Should we use the text of כתר ארם צובא favored by the Rambam?
Rav Geshtetner ztz"l didn't think so. Find out why....
שו"ת להורות נתן חלק י סימן ע
בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, ט"ז אב תשנ"ג לפ"ק.
רב שלומים למע"כ הרה"ג החו"ב עוסק בזיכוי הרבים מוה"ר אברהם יצחק הופמן שליט"א, בעיה"ק ירושלים תובב"א.
מכתביו היקרים הגיעני בזמנם, אולם לרגל היותי מוקף חבילי טרדן לא באתי לידי מדת השבה, ואחר עד עתה, ואתו הסליחה, ועל עתה באתי להשיב אמרים בעזהי"ת קמא קמא דמטי לידי.
ע"ד שעורר כת"ה נ"י כי חדשים מקרוב באו להדפיס תנ"ך עפ"י נוסח כתב יד המכונה "כתר ארם צובא" שהיה מצוי בבית הכנסת בעיר חאלב שבסוריא, ולדבריהם יש ביד בני הקהלה מסורת שהוא הספר שהגיהו בן אשר המובא ברמב"ם (פ"ח מה' ספר תורה ה"ד) שהוא "הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו", ויש בו שינויים רבים שלא כמסורת המקובלת בישראל עפ"י הפוסקים ז"ל שמפיהם אנו חיים. ויש שרוצים לשנות לכתוב מגילת אסתר לפי נוסח הכת"י שלא כמסורת המקובלת מהפוסקים ז"ל.
א) הנה ודאי פשוט מאוד דחלילה לשנות שינוי כל שהוא ממה שנהגו עד עכשיו עפ"י המסורת בפתוחות וסתומות וחסרות ויתירות וצורת השירות, והרי בענין זה אמרו בש"ס מנחות (לג א) והא רב אית ליה מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות, דאמר רבה א"ר כהנא אמר רב אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל עיין שם. הרי שדיני הסתומות והפתוחות נקבעו עפ"י המנהג ואי אפשר לשנותם. ובשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מ"ז) כתב "פוק חזי מה עמא דבר שהרי כל ישראל אשר ישבו שם (בעזה) מעולם ושנים קדמוניות, מעולם החזיקוה כחוץ לארץ, ורבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו"ל לענין תרומות ומעשרות ושביעית וכו', ואמרו בירושלמי (פ"א דפאה ופ"ה דמעשר שני) וכו' לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה מה צבור נוהגין ונהוג כן, ואנן חמיי צבורייא דלא מפרשי, ובתלמודא דידן נמי בהקומץ את המנחה (מנחות לב א) גבי סתומות והא רב אית ליה מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות וכו', והקבלה והמעשה עמוד גדול בהוראה הוא" עכ"ל. ולשון זו מקורה ברמב"ם (פ"י משמיטה ה"ו) שכתב "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות". ומכל שכן בדיני כתיבת ספר תורה ומגילות ותפילין ומזוזות, אשר סדר הסתומות והפתוחות ושאר ההלכות נקבעו בכמה וכמה ספרים מגדולי הדורות, וכן נהגו מאז ומעולם, הרי פשוט דהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראות אלו, ואפילו אם יבוא אליהו אין שומעין לו לשנות מהמסורה.
ב) ומה שאמרו אם יבוא אליהו ויאמר וכו' אין שומעין לו, רבותא קמ"ל דאע"ג דמבואר בסנהדרין (פט ב) דהא דסמכו על אליהו בהר הכרמל לשחוט בחוץ היינו משום דמוחזק שאני, ופירש"י שהוחזק שהוא צדיק ונביא אמת, ואעפ"כ לא שמעו לו אלא משום דהוי הוראת שעה ולמגדר מילתא, וכסוגיא דיבמות (צ ב) וברמב"ם (פ"ט מיסודי התורה ה"ג) דהא דשמעו לאליהו בהר הכרמל לשחוט קרבנות בחוץ, הוא משום דהיה הדבר לפי שעה כדי להכחיש נביאי הבעל עיין שם. וזה שאמרו דאף אם יבוא אליהו שהוא הוחזק לנביא אמת וצדיק, מ"מ אם יבוא לשנות את המנהג לעולם אין שומעין לו. ומה שאמרו לשון אם "יבוא" אליהו ויאמר וכו', ולא סגי לומר אם יאמר אליהו, יתכן שרמזו בזה מה שכתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' צ"ח), שאם אליהו מתגלה בגופו אז הוא ככל אדם מחכמי ישראל, ואז יש לו דין ככל בני ישראל וקובעים הלכה על פיו ואליו תשמעון כי מי כמוהו מורה, אך אם הוא מתגלה רק בנשמתו הרי הוא כמלאך, ואף על פי שלומד תורה ומגלה דינים אין לקבוע הלכה על פי דבריו, דהו"ל רק כמו חלום ורוח נבואה ואין משגיחין בבת קול עיין שם. וזה שאמרו שאף אם יבוא אליהו ויאמר וכו', דהיינו שיבוא באופן דשייך ביה לשון ביאה דהיינו בגופו, דאז הוא נדון כאחד מגדולי חכמי ישראל והלכה כמותו, אעפ"כ אם יאמר לשנות מן המנהג אין שומעין לו.
ג) ומכל זה מבואר, דאף היכי שהאומר מוחזק לצדיק ונאמן כאליהו, אעפ"כ אין שומעין לו לשנות את המנהג, ומכל שכן בנדון דידן, דמה שאומרים שספר תנ"ך זה הוא מה שכתב בן אשר המובא ברמב"ם (פ"ח מס"ת ה"ד) שכתב את ספרו על פיו, אינו אלא מה ששגור בפי הבריות, ואין לזה שום יסוד וסמך המועיל עפ"י ההלכה אשר יאמר כי הוא זה לקבוע שאכן זהו ספרו של המדקדק בן אשר, (הובא בסדר הדורות בשנת ד"א ת"ת, ושמו ר' אהרן ב"ר משה משבט אשר עיין שם), ממילא אין אנו משגיחין בו כלל לקבוע הלכה על פיו. וכמו שכתב בשו"ת צמח צדק (סי' ע"ה) שלא לסמוך על סתם בעלי בתים שאומרים להעיד על המנהג, וכמו שאמרו בחולין (ז א) דתלמיד חכם שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו, דדוקא תלמיד חכם אבל סתם אדם ודאי דמזיחין אותו ואין סומכין עליו, כאשר באמת באתי על החקירה מכמה ענינים שרצו להגיד על המנהג והיו משקרים עיין שם. וכעי"ז כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' ס"ד) "כי כבר אנו מוזהרים מפי סופרים וספרים, שלא להאמין לעדותן של אנשים המעידים מפיהן של חכמים, כי אינם מדקדקים בדבריהם ומהפכים דברי אלקים חיים".
