לזכות רפואת
What is the source in Halacha that we must believe in the coming of Moshiach?
The ספר מצות הקטן known as the סמ"ק says that it is derived from the mitzvah of אנכי ה' אלקיך because the true revelation of Hashem will be when Moshiach comes.
The Rambam proves from the fact that the Torah commands us to separate certain cities as ערי מקלט after Moshiach comes that Moshiach will come. The Lubavitcher Rebbe זי"ע says that according to the Rambam the mitzva to believe in the coming of Moshiach is a detail and outgrowth of the mitzvah of ערי מקלט.
Rebbe Tzadok Hakohen works hard to find a source....
ר' צדוק הכהן מלובלין - קונטרס ספר הזכרונות מצוה שלישית
ומצאתי בפסיקתא זוטרתי (פרשת ואתחנן דף ס"ז עמוד ד') על פסוק זה ["כי שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך"], כתב שהוא מצוה על ישראל להבין ולהשכיל שהקדוש ברוך הוא יכול להושיעם ולקבצם מן האומות, כשם שעשה לאבותינו במצרים וכו', עיין שם:
הנה כתב בביאור שמקרא זה מצוה מיוחדת, אלא שפירשה לענין אחר. אבל אנו אין לנו בפירוש המקראות בציווי התורה אלא המקובל בידינו מפי רבותינו ז"ל, ואפילו יהיה נגד המשמעות הפשוט. וכבר זכרנו מדברי חז"ל בחגיגה שפירשו משמעות המקרא על החקירה במעשה בראשית:
והמצוה שזכר אם עיקר כוונתה על האמונה בביאת משיח וגאולה העתידה שעשאו רמב"ם מעיקרי התורה אבל לא מנה בו מצוה מיוחדת, הנה במקרא זה לא נמצא זכר מזה, ואין טעם לסמכו על מקרא זה כלל:
ואם יהיה אמונה זו מצוה מיוחדת, נראה לי שיש למנותה מלשון הכתוב סוף פרשת האזינו אחר השירה א': שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' (דברים ל"ב, מ"ו). וזה מצות עשה לשום לב לעדות השירה, ושימת לב זה הוא מה שהעיד לנו השם יתברך מכל עניני הגליות והצרות העוברות עלינו, ושסוף הכל דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו, והוא בביאת המשיח. וזה מצוה מבוארת על אמונה זו:
ומיהו יראה שאין עיקרה על דבר זה לבד, רק על כל עניני השירה כולה, וזה טעם לשון שימת לב שיתבונן איך כל הכתוב בשירה מתקיים והולך, והוא ההתבוננות גם כן בעניני הצרות והגליות איך דבר ה' יקום, ובזה יתחזק באמונתו ועשיית מצוותיו:
וכן מבוארת ענין מצוה זו על הדרך הזה למעלה בפרשת וילך, שנאמר ועתה כתבו וגו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה וגו' והיה כי תמצאן אותו וגו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד וגו', כי ידעתי את יצרו וגו' (שם ל"א, י"ט - כ"א). והנה מאמר כתבו נמנה אצל מוני המצוות מצות עשה מיוחדת על כתיבת ספר תורה. אבל מה שאמר ולמדה וגו', הוא ציווי מיוחד לא נמנה אצלם לא ידעתי לו טעם:
וכפי הנראה היה ראוי למנות זה מצוה מיוחדת על לימוד שירה זו לכל אחד מישראל, אלא לפי שלא נקבע לו זמן אפשר שיהיה די בפעם אחד כל ימי חייו, ועל כל פנים די בקריאת הפרשה פעם אחת בשנה כתיקון חכמים. אבל על כל פנים יהיה קריאת פרשה זו מצות עשה דאורייתא:
