"בזוה"ק פ' זו (רד א) כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול מ"ט כו' וכד בעא ב"נ לנפקא מההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא."
הסבר: הזוהר הקדוש אומר שכאשר השבת נכנסת, עם ישראל הקדוש צריך לרחוץ את עצמו (לאסחאה גרמייהו) מענייני החול. הסיבה לכך היא שכאשר אדם רוצה לצאת מ"רוח החול" (האנרגיה של ימות השבוע) ולהיכנס ל"רוח הקודש העליונה" של שבת, הוא חייב לרחוץ את עצמו כדי שהרוח הקדושה תוכל לשרות עליו.
"והענין דבכניסת שבת משיג הישראל נשמה יתירה דשבת הוא נייחא ואי' (מדברי תורה בראשית) ואמר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב וינת ביום השביעי ע"כ ברך ה' וגו'."
הסבר: המשמעות של זה היא שבכניסת שבת כל יהודי מקבל "נשמה יתרה" (נשמה נוספת). שבת היא יום של מנוחה ("נייחא"), וה' ציווה עלינו לנוח ביום השבת בדיוק כפי שהוא כביכול נח ממלאכתו, כדי שנהיה שותפים איתו במנוחה זו.
"והיינו דכמו דכ' בהשי"ת בסוף יום הששי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (ב"ר פ' ט) על כל ההיפך מהטוב. שאז מצא עולמו חן בעיניו (כמש"ש) עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו והיה לו נייחא בעולמו, כן צריך האדם להיות לו נייחא מכל מעשה ו' ימי המעשה שעברו."
הסבר: בסוף יום שישי של בריאת העולם נאמר שה' ראה שכל מה שעשה הוא "טוב מאוד" (והמדרש אומר ש"טוב מאוד" כולל אפילו דברים שנראים לנו כרעים, כמו יצר הרע ומוות, כי גם להם יש תפקיד). באותו רגע ה' היה מרוצה מעולמו וחווה בו "נחת". באותה מידה, האדם צריך להגיע בשבת למצב של נחת ושלווה לגבי כל הפעולות שעשה במהלך ששת ימי החול שעברו, ללא דאגות.
"ועל כן צריך לאסחאה גרמיה משמושא דחול וכעין מה שנאמר רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם שבשבת הזמן לתקן כל ימי המעשה."
הסבר: בגלל זה צריך האדם להתרחץ ולהתנקות מענייני החול. זה מסמל את הפסוק בישעיהו "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (תהליך של חזרה בתשובה). השבת היא הזמן הרוחני לתקן את כל מה שעשינו בימי החול.
"ועז"נ מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ובפרדר"א (פ' יט) המזמור הזה כו' שכל מי שיודה פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם ועדש"נ מודה ועוזב ירוחם. וצריך מקודם להסיר רוע מעלליכם."
הסבר: על זה נאמר הפסוק "טוב להודות לה'". "להודות" פירושו לא רק אמירת תודה אלא גם להתוודות על החטאים. פרקי דרבי אליעזר אומר שמי שמתוודה על פשעיו ועוזב אותם – ניצול מגיהנום. אבל לפני ההודיה/וידוי, צריך קודם לנקות את עצמנו ("הסירו רוע מעלליכם"), וזה נעשה על ידי ההכנה והרחיצה לכבוד שבת.
"ואמר דבעי לאסחאה גרמיה למשרי הליה ההוא רוחא קדישא עלאה היינו הנשמה יתירה שכן הלשון בזוהר הקדוש (לק' ע"ב) ואתעטר האי רוחא מעילא ותתא כו'... קרי להנשמה יתירה עטרא..."
הסבר: הזוהר אמר שהאדם חייב להתרחץ כדי שתשרה עליו הרוח הקדושה – הכוונה היא ל"נשמה היתרה". הזוהר קורא לנשמה היתרה הזו בשם "עטרה" (כתר), שהיא מקשטת ומעטרת את היהודי בשבת.
