[From "dailyhalacha"]
Halacha distinguishes between applying perfume to one’s body and placing perfume on garments. According to all views, it is forbidden on Shabbat to apply perfume to one’s clothing to make them scented, as this is considered creating something new in the garment. When it comes to one’s hands and face, however, it is permissible to apply perfume.
What is less clear is whether one may apply perfume to one’s hair, or to parts of the body with hair. Hacham Ben Sion Abba Shaul (Israel, 1923-1998) ruled that hair resembles clothing with respect to this Halacha, because the scent remains on the hair the way it remains on a garment. However, Hacham Ovadia Yosef, in his work Yabia Omer (vol. 9, p. 266), cites several authorities – including Rav Haim Ben Atar, in his work Rishon Le’sion – who permit applying perfume to hair on Shabbat. Hacham Ovadia concludes that since several Rishonim, including the Rif, the Rambam and the Rosh, allow applying perfume even to garments on Shabbat, we may certainly be lenient with regard to hair. Even though we do not follow the view of these Rishonim, and forbid applying perfume to clothing on Shabbat, we may allow applying perfume to hair, as it is unclear whether hair is included in the prohibition even according to the stringent view. Indeed, Hacham Abraham Antebi records in his work Hochma U’musar that there was a custom in Syria to apply perfumes on people’s hands on Simhat Torah and when there was a new Hatan (groom) in the synagogue, with the approval of the Rabbis.
Therefore, it is permissible to place perfume or spray fragrant sprays on one’s hair, beard or places on the body with hair. Likewise, it is permissible to spray deodorant on one’s underarm on Shabbat.
If a person sprayed his hands with perfume on Shabbat, he may dry them on a towel, even though he is thereby applying perfume to a garment. Hacham Ovadia writes that since the person’s intent is not to make the towel scented, he is allowed to wipe his hands on the towel.
Summary: It is forbidden to apply perfume to one’s garment on Shabbat, but it is permissible to apply perfume or deodorant to one’s skin or hair.
[But see the Minchas Yitzchak quoted below at length]
[But see the Minchas Yitzchak quoted below at length]
שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן כה
שאלה: האם מותר להשתמש בשבת בספריי של מטהר אויר, וכן בבקבוקי בושם שעל ידי לחיצה בפקק מתפזר מהבושם ומפיץ ריח טוב בידים או בפנים, או שמא יש בזה משום תולדת מלאכת זורה, האסורה בשבת?
תשובה: הרמ"א בהגה או"ח (סוף סימן שיט) כתב, הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה. ומקור דברי הרמ"א בירושלמי (פרק כלל גדול הלכה ב'): רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, וכל דבר שמחוסר ברוח חייב משום זורה. ופירש הקרבן העדה, כלומר שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים. ע"כ. והרוקח (סימן סב), והאור זרוע חלק ב' (סימן נט), הביאו דברי הירושלמי להלכה. וראה עוד במגן אברהם (סימן תמו סק"ב). אולם הגאון החיי אדם בנשמת אדם (כלל טו סימן א'), תמה על דברי הרמ"א שהביא דברי הירושלמי להלכה, שהרי בתלמוד שלנו (בשבת עג:) אמרו, היינו זורה היינו בורר, כלומר ששניהם ענינם להפריד אוכל מפסולת, שהזורה מפריד המוץ מן התבואה, וכן הבורר מפריש הפסולת מן האוכל. ואילו להירושלמי מה ענין זורה לבורר. ועוד שהלכה רווחת (בשבת עה) אין דישה אלא בגידולי קרקע, ובודאי שהוא הדין לזרייה, ורוק אינו גידולי קרקע. ע"כ. גם הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן כ') כתב להעיר כן על דברי הרמ"א הנ"ל, שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור השמיטו דין זה שהוא חידוש גדול, וטעמם מפני שסוברים שאין הלכה כהירושלמי בזה, שהרי בתלמוד שלנו אמרו היינו זורה היינו בורר, ומשמע שבכולו פסולת אינו בכלל זורה כלל. ועוד דקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע. ואפילו אם נאמר שדעת הרמ"א שאדם נחשב כגידולי קרקע, הואיל ומזונו מלחם ופירות שהם גידולי קרקע, וכדעת הרמב"ם (בפרק ח' מהלכות שבת), מכל מקום יוצא לנו שלכל הדעות השופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון, והרוח מפררם לחלקים דקים, אין בזה משום איסור זורה כלל, שהרי אין המים גידולי קרקע כלל. עכת"ד. גם הגאון בעל אבני נזר בספר אגלי טל (מלאכת זורה סעיף ו') כתב, שמה שהביא הרמ"א דברי הירושלמי הנ"ל, אינו אלא חומרא בעלמא, כי לפי הגמרא שלנו אין זה ענין למלאכת זורה כלל. (ושם בביאורו סק"ד אות ד' האריך להסביר דבריו בזה בטוב טעם). ע"ש. וכן כתב התפארת ישראל (בכלכלת שבת אות ו'), שאין הלכה כהירושלמי הנ"ל, כי התלמוד שלנו חולק עליו בזה. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יעקב חאגיז בספר עץ החיים (מלאכת בורר). והובא בשו"ת רב פעלים חלק א' (חלק אורח חיים סימן כ') בד"ה ואמרתי. ע"ש. ואמנם בספר חמדת ישראל (בקונטרס נר מצוה דף מט ע"א) כתב ליישב דברי הירושלמי, כי ברוק יש כמה יסודות, כנודע מדברי חכמי הטבע, ועל ידי הרוח נפרדים היסודות, כמו שעושם המדענים על פי חכמת הכימיא, וזהו בורר גמור, ולפי זה ניחא דברי הירושלמי שמחייב בזה משום זורה. ע"כ. אולם אין דבריו מוכרחים, וכאשר הוא עצמו סיים, שאין ברצונו להאריך בזה, כי לא אמר כן אלא בדרך השערה בלבד. ע"ש. וזו לשון המהריק"ש בהגהותיו (סוף סימן שיט): יש מי שכתב שהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר את הרוק חייב משום זורק, ולא ראינו מי שחשש לכך, מפני שהוא דבר שאינו מתכוין, וגם אין דרך זריקה בכך. ע"כ. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף שם, בשם מר זקנו הגאון רבי אברהם אזולאי בכת"י. ולכאורה נראה שהיו גורסים בדברי הרמ"א, במקום חייב משום זורה, - חייב משום זורק. והיינו משום זורק ארבע אמות ברשות הרבים. ולפי זה גם לדברי הירושלמי והרמ"א אין שום איסור כשעושה כן ברשות היחיד. וכן כתב הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספר ערוך השלחן, שנראה שהוא טעות סופר בדברי הרמ"א, וצריך לומר משום זורק. וכן הגאון רבי מנשה מאיליא בספר אלפי מנשה פירש כן דברי הירושלמי. והביאו המשנה ברורה בביאור הלכה שם. וכן העלה הגאון רבי מרדכי פרידבורג בשו"ת דברי מרדכי (חלק אורח חיים סימן כא), שהביאור בדברי הירושלמי רקק והפריחתו הרוח, היינו שהרוח הפריחתו ארבע אמות ברשות הרבים, ולכן חייב משום זורק, אבל ברשות היחיד אין לחוש לזה כלל, וכן המנהג להקל, והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. עכת"ד. וכן עיקר להקל. וראה עוד בזה בספר מנחת חינוך (מלאכת זורה), ובשו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים סימן פו), ובספר טל אורות (דף כט ע"א), ובשו"ת שואל ומשיב שתיתאה (סימן לג), ובשו"ת מי באר (סימן סג). ע"ש.
שאלה: האם מותר להשתמש בשבת בספריי של מטהר אויר, וכן בבקבוקי בושם שעל ידי לחיצה בפקק מתפזר מהבושם ומפיץ ריח טוב בידים או בפנים, או שמא יש בזה משום תולדת מלאכת זורה, האסורה בשבת?
תשובה: הרמ"א בהגה או"ח (סוף סימן שיט) כתב, הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה. ומקור דברי הרמ"א בירושלמי (פרק כלל גדול הלכה ב'): רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, וכל דבר שמחוסר ברוח חייב משום זורה. ופירש הקרבן העדה, כלומר שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים. ע"כ. והרוקח (סימן סב), והאור זרוע חלק ב' (סימן נט), הביאו דברי הירושלמי להלכה. וראה עוד במגן אברהם (סימן תמו סק"ב). אולם הגאון החיי אדם בנשמת אדם (כלל טו סימן א'), תמה על דברי הרמ"א שהביא דברי הירושלמי להלכה, שהרי בתלמוד שלנו (בשבת עג:) אמרו, היינו זורה היינו בורר, כלומר ששניהם ענינם להפריד אוכל מפסולת, שהזורה מפריד המוץ מן התבואה, וכן הבורר מפריש הפסולת מן האוכל. ואילו להירושלמי מה ענין זורה לבורר. ועוד שהלכה רווחת (בשבת עה) אין דישה אלא בגידולי קרקע, ובודאי שהוא הדין לזרייה, ורוק אינו גידולי קרקע. ע"כ. גם הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן כ') כתב להעיר כן על דברי הרמ"א הנ"ל, שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור השמיטו דין זה שהוא חידוש גדול, וטעמם מפני שסוברים שאין הלכה כהירושלמי בזה, שהרי בתלמוד שלנו אמרו היינו זורה היינו בורר, ומשמע שבכולו פסולת אינו בכלל זורה כלל. ועוד דקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע. ואפילו אם נאמר שדעת הרמ"א שאדם נחשב כגידולי קרקע, הואיל ומזונו מלחם ופירות שהם גידולי קרקע, וכדעת הרמב"ם (בפרק ח' מהלכות שבת), מכל מקום יוצא לנו שלכל הדעות השופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון, והרוח מפררם לחלקים דקים, אין בזה משום איסור זורה כלל, שהרי אין המים גידולי קרקע כלל. עכת"ד. גם הגאון בעל אבני נזר בספר אגלי טל (מלאכת זורה סעיף ו') כתב, שמה שהביא הרמ"א דברי הירושלמי הנ"ל, אינו אלא חומרא בעלמא, כי לפי הגמרא שלנו אין זה ענין למלאכת זורה כלל. (ושם בביאורו סק"ד אות ד' האריך להסביר דבריו בזה בטוב טעם). ע"ש. וכן כתב התפארת ישראל (בכלכלת שבת אות ו'), שאין הלכה כהירושלמי הנ"ל, כי התלמוד שלנו חולק עליו בזה. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יעקב חאגיז בספר עץ החיים (מלאכת בורר). והובא בשו"ת רב פעלים חלק א' (חלק אורח חיים סימן כ') בד"ה ואמרתי. ע"ש. ואמנם בספר חמדת ישראל (בקונטרס נר מצוה דף מט ע"א) כתב ליישב דברי הירושלמי, כי ברוק יש כמה יסודות, כנודע מדברי חכמי הטבע, ועל ידי הרוח נפרדים היסודות, כמו שעושם המדענים על פי חכמת הכימיא, וזהו בורר גמור, ולפי זה ניחא דברי הירושלמי שמחייב בזה משום זורה. ע"כ. אולם אין דבריו מוכרחים, וכאשר הוא עצמו סיים, שאין ברצונו להאריך בזה, כי לא אמר כן אלא בדרך השערה בלבד. ע"ש. וזו לשון המהריק"ש בהגהותיו (סוף סימן שיט): יש מי שכתב שהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר את הרוק חייב משום זורק, ולא ראינו מי שחשש לכך, מפני שהוא דבר שאינו מתכוין, וגם אין דרך זריקה בכך. ע"כ. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף שם, בשם מר זקנו הגאון רבי אברהם אזולאי בכת"י. ולכאורה נראה שהיו גורסים בדברי הרמ"א, במקום חייב משום זורה, - חייב משום זורק. והיינו משום זורק ארבע אמות ברשות הרבים. ולפי זה גם לדברי הירושלמי והרמ"א אין שום איסור כשעושה כן ברשות היחיד. וכן כתב הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספר ערוך השלחן, שנראה שהוא טעות סופר בדברי הרמ"א, וצריך לומר משום זורק. וכן הגאון רבי מנשה מאיליא בספר אלפי מנשה פירש כן דברי הירושלמי. והביאו המשנה ברורה בביאור הלכה שם. וכן העלה הגאון רבי מרדכי פרידבורג בשו"ת דברי מרדכי (חלק אורח חיים סימן כא), שהביאור בדברי הירושלמי רקק והפריחתו הרוח, היינו שהרוח הפריחתו ארבע אמות ברשות הרבים, ולכן חייב משום זורק, אבל ברשות היחיד אין לחוש לזה כלל, וכן המנהג להקל, והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. עכת"ד. וכן עיקר להקל. וראה עוד בזה בספר מנחת חינוך (מלאכת זורה), ובשו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים סימן פו), ובספר טל אורות (דף כט ע"א), ובשו"ת שואל ומשיב שתיתאה (סימן לג), ובשו"ת מי באר (סימן סג). ע"ש.
אולם עדיין יש לדון אם אין בזה משום איסור מוליד ריחא, כי בגמרא שלנו (ביצה כג) אמרו רבה ורב יוסף שאסור להוליד ריח טוב בשיראים ביום טוב. וכן פסק הרמ"א בהגה /או"ח/ (בסימן תקיא סעיף ד'). אך הגאון רבי חיים בן עטר בספר ראשון לציון בחידושיו לביצה (כג) כתב, שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה, לפי שסוברים שהלכה כרבא ורב אשי בגמרא שם שחולקים על רבה ורב יוסף בזה, והלכתא כבתראי. וכן העלה הגאון רבי שלום הכהן שולאל בשו"ת נוה שלום (סימן ג'), על פי דברי הפוסקים הנ"ל. והגאון החכם צבי (סימן צב) הוסיף, שאף לדעת הרמ"א אין איסור מוליד ריחא אלא בבגדים ולא בבשר האדם, ושלא כהמגן אברהם והטורי זהב שאינם מחלקים בזה. וכן העלה להקל בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן מב). וכן כתב האליה רבה. גם הגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף (חלק אורח חיים סימן ד), הוכיח לנכון ממה שאמרו במשנה שבת (קיא) והטור והשלחן ערוך /או"ח/ (סימן שכז), שמותר לסוך שמן ורד בשבת, שלא לצורך רפואה. ומוכח שאין דין איסור מוליד ריחא בבשר האדם. וכן כתב בשו"ת זרע אמת חלק ג' (דף צב ע"א). וכן פסק בשו"ת ספר יהושע (סימן שצב). וכן העלה הגנת ורדים (כלל ג' סימן טז). ואף על פי שבשו"ת רב פעלים חלק ב' (חלק אורח חיים סימן נא) כתב להחמיר בזה, אין דבריו מוכרחים, וכבר פשט המנהג להקל, ויש להם על מה שיסמוכו. וכן כתב בפתח הדביר (סימן שכז). ושכן פסק הראב"ן (סימן שנו). ע"ש. וכן כתב בספר שלחן גבוה. וכן פסק המשנה ברורה (סימן קכח אות כג). וזה שלא כדברי המנחת יצחק חלק ו' (סימן כו) שאסר בנידון שלנו מטעם מוליד ריחא, וכתב שרבו האוסרים על המתירים, וזה אינו, אלא העיקר כדברי האחרונים הנ"ל שהוכיחו בראיות נכוחות להקל. וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק אורח חיים סוף סימן קלו). וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק ארח חיים סימן לו). וכן עיקר להלכה ולמעשה.
שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כו
בענין פיזור סממנים (פערפום) בשבת, ע"י לחיצה בפקק שבראש הבקבוק (ספרעי) עה"ק ג' טהרה ח' ניסן תשל"ג לפ"ק שנת השביעית. שוכט"ס א"כ ידידי הרה"ג מעוז ומגדול חו"נ ספרא רבא וכו' כש"ת מוה"ר אברהם מרדכי ברייטשטיין שליט"א, סד"ד בהבד"צ. אחדש"ת כמשפט.
הנני לקיים דברי דלעת שאמצא קצת פנאי אשיבה אפנה להשיב על שאלתו. ע"ד שנשאל מאת הרב מוה"ר פינחס אהרן ווברמן שליט"א ממיאמי, בנוגע לתכשיטי נשים שקורין פערפום שבא מתוך בקבוק שיש בפיו דבר שדוחקין בין שתי אצבעות, ונתפזר ע"י זה בהאויר, ובדרך זה מושחין הפערפום על צואריהן ועל זרועותיהן. גם באופן זה יש דברים הבאים לנקות האויר מריח רע ע"י שמפזרים סממנים באויר (כעין ספרעי) אם מותר לעשות כן בשבת ויו"ט. והנה הה"ג הנ"ל כתב דלכאורה נראה לאסור דבר זה בבשבת ויום טוב כמ"ש הרמ"א (/או"ח/ סוס"י שי"ט), כי בזה ל"ש טענת החולקים שם, דהוי דבר שאין מתכוון, כי בנד"ד הכוונה שהרוח יפזר הסממנים לצורך הנ"ל, וכ"ת שפיר האריך לבאר שיש לדון זה מתרי ענינים, א' מטעם זורה המבואר שם (סוס"י שי"ט). ב' מטעם מוליד ריחא המבואר (בה' יום טוב סי' תקי"א סעי' ד'), ושפיר כתב לבאר מש"ס ופוסקים.
