הבערה לחלק יצאת

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בגמ' (שבת ע.) הבערה ללאו יצאת ר' נתן אומר לחלק יצאת. והנה למ"ד ללאו יצאת מובן דרק הבערה יצאת ללאו אבל למ"ד לחלק יצאת יש להבין למה יצאהמלאכת הבערה דייקא לחלק ולא מלאכה אחרת. אך בתקו"ז (תי' מח) אי' זכאה מאן דנטר דירה לשבת דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבא דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש וגו' דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם ע"ש. וכ"ה בזוה"ק פ' זו (רג סע"ב) דקאי על אש גיהנם והענין כמו שאמרנו דכל ג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד נקראו אש. הקנאה והכעס כ' וחמתו בערה בו וכדומה והוא קליפת עשו הפסולת דיצחק שהוא אש גבורה דקדושה. והתאוה ג"כ כ' (הושע ז׳:ד׳) כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה ובגמ' (קידושין פא.) נפיק מיניה כי עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא והוא קליפת ישמעאל פסולת ממדת חסד דקדושה דאברהם אבינו וגם באהבה מצינו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' רשפיה רשפי אש וגו' וכן הפסולת שהם חמדות ואהבות זרות נקראו אש. והגאוה ידוע שטבע האש עולה למעלה. וכן חטא ע"ז שמסתעף מקליפת הגאוה (כמו שנת' פרה מא' ח) יצר הרע דע"ז גם כן מצינו (יומא סט :) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים כו' ע"ש. וז"ש (ברכות ח.) תתק"ג מיני מיתה כו' הם גימט' ג"פ אש הנ"ל שהם היפך החיים. וכנגד זה בקדושה האבות הק' אברהם ויצחק אהבה ויראה דקדושה ויעקב השפלות כמה שנאמר קטונתי וגו' וא' (ב"ר פ' ע"א) כ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר ועליו נדרש (שם פ' סח) שאמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי וכו' (ונת' עוד פ' וירא סו' מ"א וש"מ) והאש דג' קליפות הנזכר שהוא נורא דיצר הרע הוא גם כן נורא דגיהנם כמ"ש (שם פ' ו) לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצא מגופן של רשעים כו' רוחכם אש תאכלכם. ובשבת שהוא ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו כמ"ש בזוה"ק פ' זו והיינו שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות הקדושים שהם שורש חיי עולם היפך הג' קליפות הנז' שמוציאין האדם מעולם נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שניצולים באמת מג' אש דקליפה ואש דגיהנם וכמ"ש במכילתא בשלח מפ' דשומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה ומזה מ"ש בפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל ימי השבוע. ויש לומר שעז"נ בכל מושבותיכם שכבר דקדקו (יבמות ו :) מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי ודרשוהו לענין מיתת ב"ד ע"ש ויש לומר שמרמז דמושבותיכם היינו הנייחא שלכם והיצר הרע מטעה את האדם להיות לו נייחא מקליפת הקנאה או התאוה והכבוד. ועז"א שלא תבערואש בכל מושבותיכם שלא יהיה לכם נייחא מאש דקליפות רק יהיה להם נייחא מקדושת ג' אבות שתזכו בשבת כנ"ל. ועז"נ לשון כל דלשון כל יתכן על ג' וכמ"ש התוי"ט (סוף פרה) ואמרנו סעד לזה ממ"ש (ב"ר סו"פ צ) ע"פ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות כו' (ונת' ויחי מא' ג) וזש"נ בכל מושבותיכם בכל הנייחא שלכם שמטעה היצר הרע להיות נייחא לכם מג' קליפות שנקראו אש רק יהיה לכם נייחא מג' קדושת האבות שהם היפך הג' קליפות הנ"ל. ובשבת בת מתעטרא באבהן. ולרמז זה יצאה הבערה לחלק כנ"ל: 

 1. "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת."

הסבר: המאמר פותח בפסוק מספר שמות (ל"ה, ג'), האוסר להדליק אש ביום השבת.

2. "בגמ' (שבת ע.) הבערה ללאו יצאת ר' נתן אומר לחלק יצאת."

הסבר: המאמר מביא מחלוקת מהתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף ע'). התורה כבר אסרה לעשות כל מלאכה בשבת, אז למה היא הוצרכה לכתוב בנפרד איסור על "הבערת אש"?

רבי יוסי אומר: "ללאו יצאת" - כלומר, ללמד שהבערת אש בשבת היא איסור קל יותר משאר המלאכות (יש עליה רק עונש מלקות ולא סקילה).