והנה בה מבואר שיהיה לעד בעת הצרות, שכבר ידע השם יתברך הכל קודם ושהכל בהשגחתו, ויתחזק בזה באמונת השם יתברך. והמצוה דשם הוא על הלימוד בפה ולשום בפיהם, וחזר וציוה על השימה בלב וההתבוננות בענין השירה איך כל עניניה נתקיימו הכל. אבל מכל מקום בכלל המצוה גם כן האמונה בקיום כולה, ויהיה המצוה על דרך שימת לב וההבנה מתוך מה שכבר נתקיים ממנה שכך עתידה להתקיים כולה. והוא על הדרך שביאר בעל הפסיקתא להאמין בזה על דרך ההשכל וההבנה:
ושם זכר גם כן, זכור ימות עולם וגו', שאל אביך ויגדך וגו' (דברים ל"ב, ז' - י'), ימצאהו בארץ מדבר וגו', מן הישועות הקודמות והשגחתו יתברך מאז, שמזה נאמין גם כן בישועה העתידה:
ויראה שמאמר זכור ימות וגו' שבא בלשון ציווי יהיה מצוה מיוחדת על הענין הזה, להתבונן בחסדי השם יתברך עמנו וימות עולם ובכל דור ודור:
וגם המצוה הזו אי אפשר לכללה במאמר כי שאל נא וגו', שהרי לא זכר שם אלא מתן תורה ויציאת מצרים. ועל זכירת שתי ענינים הללו באו שתי מצוות מיוחדות יתבארו במקומם:
ובשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' סימן י"ז) כתב שזכרון חסדיו וההתבונן בהם הוא מצות עשה, שנאמר (דברים ח', ב') וזכרת את כל הדרך וגו', ואמר (פסוק ה') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר וגו'. והנה מאמר וידעת וגו', מנאוהו סמ"ג וסמ"ק מצות עשה לצדק דיניו יתברך וכמו שיתבאר בסימן. ומאמר וזכרת וגו' לא נזכר בו אלא ענין המן, וסיים בו למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'. נראה שעיקר זכירה זו היא גם כן על ענין זה לדעת שהשם יתברך הוא הזן ומפרנס, וזה מצוה בפני עצמה:
ומצאתי בפסיקתא זוטרתי (פרשת ואתחנן דף ס"ז עמוד ד') על פסוק זה ["כי שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך"], כתב שהוא מצוה על ישראל להבין ולהשכיל שהקדוש ברוך הוא יכול להושיעם ולקבצם מן האומות, כשם שעשה לאבותינו במצרים וכו', עיין שם:
הנה כתב בביאור שמקרא זה מצוה מיוחדת, אלא שפירשה לענין אחר. אבל אנו אין לנו בפירוש המקראות בציווי התורה אלא המקובל בידינו מפי רבותינו ז"ל, ואפילו יהיה נגד המשמעות הפשוט. וכבר זכרנו מדברי חז"ל בחגיגה שפירשו משמעות המקרא על החקירה במעשה בראשית:
והמצוה שזכר אם עיקר כוונתה על האמונה בביאת משיח וגאולה העתידה שעשאו רמב"ם מעיקרי התורה אבל לא מנה בו מצוה מיוחדת, הנה במקרא זה לא נמצא זכר מזה, ואין טעם לסמכו על מקרא זה כלל:
ואם יהיה אמונה זו מצוה מיוחדת, נראה לי שיש למנותה מלשון הכתוב סוף פרשת האזינו אחר השירה א': שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' (דברים ל"ב, מ"ו). וזה מצות עשה לשום לב לעדות השירה, ושימת לב זה הוא מה שהעיד לנו השם יתברך מכל עניני הגליות והצרות העוברות עלינו, ושסוף הכל דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו, והוא בביאת המשיח. וזה מצוה מבוארת על אמונה זו:
