אמונתנו האיתנה בביאת המשיח והימנעות מחישובי קיצים
כידוע, האמונה בביאת המשיח היא יסוד מוסד ובלתי מעורער אצלנו, בני אברהם, יצחק ויעקב. אמונה זו נטועה כה עמוק בלב כולם – מגדול ועד קטן – עד ששום טלטלה, מהפכה או אנדרלמוסיה עולמית אינן יכולות לערער אותה, ולו במעט. גם אם יתמהמה, אנו מחכים לבואו בכל יום. עם זאת, איננו מנסים לחשב את קץ הימים או להסתמך על פסוקים כדי לקבוע תאריך לבואו, שכן מועד הגאולה הוא סוד חתום ונעלם מכל אדם. כפי שאמרו חז"ל, וכפי שהרחיב הרמב"ם (בפירוש המשנה לסנהדרין וב"איגרת תימן"), אסור להאמין למי שמתיימר לדעת מתי יבוא בן דוד.
חבלי משיח ומבחן האמונה לנוכח הצרות
נביאינו וחכמינו (בתלמוד, במדרש ובספרי הקבלה) חזו מראש את הצרות האיומות, ההריגות והרדיפות שיעברו על עם ישראל באחרית הימים, רגע לפני הגאולה. מתוך עצם הצרות הללו נוכל לזהות את תחילת האור של המשיח. כפי שהסבירו המפרשים (כגון המהרש"ק מבראדי ורש"י), קושי הגלות הולך ומתגבר דווקא כאשר מתחילה צמיחת הגאולה, בדומה לצירי לידה שהולכים ומתחזקים לקראת הלידה ("כיולדה... תחיל ותזעק בחבליה").
לכן, עלינו לשאת את הצרות, הגזירות והשמדות של תקופתנו באהבה ובכל הכוח שנוכל לגייס, ולראות בהן מעין קרבן לה'. אל לנו ליפול חלילה לספקות ולייאוש. התופעה שבה אנשים אומרים בעקבות הסבל "שוא עבוד אלוהים" (אין טעם בקיום התורה, שהרי הרשעים מצליחים) – כבר נחזתה על ידי הנביא מלאכי. לצערנו, אלו בדיוק הדברים שאנו שומעים בימים המרים שפוקדים אותנו כעת.
אולם, הנביא מבטיח שדווקא אותם יראי ה', המחזקים זה את זה שלא ללמוד ממעשי הרשעים וממשיכים לייחל לה' גם בהסתר פנים, ייכתבו לפניו בספר הזיכרון. הם אלו שיינצלו ביום שבו יעשה ה' משפט ויבדיל בין צדיק לרשע. לאור השכר העצום והישועה המובטחת לנו, כדאי לנו לשאת את כל עול הגלות וייסוריה.
מדוע הגאולה חייבת לבוא מתוך סבל?
כאן עולה שאלה נוקבת: מדוע בחר ה' להביא את המשיח דווקא מתוך צרות איומות כל כך? האם קצרה ידו מלהושיענו מתוך שפע וטובה? על כך ניתנו שלוש תשובות מרכזיות:
השלמת זכויות חסרות (אור החיים הקדוש): חז"ל קבעו שיש שני תרחישים לגאולה – מתוך "זכות" או חלילה "שלא בזכות". אילו היינו שומרים את כל המצוות כראוי, המשיח היה מגיע מתוך עושר וגדולה ("עם ענני שמיא"). אך כאשר איננו במדרגה הראויה, הגאולה נאלצת לבוא מתוך עניות וצרות איומות ("עני ורוכב על חמור"). הצרות והדוחק נועדו לכפר ולהשלים את הזכויות החסרות לנו, עד כדי כך שיש דעה בחז"ל (שמואל במסכת סנהדרין) שצער הגלות עצמו מספיק כדי לכפר על עוונות ישראל ולהביא גאולה גם ללא תשובה מלאה.
החורבן קודם לבנייה (המהר"ל מפראג והיעב"ץ): תהליך הגאולה מקביל לחוקי הטבע, שבהם "ההעדר קודם להוויה" – כלומר, התפרקות של מציאות אחת היא תנאי ליצירת מציאות חדשה וגבוהה יותר. כפי שזרע חייב להירקב באדמה לפני שיצמיח עץ, כך הירידה התהומית של עם ישראל והגלות המרה הן ההכנה ההכרחית לקליטת האור העצום והנצחי של הגאולה.
