חלק א': ברכה, קדושה, חכמה ובינה
"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו. בזוה"ק פ' זו (רד ב) ההוא אתפשטותא כד אתוסף קדושין וברכאן מלעילא על ההוא נקודה כו' וכ' בהג"ה רח"ו ז"ל קדושן חכמה וברכאן בינה..."
הסבר: הפסוק מתאר שה' גם בירך וגם קידש את השבת. הזוהר הקדוש מסביר שבשבת יש "התפשטות" (התרחבות) של קדושה וברכה שיורדות מלמעלה על ה"נקודה" (שהיא ספירת המלכות, השבת, או כנסת ישראל). רבי חיים ויטאל (רח"ו) בהגהותיו לזוהר מקביל את המושגים: קדושה = ספירת החכמה, ברכה = ספירת הבינה.
"וכן בזוה"ק (תרומה קמה ב) כדין ההוא מלכא אסתלק לעילא ואתמליא מכל קדושין ומכל ברכאן כו' ודא איהו תיאובתא דמלכא עלאה כד אתמלי קדושן וברכאן ואריק לתתא. וכ' ג"כ בהג"ה רח"ו ז"ל קדושין חכמה ברכאן בינה. והיינו דשם מדבר מקב"ה ז"א וכאן מדבר משכינתא ועד"ש בזוהר הקדוש (יתרו פח א) והאי יומא מליא רישיה דז"א כו' ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין."
הסבר: מקור נוסף מהזוהר שבו מתואר שהמלך (הקב"ה, הנקרא בקבלה "זעיר אנפין" - ז"א) מתמלא בקדושה וברכות ומשפיע אותן למטה לשכינה (שנקראת "חקל תפוחין קדישין" - שדה תפוחימים קדושים, סמל לשבת). ושוב, רבי חיים ויטאל מסביר שקדושה היא חכמה וברכה היא בינה. ההבדל בין המקורות הוא שפעם אחת מדברים על המשפיע (הקב"ה) ופעם על המקבלת (השבת/השכינה).
חלק ב': חכמה = תורה שבכתב, בינה = תורה שבעל פה, דעת = רוח הקודש
"והנה קדושין חכמה הוא עפמ"ש בזוהר הקדוש... חכמה קודש עלאה וכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. דחכמה הוא מה שלומד מחבירו. וכן חכמה קודש עלאה התורה שבכתב שניתן מהשמים ומדת חכמה נגדה מאמר יהי אור דאיתא (ב"ר פ"ג) דה' פעמים אורה שבה כנגד ה' חומשי תורה."
הסבר: למה חכמה היא "קדושה"? כי חכמה היא ידע שניתן לאדם מלמעלה (כמו שאדם לומד מרבו). לכן, החכמה מסמלת את התורה שבכתב שניתנה כולה מהשמיים. היא גם מקבילה לאור הראשון שנברא בעולם, שהמילה "אור" מוזכרת בו 5 פעמים, כנגד 5 חומשי תורה.
"ובינה היינו שמבין דבר מתוך דבר. וזהו מפיו דעת ותבונה שהוא התורה שבעל פה מפיו של הקב"ה כמ"ש דברי אשר שמתי בפיך והיינו שמבין דבר מתוך דבר"
הסבר: בינה (שהיא ה"ברכה") משמעותה להבין דבר מתוך דבר. כלומר, לקחת ידע קיים ולהרחיב אותו בכוח השכל. זה מסמל את התורה שבעל פה, שבה החכמים לומדים, מפרשים, ומסיקים מסקנות חדשות מתוך תורה שבכתב ("דברי אשר שמתי בפיך").
"ודעת היינו מה שאין אדם יכול להשיג ע"פ הבנתו ושכלו רק שזוכה ע"י רוה"ק עד"ש (ב"ב יב :) דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה... וזהו דעת וכמ"ש רש"י (תשא) ובדעת רוח הקודש."
הסבר: המושג השלישי "דעת" מסמל דרגה שמעל השכל האנושי הרגיל - רוח הקודש. זהו המצב שבו תלמיד חכם אומר סברה, ומתברר שכיוון בדיוק ל"הלכה למשה מסיני". כלומר, ההיגיון שלו התחבר לדעת האלוקית.