ד) ועיין יו"ד (סי' פ"ב ס"ב) דעוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור, ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד (כלומר אותו רבו צייד. ש"ך) שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם עיין שם. ומקורו מהא דחולין (סג ב) א"ר יצחק עוף טהור נאכל במסורת נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי והוא שבקי בהן ובשמותיהן, ופירש"י ד"ה במסורת "אם זכור הוא באדם כשר שאכלם או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור". הרי שלא נקרא מסורת אלא כשראה שאדם כשר עשה מעשה ואכלו, או שרבו או צייד חכם הבקי בהם ובשמותיהן העיד על כשרותו. אבל מה שאומרים הבריות, ולא ראינו שאדם כשר עשה מעשה על פי אמירה זו, ולא קבלנו מחכם בקי שאכן כך הוא האמת, אין זה בגדר מסורת כלל. ועיין פלתי (יו"ד סי' פ"ב כרתי סק"א) שכתב "שורת הדין אם עד אחד אומר שמקובל מפי נאמן שעוף הזה טהור הוא נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין, רק עכשיו לגרעון הדורות בעו"ה אין לסמוך רק על אדם מוחזק בכשרות ובר דעה שלימה ששמועתו מכוונתו ואומר מפי תלמיד חכם בקי בדברים ובקי בהן ובשמותיהן, ולכן מאוד צריך עיון לחדש בזמנינו מסורת חדשה על עופות לא שערום אבותינו" עיין שם. ועיין דרכי תשובה יו"ד (סי' פ"ב סקל"ז) שהביא מכמה אחרונים דאין לסמוך האידנא על מסורות שהדורות נתקלקלו עיין שם. ועיין רמב"ם (פ"ב מאיסורי ביאה ה"ב) איזהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי מזבח, וכל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי גבול והוא שיהיה תרומה של דבריהם, אבל תרומה של תורה אין אוכלין אותה אלא כהן מיוחס עיין שם. ועיין טור אהע"ז (סי' ב', ג').
ה) והנה בנדון דידן שלא ידעינן משום עד כשר שיעיד ויאמר שספר זה מוחזק דור אחר דור שהוא ספרו של בן אשר, אלא שכך הוא שגור מפי הבריות, ואין בזה מסורת מפי חכם ונאמן שהוא כן בודאי, ואף החכמים והכשרים אינם מעידים שכן הוא בודאי מתוך ידיעתם הברורה, אלא שאומרים שכך הוא שגור בפי הבריות, ממילא אין זה בגדר מסורת כלל ואין לסמוך עליה במה שנוגע להלכה.
ו) וכל מה שכתבנו בזה לא איצטריכנא אלא אילו לא הוי שום פירכא על השגור בפי הבריות שהוא ספר של בן אשר, ברם בנדון דידן, הלא כפי מה שכתב כת"ה נ"י יש בספר זה כמה שינויים ממה שפסק הרמב"ם, דבאותו ספר ישנם ס"ז שורות בשירת האזינו ואילו הרמב"ם (פ"ח מס"ת) כתב שיש בשירת האזינו שבעים שיטות, ולהרמב"ם איכא בפרשת צו (ז' כ"ח) גבי וידבר דהמקריב פתוחה, ובאותו ספר ליכא שם פתוחה, וכן ברמב"ם ליכא שום הפסקה בפרשת צו (ז' כ"ב) גבי וידבר דכל חלב ובאותו ספר יש שם פתוחה, וכן בפסוק ארור שוכב עם אשת אביו (תבוא כ"ז כ') ברמב"ם ליכא פרשה כלל ובאותו ספר איכא שם סתומה - ומעתה יש לנו ללמוד מזה חדא מגו תרתי, או דספר זה אינו מבן אשר, שהרי הרמב"ם כתב (פ"ח מס"ת ה"ד) "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל הפרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורה השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם, וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים, להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו", ומכיון שבספר הנדון יש לפחות שלשה שינויים מנוסח הרמב"ם, א"כ מוכח שלא מספר זה כתב הרמב"ם את ספרו, ואין זה ספרו של בן אשר שממנו קבל הרמב"ם. ואם תאמר דלאו בכל מילי פסק הרמב"ם כספר בן אשר, אלא שבמקום שהיה לו ראיות מכריעות דלא כדבריו לא הלך אחריו, ולכן נטה מדרכו כמה פעמים, הנה אם נאמר כן א"כ ודאי שאין ספר זה מכריע נגד המסורה שאצלנו, שאף אם נאמין שהוא מבן אשר מ"מ אין דבריו מכריעים, שהרי גם הרמב"ם לא קבל דבריו במקום שהיו לו ראיות כנגדו, וא"כ מאי חזית לומר שנוסחא דיליה עדיפא מהנוסח המקובל אצלנו. וממילא יוצא שאין שום מקום להגרר אחר ספר זה, דמכיון שיש כמה סתירות בינו לבין הרמב"ם א"כ או דנימא דזו הוכחה שאינו מבן אשר כלל, או שאין דבריו מכריעים ואף שהוא מבן אשר.