הסרת האשליה שניתן להישאר בגלות (רבי יוסף ג'יקטיליה): המקובל בעל "שערי אורה" מסביר מדוע נגזרה במקור גלות מצרים: אילו בני ישראל היו עשירים ונינוחים שם, הם לעולם לא היו מסכימים לצאת למדבר השומם כדי לקבל תורה שאוסרת עליהם את הנאות החיים שהורגלו אליהן. עול השיעבוד הכריח אותם לרצות לצאת.
ניתן להחיל היגיון זה גם על ייסורי עקבתא דמשיחא: הגאולה העתידית היא נצחית, והקב"ה מעוניין לאסוף אליה את כל היהודים בעולם ("ולא ידח ממנו נדח"). אילו הגאולה הייתה מגיעה בתקופה של שלווה ושגשוג בארצות העמים, עשירים ובעלי השפעה (כדוגמת משפחות רוטשילד או הברונים) לא היו רוצים לעזוב. הם היו טוענים שטוב להם בגלות ואינם זקוקים למשיח ולירושלים.
הלקח ההיסטורי: סכנת ההיאחזות בארצות העמים
היסטורית, תופעה זו כבר התרחשה. בימי עזרא הסופר, עשירי ישראל שישבו בשלווה בבבל סירבו לעלות לארץ ישראל, ורק העניים והמרודים עלו עמו.
כך קרה גם בקהילת וורמייזא (וורמס) שבגרמניה: עם תום 70 שנות גלות בבל, קראו יושבי ירושלים ליהודי וורמייזא לחזור לארץ ישראל. יהודי העיר, שהיו מקורבים לשלטון ועשירים מאוד, סירבו לעלות וענו: "שבו אתם בירושלים הגדולה, ואנחנו נשב פה, בירושלים הקטנה". בשל התנשאות והתבוללות זו, מעידים הספרים כי קהילת וורמייזא סבלה מגזירות קשות יותר משאר הקהילות.
נראה כי משום כך הפכה דווקא ארץ אשכנז (גרמניה) לאורך ההיסטוריה – מימי הביניים ועד לימינו – למוקד של גזירות וצרות נוראות. דווקא משום שהיהודים שם הרגישו בטוחים במדינתם והסיחו את דעתם מהחזרה לארץ ישראל, "גדול העצה" (הקב"ה) סובב עליהם שעבוד וצרות כדי לעורר אותם לרצות לחזור לארצם. זהו, כפי שכתב גם היעב"ץ, "סוד הגלות": הגזירות הקשות נופלות עלינו תמיד דווקא כאשר אנו שוכחים את ארץ ישראל ומשלים את עצמנו שהגלות היא ביתנו.
סוד הגלות: חוסר המנוחה כקריאת התעוררות
חז"ל במדרש (איכה רבה ובבראשית רבה) המשילו את עם ישראל ליונה ששלח נח מהתיבה. התורה מעידה: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה – ותשב אליו אל התיבה". אומרים על כך חז"ל: אילו מצאה היונה מנוח, היא לעולם לא הייתה חוזרת לתיבה. כך גם עם ישראל בגלות – הפסוק קובע "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", ואילו מצאנו שם מנוחה, חלילה לא היינו שבים לארצנו.
(כך מסביר גם בעל ה"תורה תמימה", שזו דרשה נוקבת הרלוונטית לכל דור: ישראל היו מוכנים לשבת בנפש חפצה בקרב הגויים ולשכוח את ארצם, אך המציאות לא אפשרה להם זאת).
מכאן אנו למדים את "סוד הגלות" ואת פשר הגזירות הקשות שפוקדות אותנו לאורך ההיסטוריה. זהו קולו של הקב"ה הדופק על פתח ליבנו, כדי להעיר אותנו מתרדמת הגלות. במשך כאלפיים שנה כמעט והסחנו את דעתנו מארץ קודשנו. הסתפקנו בשלווה מדומה בקרב הגויים, מכרנו את בכורתנו ההיסטורית תמורת "נזיד עדשים" של ארצות נכר, ואיבדנו את הגאווה הלאומית והרוחנית שלנו (כפי שהסבירו המפרשים שהקב"ה "בוכה על גאונם של ישראל שניטל מהם" – על כך שיהודי כבר אינו חש כבוד בהיותו יהודי).
לכן, הקב"ה נאלץ להשתמש בייסורים ובגזירות כדי לעורר בנו מחדש את הרצון לשוב הביתה. דבר זה בא לידי ביטוי כואב אצל יהודי אשכנז ומדינות נוספות, שחיו בעושר עצום, השתלבו בחברה, ושכחו את זהותם – עד שהמציאות האכזרית נאלצה "להזכיר" להם שהם בני אברהם, יצחק ויעקב.