רבי נתן אומר: "לחלק יצאת" - מלאכת מבעיר הוזכרה בנפרד כדי ללמד כלל על כל ל"ט מלאכות שבת, שאם אדם עשה כמה מלאכות שונות בשגגה, הוא חייב להביא קרבן חטאת בנפרד על כל מלאכה ומלאכה (הוא "מחלק" את המלאכות).

3. "והנה למ"ד ללאו יצאת מובן דרק הבערה יצאת ללאו אבל למ"ד לחלק יצאת יש להבין למה יצאה מלאכת הבערה דייקא לחלק ולא מלאכה אחרת."

הסבר: כאן מתחילה השאלה המרכזית של הקטע. לפי רבי יוסי ("ללאו יצאת") מובן למה התורה בחרה באש – כי יש לה דין שונה (עונש קל יותר). אבל לפי רבי נתן, שהפסוק בא ללמד כלל טכני ש"מחלקים" בין כל המלאכות – למה התורה בחרה להדגים זאת דווקא דרך מלאכת הבערת אש? היא הייתה יכולה לכתוב "לא תזרעו" או "לא תבנו". מה מיוחד באש שיש בה עניין של "חלוקה"?

4. "אך בתקו"ז (תי' מח) אי' זכאה מאן דנטר דירה לשבת דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבא דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש וגו' דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם ע"ש."

הסבר: כדי לענות, המחבר פונה ל"תיקוני הזוהר". שם מוסבר הפסוק "לא תבערו אש" באופן סמלי: אשרי למי ששומר את ה"דירה" שלו (שהוא הלב של האדם) נקייה בשבת, שלא ייכנסו לשם עצבות (המשויכת לטחול) וכעס (המשויך למרה). הכעס הוא ה"אש של הגיהינום". לכן "לא תבערו אש" פירושו הרוחני: אל תכעסו! כי מי שכועס בשבת כאילו מדליק את אש הגיהינום.

5. "וכ"ה בזוה"ק פ' זו (רג סע"ב) דקאי על אש גיהנם"

הסבר: וכן מובא בספר הזוהר (על פרשת ויקהל עצמה) שהאש בפסוק רומזת לאש של הגיהינום.

6. "והענין כמו שאמרנו דכל ג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד נקראו אש."

הסבר: ר"צ מרחיב את המושג "אש". במשנה באבות נאמר "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". שלוש המידות הרעות הללו (הנקראות "קליפות" בתורת הקבלה) נמשלו כולן לאש.

7. "הקנאה והכעס כ' וחמתו בערה בו וכדומה והוא קליפת עשו הפסולת דיצחק שהוא אש גבורה דקדושה."

הסבר: האש הראשונה: קנאה וכעס. הפסוקים מתארים כעס כאש (למשל: "וחמתו בערה בו"). כעס הוא ה"קליפה" (הצד השלילי) של עשיו. עשיו הוא הפסולת שיצאה מיצחק אבינו. יצחק מייצג את מידת הגבורה והיראה (אש של קדושה), ועשיו לקח את האש הזו למקום השלילי של קנאה וכעס ורצח.

8. "והתאוה ג"כ כ' (הושע ז׳:ד׳) כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה"

הסבר: האש השנייה: תאווה. גם תאוות היצר (ובעיקר ניאוף) נמשלת לאש, כמו שכתוב בספר הושע שהנואפים בוערים מבפנים כמו תנור של אופה.

9. "ובגמ' (קידושין פא.) נפיק מיניה כי עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא"

הסבר: ר"צ מביא סיפור מהתלמוד על רב עמרם חסידא שהתגבר על תאוותו. כשהוא נאבק ביצרו, יצא ממנו היצר הרע של התאווה בצורה פיזית של "עמוד של אש". רב עמרם אמר ליצר: "תראה, אתה אש (ואני בשר ודם, ובכל זאת ניצחתי אותך)". הרי לנו שתאווה היא אש.

10. "והוא קליפת ישמעאל פסולת ממדת חסד דקדושה דאברהם אבינו וגם באהבה מצינו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' רשפיה רשפי אש וגו' וכן הפסולת שהם חמדות ואהבות זרות נקראו אש."