ז) ובר מן דן יש להוכיח דספר זה לאו דסמכא הוא, שהרי לפי דבריהם ספר זה היה מונח דורות רבים בבית הכנסת שבעיר חאלב, וא"כ ודאי שהיו יכולים לעיין בו ולכתוב ספרי תורה ומגילת אסתר על פיו, ואף אם נימא שהיה מסוגר כדי שלא יהא יד הכל ממשמשין בו, הרי עכ"פ החכמים ומורי ההוראה והסופרים היו יכולים וחייבים לעיין בו וללמוד ממנו נוסח המסורה של בן אשר שהיה ביד הרמב"ם. ומדחזינן שלא עשו כן, ולא שמענו שיש ספרי תורה ומגילות הכתובים על פי נוסח אותו ספר, הרי זה ראיה ברורה שכל החכמים מהדורות הראשונים לא סמכו את ידם על ספר זה לומר שהוא מהימן ושהוא הוא הספר שסמך עליו הרמב"ם ז"ל, דאם לא כן אמאי לא נהגו על פיו. וזו הוכחה שספר זה אין בו כח להכריע נגד המסורה שלנו. וסברא זו ראיתי בהקדמת ספר עין התכלת להגאון מוה"ר גרשון חנוך ז"ל מראדזין (עמוד י"ג), שהביא שם מהגאון בעל בית הלוי ז"ל אב"ד בריסק שהוא "מסר כל טעמו ונימוקו בדבר מיאונו במצות התכלת לאחד ממיודענו שיכתוב ויאמר לנו משמו בזה הלשון - כמע"ל לא ביאר בדבריו מה זאת מצא אחר שנשכח, אם מציאת הדג או הוצאת צבעו, ורק אחרי אשר כמע"ל יברר זאת, היינו שהיה בזה דבר הנשכח והוא מצאה, אז נהיה מחוייבים לשמוע אליו וללבשו, אכן אם נאמר כי הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים שעברו עלינו מעת שפסקה התכלת מישראל, ועל כל זה לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו, כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת, אף שהוא בכל הסימנים שסמנו בו חז"ל, כי אפילו נרבה כחול ראיות לא יועילו נגד הקבלה והמסורה, ורק אחרי אשר יברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מן הזמנים ונפסקה בזה הקבלה, אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה". וכתב עליו הגאון מראדזין ז"ל "ודברים נכונים ואמתיים המה, שאם לא היה בזה שום שכחה, ותמיד ידעו לצבוע מדם דג זה מראה התכלת, ובכל זה לא השתמשו בזה אבותינו לתכלת מצוה, לא היו מועילים שום ראיות ובירורי ההלכה להכשיר תכלת זה למצוה, דמדלא השתמשו בו אבותינו ואבות אבותינו לתכלת מצוה, שמע מינה דהוי קים להו שזה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת, ומה יועיל ראיות ובירורי הלכה נגד הקבלה והמסורה" עכ"ל.
ח) ומבואר מדברי שני הגאונים הגדולים בעל בית הלוי מבריסק ז"ל ובעל עין התכלת להגאון מראדזין ז"ל, דבדבר שהיה מצוי ביד הקדמונים ואף על פי כן לא נהגו על פיו, הרי זה ראיה ברורה שאין זו הלכה של אמת, ולא יועילו שום ראיות וברורי הלכה לשנות את הקבלה והמסורה. ומעתה בנדון דידן, כיון שספר זה היה מצוי ביד כל הדורות שלפנינו, ואף על פי כן לא שמענו ולא ראינו שיתנהגו על פיו, וכל הדורות לא שינו מהמסורה המקובלת בדיני כתיבת הספרים וכפי שכתוב בפוסקים, ממילא איכא בזה ראיה ברורה כי ספר זה לאו דסמכא הוא, ולא זה בלבד דליכא מסורה על נאמנותו, אלא להיפוך יש לנו מסורה על היותו בלתי נאמן, שהרי לא נהגו על פיו, ואף שהיתה היכולת ביד הדורות הראשונים לנהוג על פיו, וממילא לא יועילו שום ראיות ובירורי הלכה לנהוג על פיו נגד הקבלה והמסורה. [ועיין חזון איש (מועד סי' ל"ט אות ו') שאין לסמוך על כת"י הנמצאים בהפסקת מסורת דור דור עיין שם, והכא גרע טפי, דאיכא חזקה להיפוך, דכיון שהיה מצוי בידי הדורות הראשונים ואעפ"כ לא נהגו על פיו לשנות את הידוע והמקובל, הרי זה מוכיח שגם הדורות הראשונים הסכימו דלאו דסמכא הוא]. ועיין דרישה (או"ח סי' ל"ד סק"א) בענין הפלוגתא דרש"י ור"ת ז"ל בסדר הפרשיות שבתפילין, וזה לשונו "כתבו סמ"ג והמרדכי, ששלחו כתב מארץ ישראל, שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל, ומצאו שם תפילין ישנים מאוד כסדר רש"י וכו', ושמעתי משם מורי (הוא הרמ"א ז"ל) דאין לסתור סדר ר"ת ממה שמצאו תפילין בקבר יחזקאל כדברי רש"י, שאדרבה לר"ת מצי למימר שפסולין היו כיון שכתבן באותן הסדר, ולכך נקברו בקברו כדין ספרים פסולין שנקברין ונטמנין בקברו של צדיק" עכ"ל. וקרוב לזה יתכן לומר בנ"ד, דכיון שספר זה היה טמון וסגור ולא השתמשו בו לנהוג על פיו, ה"ז מוכח שידעו דלאו דסמכא הוא.
ט) ותבנא לדינא, דברור ופשוט דאסור לשנות שום דבר מהמסורה המקובלת לנו באופן כתיבת תנ"ך והמגילות - ועיין תשו' הרא"ש (כלל כ' סי' כ') שכתב "ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן, וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת" עיין שם. אולם לעניננו אין צורך בזה, דאין אנו צריכים לדברי הרא"ש ז"ל, אלא היכי דאיכא שתי מסורות הסותרות זו את זו, דאז נימא דקבלת אבותינו חכמי אשכנז מכרעת, אבל בנדון דידן ליכא שום מסורת אחרת ממה שמקובל לנו מדברי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, כי הספר הנ"ל לאו דסמכא הוא כלל לדון על פיו מהטעמים האמורים, וחלילה לשנות אפילו כקוצו של יו"ד מזאת התורה המסורה לנו והנהוג בישראל מאז.
שו"ת להורות נתן חלק י סימן עג
בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, עש"ק כי תצא י' אלול תשנ"ג לפ"ק.
החיים והשלום למע"כ הרה"ג החו"ב מוה"ר אברהם יצחק הופמן שליט"א בעיה"ק ירושלים תובב"א.
