One may not measure on Shabbos but taking one's temperature is not included in that decree for, among other reasons, this is a measuring for mitzva's sake. [But one may not use a digital thermometer if a light goes on].
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח
קנו) בעמוד ריח אות יא, בדין מדידת חום לחולה בשבת, לכאורה יש ללמוד להתיר ממ"ש מרן בש"ע (סי' שו ס"ז) שמותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אזור לחולה, דהוי מדידה של מצוה. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק לו) שהמדידה היא לרפואה, ורפואת הגוף מצוה היא. ע"כ. אך יש לדחות ששם המדידה עצמה רפואה היא כשלוחשים על האזור לאחר המדידה, משא"כ מדידת החום שאין המדידה עצמה רפואה שתיחשב מצוה. אולם לפי מ"ש המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' קד) בענין מורה השעות, שמכיון שאין שם מדידה בפועל, אלא ממילא הזמן נמדד ולא בידים, יש להתיר, ועוד שעיקר איסור מדידה בשבת אינו אלא מדרבנן, גזרה שמא יכתוב, כיון שלא גזרו חז"ל בזה אין לנו לחדש גזירות מלבנו. ע"ש. לפ"ז גם במד חום יש להתיר מאותו הטעם עצמו. וכ"כ הגרי"מ טולידאנו בשו"ת ים הגדול (סי' כז). וכן העלה בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סי' כד) להתיר בזה לחולה, אפילו אין בו סכנה. וכן בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קכח) כתב, שמדידה לחולה במד חום נחשבת מדידה של מצוה, כדי לדעת מה מצבו של החולה ואיך לטפל לרפואתו. ואסור להחמיר במדידת מד חום שאין בה שום חשש איסור. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"י שטייף (סי' קכג). גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ג (סי' י) העלה להתיר. ע"ש. וכ"כ הגרש"ז אוירבך בספר מאורי אש (דף לג ע"ב). וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאו"ח סי' כד אות יח).
והנה בשו"ת שבט הלוי ח"א (סי' סא אות ב) אסר לנער את המד חום כדי להוריד בידים את הכספית שלו, ולהשתמש בו שנית, מפני שבזה הוא מתקן כלי שיהיה מוכן להשתמש בו, והוא איסור מכה בפטיש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"ה (סי' יט). אולם נראה שמכיון שאין צורך באומן לעשות כן, וכל הדיוט שאינו אומן יכול לעשותו בנקל, אין כאן משום תיקון כלי, וכמו שמתבאר להדיא מדברי הרמב"ן בחידושיו ר"פ הבונה (קב ב). וכ"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן שם. וכן מוכח מדברי המג"א (סי' שיג ס"ק יב) שכל דבר שדרכו לפותחו ולסוגרו תמיד מותר, וכן המד חום דרכו בכך להוריד הכספית כדי שיוכלו להשתמש בו שנית. ושו"ר בשו"ת שבט הלוי ח"ג (סי' לג אות ב) שהביא שהקשו לו מדברי המג"א הנ"ל, שהרי גם המד חום הדרך לנער אותו שתרד הכספית למטה, כדי שיוכלו להשתמש בו שנית, ודחה, דשאני נ"ד שמקצרים ומקטינים גוף וחומר כדי שיהיה ראוי להשתמש בו, וע"כ חוששני לאיסור. ע"ש. ואין דחייתו מחוורת. וכן ראיתי להגרש"ז אוירבך בקונט' קובץ מאמרים (עמוד עב), שכתב שבמדידת חום בשבת שהכספית עולה ומתפשטת למדת החום, ואח"כ מורידים את הכספית להעמיד את המד חום על מכונו, כדי שיהיה ראוי להשתמש בו שנית, מותר, מפני שזהו רק שימוש ולא תיקון. ע"ש. וכן ראיתי להגרב"צ ליכטמן בספר בני ציון (סי' שמ סוף ס"ק יא) שהעלה ג"כ להתיר להחזיר את הכספית למטה, ע"י ניעור המד חום וכו'. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' מט) שהעלה ג"כ להתיר. ע"ש. גם הלום ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא (סי' לח) שהעיר בזה על השבט הלוי הנ"ל, והעלה להתיר. ע"ש. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב ס"ס מד), ובירחון קול תורה (ניסן תשכ"ג), ובשו"ת שם הכהן (סי' ט). ובספר נשמת אברהם א"ח (עמוד קלט). ע"ש. ונראה שגם במדידת לחץ דם לחולה בשבת יש להתיר, שעכ"פ גם היא נחשבת כמדידה של מצוה ומותרת.
שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן לא
בפל"ט סעי' י"ד לענין מדידת חום בשבת.
לענ"ד נראה להקל בזה בשעת הצורך, עפ"י המבואר בספר תהל"ד (סי' של"ח סק"ו) לענין עריכת הזייגער שאינו מקשקש, דמבואר שם דלדבר מצוה יש להתיר, אף על גב דאיכא בזה משום איסור מדידת הזמן, ע"ש באורך, והה"נ י"ל במדידת החום, וכאשר הארכתי בתשו' (ח"ג סי' קמ"ב) וע"ש מש"כ שוב להעיר בשם הרהה"ג השואל אבד"ק גאלאץ משום חמימות המתכת, ורצה לדחות דאפשר יש לדמות חום האדם לחום חמה דלא הוי תולדות האור ע"ש, ומיהו במד - חום ע"י שמאירים ע"ז אותיות, העליתי בזה לאיסורא אפי' בשעת הצורך בתשו' (ח"ז סי' כ"ב) ע"ש. ע"כ אין מקום להתיר בנדון הנ"ל.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ג סימן י
מדידה במד - חום בשבת ב"ה. חדש אדר ב' תש"ה ירושלים עיה"ק תובב"א.
שמעתי שיש מפקפקין אם מותר למדוד במד - חום בשבת בכדי לעמוד על מדת החום של האדם, וחוששין לזה משום לתא דאיסור מדידה בשבת, ואמרתי אברר לעצמי הלכה זאת היות והיא עומדת תמיד על הפרק ודורשת את פתרונה, ועלינו לדעת אם מותר למדוד בכל מיחוש שהוא, או שהחיוב לדקדק למדוד דווקא בחולי של ממש באופן שהמדידה היא הכרחית בכדי לעמוד על משמר החולה להודיע לרופא המטפל בו על מהלך החולי ולדעת הרפואות ההכרחיות לתת לו בהתאם למצבו.
גרסינן במסכת שבת ד' קנ"ז ע"א במתניתין: מפירין נדרים בשבת ונשאלים לנדרים שהן לצורך השבת, פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ומודדין את המקוה, ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו, ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.
ובגמ' בעמוד ב': עולא איקלע לבי ריש גלותא חזיי' לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה, אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא.
(א) והנה לכאורה יש לדקדק מנא ליה באמת לעולא דזה שהתירו רבנן הוא דווקא במדידה של מצוה, הא במשנה כתוב סתם פוקקין את המאור ומודדין את המקוה, והרי בפקיקת המאור כותבים התוס' כאן בד"ה מדידה, ולעיל בד' קכ"ו ע"ב ד"ה ומדבריהו, דמותר אפילו שלא במקום מצוה, ומנלן לומר דבמדידה כוונת התנא דווקא של מצוה, אולי כוונת התנא לומר דמדידות כאלו מותרים אפילו שלא במקום מצוה, או שבא בכלל להתיר המדידה בשבת, וכמו שמסיימת המשנה בסתם: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.
ויש לומר דעולא למד כן ממה שתפס התנא דווקא מטלית ומקוה שעצם לשונם מורים על מקום מצוה לענין דיני טומאה וטבילת מצוה, וכן ממה שכולל זה בבת אחת עם מפירין נדרים וכו' שהוא דווקא לצורך השבת, וה"נ בעינן לצורך השבת או דמצוה שזה ג"כ נקרא לצורך, וביותר למד כן מהמעשה שהיה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שהוזכרה במשנה, שכתוב בלשון וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לא, ומדמפורש לשם מה מדדו וקשרו, משמע בהדיא שההיתר היה דווקא באופן זה, והיינו לצורך מצוה ולדבר הוראה לדעת לענין דיני טומאה אם יש בגיגית פותח טפח או לא. וכן כותב הרמב"ם בפיהמ"ש ומה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה וכמו כן קשירה של מצוה. ואת שני אלה יחד ושצריכים שיהו של מצוה אנו למדים מהמעשה.
