It is very popular for Jews to visit or even live in Germany. I am sorry but I'm not a fan. The question is, do the rabbis have the power to create a prohibition against returning to Germany. HaGaon Rav Meshulam Roth z"l discussed this question at some length. He objects on the grounds that we no longer have the authority to make such decrees and that this is a decree that the Jewish community cannot fulfill.
שו"ת קול מבשר חלק א סימן יג
בענין הכרזת חרם על כניסת יהודים לגרמניה. על דבר שהוצע בועידת רבנים להכריז חרם מטעם רבני - הארץ, שלפיו אסור יהיה לכל יהודי לדרוך על אדמת גרמניה וכמה רבנים הסכימו להצעה, אמנם מצד ההשקפה הפוליטית, ההגיונית והמוסרית צודקת מאוד הצעה זו ואין שום ספק שלאחר מעשי הזוועות וההשמדות שעוללו לנו הגרמנים באכזריות נוראה שלא היתה כמותה מימות עולם, גם בלא הכרזת הרבנים כל יהודי ימנע עצמו ויהי לבו נוקפו מלהציג כף רגלו על אדמתם הטמאה. אבל בכל זאת אני מוצא חובה להעיר בזה, כי הכרזת חרם של הרבנים, כפי שהוצע, אינה נכונה מצד הדין והיא גם נגד ההלכה לפי דעתי, מחמת שני טעמים, שיבוארו לפנינו.
א] ראשית דבר, אין כוחנו יפה בדור זה להכריז על חרם ולגזור איסור חדש על כל יהודי בכל העולם. הרא"ש במס' שבת (ב, טו) כתב: תמיהני איך יכלו הגאונים לחדש גזירה אחרי שסתם רב אשי הש"ס וכן כתב הרא"ש במס' נדה (י, יג): לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס וכו' ואין לנו אלא מה שאנו מוצאין בהש"ס. ובשו"ת ריב"ש, סי' רעא, האריך לחלוק על גזירת מהר"ם הלוי (והוא ר' מאיר הלוי מווינה, שהיה ראש גדולי אשכנז בדורו והריב"ש בעצמו מחשיבו מאוד ומתארו: הנשר הגדול וכו'), שגזר על קהילות צרפת וכתב, שאין לחוש לה כלל: כי רק הנשיא שבסנהדרי גדולה בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם יכול לגזור גזירות על כל ישראל לאסור דברים המותרין, אם כדי לעשות סייג לתורה כמו שנצטוינו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, אם גזירות חדשות לפי מה שראו שהם צורך הזמן או לאיזה מקרה שקרה, כדאמרינן (בב"ק, דף פ"ב, ובסוטה, דף מ"ט) באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית וכדתנן נמי התם (בסוטה) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו', אבל חכמים יחידים לא היו גוזרים גזירות על כל ישראל כי אם לבני עירם או מדינתם כי האחרים אין להם לקבל גזרותיו וכו', ואין לרבנים יחידים לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתם דברים המותרין מדין התלמוד.
והנה בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' מ"א כתב הגאון ר' מרדכי בנעט ובמה שאינו מן הדין אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו מה שנוגע למדינה אחרת כמ"ש הריב"ש בתשובה. ועל זה השיב הגאון בעל חת"ס שם /חו"מ סי' מ"א/ ומה שרמז מתשובת הריב"ש לא ידעתי על איזו תשובה רמז כי מסימן רס"ב אין ראיה, אבל האמת כן הוא בודאי שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר, אך הכא הגזירה היא קדמונית מכל הגאונים על כל באי עולם אפילו במדינות הים כמו חרם השדוכין וחרם חזקת היישוב וכדומה שאינם מן הדין אלא מחרמי הקדמונים על כל ישראל בכל מקום שהם. ואישתמיטתיה להחת"ס במחכת"ה דברי תשובת הריב"ש סי' רע"א הנ"ל ולזה נתכוון ר' מרדכי בנעט. ובעל מגיד משנה פרק ה' מהלכות חמץ ומצה, הלכה כ, כתב: ואני אומר אין לנו לגזור גזירות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל. נראה מזה שהרב המגיד מחשיב ומשווה את כוחם של הגאונים בגזירותיהם לגזירות חכמי התלמוד. כיון שהיו סמוכים להם וממלאי מקומם בישיבות בבל ומצודתם היתה פרושה על כל ישראל, מה שאין כן בדורות האחרונים אחרי גאוני סורא ופומבדיתא. אבל הרא"ש והריב"ש, שהבאתי לעיל, מבואר מדבריהם להיפך מדעת הרב המגיד. ובאמת מבואר כדעת הרא"ש והריב"ש בדברי הרמב"ם בהקדמה לחבורו הגדול, שכ': נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה ושגזרו גזירות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית - דין של רב אשי שחבר הגמרא נתפזרו ישראל בכל הארצות פזור יתר, ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם וכו'. וכל ב"ד שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים, והיות ב"ד של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת ואין אומרים לב"ד זה לגזור גזירה שגזר ב"ד אחר במדינתו, וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא וכו' אין שומעין לראשון וכו'. ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא, אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. ואני מתפלא על הריב"ש, שלא הביא סעד לדעתו מלשונו הזהב של הרמב"ם, שמבואר ככל דברי הריב"ש ממש. ובאמת אנו רואים, כי גזירות ותקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שחי בימי רב האיי גאון, לא נתפשטו בכל המדינות וכן גזירת קטניות בפסח ועוד רבות כאלה. וכיצד נוכל בזמננו, בדור יתום כזה, ליטול עטרה לעצמנו בגזירה חדשה על כל ישראל?