א) יקרתו הגיעני, ועל דבר שהביא מתשו' ראנ"ח שנדפס בשו"ת מים עמוקים (ח"ב סי' ע"ח) שהזכיר את ספר התנ"ך על שם בן אשר הנמצא בעיר חאלב - הנה בתשובה שם כתב "השאלה הו', לא תחמוד אשת רעך אם הוא פרשה או אם אין שם פרשה, בספרי הדפוס אין שם פרשה, וגם הרמב"ם לא הזכירה, שלא הזכיר אלא פרשת לא תחמוד ראשונה, וגם כתב שם שש סתומות, ואם לא תחמוד אשת רעך היא פרשה הרי שבע, אך יש בידי ספר מוגה הגהתיו על פי ספר שהיה ביד איש חכם אשר הגיהו מספר בן אשר שבחל"פ, וכתב דלא תחמוד אשת רעך פרשה סתומה, וכן נוהגים כל סופרי מקומנו, וכן הוא בכל הספרים שבינינו" עכ"ל. ועוד כתב שם "השאלה הז', אם ב' ארורים הם פרשה אחת, כבר בספרי הרמב"ם נראה שכל הארורים הם פרשיות, שהוא מזכיר את הכל וגם כותב שהם פרשיות י"ד עם פרשת וידבר משה ופרשת ויצו משה, והרב מהרי"ק כתב שם ארור שוכב עם אשת אביו אינה פרשה, וגם הגיה במספר הפרשיות י"ג, ואמר שכן נמצא בספר הרמב"ם ז"ל מוגה, ומכל מקום בספר הנזכר אשר בידי יש שם פרשה סתומה כמו בשאר הארורים, אמנם סופרי מקומנו נוהגים שלא לעשות שם פרשה כלל, וכן הוא בכל הספרים שבינינו, וגם אמרו לי אחרים שראו ספר בן אשר שבחלי"פ שאין שם פרשה, וכן ראוי לנהוג" עכ"ל. הנה הראנ"ח הביא סייעתא מספר בן אשר שבחל"פ לחזק את המסורה שהיתה נהוגה במקומו דלא תחמוד אשת רעך היא פרשה, וכן בארור שוכב עם אשת אביו ליכא פרשה, וכמו שכתב "וכן נוהגים כל סופרי מקומנו וכן הוא בכל הספרים שבינינו", אבל לשנות את המסורה על פי הספר הנ"ל לא שמענו.
ב) והנה מדברי הראנ"ח מבואר, שהנוסח שבספר בן אשר שבחלי"פ שונה מנוסח הרמב"ם, כי ברמב"ם ליכא פרשה בלא תחמוד אשת רעך, ואילו בספר בן אשר איכא פרשה סתומה - וזה סייעתא למה שכתבנו בתשובה הקודמת, דיש ללמוד מסתירות שבין אותו ספר לבין נוסח הרמב"ם, חדא מגו תרתי, או דאותו ספר אינו ספר בן אשר שהסתמך עליו הרמב"ם שהרי חזינן שיש בו נוסחאות שאינו כנוסח הרמב"ם, או שמוכח שהרמב"ם לא הסתמך בכל מילי על אותו ספר, וממילא מוכח שאין נוסח אותו ספר מכריע נגד שאר מסורות. גם יתכן, דאף אם אמת הוא שאותו ספר שבחלב הוא מבן אשר - וכמו שכתב הראנ"ח בפשיטות - אכתי אפשר שבן אשר גופא כתב ספרים בנוסחאות שונות, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ח מספר תורה ה"ד) על הספר שסמך עליו שהוא "הספר הידוע במצרים, שהוא כולל כ"ד ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים, להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו", ומבואר שבן אשר דקדק באותו ספר שנים הרבה והגיהו פעמים רבות, ומוכח שלא היה לפניו ספר שלם מוגה ומוסכם מדורות הראשונים שממנו העתיק את ספרו, אלא שבן אשר דקדק והגיה במשך שנים הרבה ממה שמצא מספרים שונים, והכריע מדעתו את הנוסח שראה בעיניו לנכון, וא"כ יתכן שאותו ספר שבחלב המיוחס לבן אשר, כתבו בן אשר קודם שכתב את הספר הידוע בירושלים, ומסורת היתה בידם שהספר שבירושלים הוא הנוסח המוסכם האחרון של בן אשר ועליו יש לסמוך.
ג) ועל פי זה יש להעיר על מש"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"ח מספר תורה), שהביא מספר אור תורה, דמה שכתב הרמב"ם שם דלא תחמוד אשת רעך לא הוי פרשה הוא ט"ס, דבספרי רמב"ם אחרים כתב שיש שם פרשה, והמעשה רוקח ז"ל הביא ראיה להאור תורה, דהא הרמב"ם כתב ספרו עפ"י בן אשר, והרי בראנ"ח (ח"ב סי' ע"ח) כתב דבספר בן אשר שבחלי"פ איכא פרשה סתומה בלא תחמוד אשת רעך, הרי שבספר בן אשר עצמו כתוב דאיכא פרשה בזה עיין שם. ולדרכנו אין מזה הכרח, דאפשר שספרו של בן אשר שבחלי"פ שנזכר בראנ"ח, אינו ספר בן אשר שבירושלים שממנו הגיה הרמב"ם, ושמא חזר בו בן אשר מהנוסח שבחליף אחר שדקדק עוד והכריע דליכא שם פרשה. ועיין שו"ת נודע ביהודה קמא (יו"ד סי' ע"ט) בס"ת בקהל אשכנזים שלא נמצא פרשה אצל לא תחמוד, שכתב דחס ושלום לשלוח יד להגיה בזה, וכן בנודע ביהודה תנינא (יו"ד סי' קע"ו), ועיין בס' שערי אפרים (שער ו' פתחי שערים סקכ"א), ובס' קסת הסופר (חלק ב' פ' וארא ח' א' בלשכת הסופר שם אות כ"ג).
ד) ושוב ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ ז"ל (סי' ח'), על דבר ס"ת שיש בה פתוחות וסתומות שאינן מכוונות עפ"י סדר הרמב"ם ז"ל, והשיב דאע"ג שמדברי הרמב"ם משמע שפוסל ס"ת שאינו כתוב כפי סידורו, "מכל מקום נראה לומר דלאו עליה דידיה סמכינן לפסול ספרי תורה אחרות שאינן כפי סידורו, דמאי חזית לקיים דברי בן אשר שהגיה העשרים וארבעה שהיה בירושלים להגיה ממנו הספרים ודקדק בו שנים והגיהו פעמים רבות, כי באולי אם היה מגיהו עוד או שהיה נמצא אצלו ס"ת מבעלי המסורות היה מסכים על ידיהם, שהרי חסרות ויתרות פוסלין בס"ת, ועיקר הסמיכות על זה הם בעל המסורה וכו', ואם כן למה נפסול ספר תורה שנכתבין כפי סידורן ונלך אחר סידור בן אשר, וכל שכן אחרי שמצינו בני נפתלי חולקין על בן אשר בכמה וכמה תיבות ואותיות. עוד ראיה דיש מחלוקת בין הגאונים בענין פתוחות וסתומות וכו', דלר"י כשרה אם יש שם פתוחה או סתומה ואם לאו פסולה, ולהרמב"ם איפכא, וכיון דמצינו מחלוקת באחת מהן, איכא למימר הוא הדין באחריני ולית דן צריך בושש, על כן נראה שאין לפסול שום ספר תורה אם שינו בה סדר הרמב"ם" עכ"ל. והובא בקצרה ברמ"א יו"ד (סי' ער"ה ס"ב) עיין שם, ובש"ך שם (סק"ו), ובפ"ת שם (סק"ז) משו"ת פנים מאירות (ח"א סי' י"ג). הרי דאפילו ספר בן אשר אין בכחו להכריע נגד המסורה, דאולי אם היה מגיה עוד או שהיה מוצא ספרים אחרים מבעלי מסורה היה מסכים על ידם.
