להפנים את התורה

ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה, ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו, וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא (יומא ה:) ואף דאשכחן כה"ג (בסנהדרין טו:) שור סיני בכמה, כבר הקשו שם בתוס', אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט, והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה, וכמו"ש בפירש"י עמש"נ (יתרו) ביום הזה באו מדבר סיני מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו, אף שזה הי' קודם מתן תורה רק שבאו למקום שאחר כך קבלו שם התורה והיא ההכנה למ"ת, וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה, ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם, ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו' והכינו את אשר יביאו דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש כמש"נ בזוה"ק (אמור צ"ג ע"ב) אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל, כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו, ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד כמש"נ ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו, וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה, מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע, ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה, וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו, ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה כמש"נ אברהם אוהבי היה לו מדת הזריזות כמ"ש (בחולין טז.) זרוזותי' דאברהם קמ"ל, ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר. שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש (ב"ר לך פ' מ"ג) מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו, אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת. ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם) והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו. וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה. וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.) וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.) וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל: 

עוד שם בתי"כ (הובא בפירש"י) יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר כו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו'. וצריך להבין דמה ס"ד שיהי' קריאה להפסקות. הענין הוא דאמר דהפסקית היו משמשות וכו' למשה להתבונן בינה ליבא וכמש"נ ולבבו יבין היינו שיכנס ללב. ועיקר הד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו וז"ש יכול להפסקות היתה קריאה והיינו שהי' מצד השי"ת, תלמוד לומר וידבר לדיבור היתה קריאה. והיינו הד"ת הופיע השי"ת מצדו, וזה שקדמה קריאה לשון חבה לשון שמה"ש משתמשין בו שנ' וקרא זא"ז וגו' והיינו דג' קדושות קק"ק מורה על קדושות הנ' אבות (כמשנתכ"פ) קדיש בשמי מרומא כו' נגד אברהם אבינו ע"ה, קדיש כו' עובד שמדתו אמת וכתיב שפת אמת תכון לעד, ולמעלה מיכאל וגבריאל נגד חו"ג מדת אברהם ויצחק, אוריאל נגד ק' יעקב אבינו ע"ה, והקריאה ג"כ שיופיע בכנסת ישראל קדושת הג' אבות. ועל ידי הקריאה לשון חיבה זוכין ישראל לד"ת מצד השי"ת שכל האבות קדושתם ד"ת, אברהם בו התחיל הד"ת יהי אור זה אברהם (ב"ר פ"ב) ויצחק אבינו ע"ה אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא (זח"ג פ' ע"ב) ויעקב אבינו ע"ה תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) אבל להתבונן שיכנס ללב בינה לבא, הוא יפתח לבנו בתורתו זה צריך האדם להשתדל מעצמו, ולהתפלל להשי"ת הוא יפתח לבנו וכו' ואז זוכה שיכנסו הד"ת ללב, ויאירו בלבו, והאר עינינו בתורתיך ושבת יש בו השפעה מתורה שבעל פה כמו שאמרנו מכבר שהוא כנגד מלכות פה, ויום השביעי דא תורה שבעל פה: 

1. "ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה"

הסבר: רש"י (על בסיס המדרש 'תורת כהנים') מסביר את המילה הפותחת את ספר ויקרא – "ויקרא". ה' לא סתם התחיל לדבר עם משה, אלא קודם כל "קרא" לו. קריאה זו ("ויקרא") מבטאת אהבה וחיבה. לעומת זאת, כשמדובר בנביאי הגויים כמו בלעם, התורה משתמשת במילה "ויקר" (לשון מקרה), שמבטאת ריחוק, טומאה ופגישה אקראית. הכלל הוא שלפני כל פעם שה' דיבר או ציווה את משה, קדמה לכך קריאת חיבה.

2. "ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו,"

הסבר: המדרש ממשיך ולומד (מתוך השוואה למעמד הסנה) שכאשר ה' קרא למשה, משה ענה "הנני" – אני מוכן ומזומן. ה' קרא לו בשמו פעמיים "משה משה". הכפילות הזו מסמלת שני דברים: א. אהבה גדולה וזירוז (עידוד לפעולה). ב. לפי פירוש נוסף ("דבר אחר"), הכפילות מראה שמשה נשאר אותו אדם עניו: "משה" שלפני שה' דיבר איתו, נשאר אותו "משה" צנוע גם אחרי שזכה לנבואה העצומה הזו. הוא לא התגאה.