ואשיב על ראשון ראשון, הנה בגוף דברי הרמ"א (/או"ח/ בסי' שי"ט) שכתב ברוקק בשבת והרוח מפזר הרוק דחייב משום זורה, ומקורו בירושלמי (פ' כלל גדול ומהרי"ל בשם או"ז), הביא בביאור הלכה שם מחי' רעק"א בשם הריק"ש, וז"ל ולא ראינו מי שחשש לזה שאינו מתכוון לכך כ"ש שאין דרך זריקה בכך עכ"ל, והביאו המ"ב שם (ס"ק ס"ח) להלכה, אבל ביד אפרים שם (או"ח סי' ש"נ על דברי המג"א סק"ב בסופו) הביא ג"כ את דברי הריק"ש הנ"ל, וסיים ע"ז, וצ"ע לדחות דברי הירושלמי עיין שם, והנה בביאור הלכה הוסיף להביא מדברי הרעק"א בתשו' (סי' כ'), שהעיר עוד ביותר על דברי הירושלמי הנ"ל, דמלאכת זורה הוא כעין בורר דבורר פסולת מתוך אוכל, אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה, וכתב די"ל דמה"ט השמיטו הפוסקים את דברי הירושלמי דלא ס"ל כן, ואף להירושלמי י"ל דוקא בגידולי קרקע דאין זורה אלא בגד"ק (לאפוקי מים) ואדם הוי גדולי קרקע עיין שם, וכ"כ בש"ע הרב כדלהלן, ושפיר צדקו דברי כ"ת, שהערוך השלחן (סוס"י שי"ט) הן המה דברי הרעק"א הנ"ל, וגם דברי הרב בש"ע כנזכר.
איברא המג"א (בסי' תמ"ו סק"ב) ס"ל כהירושלמי והרמ"א הנ"ל, דכתב שם לענין מפרר וזורה לרוח ביום טוב לענין חמץ, דאפשר דהוי מלאכה דאו' כמ"ש (סוס"י שי"ט) עיין שם, והיינו כדברי הרמ"א הנ"ל, ועי' בש"ע הרב שם (סעי' ו') דביאר כן דברי המג"א, וראיתי במ"ב שם (סק"ו), במה שהביא מדברי הפוסקים בלא ביטל החמץ, לפרר וזורה לרוח ע"י עכו"ם ביום טוב, וכתב ע"ז בשער הציון (אות ז'), וז"ל מאור (בפ"ק דפסחים) דאינו מלאכה דאו', ומה שגמגם בזה המג"א עי' בהגר"ז (כלומר בש"ע הרב) (סעי' ו') ובמש"כ לעיל (סי' שי"ט) בביאור הלכה, ולענין מפרר עי' במהש"ק עכ"ל, הנה מש"כ מש"ע הרב בהגה שם, אינו מדוקדק, דאדרבה הסביר שם את דברי המג"א, דע"כ לא יאמר לגוי לזרות לרוח כיון שי"א שיש בזרי' זו מלאכה גמורה מן התורה כמ"ש (בסי' שי"ט) עכ"ד, אלא י"ל שכוון למש"כ בש"ע הרב שם (סעי' ה') בפנים, וז"ל וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ולא אמרינן שהזורה הוא מאבות מלאכות אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנו את המוץ שהוא בורר (פסולת מתוך אוכל) אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מה"ת (רז"ה ב"ח) עכ"ד, והן המה דברי הרעק"א הנ"ל כנ"ל. ועי' שם בש"ע הרב בקו"א שכתב ג"כ כנ"ל, וז"ל ועי' במה שכתב (בסי' שי"ט) דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן (בשבת ע"ג) היינו זורה היינו בורר וכו', וכך כתב הרמב"ם (בפכ"ה מה' שבת) עכ"ל, וכן הפמ"ג שם (סי' תמ"ו) כתב על המג"א הנ"ל, דצ"ע קצת מש"כ דהוי מה"ת עיין שם.
ומה דאתאן מהנ"ל דאף שפקפקו על מש"כ דהוי מה"ת, אבל מודו דהוי עכ"פ איסור מדרבנן, וכן ראיתי בחיי"א (ה' שבת בנשמת כלל ט"ז סי' א'), ובתפארת ישראל (כלכלת שבת ל"ט מלאכות אות ו'), דאף שכל אחד ואחד מטעמו נתקשו על המשמעות מהירושלמי דהוי מה"ת בדינא דרוקק הנ"ל, אבל ס"ל דאסור עכ"פ מדרבנן עיין שם.