"וכן הלשון בזוהר הקדוש (תרומה קלה ב) וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין כו' בנצו"א בגליון שהנשמה יתירה היינו הכתרים דמתן תורה שמחזיר משה רבינו ע"ה לישראל כמ"ש בפע"ח וז"ש וי נפש דאבדת כו' שהכתרים אבדו ישראל אחר שחטאו ובאו ופרקום."
הסבר: האר"י הקדוש (בספר פרי עץ חיים - פע"ח) מסביר מהי אותה "עטרה" או "נשמה יתרה": כשישראל אמרו "נעשה ונשמע" בהר סיני, הם קיבלו כתרים רוחניים. כשחטאו בעגל, הכתרים הללו נלקחו מהם. בשבת, משה רבנו מחזיר לישראל את הכתרים האלו. הכתרים האלו הם בעצם הנשמה היתרה של שבת.
"והנה בשעת מתן תורה כי אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וכיון שהיה חירות ממה"ת היה חירות גם מיצר הרע שהכל א' כמ"ש בגמרא (ב"ב טז.) וכ"כ במדרש (שהש"ר פ' ישקני) שכששמעו ישראל דיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם."
הסבר: במתן תורה בני ישראל הגיעו למדרגה של מלאכים ("אלהים אתם") והיו חופשיים ממוות (מלאך המוות). הגמרא אומרת שמלאך המוות ויצר הרע הם בעצם אותו דבר. לכן, כשבני ישראל היו חופשיים ממוות, הם היו גם חופשיים מיצר הרע – הוא פשוט נעקר מליבם כשהם שמעו את ה' מדבר.
"וכיון שמשיג ישראל בכניסת שבת הנשמה יתירה והיינו הכתרים דמתן תורה שמחזיר משה לישראל היינו שנעקר היצר הרע מלבם שע"י שמירת שבת האדם משומר מן העבירה..."
הסבר: מאחר שבכניסת שבת אנחנו מקבלים בחזרה את אותם "כתרים" של מתן תורה (הנשמה היתרה), המשמעות היא שבשבת אנחנו חוזרים למצב שבו יצר הרע נעקר מהלב! לכן, קל יותר להישמר מעבירה בשבת, ושמירת השבת מגנה על האדם מפני קטרוג יצר הרע כל השבוע.
"ועל כן צריך לאסחאה גרמיה כענין שנאמר רחצו הזכו וגו'. וכעין מ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף ה' מקואות) בענין הטבילה שהוא גזה"כ ואף על פי כן רמז יש בדבר... שעיקר הוא כונת הלב להתטהר ולהתקדש."
הסבר: זו בדיוק הסיבה שצריך להתרחץ ולטבול לפני שבת. הרמב"ם מסביר שאמנם טבילה במקווה היא גזירה מה' ללא סיבה גלויה, אבל יש בה רמז: כמו שהטבילה במים מטהרת, כך האדם מטהר את נפשו ממחשבות רעות כשהוא מחליט בליבו לעזוב את החטא. העיקר ברחיצה של ערב שבת הוא כוונת הלב להיטהר מהיצר הרע.
"וכעין שמצינו בפ' עגלה ערופה וכל זקני העיר וגו' ירחצו את ידיהם וגו' ידינו לא שפכו וגו' והיינו שאין אנו חייבין בדבר. וכן ענין לאסחאה גרמיה הוא רחצו הזכו וגו'."
הסבר: פעולת הרחיצה הזו מזכירה את הדין של "עגלה ערופה" (כאשר מוצאים חלל ולא יודעים מי רצח אותו). זקני העיר רוחצים את ידיהם ומכריזים "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כלומר, אנו נקיים מאשמה. כך גם כשאנו רוחצים את עצמנו לכבוד שבת, אנו מתנקים מאשמות ומעבירות של ימי החול.