אף יהודי לא יישאר מאחור: גאולת הרחוקים והמתבוללים
על הפסוק "ושב ה' אלוהיך את שבותך", מסביר רש"י שהקב"ה יאחז ממש בידו של כל איש ואיש ויוציא אותו ממקומו. ה"אוהב ישראל" מאפטא מסביר זאת באמצעות מדרש הממשיל את גאולת ישראל לשלושה מצבים:
הצדיקים – כציפור ביד צייד: ברגע שהצייד פותח את ידו, הציפור עפה מיד. כך הצדיקים, שאין להם שום חיבור אמיתי לטומאת הגלות, יצאו מיד כשיתאפשר.
הבינוניים – כעובר במעי בהמה: יש להם קשר מסוים לגלות, אך הם עדיין נבדלים ממנה, וה' ישלוף אותם משם.
הרשעים והמתבוללים – כזהב המעורב בסיגים בתוך כבשן האש: הם נטמעו עמוק כל כך בתוך הגויים עד שהם נראים כחלק בלתי נפרד מהם. לגביהם, הקב"ה יצטרך לאחוז בידם ממש ("ואתם תלוקטו לאחד אחד") ולחלץ אותם מתוך טומאת הגלות.
דבר זה התקיים לנגד עינינו בתקופה האחרונה. יהודים רבים התבוללו וחשבו שאין להם שום קשר לעם ישראל, ואז בא אותו רשע ימ"ש וחוקק את "חוקי הגזע" (חוקי נירנברג). חיפשו אחריהם שלושה דורות אחורה, וקבעו בעל כורחם שהם מזרע ישראל. בכך התקיים בהם הפסוק: "והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם, ייאמר להם בני אל חי". אלו שהתרחקו לחלוטין, הקב"ה סובב את ההיסטוריה כדי להזכיר להם את זהותם, שכן בגאולה העתידית שום נפש מישראל לא תלך לאיבוד.
החובה לאהוב ולקרב כל יהודי ("תינוק שנשבה")
חכמי החסידות והקבלה, ובהם המקובל מקומרנא ורבי מנחם מנדל מרימנוב, הדגישו שבגאולה העתידית יהיה תיקון גם ל"בן הרשע" שבהגדה ולפושעים הגדולים ביותר. המשיח מוכן לסבול ייסורים ובלבד שאף יהודי לא יאבד, שכן גם החוטאים שורשם בקדושה.
החת"ם סופר פסק שהלכה כבית הלל, שקירבו לתורה באהבה גם אנשים שמצד שורת הדין היה ראוי להרחיקם. וכך כותב המקובל מקומרנא מילים מצמררות: בדורנו, שבו כוח הטומאה וההסתרה כה חזק, כל רשעי ישראל נחשבים אנוסים כ"תינוק שנשבה בין הגויים". הם פועלים מחוסר דעת, אך בעומק ליבם הם מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' בשמחה. לכן, הוא נשבע שיש "לנשק כל מי שבשם ישראל יכונה" לעורר עליהם זכות ולאהוב אותם באהבת נפש.
בדורנו, רוב החילונים אינם מורדים להכעיס. הם פשוט לא גדלו ברוח התורה, וכפי שפסק הרמב"ם (בהלכות ממרים) לגבי בניהם של הטועים – חובה לקרב אותם באהבה ובדרכי נועם, ובוודאי שאסור להרחיקם.
4. אחדות ואהבת ישראל קודמות לתשובה
סיפור מופלא ממחיש גישה זו: בזמן מלחמת העולם הראשונה, כששהה האדמו"ר מהר"י מבעלז בהונגריה, בא אליו רב גדול (הרב משה דוד טייטלבוים) וטען באריכות שמכיוון שעם ישראל סובל צרות נוראות, על הרבי (כגדול הדור) להכריז על תנועת תשובה עולמית, שכן רק כך תבוא הישועה.
לאחר שסיים את דבריו, ענה לו הרבי מבעלז בתשובה קצרה ונוקבת: "הרב, סיימת את טענותיך? דע לך, כשיבוא המשיח – היהודים כבר יעשו תשובה. העיקר כעת הוא שיהודים יאהבו זה את זה!"
הרבי הסביר שיש לאהוב גם את היהודי הגרוע ביותר, להימנע מכל פירוד לבבות, ובזכות זה תבוא הישועה. קטרוג על עם ישראל, אפילו תחת האצטלה של דרישה לחזרה בתשובה, רק מעורר חלילה את מידת הדין. תפקידנו הוא אך ורק ללמד זכות על ישראל, כפי שעשה השופט גדעון בן יואש, שבזכות שלימד זכות על עם ישראל כשהיו בשפל רוחני, זכה להושיעם.
5. האם הגאולה תלויה בתשובה מוקדמת?