והנה עפ"י הנ"ל יש לתמוה על דברי הרעק"א בתשו' שם, דהביא שם את דברי הרז"ה בזה"ל, ועי' ברז"ה (פ"ק דפסחים בארבעה עשר שחל בשבת) החמץ שנשאר אחר אכילתו מפרר וזורה לרוח ואין בזה איסור עכ"ד, ושם במוסגר ציין ג"כ לדברי הב"ח והמג"א הנ"ל, והמשמעות לשונו של הרעק"א דס"ל דאליבא דהרז"ה אין כאן אפילו איסור דרבנן, אמנם כשעיינתי בדברי הרז"ה שם, כתב סתם דמפרר וזורה לרוח, וכיון שהוא מיירי בארבעה עשר שחל בשבת, אין ראי' דס"ל דאין איסור אפילו מדרבנן, דשם כדי שלא לעבור על בל יראה מספיק אם נאמר רק דאין כאן איסור מה"ת, וכמו שס"ל להפוסקים הנ"ל (בסי' תמ"ו) שם, ובב"ח שם (סי' תמ"ד ד"ה תשובה ובסי' תמ"ו שם ד"ה לשון) הביא בשם הרז"ה רק דאין בזה אב מלאכה עיין שם, משמע הא איסור דרבנן יש וצ"ע.
אמנם בכל זה כמו בנדון דידן דאין הרוח עושה כלום אלא הכל מעשה ידיו, נראה דלכ"ע אין כאן אפילו איסור דרבנן משום זורה, וכמבואר בתשו' רעק"א שם, בהוכחתו דלפי דברי הש"ס דידן אין בדינא דירושלמי משום זורה, וז"ל וה"נ משמע כן ממה דאמרינן (ספ"ו דב"ק ס') ולהוי כזורה ורוח מסייעתו, משמע דאם הי' עושה כן בידיו חייב מש"ה חייב ג"כ עם סיוע הרוח, והיינו בזורה ממש פסולת מהאוכל, דאם עושה כן בידיו חייב משום בורר, אבל בדין דירושלמי הנ"ל, אם בידיו מחלק הרוק לטיפות דקות מה שעתה הרוח עושה ל"ה חייב לא נתחייבו ג"כ ע"י סיועת הרוח יותר מאלו הי' עושה בעצמו עכ"ל, הרי ש"מ דבכה"ג אם עושה בעצמו הפיזור בלא סיועת הרוח ליכא הו"א דיהי' משום זורה, ובאמת מבואר כן להדיא בירושלמי שם, וז"ל רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה עכ"ל, ופי' הפני משה וז"ל וכל שהוא מחוסר לרוח כלומר שע"י הרוח הוא נעשה ובלתי הרוח לא נעשה חייב משום זורה עכ"ל, הרי ש"מ דוקא אם ל"ה נעשה בלתי הרוח יש משום זורה, אבל היכא שנעשה ע"י מעשה ידיו לגמרי אין בזה משום זורה, ועוד יותר משמע דאף אם הרוח מסייע, מ"מ אם הי' נעשה אף בלתי סיועת הרוח, ל"ה משום זורה, כלומר בדבר דאין איסור בנעשה ע"י מעשה ידיו, והרוח הוי רק מסייע שאין בו ממש.
אמנם ראיתי בספר חמדת ישראל (קונט' נר מצוה דמ"ט מדה"ס) דכתב בישוב דברי הירושלמי הנ"ל, דכיון ברוק יש בו הרכבה מכמה יסודות כידוע להטבעיים, ויען כי הוא דבר דק מאד נתחלק ע"י הרוח לגמרי, ויתפרדו היסודות ע"י הרוח כמו ע"י מלאכת בעלי הכימיה, וזה הוי בורר גמור, ולכן ס"ל להירושלמי דחייב משום זורה, כיון דיש בו יסודות אוכל ופסולת וע"י הרוח נתחלק זה מזה, ואזלי בשיטת ר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ"ד, וא"כ אולי אפשר לומר גם בנד"ד, דבודאי החומר הזה מורכב מכמה יסודות, וי"ל דע"י הפיזור נחלקין היסודות זה מזה, ובכה"ג בודאי אף אם יעשה בידיו שלא ע"י רוח חייב משום בורר, ואף דהוי מלאכה שאצל"ג ולפי הלכה קיי"ל דפטור, אבל מ"מ איסורא מיהא איכא, אבל כמה רחוק הוא ההמצאה הנ"ל לפי המציאות, וגם בספר הנ"ל כתב דכל הענין רק השערה בעלמא, ועוד דחוץ ממלאכה שאצל"ג, הוי דבר שאין מתכוון ממש, ולא הוי פסיק רישא אף לפי השערתו, ועוד הרי לפי מש"כ בעצמו שם מקודם, יש לחלק בין זה למלאכה שאצל"ג בכל מקום, דשם יש לו עכ"פ צורך למלאכת החיוב, אבל כאן אין לו שום צורך במלאכת ההפרשה זה מזה, וכ"ז אף ברוק מכ"ש בכעין נדון דידן, דבודאי נעשה ההרכבה באופן דלא יתחלק קודם שיעשה פעולתו.
והעולה מכל הנ"ל, דאין לאסור בנד"ד משום איסור זורה.