"ומצינו רמז לזה בגמרא (שבת כה :) ע"ש מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו כו' ודומה למלאך ה' צבאות והוא דכמו מלאך אינו יודע משום רע שאין בהם יצר הרע... וכן אחר הרחיצה משיג הנשמה שהם הכתרים דמתן תורה שנעקר יצר הרע מלב וכנ"ל."
הסבר: הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אילעאי שהיה רוחץ במים חמים בערב שבת, והיה נראה בעקבות כך "כמו מלאך ה' צבאות". למה "מלאך"? כי למלאך אין יצר הרע והוא לא מכיר את הרע. על ידי הרחיצה וההכנה לשבת מקבלים את הנשמה היתרה שמעקרת את היצר הרע, ולכן האדם הופך להיות טהור כמו מלאך.
"וזה מ"ש ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין והוא כמו הולד במעי אמו שאין לו יצר הרע שהיצר הרע שולט רק משעת יציאה... ואמרו (נדה ל :) שנר דולק לו על ראשו כו' בהלו נרו עלי ראשי שאז הנשמה על הראש."
הסבר: הזוהר מדבר על "מנורה טובה שמאירה על ראשנו" בשבת. זה מזכיר את מאמר הגמרא שכאשר תינוק נמצא במעי אמו, דולק נר על ראשו ואין לו עדיין יצר הרע (שנכנס רק בזמן הלידה). בשבת, הנשמה היתרה מאירה עלינו כמו אותו נר שדלק על ראשנו ברחם, ולכן אנו חופשיים מיצר הרע.
"ואיתא (שבת לב.) נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם וכמ"ש (ב"ר סו"פ יז) היא כבתה נרו של אדם כו'... שע"י הדלקת נר שבת מתקנים קלקול אדם הראשון שהוא שליטת היצר הרע. וזוכין לאור הנשמה שיהיה על הראש כמו במעי אמו..."
הסבר: הנשמה נקראת "נר" ("נר ה' נשמת אדם"). חווה אמנו, בחטא עץ הדעת, הכניסה את יצר הרע לעולם ו"כיבתה את נרו של אדם הראשון". הדלקת נרות שבת מתקנת את החטא הזה! על ידי הנרות אנו מחזירים את האור הטהור של הנשמה ומסלקים את היצר הרע, כמו התינוק ברחם.
"וכ' ביום הניח ה' לך מעצבך ורגזך וגו' ונדרש (זח"א מח ב) על יום השבת דדייק מדלא כ' בהניח רק ביום הניח והיינו בשבת שהוא יום הניח ה' לך. ואז ניצול מקטרוג יצר הרע וזש"נ מעצבך והיינו היצר הרע... ומרגזך היינו גם כן מרוגש מלחמת היצר הרע..."
הסבר: הנביא ישעיהו אומר שביום שה' ייתן לנו מנוחה מ"עצבנו ורוגזנו", אז נשיר שיר של גאולה. הזוהר דורש שהפסוק מדבר על שבת. "עצבך" (עצב) ו"רוגזך" (רוגז/כעס) הם שמות קוד ליצר הרע ולמלחמה הפנימית שלנו נגדו. שבת נותנת לנו מנוחה מהמלחמה המתישה נגד יצר הרע.
"ובזוהר הקדוש פ' זו (רד א) ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא כו' והיינו ג"כ דדרש ביום הניח וגו' על השבת כנ"ל. רק מפרש רגזך על כעס ורוגז והוא גם כן על היצר הרע... שהכעס שורש היצר הרע. ולכן אמר למעלה דבעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה רוחא קדישא עלאה שכיון שבכניסת שבת זוכה להנשמה יתירה שנעקר יצר הרע מתבו צריך מקודם לאסחאה גרמיה..."
הסבר: הזוהר אומר שבזכות הנשמה היתרה אנו שוכחים כל עצב וכעס בשבת. כעס הוא השורש של היצר הרע. בגלל שבשבת אנו מקבלים נשמה יתרה שמעקרת את היצר הרע, חייבים לפני כן לרחוץ ולהיטהר, כדי להכין את הכלי (הגוף והנפש) לקבל את הקדושה הזו.