3. "וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא... אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט"

הסבר: כאן רבי צדוק שואל שאלת יסוד: למה התורה והמדרש צריכים להדגיש לנו שלפני כל דיבור הייתה קריאה של חיבה? הרי התורה אינה ספר היסטוריה. מה אכפת לנו מה היה בעבר ("מה דהווה הווה")?

התשובה היא שהתורה היא נצחית. כל פרט בתורה אינו רק סיפור היסטורי על משה רבנו, אלא זהו שיעור חיים מעשי שנוהג בכל זמן ורלוונטי לכל אדם ואדם באופן אישי.

4. "והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה... וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה"

הסבר: מהו אותו לימוד אישי עבורנו? הלימוד הוא על חשיבות ההכנה. בדיוק כפי שה' קרא למשה לפני שדיבר איתו כדי להכין אותו, כך כל אדם שניגש לתורה ולעבודת ה' חייב לעשות הכנה. ההכנה הזו פירושה לייצר בתוכנו התלהבות, "חשק מחודש". עלינו להרגיש את התורה כאילו ניתנה לנו ממש היום. לכן אנחנו מברכים בכל יום "נותן התורה" (בלשון הווה) ולא "שנתן התורה" (בלשון עבר) – כי ה' נותן לנו את התורה ממש עכשיו, בכל רגע, ואנחנו צריכים להכין את עצמנו לקבל אותה בשמחה.

5. "ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם"

הסבר: ההתחדשות הזו שייכת במיוחד ללימוד התורה שבעל פה. ה' לא רק נתן את התורה בעבר בהר סיני, אלא הוא ממשיך לשים את דברי התורה בפיות ובלבבות של עם ישראל בכל דור ודור.

6. "ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו 'והכינו את אשר יביאו' דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש..."

הסבר: רבי צדוק מביא דוגמה נוספת להכנה – יום השבת. השבת היא השורש והכלל של כל התורה, והדגש העיקרי בה הוא ההכנה (כמו שכתוב "והכינו את אשר יביאו"). יום טוב נקרא "מקרא קודש", ולפי הזוהר המשמעות היא שאנחנו "קוראים" (מזמינים) את הקדושה שתשרה עלינו. הקריאה וההכנה הן המפתח לקדושה.

7. "אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל"

הסבר: כאן מגיע חידוש נפלא של רבי צדוק: אמרנו שהאדם צריך לעשות הכנה ולעורר בעצמו חשק. אבל האמת היא, שאפילו החשק וההכנה שלנו – מגיעים מאת ה'! כשה' "קורא" לנו, הוא בעצם נוטע בנו את הרצון וההתלהבות להתקרב אליו.

8. "כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו"

הסבר: למה דווקא על ידי קריאה בשם ה' מעורר את האדם? האר"י הקדוש מסביר שהשם של האדם הוא לא סתם כינוי, אלא הוא צינור החיים והשורש של הנשמה שלו. ההוכחה הפסיכולוגית והרוחנית לכך היא שאדם ישן יתעורר מיד אם יקראו לו בשמו, אפילו מתוך שינה עמוקה. למה? כי הקריאה בשם מרעידה ומעוררת את עצם הנשמה שלו.

9. "ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד"

הסבר: אם קריאה בשם על ידי אדם רגיל מעוררת אותנו, תארו לכם מה קורה כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קורא לאדם בשמו (כמו שקרא "משה משה")! באותו רגע, ה' מזרים לאדם חיות חדשה, אנרגיה רוחנית ושפע של קדושה ישר אל תוך הנשמה. הכפילות של השם ("משה משה") נועדה לתת לאדם בוסט של "זירוז", כוח לקום ולפעול מיד בהתלהבות.