אמנם עדיין יש לדון לאיסור מטעם הולדת ריחא, וכ"ת הביא בזה מה דאיתא בש"ע ופוסקים (או"ח סי' קכ"ח סעי' ו' ושכ"ב סעי' ה' ותקי"א סעי' ד' ותרנ"ח סעי' ב'), וכפי היוצא מדבריהם יש שלשה מדרגות בזה, א' על הבגדים וכלים לכ"ע אסור, ב' במים וכיב"ז, ג' על גוף האדם, דיש פוסקים דאוסרין בכולם, ויש המתירים בב' האחרונים, ויש שמחלקין בין על בשר האדם דשרי, ובין במים וכיב"ז דאסור, והמ"ב שם (סי' קכ"ח ס"ק כ"ג), סומך על המתירים בגוף האדם, וכמ"ש שם וז"ל ובנתונים מע"ש ועיו"ט בודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכתב בשע"ת עכ"ל. אולם יש לחלק בין הידים לשאר הגוף. דהנה כ"ת הביא מהגמ' (ברכות מ"ג) בענין ת"ח לא יצא לשוק כשהוא מבושם (אף בחול), אמר רב ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא לי', אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי, ואמרי לה כגופו דמי עיין שם, והנה דברי הש"ס הנ"ל הובא בתשו' גנת ורדים (ח"א א"ח כלל ג' סי' י"ו), להסביר החילוק בין הולדת ריחא על הגוף ובין על הבגד, בשביל דעל הגוף הריח אינו מתקיים, דזיעא מעברא לי', ובשער ספיקא, כדאיתא בש"ס (דברכות) /דף מ"ג/ הנ"ל, והרמב"ם (ספ"ה מה' דיעות) פסקה לחומרא, אבל נראה דהיינו דוקא אגב חשדא ראוי למיזל לחומרא, שאמרו חכמים הרחק מן הכיעור ודומה לו, אבל בכה"ג דנד"ד דלית בי' אלא איסורא דרבנן בעלמא, אין לחוש ומותר ליתן מי הבושם גם בשערו עכת"ד, ושוב הוסיף עוד שם וז"ל כללא דמילתא, כיון דריח הגוף אינו מתקיים לית בי' משום נולד, ובידים איכא תו טעמא רבא דסתם ידים עסקניות הן, ולענין להצריכם טהרה, והכא יועיל טעם זה מפני עסק זה אין הריח מתקיים בידים וכו' עכ"ל, וא"כ י"ל דאף דהגנת ורדים מיקל אף בכל הגוף, (וגם בשער כנ"ל), מ"מ להלכה ס"ל להמ"ב דנקוט מיהא פלגא להתיר בידים לבד, ולא בשאר חלקי הגוף, דיש לחלק ביניהם מטעם הנ"ל. ולהלכה למעשה רבו האוסרים על המתירים גם על הידים לבד, ועי' בשער המלך (ה' יום טוב פ"ד ה"ו), ובת' רב פעלים (ח"ב סי' נ"א) ועוד בשאר גדולי האחרונים בספריהם.
כ"ז כתבתי בהחפזי מחמת הטרדות כי רב. והנני בזה לברכו ואת ביתו בשמחת החג ובהכשר ויתרון ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בביאת גוא"צ בבי"א. יצחק יעקב ווייס.
שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כו
בענין פיזור סממנים (פערפום) בשבת, ע"י לחיצה בפקק שבראש הבקבוק (ספרעי) עה"ק ג' טהרה ח' ניסן תשל"ג לפ"ק שנת השביעית. שוכט"ס א"כ ידידי הרה"ג מעוז ומגדול חו"נ ספרא רבא וכו' כש"ת מוה"ר אברהם מרדכי ברייטשטיין שליט"א, סד"ד בהבד"צ. אחדש"ת כמשפט.
הנני לקיים דברי דלעת שאמצא קצת פנאי אשיבה אפנה להשיב על שאלתו. ע"ד שנשאל מאת הרב מוה"ר פינחס אהרן ווברמן שליט"א ממיאמי, בנוגע לתכשיטי נשים שקורין פערפום שבא מתוך בקבוק שיש בפיו דבר שדוחקין בין שתי אצבעות, ונתפזר ע"י זה בהאויר, ובדרך זה מושחין הפערפום על צואריהן ועל זרועותיהן. גם באופן זה יש דברים הבאים לנקות האויר מריח רע ע"י שמפזרים סממנים באויר (כעין ספרעי) אם מותר לעשות כן בשבת ויו"ט. והנה הה"ג הנ"ל כתב דלכאורה נראה לאסור דבר זה בבשבת ויום טוב כמ"ש הרמ"א (/או"ח/ סוס"י שי"ט), כי בזה ל"ש טענת החולקים שם, דהוי דבר שאין מתכוון, כי בנד"ד הכוונה שהרוח יפזר הסממנים לצורך הנ"ל, וכ"ת שפיר האריך לבאר שיש לדון זה מתרי ענינים, א' מטעם זורה המבואר שם (סוס"י שי"ט). ב' מטעם מוליד ריחא המבואר (בה' יום טוב סי' תקי"א סעי' ד'), ושפיר כתב לבאר מש"ס ופוסקים.
ואשיב על ראשון ראשון, הנה בגוף דברי הרמ"א (/או"ח/ בסי' שי"ט) שכתב ברוקק בשבת והרוח מפזר הרוק דחייב משום זורה, ומקורו בירושלמי (פ' כלל גדול ומהרי"ל בשם או"ז), הביא בביאור הלכה שם מחי' רעק"א בשם הריק"ש, וז"ל ולא ראינו מי שחשש לזה שאינו מתכוון לכך כ"ש שאין דרך זריקה בכך עכ"ל, והביאו המ"ב שם (ס"ק ס"ח) להלכה, אבל ביד אפרים שם (או"ח סי' ש"נ על דברי המג"א סק"ב בסופו) הביא ג"כ את דברי הריק"ש הנ"ל, וסיים ע"ז, וצ"ע לדחות דברי הירושלמי עיין שם, והנה בביאור הלכה הוסיף להביא מדברי הרעק"א בתשו' (סי' כ'), שהעיר עוד ביותר על דברי הירושלמי הנ"ל, דמלאכת זורה הוא כעין בורר דבורר פסולת מתוך אוכל, אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה, וכתב די"ל דמה"ט השמיטו הפוסקים את דברי הירושלמי דלא ס"ל כן, ואף להירושלמי י"ל דוקא בגידולי קרקע דאין זורה אלא בגד"ק (לאפוקי מים) ואדם הוי גדולי קרקע עיין שם, וכ"כ בש"ע הרב כדלהלן, ושפיר צדקו דברי כ"ת, שהערוך השלחן (סוס"י שי"ט) הן המה דברי הרעק"א הנ"ל, וגם דברי הרב בש"ע כנזכר.