חלק ג': משמעות הברכה והעושר של תורה שבעל פה
"וז"ש וברכאן בינה כמו שאמרנו דברכה הוא ריבוי כמו ברכה דאדם ודגים... ועז"א ברכת ה' היא תעשיר זו השבת... והיינו עשירות דתורה שבעל פה... דתורה שבכתב הרי כרוכה מונחת כל מי שרוצה ללמוד יבא וילמוד... ובשבת זוכין לריבוי השפעה בתורה שבעל פה וזהו ברכאן בינה כנ"ל."
הסבר: למה תורה שבעל פה (בינה) נקראת "ברכה"? כי מהות הברכה היא ריבוי וצמיחה (כמו הציווי "פרו ורבו" לאדם ולדגים). התורה שבעל פה הולכת ומתרבה בלי סוף ("ארוכה מארץ מידה"). זהו ה"עושר" שהשבת נותנת לנו. תורה שבכתב היא קבועה ("מונחת בקופסה"), אבל תורה שבעל פה דורשת פיתוח, ובשבת מקבלים שפע מיוחד לחדש ולהבין בתורה שבעל פה.
"וכ' ה' בחכמה יסד ארץ חכמה תורה שבכתב כנ"ל ובו נברא העולם... כונן שמים בתבונה היינו התורה שבעל פה בינה כנ"ל. וכונן לשון שכלול ועדמ"ש בזוהר... ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום ז' וביה אשתכלל עלמא כו'..."
הסבר: הפסוק אומר "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". ה' ברא את העולם עם התורה שבכתב ("חכמה" - היסוד והשרטוט), אבל "כונן", כלומר שכלל וסחט את הפוטנציאל של העולם, דרך ה"תבונה" (תורה שבעל פה). השבת (יום השביעי) היא כנגד תורה שבעל פה, כי בה העולם מקבל את השכלול והשלמות שלו.
חלק ד': הכוח של התורה שבעל פה לתקן את הקלקול בעולם
"והיינו כמו שצפה השי"ת שאין העולם מתקיים שיהיה הקלקול ונצרך הרב חכמה לתקן הרב כעס. בדעתו תהומות נבקעו ג"כ מרמז לתורה שבעל פה... דנרמז במה שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה מבועי דחכמתא לתתא."
הסבר: ה' ידע שהעולם עלול להתקלקל (היצר הרע, חטאים). כדי לתקן "כעס" (קלקול דינים) צריך "הרבה חכמה". ה' נתן לנו את התורה שבעל פה, שנמשלת למעיינות שנובעים מלמטה, כדי שנוכל להתמודד עם הקלקולים ולתקן את העולם בכל דור ודור.
"וכתיב בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן היינו שהשכלול הוא בתורה שבעל פה כאמור. ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים היינו מי שזוכה להתורה שבעל פה... דברים שלא נגלו למשה נגלו לרע"ק וחביריו... וזהו נקרא עשיר בדעת עשירי תורה..."
הסבר: ממשיך את הדרשה על הפסוקים ממשלי. הבית רומז לתורה. הוא נבנה בחכמה (תורה שבכתב), אבל החדרים מתמלאים בעושר (חידושי תורה) בזכות הדעת של חכמי התורה שבעל פה, כמו רבי עקיבא שגילה סודות שמשה רבנו עצמו לא אמר אותם במפורש.
חלק ה': למה "ויברך" מופיע לפני "ויקדש"?
"והנה הסדר מהשי"ת קדושה ואחר כך ברכה חכמה ובינה. אבל האדם מצדו לא יוכל לקבל הקדושה עד שיקבל הברכה שהוא הריבוי בתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס ואחר כך זוכה לקדושה. ועל כן כ' מקודם ויברך אלהים את יום השביעי ואחר כך ויקדש אותו שמשיג החכמה מהשי"ת. וכמ"ש סור מרע ועשה טוב."