10. "ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו"

הסבר: למדנו שכאשר ה' קרא "משה משה" (פעמיים), הכפילות הזו מסמלת "זירוז". מאיפה אנחנו יודעים שכפילות מסמלת דבר שקורה מהר? רבי צדוק מביא ראיה מחלומות פרעה (שבע הפרות ושבע השיבולים). יוסף מסביר לפרעה שהחלום חזר פעמיים כדי להראות שה' החליט על כך, ושהוא "ממהר" לעשות את זה. כלומר, כפילות מעידה על מהירות וזירוז.

11. "וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה"

הסבר: זהו סיכום של הכלל שנלמד עד כה: יש כאן תהליך דו-צדדי. ה' פותח בקריאה לאדם כדי לעורר אותו. בתגובה, האדם חייב לענות "הנני" (אני כאן, מוכן ומזומן). ה"הנני" הזה הוא ההכנה של האדם. על ידי ההכנה הזו, האדם הופך את עצמו ל"כלי" נקי ומוכן שהקדושה יכולה להיכנס ולשרות בתוכו.

12. "מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע,"

הסבר: בניגוד למשה רבנו (ולעם ישראל), לנביאי הגויים כמו בלעם לא הייתה את ההכנה הזו. בלעם אמנם היה אדם חכם מאוד שהבין בשכלו את הערך העצום של הקדושה, אבל הנפש הפנימית שלו לא הייתה כלי מוכן לקבלה. הנפש שלו הייתה מלאה בטומאה, בתאוות ובמידות רעות.

13. "ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה"

הסבר: בגלל שבלעם היה מלא בטומאה, הנבואה לא יכלה באמת "לשרות" בתוכו ולשנות אותו. הדיבור האלוהי רק עבר דרכו כמו בצינור (באופן ארעי, זמני), כמו שתוכי חוזר על מילים, כפי שהזוהר מסביר על הפסוק "וכה תדבר". לכן, אצל בלעם לא שייך להשתמש במילה "ויקרא" שמבטאת חיבה והכנת הנפש ככלי לקדושה.

14. "ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה,"

הסבר: כמו שה' קרא למשה כדי להזרים בו קדושה, כך בדיוק קורה לכל יהודי בשבת. בשבת יורד עלינו שפע עצום של קדושה. אבל בדיוק כמו אצל משה, גם אנחנו חייבים "הכנה רבה" (כמו "הנני") כדי להפוך את עצמנו לכלים שמסוגלים לקלוט את קדושת השבת ולא לתת לה רק "לעבור דרכנו".

15. "וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו,"

הסבר: נחזור לקריאה "משה משה". אמרנו שזה מבטא גם "חיבה" (אהבה) וגם "זירוז" (מהירות). מה הקשר ביניהם? הקשר הוא ישיר: כשאדם אוהב מישהו באמת, הוא מזדרז ורץ לעשות את רצונו. האהבה העצומה שהייתה בין ה' למשה היא זו שגרמה לזירוז ולהתלהבות במעשים.

16. "ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה... מדת הזריזות... ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה"

הסבר: כעת רבי צדוק עובר להסבר השני (דבר אחר) של המדרש למילים "משה משה": שמשה נשאר אותו משה עניו לפני הנבואה ואחריה. רבי צדוק מראה שיש כאן סדר מדהים במידות של הצדיקים: קודם יש אהבה שמביאה לזריזות (כמו שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שנקרא "אוהבי" והיה ידוע בזריזות שלו לרוץ להכניס אורחים ולעשות רצון ה'). אבל מיד אחרי האהבה והזריזות, מגיעה הענווה. המילה "הנני" שמשה אמר מבטאת ענווה גדולה וביטול מוחלט כלפי ה'.

17. "והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר."

הסבר: הגמרא אומרת שה' אוהב את עם ישראל במיוחד בגלל תכונה אחת: כשה' נותן להם גדולה והצלחה, הם לא מתגאים, אלא להפך – הם מקטינים את עצמם בענווה. הדוגמה לכך היא אברהם אבינו, שדווקא כשהגיע לשיא הגדולה שלו, אמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר".

18. "שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש... מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו,"

הסבר: מהי אותה "גדולה" שה' נתן לאברהם? הרי מלכים רשעים כמו נמרוד ונבוכדנצר קיבלו גם הם כוח ושליטה בעולם, והם התגאו בזה מאוד. גם אברהם קיבל כבוד מלכים בעולם הזה (עמי הארץ אמרו לו "נשיא אלוהים אתה בתוכנו"). אבל רבי צדוק מסביר שזה בכלל לא עניין את אברהם. הכבוד החיצוני, השררה והכסף בעולם הזה לא נחשבו בעיניו לכלום, ולכן לא בגללם הוא עלול היה להתגאות.

19. "אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת."

הסבר: אז מתי אברהם הרגיש את הגדולה האמיתית שלו? כשהוא עמד והתפלל על אנשי סדום! שם אברהם ראה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוצר הכול, מקשיב לתפילה שלו ומתדיין איתו. אברהם הבין כמה הוא חשוב ואהוב בעיני ה' עד כדי כך שביכולתו לשנות גזר דין. זוהי גדולה רוחנית עצומה שיכולה בקלות לגרום לאדם להתגאות! אבל דווקא באותו רגע שיא של עוצמה רוחנית, אברהם אמר "ואנוכי עפר ואפר". למה? כי ככל שהוא התקרב לה', הוא קלט שהכוח שלו לא נובע מעצמו, אלא הוא רק צינור וכלי לקבלת הכוח מהקב"ה. 

20. "ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם)"

הסבר: למדנו שאברהם אבינו, מתוך הגדולה הרוחנית שלו, הגיע לענווה ואמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר". אבל משה רבנו הגיע לדרגת נבואה וקרבה לה' עוד יותר גבוהה משל אברהם. לכן, גם הענווה שלו הייתה גדולה יותר. משה (יחד עם אהרן) אמר על עצמו: "וְנַחְנוּ מָה?" (כלומר, אנחנו פשוט כלום). הגמרא (מסכת חולין) מציינת שהענווה של משה גדולה משל אברהם, כי ל"עפר ואפר" יש בכל זאת איזושהי מציאות וחשיבות בעולם, אבל המילה "מה?" מבטאת היעדר מוחלט של חשיבות עצמית.

21. "והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו."

הסבר: מה עבר בראש של משה רבנו שגרם לו להרגיש "כלום"? רבי צדוק מסביר שמשה באמת לא הרגיש שיש לו שום מציאות ("הוויה") עצמאית או כבוד משל עצמו. משה אמר לעצמו: "הקדוש ברוך הוא היה צריך לבחור מישהו כדי להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. הוא פשוט בחר בי. זה שה' בחר בי לא אומר שאני כזה מוצלח מצד עצמי, אלא שזו הייתה ההחלטה שלו". משה מחק את האגו שלו לגמרי והבין שהוא נטו שליח של ה'.

22. "וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה."

הסבר: כאן רבי צדוק מחבר את הכל אלינו, לחיים היומיומיים שלנו. משה רבנו הוא לא רק דמות היסטורית, אלא מודל לחיקוי עבור כל אחד מאיתנו שניגש ללמוד תורה (שה' "שם את דבריו בפינו"). כשאנחנו ניגשים לתורה או לתפילה, אנחנו חייבים לבוא עם אותה "הכנה" עליה דיברנו מתחילת המאמר: לבוא מתוך "חיבה" (אהבת ה') ומתוך "זירוז" (התלהבות, לא בעצלות).

23. "וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.)"

הסבר: תנאי נוסף ובסיסי לקבלת התורה הוא הענווה. חז"ל המשילו את התורה למים. הטבע של המים הוא שהם לעולם לא נשארים על הרים גבוהים, אלא תמיד זורמים ומצטברים במקומות הנמוכים ביותר. כך גם התורה – היא לא יכולה להישאר אצל אדם "גבוה" (גאוותן שמלא בעצמו), אלא רק אצל אדם ש"דעתו שפלה" (עניו שעושה מקום בתוכו כדי לקבל את דברי ה').

24. "וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.)"

הסבר: המצב ההפוך מסוכן מאוד. חז"ל במסכת שבת אומרים שהתוצאה (והעונש) של "גסות הרוח" (גאווה) היא עניות. רבי צדוק מבהיר שלא מדובר רק על עוני של כסף, אלא בעיקר על "עניות בתורה" (כמו שכתוב במסכת קידושין: אין עני אלא בדעת). אדם שמתגאה, בסופו של דבר התורה תעזוב אותו והוא יישאר ריק ו"עני" מבחינה רוחנית.

25. "וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל:"

הסבר: סיום מושלם של המהלך כולו: איך נדע אם תורה שאדם לומד (או מלמד) היא באמת תורת אמת, שמחוברת לקב"ה? מבחן התוצאה הוא הענווה! אם רואים שככל שהאדם לומד יותר, הוא נהיה עניו יותר, שפל רוח וטוב לב – זה הסימן המובהק שהתורה שלו אמיתית והיא באה מה'.

לכן, התפקיד היחיד שלנו כבני אדם הוא לעשות הכנה. לעמוד מול ה', לומר מכל הלב "הנני", לבטל את האגו שלנו, להגיע בהתלהבות, וכך להפוך את עצמנו ל"כלי" נקי וריק שמוכן שה' ימלא אותו בקדושה ובתורה.

26. "עוד שם בתי"כ (הובא בפירש"י) יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר כו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו'."

הסבר: רש"י מביא עוד שאלה מהמדרש (תורת כהנים): התורה מחולקת לפרשיות, ובין פרשה לפרשה יש "הפסקה" (רווח ריק בספר התורה). המדרש שואל: האם ה' "קרא" למשה גם לפני ההפסקות (השתיקות) האלה? התשובה היא לא. כתוב "וידבר" – ה' קרא למשה רק לפני שהוא דיבר אליו. אם כך, למה היו הפסקות? המדרש עונה: כדי לתת למשה רווח וזמן לחשוב, להתבונן ולהבין את מה שהוא הרגע למד.

27. "וצריך להבין דמה ס"ד שיהי' קריאה להפסקות."

הסבר: רבי צדוק שואל פה שאלה הגיונית: למה שהמדרש בכלל יחשוב ("סלקא דעתך" - יעלה על הדעת) שה' יקרא למשה לפני הפסקה? הרי הפסקה היא שתיקה. למה שמישהו יקרא לך בשמך באהבה רק כדי לשתוק איתך?

28. "הענין הוא דאמר דהפסקית היו משמשות וכו' למשה להתבונן בינה ליבא וכמש"נ ולבבו יבין היינו שיכנס ללב."

הסבר: כדי לענות על כך, רבי צדוק מסביר מהי באמת "הפסקה". ההפסקה איננה סתם בזבוז זמן, היא הזמן של ההתבוננות. בתורת הקבלה, המידה שנקראת "בינה" (הבנה) ממוקמת בלב ("בינה ליבא"). כלומר, ההתבוננות היא התהליך שבו אנחנו לוקחים מידע שכלי ששמענו, ומכניסים אותו עמוק פנימה אל תוך הלב והרגש.

29. "ועיקר הד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו וז"ש יכול להפסקות היתה קריאה והיינו שהי' מצד השי"ת, תלמוד לומר וידבר לדיבור היתה קריאה."

הסבר: המטרה העיקרית של לימוד תורה היא לא רק להיות חכמים, אלא לשנות את הלב (כמו שאנחנו מתפללים: "הוא יפתח לבנו בתורתו... וישם בלבנו אהבתו ויראתו"). בגלל שפתיחת הלב היא המטרה הכי חשובה, המדרש חשב שאולי גם ההתבוננות הזו ("ההפסקות") נעשית על ידי ה'! אולי ה' קורא לאדם ופותח לו את הלב באופן אוטומטי?

על כך התורה עונה: לא. "לדיבור הייתה קריאה". ה' קורא ומשפיע עלינו רק את ה"דיבור" – את נתינת התורה עצמה. אבל ההפנמה? זה כבר סיפור אחר.

30. "והיינו הד"ת הופיע השי"ת מצדו, וזה שקדמה קריאה לשון חבה לשון שמה"ש משתמשין בו שנ' וקרא זא"ז וגו'"

הסבר: מצד אחד, נתינת התורה באה כולה מה'. הוא יוזם אותה. הקריאה שלו באה מאהבה, בדיוק כפי שהמלאכים ("שמשי השרת") קוראים זה לזה באהבה כשהם משבחים את ה' (כמו שכתוב בישעיהו: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש").

