הנה כאן אמרו חכמים [חגיגה יב:] "כל הפוסק מדברי תורה, ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר [איוב ל, ד] 'הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם'". אך במשנה [אבות פ"ג מ"ז] אמרו "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומדוע על אותו מעשה עבירה נאמרו שני עונשים שונים; במשנה אמרו "כאילו מתחייב בנפשו", ואילו בגמרא אמרו "מאכילין אותו גחלי רתמים".
אמנם לפי מה שביאר בדר"ח שם [קפט:], לעומת מה שביאר כאן, תתישב הערה זו; בדר"ח שם כתב: "ואמר לגודל החבור שהשם יתברך עם האדם השונה, 'ההולך בדרך יחידי ושונה, ומפסיק ממשנתו ואמר מה נאה ניר זה, ומה נאה אילן זה כו". כלומר שכאשר הוא פורש מן התורה, הוא פורש ממי שהוא עמו כאשר הוא שונה. כי האדם שהוא עומד לפני המלך ומדבר עם המלך, ועובר שם אדם, פוסק מלדבר עם המלך ומדבר עם אחר, הרי זה פורש מן המלך, שלא ירצה להיות עמו, ודבר זה הוא נגד המלך בודאי. וכך הוא דבר זה גם כן. ובשביל זה 'מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. וזה כי העושה דבר נגד המלך מתחייב בנפשו, שכך הוא ענין המורד במלכות שהוא חייב מיתה". אך כאן ביאר שהחומרא בפרישה מהתורה היא שפורש ממתיקות התורה על ידי שמחליף דברים של טעם בדברים חסרי טעם. ומהבדל זה משתלשל שינוי העונשים; במשנה העונש הוא "כאילו מתחייב בנפשו", כמשפט מורד במלכות. ואילו בגמרא העונש הוא "מאכילין אותו גחלי רתמים", כמשפט המחליף דברים של טעם בדברים חסרי טעם.
זאת ועוד, שהמשנה באבות פירטה את טיב ההפסקה ["מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה"], ואילו הגמרא רק אמרה "כל הפוסק מדברי תורה, ועוסק בדברי שיחה", מבלי לפרט את תוכנם של ה"דברי שיחה". אמנם בדר"ח שם [קצה.] ביאר שהרבותא באמירת "מה נאה אילן זה" היא שגם אז הוא נקרא פורש מדברי תורה, ו"אף על גב שהוא לא כיון לפרוש מן התורה, רק מפני שפגע בדבר זה, והוה אמינא שאין זה נקרא פרישה מן התורה, שהפרישה היינו שהוא מתכוין לפרוש, וזה היה בשביל שפגע בזה" [לשונו שם]. ונראה שהוה אמינא זו רק שייכת כשהנך דן באם יש בהפסקה זו משום פרישה מן המלך, שאז יש מקום לומר שהואיל ולא נתכוון לפרוש, רק שפגע באילן, אין זה נחשב פרישה מן המלך ומרידה בו. אך כשהנך דן באם יש בהפסקה זו משום פרישה מטעם התורה [שנוטש דברים של טעם ועובר לדברים חסרי טעם], בזה אין שום הו"א לחלק ולומר שהואיל ופגע באילן יהיו המלים "מה נאה אילן זה" משתוות לטעמה של התורה, דסוף סוף עזב את טעם התורה ועבר לדבר נטול טעם. לכך בגמרא אין צורך לפרט את תוכנם של ה"דברי שיחה", וסגי לומר "דברי שיחה" סתם. ודע, שלמעלה הביא מאמר נוסף [ב"ב עט.]: "כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו". ושוב יש לתמוה על הבדלי הלשונות שבין המאמרים; במאמר בב"ב לא הזכירו כלל לאיזה מקום פרש, אלא אמרו רק "כל הפורש מדברי תורה". ואילו במאמר בחגיגה אמרו "כל הפוסק בדברי תורה ועוסק בדברי שיחה", ומדוע לא היה סגי בחגיגה לומר "כל הפוסק בדברי תורה", מבלי להוסיף "ועוסק בדברי שיחה".
אך לכשנעיין בדבריו למעלה, ניווכח בהבדל בין המאמרים; למעלה [לפני ציון 10] ביאר את המאמר בב"ב בזה"ל: "כי החוטא במדריגת התורה, שהיא אש, נפרע באש. כפי חטאו ובדבר שהוא חזק ותקיף חטא, ובדבר זה בעצמו יהיה נפרע, היינו בתוקף האש יהיה נפרע... שכבר היה לו התורה שמדתה אש, לכך נפרע ממנו באש". הרי איירי בפגיעה במדריגת התורה, שנטש את מעלתה, ולכך לא אכפ"ל לאן הלך במקום זה, כי עונשו בא אליו מחמת היציאה ממדריגת התורה, ולא מחמת הביאה לדברי בטלה.
אך בגמרא בחגיגה מדובר על קלקול טעם האכילה, שפרש מדברי טעם ועבר לדברים חסרי טעם, וכמו שהתבאר. לכך יש צורך להדגיש שעזב מתיקות התורה והעדיף על פניה דברי שיחה חסרי טעם. נמצינו למדים ששלשת המאמרים שנאמרו אודות פרישה מדברי תורה [המשנה באבות, המאמר בב"ב, והמאמר בחגיגה] עוסקים בשלש סוגיות שונות; (א) המשנה באבות עוסקת במרידה במלכות ה'. (ב) המאמר בב"ב עוסק בפגיעה במעלת התורה. (ג) המאמר בחגיגה עוסק במחליף דברים של טעם בדברים חסרי טעם. וכאמור, הבדלי הלשונות בין המאמרים מורים על חלוקה זו.