לכאורה, דברי הרבי מבעלז (שהמשיח יבוא ורק אז יחזרו בתשובה) עומדים בסתירה לפסיקת הרמב"ם ש"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה".
היישוב לכך נמצא בדברי המדרש וה"אור החיים" הקדוש: התהליך בנוי משני שלבים. ראשית, הייסורים וצרות הגלות ("חבלי משיח") מרככים את ליבם של ישראל. מתוך אותן צרות, ישלח אלינו הקב"ה את אליהו הנביא והמשיח עוד לפני שחזרנו בתשובה שלמה. נוכחותם, הניסים שייעשו, והרוח הטהורה שתשפע בעולם, הם אלו שיפקחו את העיניים העיוורות ויעוררו את עם ישראל כולו לחזור בתשובה מאהבה ושמחה.
לכן, כעת עלינו להתמקד בלימוד זכות, בחיבור הלבבות ובאהבת כל יהודי. בזכות אהבת ישראל זו נזכה לראות בישועת ה' בקרוב.
השאלה: מדוע טרם זכינו לרוח טהרה ולתשובה?
לאור הדברים הקודמים, עולה שאלה מתבקשת: הרי אנו חיים כעת בדור שחווה את כל ייסורי עקבתא דמשיחא במידה גדושה ונוראה. אנו נמצאים באחרית הימים (בסוף האלף השישי לבריאה), והצרות שעברנו כבר ריככו את ליבנו והכינו אותנו מנטלית לגאולה. אם כן, מדוע איננו רואים עדיין שום "רוח טהרה" שיורדת עלינו ממרום? מדוע טרם בא אליהו הנביא כדי לעורר את ליבנו לתשובה שלמה?
התשובה: הטהרה מותנית קודם כל בחזרה לארץ ישראל
התשובה לכך נמצאת מפורשות בתורה, בספר דברים (פרשת ניצבים). התורה מתארת את סדר האירועים העתידי:
שלב א': "והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה".
שלב ב': "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
בעל ה"אור החיים" מסביר ש"מילת הלב" לאהבת ה' היא התשובה הגדולה והעמוקה ביותר שיש. אך הכתוב תולה זאת מפורשות בהגעה לארץ ישראל: רק לאחר שנשוב לאחוז בנחלת אבותינו, הקב"ה ימול את ליבנו, ישלח עלינו רוח טהרה ויעורר אותנו לתשובה מאהבה.
כל עוד אנו נמצאים בארצות הניכר, אוויר ארץ העמים והטומאה שבה מעכבים את רוח הטהרה מלחול עלינו (בדומה לכלל התלמודי ש"אין השכינה שורה בחוץ לארץ").
החובה המוטלת עלינו: לעלות לארץ ישראל
המסקנה מכך היא שקיימת כעת חובה קדושה על כולנו להתאמץ ולעלות לארץ ישראל. עלינו להשתמש בנסיבות ובאמצעים (ב"שלוחים") שהקב"ה (עילת העילות) מסבב בעולם כדי להביאנו ארצה. רק אם נשוב לארץ ישראל, יקיים הקב"ה את הבטחתו לטהר את ליבנו.
ניתן להבין בכך גם את שיטת הרמב"ם: מצד אחד הוא פוסק ש"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה" ושהתשובה מובטחת להם בסוף גלותם. מצד שני (כפי שמסביר החת"ם סופר על דברי הרמב"ם במסכת סנהדרין), התהליך מתחיל קודם כל בקיבוץ גלויות לארץ ישראל – אפילו לפני ביאת המשיח ובניית בית המקדש. ההגעה לארץ היא זו שתאפשר את "מילת הלב", התשובה והכנת הלבבות, שבעקבותיהם יבוא המשיח. מכל מקום, החובה הראשונה היא לשוב ארצה.
נבואת יחזקאל: שלבי הגאולה והטהרה
סדר דברים זה – קודם עלייה לארץ ורק אחר כך התעוררות רוחנית וטהרה – מפורש בדברי יחזקאל הנביא (פרק ל"ו):
קיבוץ גלויות: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם".
טהרה ותשובה (רק לאחר ההגעה לארץ): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר... ועשיתי את אשר בחוקיי תלכו... והייתם לי לעם ואנוכי אהיה לכם לאלוהים".
הנביא קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים: רוח הטהרה, הלב החדש ושמירת המצוות מובטחים לנו רק אחרי בואנו לאדמת אבותינו.
