I recently listened to a shiur delivered by a well-respected Rav [a million times greater than me in every conceivable area by any conceivable metric] to young men preparing to enter the workforce. Some of the leniencies (kulos) suggested were, frankly, shocking.
The Rav told the audience that, if necessary, they need not wear a yarmulke at work. While he cited a teshuva from Rav Moshe Feinstein (Iggros Moshe, OC 4:2), that specific permit is reserved for cases of extreme necessity regarding one's parnassa. That is simply not the reality of the modern professional world. Unless one is seeking employment at a hostile or ideologically compromised institution [i.e. the office of the NYC Mayor or Hebrew Union College], a yarmulke is no barrier to a successful career. We see examples of this every day in every field.
The yarmulke is the ultimate sign of our distinct identity. If that goes, the door is open for everything else to follow.
The Rav also said that one could learn Torah without a head covering, provided it is worn for brachos. Even Rav Moshe does not go that far.
Besides the philosophical problems there is also the Taz [whom he quoted], who famously holds that wearing a yarmulke today carries the weight of a Biblical prohibition (Bechukosaihem Lo Seleichu).
Furthermore, he permitted shaking hands with women if they initiate the gesture. In my view, this is a dangerous heter. The refusal to shake hands is a beautiful and necessary geder (fence); one who maintains that boundary is far less likely to fall into further impropriety. We must also remember the poskim who categorize this as avizraiyu of arayos, carrying the weight of yehareg v’al ya’avor.
This is playing with fire—the fire of the yetzer hara.
Finally, when asked whether one should prioritize bekiyus or b’iyun, he unequivocally chose bekiyus. This is deeply troubling given the clear precedent in Chazal that the ideal form of Torah study requires the ameilus (toil) of b’iyun.
I conclude with a humble call for a proud outward Jewish identity, a commitment to kedusha, and a serious, analytical approach to Talmud Torah. To actually understand what the text is saying and not just translating it.
לאחרונה האזנתי לשיעור שמסר רב מכובד [הגדול ממני פי מיליון בכל תחום אפשרי ובכל קנה מידה] לבחורים צעירים המתכוננים לכניסה לשוק העבודה. חלק מהקולות שהוצעו שם היו, למען האמת, מזעזעות.
הרב אמר לקהל שבמידת הצורך, אין להם חובה לחבוש כיפה בעבודה. למרות שהוא ציטט תשובה מרב משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח ד:ב), הרי שההיתר הספציפי ההוא שמור למקרים של צורך קיצוני ביותר בנוגע לפרנסתו של אדם. זה פשוט לא המציאות בעולם המקצועי המודרני. אלא אם כן אדם מחפש עבודה במוסד עוין או פשרה אידיאולוגית [כגון לשכת ראש עיריית ניו יורק או ה"היברו יוניון קולג'"], הכיפה אינה מהווה מכשול לקריירה מצליחה. אנו רואים דוגמאות לכך מדי יום בכל תחום.
הכיפה היא הסימן האולטימטיבי לזהות המובדלת שלנו. אם זה נעלם, הדלת פתוחה לכל השאר לבוא בעקבותיה.
הרב גם אמר שאפשר ללמוד תורה ללא כיסוי ראש, בתנאי שחובשים אותו לצורך ברכות. אפילו רב משה אינו מרחיק לכת עד כדי כך.
מלבד הבעיות הפילוסופיות, ישנו גם הט"ז [אותו הוא ציטט], הסובר כי חבישת כיפה בימינו נושאת משקל של איסור דאורייתא ("ובחוקותיהם לא תלכו").
יתרה מכך, הוא התיר ללחוץ ידיים עם נשים אם הן אלו שיוזמות את המחווה. לדעתי, מדובר בהיתר מסוכן. הסירוב ללחוץ יד הוא גדר יפה ונחוץ; מי ששומר על גבול זה, הסיכוי שיפול לעבירות נוספות קטן בהרבה. עלינו לזכור גם את הפוסקים המגדירים זאת כ"אבזרייהו דעריות", הנושא משקל של "יהרג ואל יעבור".
זהו משחק באש – האש של היצר הרע.
לבסוף, כשנשאל האם עדיף לתת עדיפות לבקיאות או לעיון, הוא בחר בבקיאות ללא עוררין. הדבר מדאיג מאוד לאור התקדים הברור בחז"ל שצורת הלימוד האידיאלית דורשת את העמילות של העיון.
אני מסיים בקריאה ענווה לזהות יהודית חיצונית גאה, מחויבות לקדושה, וגישה רצינית ואנליטית לתלמוד תורה. להבין באמת מה הטקסט אומר ולא רק לתרגם אותו.
