הועלה רעיון מקורי: שכל בחור ישיבה יחזיק אצלו תמונה ושם של חייל, וילמד ויתפלל לזכותו. המטרה ברורה – ליצור חיבור בלתי אמצעי, להוקיר טובה ולהעניק הגנה רוחנית למי שמחרף נפשו בשדה הקרב.
אך כביטוי משלים לרעיון זה, אני מבקש להציע הצעה נוספת, אולי נועזת יותר: שכל חייל יחזיק אצלו תמונה ושם של בחור ישיבה.
החייל ידע שהוא נלחם עבור אותו בחור; הוא נלחם כדי לאפשר לו לשבת בשלווה, לעמול בתורה ולעבוד את ה'.
בין "הוראת שעה" לנצח
מסופקני אם הצעה כזו תתקבל בזרועות פתוחות בשיח הישראלי הנוכחי, המקדש לעיתים את הצבאיות כערך עליון העומד בפני עצמו. אך האמת התורנית דורשת מאיתנו לעשות סדר במדרגות: עבודת ה' ותלמוד התורה הם המטרה והתכלית. הצבא והלחימה הם האמצעי.
רבים מאיתנו מתבלבלים בנקודה הזו, ומתבלבלים מאוד. המציאות שבה אנו נאלצים להחזיק צבא ולצאת לקרב היא, במובן העמוק ביותר, "הוראת שעה". זהו מצב זמני, הכרח שנכפה עלינו בגלל מציאות העולם הזה.
כפי שמבאר הרמב"ם בבהירות מופלאה בסוף הלכות מלכים:
"לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל."
בעתיד, המושג "צבא" יתבטל ויעבור מן העולם. לא יהיו עוד מלחמות, ואז נתפנה כולנו ליעד האמיתי – עיסוק בתורה ובחכמת אלוקים. [עי' שבת ס"ג]
להחזיר את המצפן למקומו
הצבת תמונתו של בחור ישיבה בכיסו של לוחם אינה באה להמעיט בערך גבורתו של החייל, אלא להפך: היא באה להזכיר לו – ולנו – לשם מה הוא נלחם. היא מזכירה לנו שהחרב משרתת את הספר, שהחזית מגנה על הרוח, ושכל מטרת הלחימה היא לאפשר את קיומו של עולם שבו "מלאה הארץ דעה את ה'".
בואו לא נתבלבל בין האמצעי למטרה. בואו נזכור שהניצחון האמיתי יהיה הרגע שבו נוכל להניח את הנשק ולשקוע יחד בדף גמרא ולעבוד את ה' בשלווה.