ה) ובאמת אף דהראנ"ח ז"ל כותב דבחלי"פ נמצא ספר של בן אשר, אכתי אין שום ראיה דמה שנמצא כהיום ספר עתיק שהובא מחלב הוא הוא אותו ספר שנזכר בראנ"ח, ומימי הראנ"ח עברו קרוב לארבע מאות שנה (נפטר בשנת שע"ג), ואין לנו שום מסורה המועילה עפ"י הלכה שאכן זהו הספר הנזכר בראנ"ח, ואולי היו בחלב הרבה ספרי תנ"ך עתיקים. וכת"ה נ"י שלח לי קונטרס ובו סיפורים שונים אודות כת"י הנמצא עכשיו, ופשוט שאין בכל אלו ראיות המועילות עפ"י הלכה לקבוע שזהו ספר בן אשר, ומכל שכן שאין לנו שום ראיה שזהו ספר בן אשר שהיה ביד הרמב"ם. וכבר כתבנו בתשובה הקודמת, דמדחזינן שבדורות הקודמים לא דקדקו לכתוב כל ספריהם עפ"י ספר הנ"ל, ואף שהיתה מציאות לעשות כן, וכדחזינן בתשו' ראנ"ח הנ"ל, מוכח שהחכמים בדורות הראשונים לא סמכו ידם לשנות את המסורה מחמת נוסחאות הספר הנ"ל, מכל הטעמים שכתבנו.
ו) ובתשובה הקודמת כתבנו מהגאון בית הלוי ובעל עין התכלת ז"ל, דדבר שהיה מצוי ביד הקדמונים ולא נהגו על פיו, זה מוכיח שאין זו הלכה של אמת - וכעת ראיתי כיוצא בזה בתשו' החתם סופר ז"ל שנדפסה בס' אלה דברי הברית (אלטונא תקע"ט) - עמוד ל"א - במה שהמתחדשים בהמבורג רצו להביא ראיה דמותר לנגן בעוגב בבית הכנסת ממה שנהגו כן בימי קדם בעיר פראג בבית הכנסת על תנאי, וכתב החתם סופר "אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מנגון המיוחד להם, אבל בכל שארי בתי כנסיות שבעיר גדולה לאלקים הלזה לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו, ובכל מקום מושב בני ישראל לא שמענו ככה, וכבר כתב הש"ך בחו"מ (סוס"י ל"ז) דלענין מנהג בכל כיוצא בזה הוא לא ראינו ראיה ברורה שקבלו עליהם הדבר לאיסור, ועיין ב"ש באהע"ז (רס"י מ"ז) "עיין שם. ובשו"ת חת"ס (ח"ו סי' פ"ו) נדפסה תשובה זו בהשמטות ושינויים עיין שם. וזה סייעתא לסברא הנ"ל. וכבר מלתינו אמורה שחלילה לשנות מהמסורה אפילו כקוצו של יו"ד.
חותם בברכת התורה וכט"ס.
בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, עש"ק כי תצא י' אלול תשנ"ג לפ"ק.
החיים והשלום למע"כ הרה"ג החו"ב מוה"ר אברהם יצחק הופמן שליט"א בעיה"ק ירושלים תובב"א.
א) יקרתו הגיעני, ועל דבר שהביא מתשו' ראנ"ח שנדפס בשו"ת מים עמוקים (ח"ב סי' ע"ח) שהזכיר את ספר התנ"ך על שם בן אשר הנמצא בעיר חאלב - הנה בתשובה שם כתב "השאלה הו', לא תחמוד אשת רעך אם הוא פרשה או אם אין שם פרשה, בספרי הדפוס אין שם פרשה, וגם הרמב"ם לא הזכירה, שלא הזכיר אלא פרשת לא תחמוד ראשונה, וגם כתב שם שש סתומות, ואם לא תחמוד אשת רעך היא פרשה הרי שבע, אך יש בידי ספר מוגה הגהתיו על פי ספר שהיה ביד איש חכם אשר הגיהו מספר בן אשר שבחל"פ, וכתב דלא תחמוד אשת רעך פרשה סתומה, וכן נוהגים כל סופרי מקומנו, וכן הוא בכל הספרים שבינינו" עכ"ל. ועוד כתב שם "השאלה הז', אם ב' ארורים הם פרשה אחת, כבר בספרי הרמב"ם נראה שכל הארורים הם פרשיות, שהוא מזכיר את הכל וגם כותב שהם פרשיות י"ד עם פרשת וידבר משה ופרשת ויצו משה, והרב מהרי"ק כתב שם ארור שוכב עם אשת אביו אינה פרשה, וגם הגיה במספר הפרשיות י"ג, ואמר שכן נמצא בספר הרמב"ם ז"ל מוגה, ומכל מקום בספר הנזכר אשר בידי יש שם פרשה סתומה כמו בשאר הארורים, אמנם סופרי מקומנו נוהגים שלא לעשות שם פרשה כלל, וכן הוא בכל הספרים שבינינו, וגם אמרו לי אחרים שראו ספר בן אשר שבחלי"פ שאין שם פרשה, וכן ראוי לנהוג" עכ"ל. הנה הראנ"ח הביא סייעתא מספר בן אשר שבחל"פ לחזק את המסורה שהיתה נהוגה במקומו דלא תחמוד אשת רעך היא פרשה, וכן בארור שוכב עם אשת אביו ליכא פרשה, וכמו שכתב "וכן נוהגים כל סופרי מקומנו וכן הוא בכל הספרים שבינינו", אבל לשנות את המסורה על פי הספר הנ"ל לא שמענו.