הסבר: זהו לב ליבו של הקטע. מצד הקב"ה, השפע יורד קודם מהחכמה (קדושה) ואז לבינה (ברכה).
אבל מצדנו, בני האדם השרויים בעולם מקולקל, אנחנו לא יכולים לגשת ישר לקדושה הטהורה. אנחנו צריכים קודם כל את הברכה - את הכלי של התורה שבעל פה, עמל התורה והחידוש, כדי לתקן את יצר הרע ("סור מרע"). רק אחרי שעמלנו והזדככנו בעזרת ה"ברכה" (בינה), אנחנו ראויים לקבל מה' את ה"קדושה" (חכמה/הארה אלוקית).
לכן הפסוק מקדים: קודם "ויברך" (התורה שבעל פה, כלי העבודה שלנו) ואז "ויקדש" (ההארה העליונה הטהורה).
"וכן שבת שהוא יחוד קודשא בריך הוא וישראל וכתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים... לכן צריך לאסחאה גרמיה כענין רחצו הזכו... ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא... שהוא מקום חידוש הלכות דתורה שבעל פה. ועל כן הוזכר ברכה ואחר כך קדושה כנ"ל."
הסבר: שבת היא זמן של חיבור עם ה'. אבל מכיוון שיש לנו חטאים שמפרידים בינינו לבין ה', עלינו להיטהר. איך שוברים את היצר הרע שמחטיא אותנו? על ידי לימוד התורה ("אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש"), וספציפית חידושי תורה שבעל פה (שהם ה"ברכה"). שוב רואים שהברכה/ההיטהרות חייבת להקדים את הקדושה/החיבור.
חלק ו': פירוש תפילת השבת "ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים"
"וכן אומרים ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ברכה הוא אף בימי החול דת"ח דמשתדלי באורייתא דמיין לשבתות... ואף בחול זוכין לריבוי וברכה בתורה שבעל פה... ברוך ה' יום יום... כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו... שאף בחול יש ברכה כנ"ל."
הסבר: בתפילת שבת אומרים שה' "ברך" את השבת יותר מהימים, ו"קידש" אותה יותר מהזמנים (החגים). ברכה (שהיא עמל התורה שבעל פה) שייכת במקצת גם לימי החול. תלמידי חכמים שלומדים בחול נמצאים במעין שבת, כי הברכה מתפשטת מיום ליום דרך לימוד התורה שלהם.
"וזהו ברכתו מכל הימים שבשבת כל א' מישראל כת"ח וזוכה לריבוי השפעה בתורה שבעל פה. וקדשתו מכל הזמנים שהזמנים נקראו מקראי קודש... לזכות לחכמה עלאה ובשבת זוכין לכל הקדושות מהזמנים... ושבת כלול מכל קדושות הזמנים..."
הסבר: לכן אומרים "ברכתו מכל הימים" - כי בעוד שבחול רק התלמידי חכמים לומדים, הרי שבשבת כל יהודי מקבל הארה כאילו הוא תלמיד חכם וזוכה ל"ברכה" של תורה שבעל פה.
ואומרים "וקדשתו מכל הזמנים" - הזמנים הם החגים ("מקראי קודש"), בהם יש השפעה של קדושה ו"חכמה עילאה". השבת מקודשת יותר מהם, כי בשבת מאירים ומרוכזים כל 6 סוגי הקדושות של כל החגים יחד (פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה, יום כיפור, שמיני עצרת). השבת היא המקור הכללי של כל הקדושות.
סיכום תמציתי של המהלך:
למה "ויברך" ואז "ויקדש"?
כי "ברכה" היא עמל האדם, ההתרחבות של התורה שבעל פה שמזככת אותנו מהיצר הרע.
"קדושה" היא ההארה האלוקית הטהורה של התורה שבכתב.
אנחנו חייבים קודם כל לעמול ולתקן את עצמנו בעזרת ה"ברכה" (התורה שבעל פה / "סור מרע"), ורק אז נוכל להכיל ולהתעלות על ידי ה"קדושה" האלוקית. וזה בדיוק מה שהשבת נותנת לנו.
[רצ"ה]