איברא המג"א (בסי' תמ"ו סק"ב) ס"ל כהירושלמי והרמ"א הנ"ל, דכתב שם לענין מפרר וזורה לרוח ביום טוב לענין חמץ, דאפשר דהוי מלאכה דאו' כמ"ש (סוס"י שי"ט) עיין שם, והיינו כדברי הרמ"א הנ"ל, ועי' בש"ע הרב שם (סעי' ו') דביאר כן דברי המג"א, וראיתי במ"ב שם (סק"ו), במה שהביא מדברי הפוסקים בלא ביטל החמץ, לפרר וזורה לרוח ע"י עכו"ם ביום טוב, וכתב ע"ז בשער הציון (אות ז'), וז"ל מאור (בפ"ק דפסחים) דאינו מלאכה דאו', ומה שגמגם בזה המג"א עי' בהגר"ז (כלומר בש"ע הרב) (סעי' ו') ובמש"כ לעיל (סי' שי"ט) בביאור הלכה, ולענין מפרר עי' במהש"ק עכ"ל, הנה מש"כ מש"ע הרב בהגה שם, אינו מדוקדק, דאדרבה הסביר שם את דברי המג"א, דע"כ לא יאמר לגוי לזרות לרוח כיון שי"א שיש בזרי' זו מלאכה גמורה מן התורה כמ"ש (בסי' שי"ט) עכ"ד, אלא י"ל שכוון למש"כ בש"ע הרב שם (סעי' ה') בפנים, וז"ל וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ולא אמרינן שהזורה הוא מאבות מלאכות אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנו את המוץ שהוא בורר (פסולת מתוך אוכל) אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מה"ת (רז"ה ב"ח) עכ"ד, והן המה דברי הרעק"א הנ"ל כנ"ל. ועי' שם בש"ע הרב בקו"א שכתב ג"כ כנ"ל, וז"ל ועי' במה שכתב (בסי' שי"ט) דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן (בשבת ע"ג) היינו זורה היינו בורר וכו', וכך כתב הרמב"ם (בפכ"ה מה' שבת) עכ"ל, וכן הפמ"ג שם (סי' תמ"ו) כתב על המג"א הנ"ל, דצ"ע קצת מש"כ דהוי מה"ת עיין שם.
ומה דאתאן מהנ"ל דאף שפקפקו על מש"כ דהוי מה"ת, אבל מודו דהוי עכ"פ איסור מדרבנן, וכן ראיתי בחיי"א (ה' שבת בנשמת כלל ט"ז סי' א'), ובתפארת ישראל (כלכלת שבת ל"ט מלאכות אות ו'), דאף שכל אחד ואחד מטעמו נתקשו על המשמעות מהירושלמי דהוי מה"ת בדינא דרוקק הנ"ל, אבל ס"ל דאסור עכ"פ מדרבנן עיין שם.
והנה עפ"י הנ"ל יש לתמוה על דברי הרעק"א בתשו' שם, דהביא שם את דברי הרז"ה בזה"ל, ועי' ברז"ה (פ"ק דפסחים בארבעה עשר שחל בשבת) החמץ שנשאר אחר אכילתו מפרר וזורה לרוח ואין בזה איסור עכ"ד, ושם במוסגר ציין ג"כ לדברי הב"ח והמג"א הנ"ל, והמשמעות לשונו של הרעק"א דס"ל דאליבא דהרז"ה אין כאן אפילו איסור דרבנן, אמנם כשעיינתי בדברי הרז"ה שם, כתב סתם דמפרר וזורה לרוח, וכיון שהוא מיירי בארבעה עשר שחל בשבת, אין ראי' דס"ל דאין איסור אפילו מדרבנן, דשם כדי שלא לעבור על בל יראה מספיק אם נאמר רק דאין כאן איסור מה"ת, וכמו שס"ל להפוסקים הנ"ל (בסי' תמ"ו) שם, ובב"ח שם (סי' תמ"ד ד"ה תשובה ובסי' תמ"ו שם ד"ה לשון) הביא בשם הרז"ה רק דאין בזה אב מלאכה עיין שם, משמע הא איסור דרבנן יש וצ"ע.
אמנם בכל זה כמו בנדון דידן דאין הרוח עושה כלום אלא הכל מעשה ידיו, נראה דלכ"ע אין כאן אפילו איסור דרבנן משום זורה, וכמבואר בתשו' רעק"א שם, בהוכחתו דלפי דברי הש"ס דידן אין בדינא דירושלמי משום זורה, וז"ל וה"נ משמע כן ממה דאמרינן (ספ"ו דב"ק ס') ולהוי כזורה ורוח מסייעתו, משמע דאם הי' עושה כן בידיו חייב מש"ה חייב ג"כ עם סיוע הרוח, והיינו בזורה ממש פסולת מהאוכל, דאם עושה כן בידיו חייב משום בורר, אבל בדין דירושלמי הנ"ל, אם בידיו מחלק הרוק לטיפות דקות מה שעתה הרוח עושה ל"ה חייב לא נתחייבו ג"כ ע"י סיועת הרוח יותר מאלו הי' עושה בעצמו עכ"ל, הרי ש"מ דבכה"ג אם עושה בעצמו הפיזור בלא סיועת הרוח ליכא הו"א דיהי' משום זורה, ובאמת מבואר כן להדיא בירושלמי שם, וז"ל רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה עכ"ל, ופי' הפני משה וז"ל וכל שהוא מחוסר לרוח כלומר שע"י הרוח הוא נעשה ובלתי הרוח לא נעשה חייב משום זורה עכ"ל, הרי ש"מ דוקא אם ל"ה נעשה בלתי הרוח יש משום זורה, אבל היכא שנעשה ע"י מעשה ידיו לגמרי אין בזה משום זורה, ועוד יותר משמע דאף אם הרוח מסייע, מ"מ אם הי' נעשה אף בלתי סיועת הרוח, ל"ה משום זורה, כלומר בדבר דאין איסור בנעשה ע"י מעשה ידיו, והרוח הוי רק מסייע שאין בו ממש.