ב) והנה מדברי הראנ"ח מבואר, שהנוסח שבספר בן אשר שבחלי"פ שונה מנוסח הרמב"ם, כי ברמב"ם ליכא פרשה בלא תחמוד אשת רעך, ואילו בספר בן אשר איכא פרשה סתומה - וזה סייעתא למה שכתבנו בתשובה הקודמת, דיש ללמוד מסתירות שבין אותו ספר לבין נוסח הרמב"ם, חדא מגו תרתי, או דאותו ספר אינו ספר בן אשר שהסתמך עליו הרמב"ם שהרי חזינן שיש בו נוסחאות שאינו כנוסח הרמב"ם, או שמוכח שהרמב"ם לא הסתמך בכל מילי על אותו ספר, וממילא מוכח שאין נוסח אותו ספר מכריע נגד שאר מסורות. גם יתכן, דאף אם אמת הוא שאותו ספר שבחלב הוא מבן אשר - וכמו שכתב הראנ"ח בפשיטות - אכתי אפשר שבן אשר גופא כתב ספרים בנוסחאות שונות, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ח מספר תורה ה"ד) על הספר שסמך עליו שהוא "הספר הידוע במצרים, שהוא כולל כ"ד ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים, להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו", ומבואר שבן אשר דקדק באותו ספר שנים הרבה והגיהו פעמים רבות, ומוכח שלא היה לפניו ספר שלם מוגה ומוסכם מדורות הראשונים שממנו העתיק את ספרו, אלא שבן אשר דקדק והגיה במשך שנים הרבה ממה שמצא מספרים שונים, והכריע מדעתו את הנוסח שראה בעיניו לנכון, וא"כ יתכן שאותו ספר שבחלב המיוחס לבן אשר, כתבו בן אשר קודם שכתב את הספר הידוע בירושלים, ומסורת היתה בידם שהספר שבירושלים הוא הנוסח המוסכם האחרון של בן אשר ועליו יש לסמוך.
ג) ועל פי זה יש להעיר על מש"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"ח מספר תורה), שהביא מספר אור תורה, דמה שכתב הרמב"ם שם דלא תחמוד אשת רעך לא הוי פרשה הוא ט"ס, דבספרי רמב"ם אחרים כתב שיש שם פרשה, והמעשה רוקח ז"ל הביא ראיה להאור תורה, דהא הרמב"ם כתב ספרו עפ"י בן אשר, והרי בראנ"ח (ח"ב סי' ע"ח) כתב דבספר בן אשר שבחלי"פ איכא פרשה סתומה בלא תחמוד אשת רעך, הרי שבספר בן אשר עצמו כתוב דאיכא פרשה בזה עיין שם. ולדרכנו אין מזה הכרח, דאפשר שספרו של בן אשר שבחלי"פ שנזכר בראנ"ח, אינו ספר בן אשר שבירושלים שממנו הגיה הרמב"ם, ושמא חזר בו בן אשר מהנוסח שבחליף אחר שדקדק עוד והכריע דליכא שם פרשה. ועיין שו"ת נודע ביהודה קמא (יו"ד סי' ע"ט) בס"ת בקהל אשכנזים שלא נמצא פרשה אצל לא תחמוד, שכתב דחס ושלום לשלוח יד להגיה בזה, וכן בנודע ביהודה תנינא (יו"ד סי' קע"ו), ועיין בס' שערי אפרים (שער ו' פתחי שערים סקכ"א), ובס' קסת הסופר (חלק ב' פ' וארא ח' א' בלשכת הסופר שם אות כ"ג).
ד) ושוב ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ ז"ל (סי' ח'), על דבר ס"ת שיש בה פתוחות וסתומות שאינן מכוונות עפ"י סדר הרמב"ם ז"ל, והשיב דאע"ג שמדברי הרמב"ם משמע שפוסל ס"ת שאינו כתוב כפי סידורו, "מכל מקום נראה לומר דלאו עליה דידיה סמכינן לפסול ספרי תורה אחרות שאינן כפי סידורו, דמאי חזית לקיים דברי בן אשר שהגיה העשרים וארבעה שהיה בירושלים להגיה ממנו הספרים ודקדק בו שנים והגיהו פעמים רבות, כי באולי אם היה מגיהו עוד או שהיה נמצא אצלו ס"ת מבעלי המסורות היה מסכים על ידיהם, שהרי חסרות ויתרות פוסלין בס"ת, ועיקר הסמיכות על זה הם בעל המסורה וכו', ואם כן למה נפסול ספר תורה שנכתבין כפי סידורן ונלך אחר סידור בן אשר, וכל שכן אחרי שמצינו בני נפתלי חולקין על בן אשר בכמה וכמה תיבות ואותיות. עוד ראיה דיש מחלוקת בין הגאונים בענין פתוחות וסתומות וכו', דלר"י כשרה אם יש שם פתוחה או סתומה ואם לאו פסולה, ולהרמב"ם איפכא, וכיון דמצינו מחלוקת באחת מהן, איכא למימר הוא הדין באחריני ולית דן צריך בושש, על כן נראה שאין לפסול שום ספר תורה אם שינו בה סדר הרמב"ם" עכ"ל. והובא בקצרה ברמ"א יו"ד (סי' ער"ה ס"ב) עיין שם, ובש"ך שם (סק"ו), ובפ"ת שם (סק"ז) משו"ת פנים מאירות (ח"א סי' י"ג). הרי דאפילו ספר בן אשר אין בכחו להכריע נגד המסורה, דאולי אם היה מגיה עוד או שהיה מוצא ספרים אחרים מבעלי מסורה היה מסכים על ידם.
ה) ובאמת אף דהראנ"ח ז"ל כותב דבחלי"פ נמצא ספר של בן אשר, אכתי אין שום ראיה דמה שנמצא כהיום ספר עתיק שהובא מחלב הוא הוא אותו ספר שנזכר בראנ"ח, ומימי הראנ"ח עברו קרוב לארבע מאות שנה (נפטר בשנת שע"ג), ואין לנו שום מסורה המועילה עפ"י הלכה שאכן זהו הספר הנזכר בראנ"ח, ואולי היו בחלב הרבה ספרי תנ"ך עתיקים. וכת"ה נ"י שלח לי קונטרס ובו סיפורים שונים אודות כת"י הנמצא עכשיו, ופשוט שאין בכל אלו ראיות המועילות עפ"י הלכה לקבוע שזהו ספר בן אשר, ומכל שכן שאין לנו שום ראיה שזהו ספר בן אשר שהיה ביד הרמב"ם. וכבר כתבנו בתשובה הקודמת, דמדחזינן שבדורות הקודמים לא דקדקו לכתוב כל ספריהם עפ"י ספר הנ"ל, ואף שהיתה מציאות לעשות כן, וכדחזינן בתשו' ראנ"ח הנ"ל, מוכח שהחכמים בדורות הראשונים לא סמכו ידם לשנות את המסורה מחמת נוסחאות הספר הנ"ל, מכל הטעמים שכתבנו.