ב טעם שני יש במניעת גזירת - חרם זו מצד הדין. במס' עבודה זרה, דף ל"ו, ועוד בכמה מקומות בגמרא, נאמר שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא א"כ רוב צבור יכול לעמוד בה. והרמב"ם, הלכות ממרים (פרק ב, ה), כתב: ב"ד שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בהן. והרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה מפני שהם לא הזכירו אלא מה שנהוג בזמן זה ודין זה אינו שייך בזמננו, שאפילו אם רוב הציבור יכול לעמוד בהן אין לגזור גזירות מדעתנו אחר חתימת התלמוד, כמו שביארתי למעלה. אבל אכתי יש נפקותא גם לדידן, לענין גזירת הקהל ותקנותיהם וחרמי צבור כדאיתא במס' ב"ב דף ח: ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ומבואר בפוסקים דכל בית דין ומנהיגים שבעיר הם כבית דין הגדול לגבי צבור שבעירם ויכולין לגזור ולתקן כפי ראות עיניהם ובגזירות אלו שייך גם כן הדין אם רוב צבור יכולין לעמוד בהן. ובאמת הובא דין זה בש"ע, בהגהות הרמ"א, ביו"ד סי' רכ"ח, סעיף נ', וסי' של"ד, סעיף ט"ו, ומקורו משו"ת תרומת הדשן, שקהל או רב, שגזרו חרמות, שאין הציבור יכולין לעמוד בהם אין צריכין לקיימם. אמנם בגמרא אינו מבואר שאף בדיעבד אם גזרו אין צורך לקיים את הגזירה, אלא לכתחלה אין גוזרין אלא אם הציבור יכול לעמוד בה. וכן דעת התוספות בעבודה זרה דף ל"ו, ב' ד"ה אי איכא, שעל כל פנים צריכים להתיר את הגזירה על - ידי בית - דין אחר, אפילו קטן מן הראשון. אבל הרמב"ם בהל' ממרים, פרק ב' הלכה ו' כתב בפירוש, שאפילו לאחר שגזרו ודימו, שרוב הצבור יכול לעמוד בה ואחר - כך מתברר ההיפך - הגזירה בטלה, והכסף משנה שם נדחק למצוא סמך וראיה לדעת הרמב"ם, אבל באמת מקורו של הרמב"ם הוא בירושלמי שבת א' ד' ועבודה זרה ב' ח' שם איתא גם כן הא דר' יוחנן בשם ראב"צ בנוסח זה: כל שגוזרין ואין רוב צבור מקבלין עליהן אינה גזרה, והיינו כמו שפירש בעל לחם משנה בשם שו"ת ר"א מזרחי, שאין יכול לעמוד והא דלא פשטה ברוב צבור חדא מילתא הוא. ועיין רש"י חולין, דף ו' ד"ה וקבלו מינייהו. והריב"ש בס' רע"א, כתב גם כן, שאף בדיעבד א"צ לקיים אם אין יכולין לעמוד בה וטרח למצוא ראי' דחוקה מפירוש רש"י בעבודה זרה שם /דף ל"ו/. ותמיהני שלא הזכיר דברי הרמב"ם והתוספ' הנ"ל, שחלוקין בזה וגם לא הביא הירושלמי, שמסייע לדעת הרמב"ם. ובנידון שלנו הוא גם כן גזירה, שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כי יוצאי גרמניה ירצו לנסוע לשם לסדר את עניני רכושם, אף שלא ירצו להשתקע שם. ופוק חזי הרמב"ם הלכות מלכים, ה' ז' כתב: מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכו' בשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים וכו'. ובגמרא סוכה, דף נ"א אמרו, שאנשי אלכסנדריה נענשו ונהרגו משום שעברו על איסור זה: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.