ומיהו יראה שאין עיקרה על דבר זה לבד, רק על כל עניני השירה כולה, וזה טעם לשון שימת לב שיתבונן איך כל הכתוב בשירה מתקיים והולך, והוא ההתבוננות גם כן בעניני הצרות והגליות איך דבר ה' יקום, ובזה יתחזק באמונתו ועשיית מצוותיו:
וכן מבוארת ענין מצוה זו על הדרך הזה למעלה בפרשת וילך, שנאמר ועתה כתבו וגו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה וגו' והיה כי תמצאן אותו וגו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד וגו', כי ידעתי את יצרו וגו' (שם ל"א, י"ט - כ"א). והנה מאמר כתבו נמנה אצל מוני המצוות מצות עשה מיוחדת על כתיבת ספר תורה. אבל מה שאמר ולמדה וגו', הוא ציווי מיוחד לא נמנה אצלם לא ידעתי לו טעם:
וכפי הנראה היה ראוי למנות זה מצוה מיוחדת על לימוד שירה זו לכל אחד מישראל, אלא לפי שלא נקבע לו זמן אפשר שיהיה די בפעם אחד כל ימי חייו, ועל כל פנים די בקריאת הפרשה פעם אחת בשנה כתיקון חכמים. אבל על כל פנים יהיה קריאת פרשה זו מצות עשה דאורייתא:
והנה בה מבואר שיהיה לעד בעת הצרות, שכבר ידע השם יתברך הכל קודם ושהכל בהשגחתו, ויתחזק בזה באמונת השם יתברך. והמצוה דשם הוא על הלימוד בפה ולשום בפיהם, וחזר וציוה על השימה בלב וההתבוננות בענין השירה איך כל עניניה נתקיימו הכל. אבל מכל מקום בכלל המצוה גם כן האמונה בקיום כולה, ויהיה המצוה על דרך שימת לב וההבנה מתוך מה שכבר נתקיים ממנה שכך עתידה להתקיים כולה. והוא על הדרך שביאר בעל הפסיקתא להאמין בזה על דרך ההשכל וההבנה:
ושם זכר גם כן, זכור ימות עולם וגו', שאל אביך ויגדך וגו' (דברים ל"ב, ז' - י'), ימצאהו בארץ מדבר וגו', מן הישועות הקודמות והשגחתו יתברך מאז, שמזה נאמין גם כן בישועה העתידה:
ויראה שמאמר זכור ימות וגו' שבא בלשון ציווי יהיה מצוה מיוחדת על הענין הזה, להתבונן בחסדי השם יתברך עמנו וימות עולם ובכל דור ודור:
וגם המצוה הזו אי אפשר לכללה במאמר כי שאל נא וגו', שהרי לא זכר שם אלא מתן תורה ויציאת מצרים. ועל זכירת שתי ענינים הללו באו שתי מצוות מיוחדות יתבארו במקומם:
ובשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' סימן י"ז) כתב שזכרון חסדיו וההתבונן בהם הוא מצות עשה, שנאמר (דברים ח', ב') וזכרת את כל הדרך וגו', ואמר (פסוק ה') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר וגו'. והנה מאמר וידעת וגו', מנאוהו סמ"ג וסמ"ק מצות עשה לצדק דיניו יתברך וכמו שיתבאר בסימן. ומאמר וזכרת וגו' לא נזכר בו אלא ענין המן, וסיים בו למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'. נראה שעיקר זכירה זו היא גם כן על ענין זה לדעת שהשם יתברך הוא הזן ומפרנס, וזה מצוה בפני עצמה:
ומצינו במקום אחר מצוה גם כן על ידיעת יסוריו יתברך לעוברי רצונו בדורות הקודמים, שנאמר (דברים י"א, ב') וידעתם היום וגו' את מוסר ה' וגו' וזרועו הנטויה וגו', אשר עשה בתוך מצרים וגו', ואשר עשה לחיל מצרים וגו', ואשר עשה לכם וגו', ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו':