5. החת"ם סופר: בניין הארץ לפני ביאת המשיח
החת"ם סופר (בדרשתו לפרשת פרה) קובע אף הוא שנבואת יחזקאל זו עוסקת בתקופה שלפני הגאולה השלמה. הנביא ממשיך ומתאר בהמשך הפרק כיצד הארץ השוממה תפרח: "והערים החרבות והנשמות והנהרסות – בצורות יישבו... ואמרו: הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן".
מסביר החת"ם סופר: כפי שארץ ישראל נקנית בייסורים (כדברי הגמרא במסכת ברכות), כך לאחר שעם ישראל סבל צרות איומות בגלות, הקב"ה יביא אותו לארץ. הפלא הגדול הוא שפריחת הארץ לא תתרחש רק בימות המשיח. הרי הנביא זכריה מתאר שבימות המשיח ירושלים תהיה פרוזה (ללא חומות מרוב ביטחון), ואילו יחזקאל מתאר כאן מצב שבו הערים הן "בצורות" (מוקפות חומה להגנה).
מכאן מוכיח החת"ם סופר שפעולת קיבוץ הגלויות, בניין הארץ, הפיכתה מחדש ל"גן עדן" והשגחת ה' על עמו – כל אלו יתרחשו בעודנו מוקפים באומות העולם, לפני הגאולה השלמה.
הדברים מתחברים להפליא: שבתנו בגלות, באוויר ארץ העמים, חוסמת אותנו מלקבל את רוח הטהרה. הקב"ה, מתוך השגחה נפלאה, יסבב את הנסיבות (גם דרך הצרות שסבלנו) כדי לקבץ אותנו לארץ ישראל. שם, על אדמתנו, נבנה מחדש את הארץ ורק שם יערה עלינו ה' את רוחו ונטהר.
Our Firm Faith in the Coming of the Messiah and Refraining from Calculating the End of Days
As is well known, the belief in the coming of the Messiah is a fundamental and unshakable foundation for us, the children of Abraham, Isaac, and Jacob. This faith is planted so deeply in the hearts of everyone—from great to small—that no upheaval, revolution, or global chaos can undermine it, even slightly. Even if he delays, we await his coming every day. However, we do not attempt to calculate the End of Days or rely on verses to determine a date for his arrival, for the time of the Redemption is a sealed secret, hidden from all mankind. As our Sages said, and as the Rambam (Maimonides) elaborated (in his Commentary on the Mishnah to Sanhedrin and in his "Epistle to Yemen"), it is forbidden to believe anyone who claims to know when the Son of David will come.
The Birth Pangs of the Messiah and the Test of Faith in the Face of Tribulations
Our prophets and Sages (in the Talmud, Midrash, and Kabbalistic texts) foresaw the terrible tribulations, massacres, and persecutions that the Jewish people would endure at the End of Days, just moments before the Redemption. Through the very essence of these troubles, we can identify the first light of the Messiah. As the commentators (such as the Maharshak of Brody and Rashi) explained, the hardship of the Exile intensifies precisely when the Redemption begins to sprout, much like birth pangs that grow stronger as birth approaches ("like a woman in childbirth... writhes and cries out in her pangs").
Therefore, we must bear the tribulations, decrees, and persecutions of our time with love and with all the strength we can muster, viewing them as a sort of sacrifice to God. We must not, Heaven forbid, fall into doubt and despair. The phenomenon wherein people, in the wake of suffering, say, "It is vain to serve God" (meaning there is no point in keeping the Torah, since the wicked prosper)—was already foreseen by the prophet Malachi. Sadly, these are exactly the words we hear in the bitter days currently afflicting us.
However, the prophet promises that specifically those who fear God, who strengthen one another not to learn from the deeds of the wicked and continue to hope in God even during the "hiding of His face" (Hester Panim), will be written before Him in the Book of Remembrance. They are the ones who will be saved on the day God enacts judgment and distinguishes between the righteous and the wicked. In light of the immense reward and the salvation promised to us, it is worthwhile to bear the entire yoke of the Exile and its agonies.
Why Must the Redemption Come Through Suffering?
Here a piercing question arises: Why did God choose to bring the Messiah specifically out of such horrific tribulations? Is His hand too short to save us amidst abundance and goodness? Three main answers have been given to this:
1. Fulfilling Lacking Merits (Ohr HaChaim HaKadosh): The Sages established that there are two scenarios for the Redemption—either through "merit" or, Heaven forbid, "without merit." Had we observed all the commandments properly, the Messiah would have arrived amidst wealth and glory ("with the clouds of heaven"). But when we are not at the appropriate spiritual level, the Redemption is forced to come amidst crushing poverty and terrible troubles ("poor and riding on a donkey"). The troubles and hardships are meant to atone and make up for the merits we lack. In fact, there is an opinion among the Sages (Shmuel in Tractate Sanhedrin) that the suffering of the Exile itself is sufficient to atone for the sins of Israel and bring about Redemption even without full repentance.