בזה יתיישב מה שראיתי בשו"ת מהר"י מברונא (סימן מ"ו) שכותב להקשות על המשנה שמסיימת בלשון ומדבריהם למדנו, הרי נלמד זה גם ממתניתין גופא דקתני פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה, וכותב לפרש דאי ממתניתין הו"א שהותר דווקא מדידה של מקוה, ומדבריהם אנו למדים להתיר למדוד על כל הוראה ע"ש, ולא אבין לענ"ד תירוצו דאיך אנו למדים דבר זה מדבריהם להתיר למדוד על כל הוראה יותר ממה שאפשר ללמוד זה מגופא דמתניתין, אי משום דבדבריהם היה העובדא על מדידה לענין טומאה, לכן אנו למדים מזה שהותר לאו דווקא לענין מקוה, הא הרי גם במשנה גופא נזכר שההיתר הוא לא רק לענין מקוה כי אם גם לענין דיני טומאה, וכמו שכתוב גם ומודדין את המטלית ומפרש"י ואת המטלית שתהא שלש על שלש אצבעות כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, והדרא קושיא לדוכתא מאי מדבריהם למדנו, מתניתין היא.
כמו"כ קשה לי על לשונו של המוהר"י מברונא שם שכותב אף על גב דאיכא למימר מדידה דמצוה דוקא כדמסיק הגמ', דמאי איכא למימר שייך למימר כאן, כאילו יש עוד ספק בדבר, הא מכיון שהגמ' אמרה כן, הרי בבירור שהוא כן ואין עוד ספק בדבר, כמו"כ תמוה לי על מה שכותב שם להוכיח דכל צרכי שבת חשיב מצוה ושרי ממה שהגמ' בד' קכ"ו שואלת מפוקקין דמתניתין ולא מתרצת שזה נאמר דווקא לענין ה' טומאה, ע"ש, דאיך נעלם ממאור עיניו באותה שעה דברי התוס' שם בד' קכ"ו ד"ה מדבריהן, וכן בד' קנ"ז ע"ב ד"ה מדידה, שכותבים להוכיח דפקיקה אין לחלק בין מקום מצוה לשלא במקום מצוה וכשהותר הותר אפילו שלא במקום מצוה. עיין שם, וצ"ע.
ובפשוטו יש ליישב קושית מהר"י מברונא, שלכן מסיימת המשנה בלשון מדבריהם למדנו, מפני שמדבריהם אנו למדים גם על קשירה, מה שאין למדים זה מגופא דבמתניתין.
ולפי דברינו הנ"ל מתיישב ביותר, מפני שמדבריהם הוא שאנו למדים גם את דין המודדין ביתר בירור, שנאמר רק במקום מצוה, וכנ"ל.
ואולי יש לומר עוד, שדין המשנה גופא של פוקקין את המאור ומודדין וכו' הוקבע ג"כ בבירור מהך מעשה שהיה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, ואת המעשה מביאה המשנה כמקור להדין, ואתי לפי"ז שפיר בפשוטו זה שמסיימת המשנה בלשון ומדבריהם למדנו, מפני שגם כל עיקר עצם דין המשנה של פוקקין ומודדין ג"כ נלמד מדבריהם לקובעו להלכה ברורה.
(ב) עכ"פ אנו למדים מדברי המשנה והגמ' הנ"ל בשבת, שמדידה של מצוה הותרה בשבת, ומדברי המהר"י מברונא שכל צרכי שבת חשיב מצוה ושרי.
ולפי"ז ניתן לומר שאפילו אם נאמר שמדידת החום כשאר מדידה חשבינן לה, בכל זאת צריך להיות מותר למדוד בשבת בזמן שאי המדידה לו או לאחד מילדיו או בנו ביתו גורמת לו לצער גופני ולהפרעת עונג שבת באי ידעו המצב לאמיתו ואינו יודע מתוך כך אם יש הכרח לנקוט באמצעים רפואיים, כי קיום מצות עונג שבת במנוחה ושלוה בלי מועקה נפשית ולבבית מצוה היא, ולא גריעי עכ"פ משאר כל צרכי מאכל לשבת שחשיב מצוה והתירו בגללם למדוד בכדי להורות לדעת היתרם [עיין שם במוהר"י מברונא, ועיין במג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"ד ובפרמ"ג במ"ש לענין מדידה בששים משום איסור מתקן, וכן בפרמ"ג בסי' ש"ו בא"א ס"ק ט"ז, ומדברי מהר"י מברונא שם מבואר שמותר אף למדוד, וכן מבואר במהר"י הלוי סימן ל"ד שליכא במדידה משום מתקן מכיון שרק מברר הספק ואינה מחדשת דבר במהות הענין ולא משנה מציאות הדבר ממה שהיה מקודם עיין שם, ויש להאריך].