והסמ"ג והגהות מיימוני והרדב"ז ובעל כפתור ופרח והפר"ח במים חיים נתקשו מאוד למצוא ישוב על מה סמכו כמה גדולים וביניהם הרמב"ם עצמו לשכון במצרים וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם בתירוץ ברור ומספיק. ומ"ש הסמ"ג בשם הרא"ם, שפירש: לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד לא אסרה תורה אלא בדרך זה כלומר מארץ - ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר, מלבד שהרמב"ם אינו מחלק בזה כמבואר מלשונו והדין עמו, כי בפסוק השני והשלישי נאמר: לא תוסיפו לראותם עוד ולא נוסף בדרך הזה, עוד זאת, הלא ידוע, כי הרמב"ם נסע מא"י למצרים. ומה שתירץ הפר"ח, כי אחר שבא סנחריב ובלבל את העולם אין איסור, הרגיש הוא בעצמו שקשה על זה מגמ' סוכה נ"א דאנשי אלכסנדריה נענשו על זה ונעלם ממנו, שכבר קדמו בעל ס' הגהות מיימוני בתירוץ זה ודחה אותו מגמרא סוכה הנ"ל. ומה שתירץ הרדב"ז על פי מה שכתב הרמב"ם: שמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לילך ולהשתקע שם אין בו מעשה, ועל זה כתב הרדב"ז: כיון שכל היורדים תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה ואף על גב דאח"כ נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסר זה. באמת דברי הרדב"ז תמוהים בעיני מאוד. היכן מצינו להתיר איסור תורה משום הפסד ממון? ובחולין דף מ"ט ב': א"ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, ובסנהדרין דף כ"ו א' ד"ה משרבו, הקשו התוספות: וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. והכי אמרינן כמה דוכתי משום פסידא לא גזרו בו רבנן, אבל הכא באיסור ישיבה במצרים הוא איסור תורה ועובר בלאו רק שאינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה, והרי לר' יהודה הסובר במס' מכות דף ד' ב' ובשאר מקומות: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הוי ממש כשאר לאו גם לענין מלקות. ועיין בהשגת הראב"ד פי"ב מה' עכו"ם ה"א ודברי כסף משנה שם תמוהים באמת כמו שהשיג עליו הגאון חכם צבי בתשו', סי' פ"ב ועיין בלחם משנה שם. ובסיום דברי הרדב"ז שם: וא"ת תקשי לרבינו הרמב"ם שהרי נשתקע במצרים, וי"ל דאנוס היה ע"פ המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים. צא ולמד, ישיבת מצרים שהיא איסור תורה לא היה יכול הציבור לעמוד בו והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזירה חדשה. וגזירה זו קשה עוד יותר, כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות, אבל לסחורה ולפרקמטיה מותר, כמבואר בירושלמי, סוף פרק חלק וברמב"ם ה' מלכים, ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים: שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה, אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא. וזה, בלא ספק, דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו ויגרום מכשול וחילול כבוד התורה וכבוד הרבנים נושאי דגלה. ומה שאומרים, שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, - לא מצאתי זאת בשום ספר ושמועה זו אין לה יסוד נאמן (אדרבה בשו"ת מבי"ט ח"א סי' ש"ז מוכח בהיפך, וז"ל: כי אין שם יהודים בארגון זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי כי האל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב עיין שם היטב ותבין). ואף אם נכונה שמועה זו אין ראיה מכאן, כי מגורשי ספרד יכלו לגזור על בני מדינתם ולקבל על עצמם שלא ישובו (וביניהם היו גדולי ישראל מאורי הגולה מהר"י בי רב ומהר"ל בן חביב והאברבנאל ובעל עקידה), אבל כיצד נוכל לגזור על כל ישראל? בדורנו נתיישבו באמת יהודים בספרד ונוסדו שם קהילות אחדות, כאשר שמעתי מפי אנשים שדרו שם. ואם כן בין אם התיישבות זו היתה בהיתר או באיסור, יצאה לנו מזה הוכחה ברורה, כי חלילה לנו לקבל את ההצעה הנ"ל שהועמדה על הפרק.