"ובס' החינוך כ' בענין הטבילה שהוא נעשה בריה חדשה שנכנס במים כמו שהיה העולם בתחלת הבריאה מים במים. וזה גם כן המכוון בטבילה בע"ש שנעשה בשבת בריה חדשה בלא שליטת יצר הרע כמו שעשה האלהים את האדם ישר."
הסבר: ספר החינוך כותב שהטבילה במקווה גורמת לאדם להיוולד מחדש ("בריה חדשה"), כי העולם התחיל כשהכל היה מים במים. כשרוחצים וטובלים בערב שבת, הופכים מחדש לבני אדם ישרים וטהורים בלי יצר הרע, ממש כמו שאדם הראשון נברא לפני שחטא.
"והעיקר המכוון שהוא רחצו הזכו וכרמז הרמב"ם ז"ל בענין הטבילה. וכמו בחמין של ר"י בר' אלעאי שדומה למלאך ה' צבאות וכמו שאמרנו. וכן מפורש בתורה בכהן הנכנס לעבודה ורחצו ידיהם ורגליהם וגו'. וכן בשבת שהוא בזמן כמו המקדש במקום... כשנכנס לשבת צריך לאסחאה גרמיה."
הסבר: לכן, העיקר הוא הניקיון הפנימי, כמו שהסביר הרמב"ם. בדיוק כפי שכהן בבית המקדש היה חייב לרחוץ ידיים ורגליים לפני שנכנס לעבודת הקודש – כך גם אנחנו. בית המקדש הוא מקום קדוש במרחב, ושבת היא מקום קדוש בזמן. אי אפשר להיכנס לקדושת השבת בלי רחיצה והיטהרות.
"וכן תקנו חכמים נט"י לסעודה ונסמך על מה שנאמר והתקדשתם אלו מים ראשונים... שהנטילה מורה שאינו מכוין להנאת עצמו וזהו הקדושה. ובשבת כל אכילת ישראל בקדושה ומדת שמאי הזקן שאכל כל ימיו לכבוד שבת... והלל מדה אחרת היתה לו... שלא ידע כלל מהנאת עצמו..."
הסבר: הרעיון הזה קיים גם בתקנת חכמים ליטול ידיים לפני סעודה רגילה ("מים ראשונים"). נטילת הידיים מסמלת שאנו לא אוכלים רק בשביל תאווה והנאה חומרית, אלא אוכלים בקדושה. בשבת – כל האכילה היא קדושה. שמאי היה קונה כל השבוע אוכל טוב ושומר אותו לשבת כדי להפוך אכילה לקדושה, והלל פשוט ראה באוכל אמצעי לקיום הגוף (האכלת ה"נשמה") ולא חווה הנאה חומרית אגואיסטית.
"וזה ענין נטילת ידים שהוא מצוה ומברכין אשר קדשנו במצותיו. והוא כעין רחיצת ידים בעגלה ערופה. והיינו שאין לו נגיעה בזה ואינו מכוון להנאת הגוף וזהו והתקדשתם."
הסבר: נטילת הידיים והברכה שעליה היא כמו רחיצת הידיים בעגלה ערופה (שדיברנו עליה קודם). היא הצהרה: "ידיי נקיות, אין לי מניע אנוכי או תאווה גופנית באוכל הזה, אני מתקדש".
"ובשבת כשמשיגים הנשמה יתירה שהם הכתרים כנ"ל היינו שמתקנים קלקול הנחש. ממילא אכילת כל ישראל בקדושה:"
סיכום: בשבת, כאשר אנחנו זוכים לנשמה היתרה (שהיא הכתרים ממתן תורה), אנחנו בעצם מתקנים את החטא הקדמון של הנחש שהכניס את התאוות והיצר הרע. כתוצאה מכך, היצר הרע נעלם, וממילא כל האכילה וכל המעשים של עם ישראל בשבת נעשים מתוך שיא הקדושה, וללא תאוות חומריות.