וכן מצינו בטור או"ח (סי' ש"ו) שמביא בשם אבי העזרי שהתיר הלחש שמלחשים על כאב הראש שלוקחין אזורו ומודדין בו ג' אמות ג"פ ואומר הלחש על המדידה, דמשום לחש ליכא שמותר ללחוש בשבת, ומשום מדידה נמי ליכא דמתעסק הוא אצל מדידה, ובשם המהר"ם מרוטנבורק שהתיר משום שהיה מדמה אותו למדידה של מצוה, וכך נפסק בשו"ע שם בסעי' ז' להיתר משום דהוי מדידה של מצוה. וניתן להתפרש כנ"ל שהוי מדידה של מצוה חוץ ממה שזה סגולה לריפוי, גם מפני שאין המדידה גורם לצער ולביטול עונג שבת, מכיון שמאמין שבזה יושע החולה. וכן יש לפרש דזה שהתיר האבי העזרי מטעם דמתעסק הוא אצל מדידה, הוא מפני שאינו צריך לעצם המדידה כשלעצמה כי אם לשם צורך הלחש הנעשה באופן כזה.
(ג) ובכלל אנו למדים מזה שהתירו במדידה לצורך מצוה, וכן התירו בה מתעסק בעלמא שלא לצורך [ע"ש ברש"י], שלא גזרו על מדידה כי אם על מדידה הבאה לצורך לשם עצם המדידה כשלעצמה כעין עובדין דחול, שבשביל כך גזרו עליה, וכמו"ש התוס' שם בד' קכ"ו שמדידה לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול, אבל כל מדידה שאינה באה לשם עצמיותה לא הויא כעובדא דחול ולא גזרו עליה, ומשום כך התירו רק מדידת מצוה שאינו לצורך מקח וממכר, אבל לצורך מקח וממכר אפילו לדבר מצוה אסור, וכמו שנפסק בחיי אדם (כלל ס"א סעי' י'), והיינו כנ"ל מכיון שיסוד ההיתר הוא מפני שהמדידה אינה באה לשם עצמיותה, וזה שייך דווקא במדידת מצוה שאינו לצורך מקח וממכר, אבל לצורך מקח וממכר הרי המדידה באה כבר לשם עצמיותה ולכן לא התירו בזה אפילו לצורך מצוה מכיון שאז דומה כבר לעובדין דחול.
ולפי"ז, לחלק בין לצורך מצוה או לא, שייך רק במדידה כזאת שעצמיותה היא כעין עובדין דחול כמדידת המטלית והמקוה שאין הבדל בעצם אופן המדידה בינה לבין מדידה של מקח וממכר, ובזה התירו רק לצורך מצוה שהמדידה לא באה לשם עצמיותה, ובלא לצורך מצוה גזרו משום דהוי כעובדא דחול, אבל במדידה שאינה דומה כלל כעובדא דחול, כעין המד - חום שמיוחד רק לשם מדידת החום ואין משתמשין במד כזה באף פעם לעובדא דחול, ועצמיותו מעיד עליו שאינו בא לעובדא דחול, בכה"ג לא גזרו אפילו במדידה שאינה של מצוה, כי איסור המדידה הוא לא בסתמא על כל מדידה משום גזירה לשמא יבואו למדוד לצורך מקח וממכר, כי אם הוא על מדידה כזאת הדומה למדידת חול, וזה מדויק בדברי התוס' שם (כד' קכ"ו) שכותבין בלשון משום דהוי כעובדא דחול, והיינו מפני שדומה מדידתו למדידה דחול, ומשא"כ כשאינו דומה כלל בכה"ג לא גזרו אפילו כשאינו לצורך מצוה, וכנ"ל.
(ד) כל זה אפילו אם נאמר שמדידת המד - חום דומה לשאר מדידות, אבל לאמיתו של דבר מדידה כזאת אין לה דמיון כלל לשאר מדידות, ויש לומר שבכלל לא אסרו מדידה כזאת.