ו) ובתשובה הקודמת כתבנו מהגאון בית הלוי ובעל עין התכלת ז"ל, דדבר שהיה מצוי ביד הקדמונים ולא נהגו על פיו, זה מוכיח שאין זו הלכה של אמת - וכעת ראיתי כיוצא בזה בתשו' החתם סופר ז"ל שנדפסה בס' אלה דברי הברית (אלטונא תקע"ט) - עמוד ל"א - במה שהמתחדשים בהמבורג רצו להביא ראיה דמותר לנגן בעוגב בבית הכנסת ממה שנהגו כן בימי קדם בעיר פראג בבית הכנסת על תנאי, וכתב החתם סופר "אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מנגון המיוחד להם, אבל בכל שארי בתי כנסיות שבעיר גדולה לאלקים הלזה לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו, ובכל מקום מושב בני ישראל לא שמענו ככה, וכבר כתב הש"ך בחו"מ (סוס"י ל"ז) דלענין מנהג בכל כיוצא בזה הוא לא ראינו ראיה ברורה שקבלו עליהם הדבר לאיסור, ועיין ב"ש באהע"ז (רס"י מ"ז) "עיין שם. ובשו"ת חת"ס (ח"ו סי' פ"ו) נדפסה תשובה זו בהשמטות ושינויים עיין שם. וזה סייעתא לסברא הנ"ל. וכבר מלתינו אמורה שחלילה לשנות מהמסורה אפילו כקוצו של יו"ד.
חותם בברכת התורה וכט"ס.
שו"ת להורות נתן חלק י סימן עד
בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, מוצש"ק בחוקותי תשנ"ה לפ"ק.
ע"ד ששאל היות כי רצונו לכתוב תהלים על קלף כדת, האם לכתוב כפי המסורת שבספר מנחת שי, או כפי נוסח חדש שבכת"י המכונה בן אשר.
בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, מוצש"ק בחוקותי תשנ"ה לפ"ק.
ע"ד ששאל היות כי רצונו לכתוב תהלים על קלף כדת, האם לכתוב כפי המסורת שבספר מנחת שי, או כפי נוסח חדש שבכת"י המכונה בן אשר.
א) הנה פשוט וברור דאסור לשנות מהמסורת הנזכרת בספרים הקדמונים, דאף אם נימא שהכת"י הנמצא היום ומכונה בן אשר הוא באמת מבן אשר והוא הספר שסמך עליו הרמב"ם בענין הסתומות והפתוחות וצורת השירות וכמבואר ברמב"ם (פ"ח מספר תורה ה"ד) עיין שם, ברם הרי כתב בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ח') בספר תורה אשר הפתוחות והסתומות שבה אינן מכוונות לפי סדר הרמב"ם, שאין לפסלם, דאע"פ שמהרמב"ם משמע שפוסל ס"ת שאינו כתוב כפי סידורו, מכל מקום נראה לומר דלאו עליה דידיה סמכינן לפסול ספר תורה אחרות שאינן כפי סידורו, דמאי חזית לקיים דברי בן אשר שהגיה העשרים וארבעה שהיה בירושלים ודקדק בו שנית והגיהו פעמים רבות, כי באולי אם היה מגיהו עוד או שהיה נמצא אצלו ס"ת מבעלי המסורות היה מסכים על ידיהם, שהרי חסירות ויתירות פוסלין בס"ת ועיקר הסמיכות ע"ז הם בעלי המסורה, וא"כ למה נפסול ס"ת שנכתבין כפי סידורן ונלך אחר סידור בן אשר, וכל שכן אחרי שמצינו בני נפתלי חולקין על בן אשר בכמה וכמה תיבות ואותיות, על כן נראה שאין לפסול שום ס"ת אם שינו בה ממה שסידר הרמב"ם, עכתו"ד עיין שם. ועל פי דברי מהר"י מינץ ז"ל כתב הרמ"א יו"ד (סי' ער"ה ס"ב) שלא יסור מדברי הרמב"ם כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר, ומכל מקום אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו אין לפוסלה כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה עכ"ד. וכתב הש"ך שם (סק"ו) דאפילו במקום שאין נמצא חולק על הרמב"ם י"ל שאותה ס"ת היתה כתובה על פי איזה גדול שחולק על הרמב"ם, וכן משמע בלבוש וכן במהר"י מינץ עיין שם.
ב) ומבואר בזה שאין בכחו של ספר בן אשר שראה הרמב"ם לפסול שום מסורה אחרת, וכמו שפסק הרמ"א וכל הפוסקים האחרונים הבאים אחריו, ומה שמצינו בתשובת הראנ"ח ז"ל שבס' שו"ת מים עמוקים (סי' ע"ח) שהביא ראיה מספר בן אשר שבחל"פ עיין שם, הנה הראנ"ח הביא ראיה מספר הנ"ל לחזק את המסורה שהיתה נהוגה במקומו, שכנוסח הספר הנ"ל נמצא בכל הספרים שבינינו וכן נהגו סופרי מקומו עיין שם, אבל לשנות המסורה הנהוגה על פי הספר הנ"ל לא שמענו. ובס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם (פ"ח מס"ת) כתב בנדון ס"ת שנכתב בעשרת הדברות לא תחמוד אשת ריעך לא תחמוד בית ריעך בלי שום הפסק פרשה, והביא מס' אור תורה דמה שנראה ברמב"ם דליכא פסקא גבי לא תחמוד הוא טעות הדפוס, כי פרשה סתומה היא בכל ספרי תורה, וכן כתב המאירי וכן נמצא בספר רמ"ה ובמצרים ובירושלים, וכן ברמב"ם כת"י ישן שהיה של הרז"ה, וכן ברמב"ם של דפוס שהוגה במצרים, עכתו"ד האור תורה, והמעשה רוקח כתב לחזק דבריו מתשו' הראנ"ח הנ"ל שכתב שכן הוא גם בספר בן אשר שבחלי"ף עיין שם. ובס' שערי אפרים (שער ו' פתחי שערים אות כ"א) כתב עפ"ז להשיג על שו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סי' ע"ט ותנינא יו"ד סי' קע"ו) בס"ת שלא נמצא סתומה אצל לא תחמוד, ופסק