2. Destruction Precedes Building (The Maharal of Prague and the Yaavetz): The process of Redemption parallels the laws of nature, in which "absence precedes existence"—meaning, the dissolution of one reality is a prerequisite for creating a new, higher reality. Just as a seed must rot in the earth before it can sprout into a tree, the abysmal descent of the Jewish people and the bitter Exile are the necessary preparation for absorbing the immense and eternal light of the Redemption.
3. Shattering the Illusion that One Can Remain in Exile (Rabbi Yosef Gikatilla): The Kabbalist author of Sha'arei Orah explains why the exile in Egypt was originally decreed: Had the Children of Israel been wealthy and comfortable there, they would never have agreed to leave for the desolate desert to receive a Torah that restricts the worldly pleasures they were accustomed to. The yoke of enslavement forced them to want to leave.
This logic can also be applied to the sufferings of the "Footsteps of the Messiah" (Ikveta D'Meshicha): The future Redemption is eternal, and the Holy One, Blessed be He, desires to gather every Jew in the world to it ("that no banished one be banished from Him"). If the Redemption were to arrive during a period of tranquility and prosperity in the lands of the nations, the wealthy and influential (such as the Rothschild families or the Barons) would not want to leave. They would claim that life is good for them in exile and they have no need for a Messiah or Jerusalem.
The Historical Lesson: The Danger of Clinging to the Lands of the Nations
Historically, this phenomenon has already occurred. In the days of Ezra the Scribe, the wealthy Jews who lived peacefully in Babylon refused to ascend to the Land of Israel; only the poor and destitute went up with him.
The same happened with the community of Worms (Vormayza) in Germany: At the end of the 70 years of Babylonian exile, the inhabitants of Jerusalem called upon the Jews of Worms to return to the Land of Israel. The Jews of that city, who were close to the authorities and very wealthy, refused to immigrate, replying: "You stay there, in the Great Jerusalem, and we will stay here, in the Little Jerusalem." Because of this arrogance and assimilation, historical books testify that the community of Worms suffered harsher decrees than other communities.
It seems that this is precisely why the land of Ashkenaz (Germany) throughout history—from the Middle Ages to our own times—became a focal point of horrific decrees and persecutions. Precisely because the Jews there felt secure in their country and diverted their attention from returning to the Land of Israel, the "Great Counselor" (God) orchestrated subjugation and troubles to awaken their desire to return to their Land. This is, as the Yaavetz also wrote, the "Secret of the Exile": Harsh decrees always fall upon us exactly when we forget the Land of Israel and delude ourselves into thinking the exile is our home.
The Secret of Exile: Restlessness as a Wake-Up Call
The Sages in the Midrash (Eichah Rabbah and Bereishit Rabbah) compared the Jewish people to the dove Noah sent from the Ark. The Torah testifies: "But the dove found no resting place for the sole of her foot, and she returned to him into the ark." The Sages comment: Had the dove found a resting place, she never would have returned to the Ark. The same applies to the Jewish people in exile—the verse states, "And among those nations you shall find no ease, neither shall the sole of your foot have rest." Had we found rest there, Heaven forbid, we would never have returned to our Land.
(This is also explained by the author of Torah Temimah, who notes this is a piercing homily relevant to every generation: Israel was willing to dwell joyfully among the nations and forget their Land, but reality did not permit them to do so).
From this, we learn the "Secret of the Exile" and the meaning behind the harsh decrees that strike us throughout history. It is the voice of the Holy One, Blessed be He, knocking on the doors of our hearts, to wake us from the slumber of exile. For nearly two thousand years, we almost completely forgot our Holy Land. We settled for a false tranquility among the Gentiles, sold our historical birthright for a "mess of pottage" in foreign lands, and lost our national and spiritual pride (as the commentators explained that God "weeps over the pride of Israel that was taken from them"—meaning that a Jew no longer feels honor in being a Jew).
Therefore, God is forced to use afflictions and decrees to reawaken our desire to return home. This was painfully expressed among the Jews of Ashkenaz and other countries, who lived in immense wealth, integrated into society, and forgot their identity—until brutal reality was forced to "remind" them that they are the children of Abraham, Isaac, and Jacob.
No Jew Will Be Left Behind: The Redemption of the Distant and Assimilated
Regarding the verse, "Then the Lord your God will restore your fortunes [lit. return your captivity]," Rashi explains that God will physically take each and every person by the hand and take him out of his place. The Ohev Yisrael of Apt explains this using a Midrash that compares the redemption of Israel to three states:
The Righteous—like a bird in a hunter's hand: The moment the hunter opens his hand, the bird flies away immediately. So too, the righteous, who have no true connection to the impurity of the exile, will leave the moment it is possible.