הסבר: התאווה היא ה"קליפה" (הצד השלילי) של ישמעאל, שהוא הפסולת שיצאה מאברהם אבינו. אברהם מייצג את מידת החסד והאהבה הקדושה, שעליה נאמר בשיר השירים שהיא "רשפי אש" שמים לא יכבו. ישמעאל לקח את כוח האהבה הזה למקום השלילי של "אהבות זרות" ותאוות טמאות. לכן תאווה נקראת אש.

11. "והגאוה ידוע שטבע האש עולה למעלה."

הסבר: האש השלישית: כבוד וגאווה. מדוע גאווה היא אש? כי הטבע הפיזיקלי של האש הוא תמיד לקפוץ ולעלות כלפי מעלה. כך גם אדם גאוותן שמחפש כבוד, תמיד מנסה להתרומם מעל כולם.

12. "וכן חטא ע"ז שמסתעף מקליפת הגאוה (כמו שנת' פרה מא' ח) יצר הרע דע"ז גם כן מצינו (יומא סט :) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים כו' ע"ש."

הסבר: הגאווה מולידה את חטא עבודה זרה (כי הגאוותן עושה מעצמו אלוהים). ובתלמוד (יומא) מסופר שכאשר חכמים ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה, הוא יצא מקודש הקודשים בדמות גור-אריות עשוי מאש. הרי שגם גאווה/עבודה זרה היא אש.

13. "וז"ש (ברכות ח.) תתק"ג מיני מיתה כו' הם גימט' ג"פ אש הנ"ל שהם היפך החיים."

הסבר: רמז מתמטי (גימטריה): בתלמוד מובא שיש בעולם 903 סוגים של מוות (תתק"ג). המחבר מציין שהמילה "אש" בגימטריה היא 301. אם נכפיל 301 בשלוש (כנגד 3 ה"אשות" השליליות: קנאה, תאווה, כבוד) נקבל בדיוק 903! זה מראה ששלוש האשות הללו הן שמביאות את המוות לעולם.

14. "וכנגד זה בקדושה האבות הק' אברהם ויצחק אהבה ויראה דקדושה ויעקב השפלות כמה שנאמר קטונתי וגו'"

הסבר: לעומת 3 הקליפות השליליות, יש לנו בקדושה את שלושת האבות, שמתקנים זאת: אברהם מייצג אהבה קדושה (נגד תאווה), יצחק מייצג יראה וגבורה קדושה (נגד כעס וקנאה), ויעקב מייצג שפלות וענווה ("קטונתי מכל החסדים") – נגד הגאווה והכבוד.

15. "וא' (ב"ר פ' ע"א) כ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר ועליו נדרש (שם פ' סח) שאמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי וכו'..."

הסבר: תמיכה מהמדרש שיעקב (שנקרא "ישראל") מייצג ענווה. המדרש אומר שכל פעם שכתוב בתורה "עני ואביון" זה רומז לעם ישראל. ועוד מדרש דורש שיעקב אמר "אשא עיני אל ההרים" – הוא חיפש מי יעזור לו, כי הבין שמעצמו אין לו כלום (שיא הענווה והשפלות).

16. "והאש דג' קליפות הנזכר שהוא נורא דיצר הרע הוא גם כן נורא דגיהנם כמ"ש (שם פ' ו) לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצא מגופן של רשעים כו' רוחכם אש תאכלכם."

הסבר: האש של היצר הרע (3 הקליפות הנ"ל) היא למעשה בעצמה האש של הגיהינום. המדרש אומר שאין באמת מקום פיזי שנידונים בו, אלא האש הרעה שנוצרת ממעשי הרשעים (ממידותיהם הרעות) יוצאת מתוכם ושורפת אותם. היצר הרע והגיהינום הם אותו דבר.

17. "ובשבת שהוא ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו כמ"ש בזוה"ק פ' זו והיינו שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות הקדושים שהם שורש חיי עולם היפך הג' קליפות הנז' שמוציאין האדם מעולם, נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שניצולים באמת מג' אש דקליפה ואש דגיהנם..."

הסבר: איך זה קשור לשבת? המילה "שבת" מורכבת מהאות ש' ומהמילה "בת". על פי הזוהר, האות ש' (שיש לה 3 זרועות) מסמלת את שלושת האבות (אברהם, יצחק ויעקב). המילה "בת" מסמלת את השכינה (כנסת ישראל). בשבת, עם ישראל ("בת") מתעטר ומתחבר לקדושת 3 האבות (האות "ש").

חיבור זה מחבר אותנו לחיים, ומציל אותנו משלוש האשות של הקליפה (המוות). לכן הפסוק "לא תבערו אש... ביום השבת" משמעותו: בשבת אנו מקבלים כוח לא לתת ל-3 האשות של היצר (קנאה, תאווה וכבוד) לבעור בנו.