דהנה בנידון המורה שעות שמביא הב"י בטור ובשו"ע /או"ח/ (סי' ש"ח סעי' נ"א) בשם מהרי"ל להסתפק בו אם מותר לטלטלו, [ומקום הספק הוא משום דלאו מדידה גמורה היא מדידת הזמן עיין שם] והרמ"א מוסיף שכבר פשט המנהג לאסור, כותב השואל בפנים מאירות ח"ב (סימן קכ"ב) לומר דהשו"ע מדקדק שעה של חול ומג"א מדקדק או של צל, משום דדוקא אלו אסורים לטלטל וטעמא רבה אית בהו משום דבהני שעות בלי שום תנועת אדם אינן יכולין לפעול פעולתן ממש והוי כי טבעתי אשר הוקע נגד השמש שנכנס השמש דרך נקב בטבעת המראה את השעה או קומפא"ס שמראה החוט הברזל הצל של השעה, וכמו כן שעה של חול מבלי פעולת אדם אין יכולין לפעול פעולתם לכן הללו אוסרים לטלטל דהוי כמו שאדם מודד השעה בשבת, משא"כ בשאר אוהרי"ן /שעונים/ שמראה אופנים כחיות כי חיות הנה החי נושא את עצמו אשר קודם שבת שנערך והולך מעצמו כ"ד שעות. והבעל פנים מאירות השיב לו שיפה כיוון, ומוסיף לומר שאין איסור אפילו בשבת למשוך ע"י האופן השלשלת הקטן ואח"כ הולך השלשלת לאט לאט וע"י תחבולת זו הולכים האופנים ומראיהם השעות מידי דהוי אמטה רפויה דמותר להדקה וכו' עיין שם [ועיין מ"ש עליו הפרמ"ג בס"ק ע"ח ומ"ש על הפרמ"ג בתשו' תשובה מאהבה ח"ב ובתשו' כתב סופר חאו"ח סימן כ"ה עיין שם], והשאילת יעב"ץ (ח"א סי' מ"א) סובר להתיר אף הכלי מורה שעות שמסתפק עליו המהרי"ל, בהטעימו משום דאינו מודד כלום והזמן הוא דבר שאין בו ממש, ואינו משתעבד תחת ידי מדידה מעשית ולא קעביד מעשה לגמרי כשעורכו מאתמול והוא הולך מאליו, וכהפנים מאירות נוטה ג"כ להתיר אפילו לעורכו בשבת מפני שאין זו מדידה כלל ואינה אלא מעשה סגירת ופתיחת מנעול וכו' עיין שם ובח"ב (סימן ס"ג), וכן בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סימן ק"ד) מרבה להשיב על דברי המהרי"ל, ומטענותיו הם שאינה מדידה בפועל כמדידת האזור או החבל [שהתירו רק לדבר מצוה] אלא הוא מהפך הרילוז וממילא נמדד הזמן לא בידים, וכן עיקר מדידה כדרכה מדרבנן היא גזירה שמא יכתוב, וכל שלא מצינו שגזרו על אותו דרך אין לנו לחדש גזירות מלבנו עיין שם.
ומכל זה נלמד לנדו"ד לענין המד - חום שי"ל ג"כ שמדידה כזאת אינה נכנסת בכלל מדידה הואיל ואינה מדידה בפועל, ואף זאת שהאדם אינו פועל בהפעלתו של המד חום שום פעולה או תנודה כל שהיא, כי אם מקריבו לגוף האדם במקום המיועד והמד חום פועל מאליו את מידוד מדת החום, וגדול הוא כלל זה שהגדיר לנו המהריק"ש [ואנו מוצאים אותו בכללי גזירות החכמים, ועיין בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סימן ז'] שמכיון שעיקר מדידה כדרכה מדרבנן היא גזירה שמא יכתוב, כל שלא מצינו שגזרו על אותו דרך אין לנו לחדש גזירות מלבנו, ובפרט שהנידון שלנו הוא בחולה ומיחוש שבכה"ג מותר אף למהרי"ל בנידונו, וכמו"ש העולת שבת (בסי' ש"ח ס"ק ע"ז) דאם הוא לצורך החולה כמו שמשערין הרופאים על פי משך הזמן השעות אפשר להתיר מאחר שאינה מדידה ממש, ולא מחלק באיזה חולה, ומשמע שמתיר באיזה חולה שהוא בכדי לקיים צורך ופקודת הרופא, ומכש"כ בנידוננו שיש להתיר למדוד בכל חולה ובכל מיחוש שהוא המפריע את המנוחה ועונג השבת לו או למקרוביו, כנלפענ"ד.