The Intermediates—like a fetus in an animal's womb: They have some connection to the exile, but are still distinct from it, and God will pull them out.
The Wicked and Assimilated—like gold mixed with dross inside a fiery furnace: They have assimilated so deeply among the nations that they appear to be an inseparable part of them. Regarding them, God will have to literally take them by the hand ("and you shall be gathered one by one") and extract them from the impurity of the exile.
We have seen this materialize before our very eyes in recent times. Many Jews assimilated and thought they had no connection whatsoever to the Jewish people, and then came that wicked one, may his name be erased, and enacted the "Race Laws" (Nuremberg Laws). They searched three generations back, and declared them by force to be of the seed of Israel. Thus, the verse was fulfilled in them: "And it shall come to pass that, in the place where it was said to them, 'You are not My people,' it shall be said to them, 'Children of the living God.'" Those who distanced themselves completely—God orchestrated history to remind them of their identity, because in the future Redemption, not a single Jewish soul will be lost.
The Obligation to Love and Draw Near Every Jew ("A Captive Infant")
The Sages of Hasidism and Kabbalah, including the Kabbalist of Komarno and Rabbi Menachem Mendel of Rimanov, emphasized that in the future Redemption, there will be a rectification (tikkun) even for the "wicked son" of the Haggadah and for the greatest sinners. The Messiah is willing to suffer afflictions just so that no Jew will be lost, for even the sinners have their root in holiness.
The Chatam Sofer ruled that the Halacha follows Beit Hillel, who drew closer to Torah with love even people who, according to the strict letter of the law, should have been pushed away. And so writes the Kabbalist of Komarno with chilling words: In our generation, where the power of impurity and concealment is so strong, all the wicked of Israel are considered coerced, like an "infant captured among the Gentiles" (Tinok Shenishba). They act out of a lack of knowledge, but deep in their hearts, they are ready to joyously give their lives in martyrdom for the Sanctification of God's Name. Therefore, he swears that one must "kiss anyone who bears the name of Israel," to arouse merit for them and to love them with a soul-deep love.
In our generation, most secular Jews are not rebelling just to anger God. They simply were not raised in the spirit of Torah, and as the Rambam ruled (in Hilchot Mamrim) regarding the children of those who have strayed—it is an obligation to draw them close with love and pleasantness, and it is certainly forbidden to push them away.
4. Unity and Love of Israel Precede Repentance
A wondrous story illustrates this approach: During World War I, when the Rebbe, the Maharid of Belz, was staying in Hungary, a great rabbi (Rabbi Moshe David Teitelbaum) came to him and argued at length that since the Jewish people were suffering terrible afflictions, the Rebbe (as the leader of the generation) must declare a global movement of repentance, for only through this would salvation come.
After he finished speaking, the Rebbe of Belz gave him a short, piercing answer: "Rabbi, have you finished your arguments? Know this: When the Messiah comes, the Jews will already repent. The main thing right now is for Jews to love one another!"
The Rebbe explained that one must love even the worst Jew and avoid any division of hearts; in this merit, salvation will come. Prosecuting the Jewish people (kitrug), even under the guise of demanding repentance, only awakens the Attribute of Strict Justice, Heaven forbid. Our role is solely to advocate for and find merit in Israel, just as the Judge Gideon the son of Joash did, who, by finding merit in the Jewish people when they were at a spiritual low, merited to save them.
5. Does the Redemption Depend on Prior Repentance?
At first glance, the words of the Rebbe of Belz (that the Messiah will come and only then will they repent) seem to contradict the Rambam's ruling that "Israel will only be redeemed through repentance."
The resolution to this is found in the words of the Midrash and the holy Ohr HaChaim: The process consists of two stages. First, the afflictions and troubles of the exile ("birth pangs of the Messiah") soften the hearts of Israel. Out of those very troubles, God will send us Elijah the Prophet and the Messiah even before we have achieved complete repentance. Their presence, the miracles that will be performed, and the pure spirit that will flow into the world—these are what will open blind eyes and awaken the entire Jewish people to repent out of love and joy.
Therefore, we must now focus on finding merit, connecting hearts, and loving every Jew. By the merit of this Ahavat Yisrael (love of fellow Jews), we will soon merit to see the salvation of God.
The Question: Why Have We Not Yet Merited a Spirit of Purity and Repentance?