משלם ראטה
בענין הכרזת חרם על כניסת יהודים לגרמניה. על דבר שהוצע בועידת רבנים להכריז חרם מטעם רבני - הארץ, שלפיו אסור יהיה לכל יהודי לדרוך על אדמת גרמניה וכמה רבנים הסכימו להצעה, אמנם מצד ההשקפה הפוליטית, ההגיונית והמוסרית צודקת מאוד הצעה זו ואין שום ספק שלאחר מעשי הזוועות וההשמדות שעוללו לנו הגרמנים באכזריות נוראה שלא היתה כמותה מימות עולם, גם בלא הכרזת הרבנים כל יהודי ימנע עצמו ויהי לבו נוקפו מלהציג כף רגלו על אדמתם הטמאה. אבל בכל זאת אני מוצא חובה להעיר בזה, כי הכרזת חרם של הרבנים, כפי שהוצע, אינה נכונה מצד הדין והיא גם נגד ההלכה לפי דעתי, מחמת שני טעמים, שיבוארו לפנינו.
א] ראשית דבר, אין כוחנו יפה בדור זה להכריז על חרם ולגזור איסור חדש על כל יהודי בכל העולם. הרא"ש במס' שבת (ב, טו) כתב: תמיהני איך יכלו הגאונים לחדש גזירה אחרי שסתם רב אשי הש"ס וכן כתב הרא"ש במס' נדה (י, יג): לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס וכו' ואין לנו אלא מה שאנו מוצאין בהש"ס. ובשו"ת ריב"ש, סי' רעא, האריך לחלוק על גזירת מהר"ם הלוי (והוא ר' מאיר הלוי מווינה, שהיה ראש גדולי אשכנז בדורו והריב"ש בעצמו מחשיבו מאוד ומתארו: הנשר הגדול וכו'), שגזר על קהילות צרפת וכתב, שאין לחוש לה כלל: כי רק הנשיא שבסנהדרי גדולה בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם יכול לגזור גזירות על כל ישראל לאסור דברים המותרין, אם כדי לעשות סייג לתורה כמו שנצטוינו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, אם גזירות חדשות לפי מה שראו שהם צורך הזמן או לאיזה מקרה שקרה, כדאמרינן (בב"ק, דף פ"ב, ובסוטה, דף מ"ט) באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית וכדתנן נמי התם (בסוטה) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו', אבל חכמים יחידים לא היו גוזרים גזירות על כל ישראל כי אם לבני עירם או מדינתם כי האחרים אין להם לקבל גזרותיו וכו', ואין לרבנים יחידים לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתם דברים המותרין מדין התלמוד.
והנה בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' מ"א כתב הגאון ר' מרדכי בנעט ובמה שאינו מן הדין אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו מה שנוגע למדינה אחרת כמ"ש הריב"ש בתשובה. ועל זה השיב הגאון בעל חת"ס שם /חו"מ סי' מ"א/ ומה שרמז מתשובת הריב"ש לא ידעתי על איזו תשובה רמז כי מסימן רס"ב אין ראיה, אבל האמת כן הוא בודאי שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר, אך הכא הגזירה היא קדמונית מכל הגאונים על כל באי עולם אפילו במדינות הים כמו חרם השדוכין וחרם חזקת היישוב וכדומה שאינם מן הדין אלא מחרמי הקדמונים על כל ישראל בכל מקום שהם. ואישתמיטתיה להחת"ס במחכת"ה דברי תשובת הריב"ש סי' רע"א הנ"ל ולזה נתכוון ר' מרדכי בנעט. ובעל מגיד משנה פרק ה' מהלכות חמץ ומצה, הלכה כ, כתב: ואני אומר אין לנו לגזור גזירות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל. נראה מזה שהרב המגיד מחשיב ומשווה את כוחם של הגאונים בגזירותיהם לגזירות חכמי התלמוד. כיון שהיו סמוכים להם וממלאי מקומם בישיבות בבל ומצודתם היתה פרושה על כל ישראל, מה שאין כן בדורות האחרונים אחרי גאוני סורא ופומבדיתא. אבל הרא"ש והריב"ש, שהבאתי לעיל, מבואר מדבריהם להיפך מדעת הרב המגיד. ובאמת מבואר כדעת הרא"ש והריב"ש בדברי הרמב"ם בהקדמה לחבורו הגדול, שכ': נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה ושגזרו גזירות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית - דין של רב אשי שחבר הגמרא נתפזרו ישראל בכל הארצות פזור יתר, ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם וכו'. וכל ב"ד שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים, והיות ב"ד של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת ואין אומרים לב"ד זה לגזור גזירה שגזר ב"ד אחר במדינתו, וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא וכו' אין שומעין לראשון וכו'. ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא, אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. ואני מתפלא על הריב"ש, שלא הביא סעד לדעתו מלשונו הזהב של הרמב"ם, שמבואר ככל דברי הריב"ש ממש. ובאמת אנו רואים, כי גזירות ותקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שחי בימי רב האיי גאון, לא נתפשטו בכל המדינות וכן גזירת קטניות בפסח ועוד רבות כאלה. וכיצד נוכל בזמננו, בדור יתום כזה, ליטול עטרה לעצמנו בגזירה חדשה על כל ישראל?