אמנם ראיתי בספר חמדת ישראל (קונט' נר מצוה דמ"ט מדה"ס) דכתב בישוב דברי הירושלמי הנ"ל, דכיון ברוק יש בו הרכבה מכמה יסודות כידוע להטבעיים, ויען כי הוא דבר דק מאד נתחלק ע"י הרוח לגמרי, ויתפרדו היסודות ע"י הרוח כמו ע"י מלאכת בעלי הכימיה, וזה הוי בורר גמור, ולכן ס"ל להירושלמי דחייב משום זורה, כיון דיש בו יסודות אוכל ופסולת וע"י הרוח נתחלק זה מזה, ואזלי בשיטת ר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ"ד, וא"כ אולי אפשר לומר גם בנד"ד, דבודאי החומר הזה מורכב מכמה יסודות, וי"ל דע"י הפיזור נחלקין היסודות זה מזה, ובכה"ג בודאי אף אם יעשה בידיו שלא ע"י רוח חייב משום בורר, ואף דהוי מלאכה שאצל"ג ולפי הלכה קיי"ל דפטור, אבל מ"מ איסורא מיהא איכא, אבל כמה רחוק הוא ההמצאה הנ"ל לפי המציאות, וגם בספר הנ"ל כתב דכל הענין רק השערה בעלמא, ועוד דחוץ ממלאכה שאצל"ג, הוי דבר שאין מתכוון ממש, ולא הוי פסיק רישא אף לפי השערתו, ועוד הרי לפי מש"כ בעצמו שם מקודם, יש לחלק בין זה למלאכה שאצל"ג בכל מקום, דשם יש לו עכ"פ צורך למלאכת החיוב, אבל כאן אין לו שום צורך במלאכת ההפרשה זה מזה, וכ"ז אף ברוק מכ"ש בכעין נדון דידן, דבודאי נעשה ההרכבה באופן דלא יתחלק קודם שיעשה פעולתו.
והעולה מכל הנ"ל, דאין לאסור בנד"ד משום איסור זורה.
אמנם עדיין יש לדון לאיסור מטעם הולדת ריחא, וכ"ת הביא בזה מה דאיתא בש"ע ופוסקים (או"ח סי' קכ"ח סעי' ו' ושכ"ב סעי' ה' ותקי"א סעי' ד' ותרנ"ח סעי' ב'), וכפי היוצא מדבריהם יש שלשה מדרגות בזה, א' על הבגדים וכלים לכ"ע אסור, ב' במים וכיב"ז, ג' על גוף האדם, דיש פוסקים דאוסרין בכולם, ויש המתירים בב' האחרונים, ויש שמחלקין בין על בשר האדם דשרי, ובין במים וכיב"ז דאסור, והמ"ב שם (סי' קכ"ח ס"ק כ"ג), סומך על המתירים בגוף האדם, וכמ"ש שם וז"ל ובנתונים מע"ש ועיו"ט בודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכתב בשע"ת עכ"ל. אולם יש לחלק בין הידים לשאר הגוף. דהנה כ"ת הביא מהגמ' (ברכות מ"ג) בענין ת"ח לא יצא לשוק כשהוא מבושם (אף בחול), אמר רב ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא לי', אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי, ואמרי לה כגופו דמי עיין שם, והנה דברי הש"ס הנ"ל הובא בתשו' גנת ורדים (ח"א א"ח כלל ג' סי' י"ו), להסביר החילוק בין הולדת ריחא על הגוף ובין על הבגד, בשביל דעל הגוף הריח אינו מתקיים, דזיעא מעברא לי', ובשער ספיקא, כדאיתא בש"ס (דברכות) /דף מ"ג/ הנ"ל, והרמב"ם (ספ"ה מה' דיעות) פסקה לחומרא, אבל נראה דהיינו דוקא אגב חשדא ראוי למיזל לחומרא, שאמרו חכמים הרחק מן הכיעור ודומה לו, אבל בכה"ג דנד"ד דלית בי' אלא איסורא דרבנן בעלמא, אין לחוש ומותר ליתן מי הבושם גם בשערו עכת"ד, ושוב הוסיף עוד שם וז"ל כללא דמילתא, כיון דריח הגוף אינו מתקיים לית בי' משום נולד, ובידים איכא תו טעמא רבא דסתם ידים עסקניות הן, ולענין להצריכם טהרה, והכא יועיל טעם זה מפני עסק זה אין הריח מתקיים בידים וכו' עכ"ל, וא"כ י"ל דאף דהגנת ורדים מיקל אף בכל הגוף, (וגם בשער כנ"ל), מ"מ להלכה ס"ל להמ"ב דנקוט מיהא פלגא להתיר בידים לבד, ולא בשאר חלקי הגוף, דיש לחלק ביניהם מטעם הנ"ל. ולהלכה למעשה רבו האוסרים על המתירים גם על הידים לבד, ועי' בשער המלך (ה' יום טוב פ"ד ה"ו), ובת' רב פעלים (ח"ב סי' נ"א) ועוד בשאר גדולי האחרונים בספריהם.
כ"ז כתבתי בהחפזי מחמת הטרדות כי רב. והנני בזה לברכו ואת ביתו בשמחת החג ובהכשר ויתרון ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בביאת גוא"צ בבי"א. יצחק יעקב ווייס.