31. "והיינו דג' קדושות קק"ק מורה על קדושות הג' אבות... ולמעלה מיכאל וגבריאל נגד חו"ג מדת אברהם ויצחק, אוריאל נגד ק' יעקב אבינו ע"ה, והקריאה ג"כ שיופיע בכנסת ישראל קדושת הג' אבות."

הסבר: רבי צדוק נכנס פה לסוד קבלי קצר: כשהמלאכים אומרים שלוש פעמים "קדוש, קדוש, קדוש", הם בעצם מכוונים לשלושת האבות שלנו, שכל אחד מהם מייצג כוח רוחני אחר שמלווה במלאך ספציפי:

אברהם (חסד) – כנגד המלאך מיכאל.

יצחק (גבורה) – כנגד המלאך גבריאל.

יעקב (אמת) – כנגד המלאך אוריאל.

כשה' קורא לעם ישראל, הוא בעצם מזרים לתוכנו את הכוחות והקדושה של שלושת האבות שלנו.

32. "ועל ידי הקריאה לשון חיבה זוכין ישראל לד"ת מצד השי"ת שכל האבות קדושתם ד"ת, אברהם בו התחיל הד"ת יהי אור זה אברהם... ויצחק... אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא... ויעקב... אמת זו תורה..."

הסבר: דרך הקריאה האוהבת של ה', אנחנו מקבלים את התורה, כי כל אחד מהאבות קשור למהות של התורה:

אברהם קשור לאור ("יהי אור", והתורה נקראת "תורה אור").

יצחק קשור לגבורה (והתורה ניתנה מתוך גבורה ואש מסיני).

יעקב קשור לאמת ("תיתן אמת ליעקב", והתורה היא תורת אמת).

33. "אבל להתבונן שיכנס ללב בינה לבא, הוא יפתח לבנו בתורתו זה צריך האדם להשתדל מעצמו, ולהתפלל להשי"ת הוא יפתח לבנו וכו' ואז זוכה שיכנסו הד"ת ללב, ויאירו בלבו, והאר עינינו בתורתיך"

הסבר: זהו משפט המפתח של כל הקטע! עד עכשיו ראינו שה' נותן לנו אור, כוח, אמת, תורה ואהבה (זה ה"דיבור"). אבל כדי שהתורה הזו לא תישאר רק בראש כמידע שכלי, אלא תהפוך להתבוננות ותרד לתוך הלב ("בינה ליבא") – את זה ה' לא עושה במקומנו! על זה "אין קריאה".

כדי שהתורה תיכנס ללב, האדם חייב להשתדל בעצמו ולהתפלל לה' ("הוא יפתח ליבנו", "והאר עינינו בתורתך"). ההפסקות והשתיקות הן העבודה האישית של האדם עם עצמו לעבד את מה שקיבל מה'.

34. "ושבת יש בו השפעה מתורה שבעל פה כמו שאמרנו מכבר שהוא כנגד מלכות פה, ויום השביעי דא תורה שבעל פה:"

הסבר: היכן ההשתדלות הזו, של הכנסת התורה ללב, באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה? ביום השבת.

התורה הכתובה היא מה שה' נתן (הדיבור), אבל התורה שבעל-פה היא החלק שלנו – ההבנה שלנו, ההפנמה שלנו, הדברים שיוצאים מהפה שלנו. לפי הקבלה, השבת מקבילה לספירת "מלכות" הקשורה לכוח הדיבור (פה), ולכן יום השבת הוא היום שמסוגל במיוחד לקבל את התורה שבעל פה, כלומר את היכולת להפנים את התורה ולהפוך אותה לחלק מהאישיות שלנו.

סיכום הרעיון העמוק:

תהליך ההתפתחות הרוחנית מורכב משני שלבים: דיבור והפסקה.

ה"דיבור" הוא השפע שה' נותן לנו במתנה – תורה, הארה, ואהבה (מכוחם של האבות).

ה"הפסקה" היא התהליך שקורה בתוכנו. ה' נותן לנו "רווח", רגע של שקט, כדי שאנחנו נתאמץ, נתבונן, נתפלל, וניקח את כל האור הזה לתוך הלב שלנו. ה' יכול לתת לנו את התורה, אבל רק אנחנו יכולים להחליט להכניס אותה אל הלב. יום השבת הוא הזמן המיוחד ביותר לעשות את העבודה הפנימית הזו.