ב טעם שני יש במניעת גזירת - חרם זו מצד הדין. במס' עבודה זרה, דף ל"ו, ועוד בכמה מקומות בגמרא, נאמר שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא א"כ רוב צבור יכול לעמוד בה. והרמב"ם, הלכות ממרים (פרק ב, ה), כתב: ב"ד שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בהן. והרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה מפני שהם לא הזכירו אלא מה שנהוג בזמן זה ודין זה אינו שייך בזמננו, שאפילו אם רוב הציבור יכול לעמוד בהן אין לגזור גזירות מדעתנו אחר חתימת התלמוד, כמו שביארתי למעלה. אבל אכתי יש נפקותא גם לדידן, לענין גזירת הקהל ותקנותיהם וחרמי צבור כדאיתא במס' ב"ב דף ח: ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ומבואר בפוסקים דכל בית דין ומנהיגים שבעיר הם כבית דין הגדול לגבי צבור שבעירם ויכולין לגזור ולתקן כפי ראות עיניהם ובגזירות אלו שייך גם כן הדין אם רוב צבור יכולין לעמוד בהן. ובאמת הובא דין זה בש"ע, בהגהות הרמ"א, ביו"ד סי' רכ"ח, סעיף נ', וסי' של"ד, סעיף ט"ו, ומקורו משו"ת תרומת הדשן, שקהל או רב, שגזרו חרמות, שאין הציבור יכולין לעמוד בהם אין צריכין לקיימם. אמנם בגמרא אינו מבואר שאף בדיעבד אם גזרו אין צורך לקיים את הגזירה, אלא לכתחלה אין גוזרין אלא אם הציבור יכול לעמוד בה. וכן דעת התוספות בעבודה זרה דף ל"ו, ב' ד"ה אי איכא, שעל כל פנים צריכים להתיר את הגזירה על - ידי בית - דין אחר, אפילו קטן מן הראשון. אבל הרמב"ם בהל' ממרים, פרק ב' הלכה ו' כתב בפירוש, שאפילו לאחר שגזרו ודימו, שרוב הצבור יכול לעמוד בה ואחר - כך מתברר ההיפך - הגזירה בטלה, והכסף משנה שם נדחק למצוא סמך וראיה לדעת הרמב"ם, אבל באמת מקורו של הרמב"ם הוא בירושלמי שבת א' ד' ועבודה זרה ב' ח' שם איתא גם כן הא דר' יוחנן בשם ראב"צ בנוסח זה: כל שגוזרין ואין רוב צבור מקבלין עליהן אינה גזרה, והיינו כמו שפירש בעל לחם משנה בשם שו"ת ר"א מזרחי, שאין יכול לעמוד והא דלא פשטה ברוב צבור חדא מילתא הוא. ועיין רש"י חולין, דף ו' ד"ה וקבלו מינייהו. והריב"ש בס' רע"א, כתב גם כן, שאף בדיעבד א"צ לקיים אם אין יכולין לעמוד בה וטרח למצוא ראי' דחוקה מפירוש רש"י בעבודה זרה שם /דף ל"ו/. ותמיהני שלא הזכיר דברי הרמב"ם והתוספ' הנ"ל, שחלוקין בזה וגם לא הביא הירושלמי, שמסייע לדעת הרמב"ם. ובנידון שלנו הוא גם כן גזירה, שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כי יוצאי גרמניה ירצו לנסוע לשם לסדר את עניני רכושם, אף שלא ירצו להשתקע שם. ופוק חזי הרמב"ם הלכות מלכים, ה' ז' כתב: מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכו' בשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים וכו'. ובגמרא סוכה, דף נ"א אמרו, שאנשי אלכסנדריה נענשו ונהרגו משום שעברו על איסור זה: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.