דחס ושלום לשלוח יד להגיה בספר זה שנכתב עפ"י נוסח הרמב"ם שלפנינו שהסכים עליו הכס"מ שאין שם סתומה, ואף שהמנהג כס' אור תורה לעשות שם סתומה, מ"מ אין דברי האור תורה נתונים מסיני לשלוח יד בספרים להגיה בשביל זה, עכ"ד הנודע ביהודה ז"ל, ותמה עליו בס' שערי אפרים שם, דהרי בס' אור תורה שם הביא מכמה דפוסים וכתבי יד דאיכא סתומה, וא"כ מאי אולמא נוסח הדפוס אישאר שהביא הכס"מ, וגם הביא מס' מעשה רוקח הנ"ל שהביא מראנ"ח שכן הוא גם בספר בן אשר שבחלי"ף, ובודאי מוכח שהנוסח שברמב"ם שלפנינו הוא טעות סופר עיין שם. וכן הסכים לדבריו בס' קסת הסופר (ח"ב לשכת הסופר אות כ"ג) עיין שם. והנה בנדון זה עצמו כתב בס' מעשה רוקח שם - אחרי שהעלה בהחלט דאיכא טעות סופר ברמב"ם ולכן יש לעשות סתומה גבי לא תחמוד - וזה לשונו "שאין הדברים אמורים אלא כשנכתבו כולם על פי סדר הרמב"ם וכו', אבל בלאו הכי דבר פשוט הוא שאין לפוסלו, ממה נפשך אי בהרמב"ם לא נפל טעות סופר א"כ נכתב כדינו לענין זה, ואף אם בהרמב"ם היא טעות סופר אפשר שסמכו על איזה פוסק שכתב כן, ואף אם לא מצאנו אותו להדיא אין כח בידנו לפוסלו, וכמו שכתב הר"י מינץ ז"ל (סי' ח') והעטרת זהב והש"ך (יו"ד סי' ער"ה) והרב לחם חמודות ה' ספר תורה דף ע"ג עיין עליו" עכ"ל. ומבואר, דאע"ג דברור ליה בדעת הרמב"ם דצריך לעשות סתומה, ומביא סייעתא מספר בן אשר שבראנ"ח, אעפ"כ אין כח בידינו לפסול שום ספר שלא כתב כן דאפשר דסמכו על פוסק אחר. הרי שאין בכחו של ספר בן אשר לפסול שום מסורה אחרת.
ג) ויתירה מזו חזינן בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סימן נ"ד) בנדון ס"ת אשר גבי לא תחמוד ליכא שום פרשה, והביא דברי הנו"ב שמכשירו וכן דברי השער אפרים הנ"ל שפוסלו, ואף על פי כן מסיק דלמאי דמבואר בשו"ת מהר"י מינץ (סי ח') דלמה נפסול ס"ת שנכתבו כפי סידורן ונלך אחר סידור בן אשר, וכל שכן אחרי שמצינו בני נפתלי חולקים על בן אשר בכמה וכמה תיבות ואותיות, וכן אין לפסול ס"ת אם שינו בה סידור הרמב"ם עכ"ד מהר"י מינץ, אלמא כיון דיש מאן דהוא מהגדולים לסמוך עליו אין מגיהין, בודאי אין להגיה הספרים שנכתבו לפי דברי הכס"מ עיין שם. הרי, דאע"ג דהדברי חיים ז"ל כבר ראה את דברי הראנ"ח המובא בשערי אפרים שם שהביא סייעתא מספר בן אשר שבחלי"ף שיש לכתוב סתומה, וגם ראה דברי האור תורה המובא שם שמצא כמה מקורות ישנים, ואעפ"כ לא מילא ידו להגיה ספר תורה שכתוב בנוסח אחר, מחמת דברי מהר"י מינץ כי אין בכחו של ספר בן אשר לפסול שום נוסח אחר. וראיתי מובא בשם ספר אור תורה - וגוף הספר אינו תחת ידי - שכתב דנהגו כל ישראל בגלילות אלו לסמוך על קריאת בן אשר, כאילו יצאה בת קול ואמרה בן אשר ובן נפתלי הלכה כבן אשר עכ"ד. ברם מדברי מהר"י מינץ הנ"ל מבואר דלית ליה הכרעה זו, שהרי כתב שאין לפסול ספר הכתוב דלא כבן אשר "אחרי שמצינו בני נפתלי חולקין על בן אשר בכמה וכמה תיבות ואותיות", ועל יסוד תשובה זו פסק הרמ"א כמהר"י מינץ הנ"ל, וכן בשו"ת דברי חיים הנ"ל העתיק לשון מהר"י מינץ אלו. ומבואר דלא אמרינן דבן נפתלי במקום בן אשר אינו משנה, אלא דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, ולכן אין לפסול נוסח שאינו כבן אשר.
ד) וכל זה איצטריכנא אילו היה ברור שהספר המצוי כאן הוא מבן אשר והוא אשר היה ביד הרמב"ם ז"ל, ברם כבר כתבנו בתשובה אחרת (עיין לעיל סימן ע', ע"ג) דאין שום הוכחה דהספר שבחלב המצוי כעת, הוא מה שהיה מצוי ביד הרמב"ם ז"ל, ויש בזה כמה ספיקות, חדא מנלן שהספר הזה הוא מה שהתכוין אליו בתשו' ראנ"ח הנ"ל שהוא מבן אשר, ומאז זמנו של הראנ"ח עברו קרוב לד' מאות שנה, ואולי היו בחלב הרבה ספרי תנ"ך עתיקים, ועוד דהראנ"ח הזכיר רק "ספר בן אשר שבחלי"ף" ולא כתב שזהו אותו ספר בן אשר שהיה ביד הרמב"ם, ואולי כתב בן אשר כמה ספרים לפי נוסחאות שונות כפי מה שהזדמן לידיו, שהרי כתב הרמב"ם שבן אשר דקדק בספר שלו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ומוכח שלא היה לפניו ספר מוסכם מדורות הראשונים אשר ממנו העתיק ספרו, אלא שהוא דקדק והגיה במשך שנים ממה שמצא בספרים שונים, וא"כ יתכן שאותו ספר של בן אשר שבחלי"ף, כתבו בן אשר קודם שכתב את הספר הידוע שבירושלים שממנו העתיק הרמב"ם, ומסורת היתה בידם שהספר שבירושלים הוא הנוסח האחרון המוסכם של בן אשר שעליו יש לסמוך. מלבד שאר פקפוקים שיש בספר המצוי כעת שכתבנו קצת בתשובה אחרת. ולכן ברור ופשוט שצריך לכתוב תהלים כפי המסורה שבידנו וככתוב בס' מנחת שי ושאר ספרים קדמונים, ואסור לשנות.
מברכו בברכת התורה.