18. "וכמ"ש במכילתא בשלח מפ' דשומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה ומזה מ"ש בפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל ימי השבוע."

הסבר: הוכחות נוספות לכך ששבת מצילה מהיצר הרע (האש): המכילתא לומדת מהפסוק "שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", שמי ששומר שבת נשמר מעבירות גם בשאר השבוע. וכן כתב האר"י בספרו "פרי עץ חיים" ששבת מצילה אותנו מקיטרוג היצר.

19. "ויש לומר שעז"נ בכל מושבותיכם שכבר דקדקו (יבמות ו :) מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי ודרשוהו לענין מיתת ב"ד ע"ש"

הסבר: המחבר עובר לדייק במילה "בכל מושבותיכם" שבפסוק. התלמוד במסכת יבמות שואל למה התורה כתבה "מושבותיכם" (בכל מקום שאתם יושבים) לגבי שבת? והתלמוד דורש שזה בא ללמד שאסור לבתי דין להוציא להורג בשבת.

20. "ויש לומר שמרמז דמושבותיכם היינו הנייחא שלכם והיצר הרע מטעה את האדם להיות לו נייחא מקליפת הקנאה או התאוה והכבוד."

הסבר: אבל על פי החסידות, המילה "מושבותיכם" נדרשת מלשון "יישוב הדעת" או "נייחא" (מנוחה והנאה). היצר הרע משקר לאדם, וגורם לו לחשוב שהוא ימצא מנוחה, סיפוק והנאה ("נייחא") אם הוא ירדוף אחרי תאוות, כבוד או כעס.

21. "ועז"א שלא תבערו אש בכל מושבותיכם שלא יהיה לכם נייחא מאש דקליפות רק יהיה להם נייחא מקדושת ג' אבות שתזכו בשבת כנ"ל."

הסבר: על זה אומרת התורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". כלומר: אל תהפכו את האש של היצר הרע למקום של ה"מושבות" (המנוחה/ההנאה) שלכם! אל תמצאו סיפוק בתאווה וגאווה. את המנוחה שלכם תקבלו רק מתוך קדושת שבת וקדושת שלושת האבות.

22. "ועז"נ לשון כל דלשון כל יתכן על ג' וכמ"ש התוי"ט (סוף פרה) ואמרנו סעד לזה ממ"ש (ב"ר סו"פ צ) ע"פ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות כו' (ונת' ויחי מא' ג)"

הסבר: למה התורה אמרה "בכל מושבותיכם"? המילה "כל" בעברית (לפי התוספות יום טוב והמדרש לגבי הרעב במצרים) מתייחסת למינימום של שלושה דברים. כלומר, המילה "כל" רומזת לשלושת ה"מושבות" השליליים (הנאות של קנאה, תאווה וכבוד).

23. "וזש"נ בכל מושבותיכם בכל הנייחא שלכם שמטעה היצר הרע להיות נייחא לכם מג' קליפות שנקראו אש רק יהיה לכם נייחא מג' קדושת האבות שהם היפך הג' קליפות הנ"ל."

הסבר: סיכום של הרעיון: "בכל מושבותיכם" - בכל מקום שבו היצר הרע מנסה לתת לכם סיפוק מזויף מ-3 הקליפות (אש), אל תדליקו שם אש, אלא קחו את הנייחא האמיתית מקדושת האבות.

24. "ובשבת בת מתעטרא באבהן."

הסבר: חזרה על דברי הזוהר שכבר הוזכרו – בשבת, כנסת ישראל (הבת) מקבלת כתר משלושת האבות.

25. "ולרמז זה יצאה הבערה לחלק כנ"ל:"

הסבר: עכשיו המחבר חוזר ומשיב על השאלה הראשונה בה פתח את הקטע (לפי שיטת רבי נתן)! למה דווקא מלאכת הבערה (אש) נבחרה בתורה ללמד את הכלל של "לחלק" (שיש חלוקה בין המלאכות)?

תשובה: כדי לרמוז לנו סוד. התורה אומרת לנו: דעו לכם שה"הבערה", כלומר האש של היצר הרע, היא "לחלק" - היא מחולקת ל-3 חלקים נפרדים (קנאה, תאווה וכבוד). כל כוח שלילי באש הזו עומד בפני עצמו, ובשבת אנו מקבלים כוח לנצח את שלושת חלקי האש הללו.