והסמ"ג והגהות מיימוני והרדב"ז ובעל כפתור ופרח והפר"ח במים חיים נתקשו מאוד למצוא ישוב על מה סמכו כמה גדולים וביניהם הרמב"ם עצמו לשכון במצרים וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם בתירוץ ברור ומספיק. ומ"ש הסמ"ג בשם הרא"ם, שפירש: לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד לא אסרה תורה אלא בדרך זה כלומר מארץ - ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר, מלבד שהרמב"ם אינו מחלק בזה כמבואר מלשונו והדין עמו, כי בפסוק השני והשלישי נאמר: לא תוסיפו לראותם עוד ולא נוסף בדרך הזה, עוד זאת, הלא ידוע, כי הרמב"ם נסע מא"י למצרים. ומה שתירץ הפר"ח, כי אחר שבא סנחריב ובלבל את העולם אין איסור, הרגיש הוא בעצמו שקשה על זה מגמ' סוכה נ"א דאנשי אלכסנדריה נענשו על זה ונעלם ממנו, שכבר קדמו בעל ס' הגהות מיימוני בתירוץ זה ודחה אותו מגמרא סוכה הנ"ל. ומה שתירץ הרדב"ז על פי מה שכתב הרמב"ם: שמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לילך ולהשתקע שם אין בו מעשה, ועל זה כתב הרדב"ז: כיון שכל היורדים תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה ואף על גב דאח"כ נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסר זה. באמת דברי הרדב"ז תמוהים בעיני מאוד. היכן מצינו להתיר איסור תורה משום הפסד ממון? ובחולין דף מ"ט ב': א"ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, ובסנהדרין דף כ"ו א' ד"ה משרבו, הקשו התוספות: וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. והכי אמרינן כמה דוכתי משום פסידא לא גזרו בו רבנן, אבל הכא באיסור ישיבה במצרים הוא איסור תורה ועובר בלאו רק שאינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה, והרי לר' יהודה הסובר במס' מכות דף ד' ב' ובשאר מקומות: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הוי ממש כשאר לאו גם לענין מלקות. ועיין בהשגת הראב"ד פי"ב מה' עכו"ם ה"א ודברי כסף משנה שם תמוהים באמת כמו שהשיג עליו הגאון חכם צבי בתשו', סי' פ"ב ועיין בלחם משנה שם. ובסיום דברי הרדב"ז שם: וא"ת תקשי לרבינו הרמב"ם שהרי נשתקע במצרים, וי"ל דאנוס היה ע"פ המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים. צא ולמד, ישיבת מצרים שהיא איסור תורה לא היה יכול הציבור לעמוד בו והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזירה חדשה. וגזירה זו קשה עוד יותר, כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות, אבל לסחורה ולפרקמטיה מותר, כמבואר בירושלמי, סוף פרק חלק וברמב"ם ה' מלכים, ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים: שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה, אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא. וזה, בלא ספק, דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו ויגרום מכשול וחילול כבוד התורה וכבוד הרבנים נושאי דגלה. ומה שאומרים, שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, - לא מצאתי זאת בשום ספר ושמועה זו אין לה יסוד נאמן (אדרבה בשו"ת מבי"ט ח"א סי' ש"ז מוכח בהיפך, וז"ל: כי אין שם יהודים בארגון זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי כי האל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב עיין שם היטב ותבין). ואף אם נכונה שמועה זו אין ראיה מכאן, כי מגורשי ספרד יכלו לגזור על בני מדינתם ולקבל על עצמם שלא ישובו (וביניהם היו גדולי ישראל מאורי הגולה מהר"י בי רב ומהר"ל בן חביב והאברבנאל ובעל עקידה), אבל כיצד נוכל לגזור על כל ישראל? בדורנו נתיישבו באמת יהודים בספרד ונוסדו שם קהילות אחדות, כאשר שמעתי מפי אנשים שדרו שם. ואם כן בין אם התיישבות זו היתה בהיתר או באיסור, יצאה לנו מזה הוכחה ברורה, כי חלילה לנו לקבל את ההצעה הנ"ל שהועמדה על הפרק.
משלם ראטה