ומיהו אפשר שזה מצוה לאותו דור בלבד, כמשמעות לשון תחילת המקרא וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. וכן מה שסיים אחרי כן כי עיניכם הרואות וגו' למען תחזקו ובאתם וגו'. ולדורות אפשר יהיה זה בכלל מצות שימת לב אל דברי השירה, ששם נזכר עונשי השם יתברך לעוברי רצונו:
והנכון שזה בכלל מצות אמונת השכר ועונש שזכרנו בסימן א', שהיא מצוה מיוחדת לדעתי מקרא דוידעת וגו' ומשלם לשונאיו וגו'. ואף על פי שלא פירש שם דרך ההתבוננות מן הקודם ומה שכבר קרה, אמנם מצות זכור וגו' אינה בהתבוננות השכר לעושי מצוותיו, רק בהתבוננות חסדיו עם ישראל ביחוד שבחר בהם לו לחלקו והרבה להיטיב עמהם בפרט. וזה ההתבוננות מצוה מיוחדת במאמר זה, ואין לו ענין למאמר שאל נא וגו' שלא נזכר שם מזה, וכמו שנתבאר:
והנה נתגלגלו בהמשך הדברים כאן זכרון כמה מצוות שלא מנאם הרמב"ם, ובא זכרונם כאן אגב גררא. ונראה ששתי מצוות הללו, של זכירת חסדיו יתברך עמנו, ואמונה בלב לגאולה העתידה, אנו יוצאים במה שאנו מזכירים דברים הללו בברכת קריאת שמע שלאחריה ביום ובלילה, ובתפילת שמונה עשרה. ואנשי כנסת הגדולה שתקנו לנו תפלות וברכות בחכמה ותבונה, סידרו מעשיהם להזכיר בכלל דבריהם כל עיקרי האמונה והידיעות שציותה תורה על האדם לדעת ולהאמין ולזכרם, ובזה יצא ידי חובת הרבה מצוות דאורייתא, ובלבד שיהיו פיו ולבו שוין בכוונת מה שהוא אומר:
ועיין אוהב משפט לרשב"ץ [בפרקיו שהקדים פרק י'], כתב כי במצות היחוד הוא להאמין כי אז יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועיין שם על פי דרכו שאין ראוי למנות עיקר האמונה, נראה שזהו כוונת מצות היחוד, וזהו מה שהכריחו לכך עיין שם. ואין זה נכון, ולשון הרמב"ם אינו כן, ואינו במשמע לשון הכתוב דשמע ישראל וגו' כלל, דפשוטו על היחוד בהווה לא בעתיד, וכאמור:
ואולי לרמב"ם וסייעתו יהיה זה מכלל מצות אנכי, שענינו אמונת ההשגחה וכמו שכתבתי בסימן א', שדאגת הפרנסה הוא מקטני אמנה, שגם זה מכלל מצות אמונת השגחתו. אך לבעל הלכות גדולות ורמב"ן ודאי ראוי למנות זה מצוה בפני עצמה. וגם לרמב"ם אנכי הוא ציווי האמונה בכלל וזה פרטית, וגם אין המצוה האמונה רק הזכירה ממה שהיה במדבר שזה ענין פרטי:
ולא ידעתי למה לא מנו זה מצות עשה כפשטיה, ודחוק לפרשו ציווי לאותו דור לבד, על דרך שנסתפק הרמב"ן בהוספותיו למצוות עשין מצוה ז' על זכירת הקצפת דור המדבר, שאינו במשמע מן המקראות שלפניו ושלאחריו בציווי שמירת כל המצוות שהם ציוויים כוללים. וגם מן הספק אין לנו לפטור ממצות עשה:
וראוי לשים על לב זכירת מצוה זו, אלא שהואיל ולא נקבע לה זמן אפשר יוצאים בקריאת פרשת המן בתורה פעם אחת בשנה, ובלבד שישים לב לדעת מזה כי לא על הלחם וגו', ושרק השם יתברך הוא המחיה את האדם:
ובסימן א' בארנו שזה מצות אמונת הבטחון בו יתברך, אך מצות התבוננות חסדיו דרך כלל הוא במאמר זכור וגו', שציוה לזכור חסדיו יתברך בכל דור ודור מימות עולם, ולשאול ולחקור על זה מהאבות, מחסדים שנעשו עמהם:
ומיהו אפשר שזה מצוה לאותו דור בלבד, כמשמעות לשון תחילת המקרא וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. וכן מה שסיים אחרי כן כי עיניכם הרואות וגו' למען תחזקו ובאתם וגו'. ולדורות אפשר יהיה זה בכלל מצות שימת לב אל דברי השירה, ששם נזכר עונשי השם יתברך לעוברי רצונו:
והנכון שזה בכלל מצות אמונת השכר ועונש שזכרנו בסימן א', שהיא מצוה מיוחדת לדעתי מקרא דוידעת וגו' ומשלם לשונאיו וגו'. ואף על פי שלא פירש שם דרך ההתבוננות מן הקודם ומה שכבר קרה, אמנם מצות זכור וגו' אינה בהתבוננות השכר לעושי מצוותיו, רק בהתבוננות חסדיו עם ישראל ביחוד שבחר בהם לו לחלקו והרבה להיטיב עמהם בפרט. וזה ההתבוננות מצוה מיוחדת במאמר זה, ואין לו ענין למאמר שאל נא וגו' שלא נזכר שם מזה, וכמו שנתבאר:
והנה נתגלגלו בהמשך הדברים כאן זכרון כמה מצוות שלא מנאם הרמב"ם, ובא זכרונם כאן אגב גררא. ונראה ששתי מצוות הללו, של זכירת חסדיו יתברך עמנו, ואמונה בלב לגאולה העתידה, אנו יוצאים במה שאנו מזכירים דברים הללו בברכת קריאת שמע שלאחריה ביום ובלילה, ובתפילת שמונה עשרה. ואנשי כנסת הגדולה שתקנו לנו תפלות וברכות בחכמה ותבונה, סידרו מעשיהם להזכיר בכלל דבריהם כל עיקרי האמונה והידיעות שציותה תורה על האדם לדעת ולהאמין ולזכרם, ובזה יצא ידי חובת הרבה מצוות דאורייתא, ובלבד שיהיו פיו ולבו שוין בכוונת מה שהוא אומר:
ועיין אוהב משפט לרשב"ץ [בפרקיו שהקדים פרק י'], כתב כי במצות היחוד הוא להאמין כי אז יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועיין שם על פי דרכו שאין ראוי למנות עיקר האמונה, נראה שזהו כוונת מצות היחוד, וזהו מה שהכריחו לכך עיין שם. ואין זה נכון, ולשון הרמב"ם אינו כן, ואינו במשמע לשון הכתוב דשמע ישראל וגו' כלל, דפשוטו על היחוד בהווה לא בעתיד, וכאמור:
ואולי לרמב"ם וסייעתו יהיה זה מכלל מצות אנכי, שענינו אמונת ההשגחה וכמו שכתבתי בסימן א', שדאגת הפרנסה הוא מקטני אמנה, שגם זה מכלל מצות אמונת השגחתו. אך לבעל הלכות גדולות ורמב"ן ודאי ראוי למנות זה מצוה בפני עצמה. וגם לרמב"ם אנכי הוא ציווי האמונה בכלל וזה פרטית, וגם אין המצוה האמונה רק הזכירה ממה שהיה במדבר שזה ענין פרטי:
ולא ידעתי למה לא מנו זה מצות עשה כפשטיה, ודחוק לפרשו ציווי לאותו דור לבד, על דרך שנסתפק הרמב"ן בהוספותיו למצוות עשין מצוה ז' על זכירת הקצפת דור המדבר, שאינו במשמע מן המקראות שלפניו ושלאחריו בציווי שמירת כל המצוות שהם ציוויים כוללים. וגם מן הספק אין לנו לפטור ממצות עשה:
וראוי לשים על לב זכירת מצוה זו, אלא שהואיל ולא נקבע לה זמן אפשר יוצאים בקריאת פרשת המן בתורה פעם אחת בשנה, ובלבד שישים לב לדעת מזה כי לא על הלחם וגו', ושרק השם יתברך הוא המחיה את האדם:
ובסימן א' בארנו שזה מצות אמונת הבטחון בו יתברך, אך מצות התבוננות חסדיו דרך כלל הוא במאמר זכור וגו', שציוה לזכור חסדיו יתברך בכל דור ודור מימות עולם, ולשאול ולחקור על זה מהאבות, מחסדים שנעשו עמהם:
