רומזת לכנסת ישראל ולשכינה ("בת יחידה"), שבה האבות מתאחדים.
ד. משה, אהרן ומרים – כנגד האבות
"לשון תלתא שבשין הוא תרגום של שלשה שריגים ואי' (ב"ר פ' פח) ובגפן שלשה שריגים משה אהרן ומרים והוא ענין א' עם בחינת ג' האבות דמרים מרמז על בחינת אברהם אבינו ע"ה כי הבאר מרמז על תורה שבעל פה (כמו שנת' חנוכה מא' כה ד"ה ובגמ' ע"ש) והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה דכ' יוקח נא מעט מים ומים הם חסדים כידוע. ואיתא (ב"ר פ' סא) זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה. והוא בחינת תורה שבעל פה ותורת חסד על לשונה. ומשה שהוא שורש תורה שבכתב וא' (זח"ג פ סע"ב) אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא והוא בחינת יצחק ועדש"נ מימינו אש דת למו. גם המן והבאר דאורייתא דבכתב שהוא לחם מן השמים ותורה שבעל פה הוא משקה יינא דאורייתא דבע"פ (כמש"ש רעא ב). ועננא דאהרן הוא בחינת סוכת שלום וכ' ויעקב נסע סוכותה וע"ש זה אומרים בשבת הפורש סוכת שלום כו' דהא סכת שלום פריסא כו' כמ"ש בזוהר הקדוש:"
מרים כנגד אברהם אבינו (תורה שבעל פה וחסד):
מרים קשורה ל"באר המים", המסמלת את התורה שבעל פה. גם אברהם מאופיין במידת החסד המשולה למים ("יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם"). המדרש מספר שאברהם לא למד תורה מספר, אלא כליותיו נבעו ולימדו אותו חכמה מבפנים – זהו המהות של תורה שבעל פה, המכונה "תורת חסד על לשונה". (בנוסף, הבאר של מרים היא "משקה" – המסמל את יינה של התורה שבעל פה).
משה כנגד יצחק אבינו (תורה שבכתב וגבורה):
משה הוא השורש של התורה שבכתב. על פי הזוהר, התורה ניתנה ממידת הגבורה, המשולה לאש ("מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ"), וזוהי מידתו של יצחק אבינו. בנוסף, משה קשור לנס המן, שהוא בגדר "לחם מן השמים" – סמלה של התורה שבכתב שניזונה מלמעלה.
אהרן כנגד יעקב אבינו (סוכת שלום):
בזכות אהרן זכו ישראל ל"ענני הכבוד", המהווים סוכה והגנה. יעקב אבינו קשור גם הוא למושג זה, כפי שנאמר: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה". הסוכה והענן רומזים לשבת, המכונה בזוהר "סוכת שלום". לכן, בליל שבת אנו חותמים את הברכה במילים "הפורש סוכת שלום עלינו...", שכן השבת פורסת עלינו את חסותה והגנתה כיעקב וכענני אהרן.