In light of the above, an obvious question arises: We currently live in a generation that is experiencing all the tribulations of the "Footsteps of the Messiah" in terrifying abundance. We are in the End of Days (at the end of the Sixth Millennium since Creation), and the troubles we have endured have already softened our hearts and mentally prepared us for the Redemption. If so, why do we not yet see any "spirit of purity" descending upon us from on high? Why hasn't Elijah the Prophet come yet to awaken our hearts to complete repentance?
The Answer: Purity is Conditional First and Foremost on Returning to the Land of Israel
The answer to this is found explicitly in the Torah, in the Book of Deuteronomy (Parashat Nitzavim). The Torah describes the sequence of future events:
Stage A: "And the Lord your God will bring you into the land that your fathers possessed, and you shall possess it."
Stage B: "And the Lord your God will circumcise your heart and the heart of your offspring, to love the Lord your God with all your heart and with all your soul, for the sake of your life."
The Ohr HaChaim explains that the "circumcision of the heart" to love God is the greatest and deepest form of repentance there is. But the verse explicitly makes this dependent on arriving in the Land of Israel: Only after we return to take hold of our ancestral heritage will God circumcise our hearts, pour a spirit of purity upon us, and awaken us to repent out of love.
As long as we remain in foreign lands, the air of the lands of the nations and the impurity therein prevent the spirit of purity from resting upon us (similar to the Talmudic principle that "the Divine Presence does not rest outside the Land of Israel").
The Obligation Placed Upon Us: To Ascend to the Land of Israel
The conclusion from this is that there is now a holy obligation upon all of us to make the effort and ascend (make Aliyah) to the Land of Israel. We must utilize the circumstances and the means (the "messengers") that God (the Cause of all Causes) orchestrates in the world to bring us to the Land. Only if we return to the Land of Israel will God fulfill His promise to purify our hearts.
Through this, we can also understand the Rambam's approach: On the one hand, he rules that "Israel will only be redeemed through repentance" and that repentance is guaranteed to them at the end of their exile. On the other hand (as the Chatam Sofer explains regarding the Rambam's words in Tractate Sanhedrin), the process begins first of all with the Ingathering of the Exiles to the Land of Israel—even before the coming of the Messiah and the building of the Holy Temple. Arrival in the Land is what will enable the "circumcision of the heart," the repentance, and the preparation of hearts, following which the Messiah will come. In any event, the primary obligation is to return to the Land.
The Prophecy of Ezekiel: The Stages of Redemption and Purity
This order of events—first ascending to the Land and only afterward experiencing a spiritual awakening and purity—is made explicit in the words of the prophet Ezekiel (Chapter 36):
Ingathering of Exiles: "I will take you from among the nations, and gather you out of all the countries, and will bring you into your own land."
Purity and Repentance (Only after arriving in the Land): "Then I will sprinkle clean water upon you, and you shall be clean... A new heart also will I give you, and a new spirit will I put within you; and I will take away the stony heart out of your flesh, and I will give you a heart of flesh... and cause you to walk in My statutes... and you shall be My people, and I will be your God."
The prophet states unequivocally: The spirit of purity, the new heart, and the observance of mitzvot are guaranteed to us only after we arrive on the soil of our ancestors.
5. The Chatam Sofer: Rebuilding the Land Before the Coming of the Messiah
The Chatam Sofer (in his sermon for Parashat Parah) also establishes that this prophecy of Ezekiel deals with the period before the complete Redemption. The prophet continues later in the chapter to describe how the desolate land will bloom: "And the desolate, ruined, and destroyed cities will be fortified and inhabited... And they will say: This land that was desolate has become like the Garden of Eden."
The Chatam Sofer explains: Just as the Land of Israel is acquired through suffering (as stated in the Talmud, Tractate Berachot), so too, after the Jewish people have suffered terrible tribulations in exile, God will bring them to the Land. The great wonder is that the blossoming of the Land will not happen only in the Messianic era. After all, the prophet Zechariah describes that in the days of the Messiah, Jerusalem will be an open city (without walls, due to complete security), whereas Ezekiel describes a situation here where the cities are "fortified" (surrounded by a wall for protection).
From this, the Chatam Sofer proves that the process of the Ingathering of the Exiles, the rebuilding of the Land, its transformation back into a "Garden of Eden," and God's providence over His people—all of these will occur while we are still surrounded by the nations of the world, before the final, complete Redemption.
These concepts connect wonderfully: Our dwelling in exile, in the atmosphere of the lands of the nations, blocks us from receiving the spirit of purity. The Holy One, Blessed be He, through His wondrous Divine Providence, will orchestrate circumstances (including through the tribulations we have suffered) to gather us into the Land of Israel. There, on our own soil, we will rebuild the Land, and only there will God pour His spirit upon us and we will be purified.
