בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
אשה שבירכה ברכה"ת והפסיקה לצורך עסקיה האם כשחוזרת ללמוד חייבת לברך שנית ברכה"ת
בעמדינו סמוך ונראה ליום קבלת התורה אשר הנחילנו השי"ת ברחמיו הגדולים, וחיי עולם נטע בתוכינו אכתוב בעז"ה ענין הנוגע לברכות התורה.
אמרי' בברכות י"א ב', "אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות, עד שלא קרא קרי"ש צריך לברך. משקרא קרי"ש, א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה. והתוס' שם ד"ה שכבר, הביאו דברי הירושלמי, דהא דאהבה רבה פוטרת ברכת התורה היינו דוקא בשנה על אתר. והר"י ז"ל שם כ', דהירושלמי מיירי רק בברכת אהבה רבה דנתקן בשביל קרי"ש אלא דיוצאים בזה ידי"ח ברכת התורה, אבל המברך בבוקר ברכת התורה שהן עיקר לברכות התורה פוטרות כל היום.
והק' התוס' וז"ל, "וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה". וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל דלא דמיא לתפילין וציצית, דאע"ג שמצותן כל היום מ"מ כ"פ שחולצן וחוזר ומניחן חוזר ומברך, דשאני תפילין וציצית שכשחולצן נגמרה מצותן, משא"כ לימוד תורתינו הקדושה אינה נגמרת כלל וכל שעתא ושעתא בחיובו קיימא.
והנה מדברי התוס' נלע"ד בע"ה להוציא ב' חידושי הלכות שלא שמענו מעולם שנוהגין כן.
א] יש לדון בט' באב דליכא חיוב ללמוד תורה ומ"מ מברכין ברכת התורה. והשבלי הלקט ז"ל בסדר תענית סי' רס"ט כ' וז"ל "ויש גאונים ז"ל שאומרין שאין מברכין ברכת התורה שהרי אסורין בדברי תורה והמדרשות בטילין. ולי נראה שצריך עיון, שהרי הוא רשאי לקרות בתורה ובאיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה הלכך מברך ברכת התורה". ומדבריו ז"ל נראה להדיא דליכא חיוב ללמוד תורה בת"ב וכדעת הריטב"א ז"ל במו"ק כ"א א' ד"ה ואסור, ומ"מ מותר ללמוד בו תורה ולפיכך מברכין ברכה"ת.
והשתא לפי"ז אדם שבירך ברכת התורה ביום תשעה באב והפסיק, חייב לחזור ולברך ברכה"ת, דהא ביום ת"ב ליכא חיוב ללמוד תורה ולא שייך בזה סברת התוס' בברכות הנ"ל. ולא מבעיא כשהולך ללמוד במוצאי תשעה באב דצריך לחזור ולברך, אם הפסיק מללמוד ביום תשעה באב, אלא אפי' בשבירך בבוקר של ת"ב ברכה"ת והפסיק, ושוב רוצה ללמוד שאר דברים המותרים בת"ב, דינא הוי דצריך לחזור ולברך, וזו לא שמענו.
ב] האגור ז"ל בסי' ב' הביא בשם מהרי"ל ז"ל דנשים חייבות לברך ברכת התורה, והעתיקו מרן המחבר ז"ל להלכה בסי' מ"ז סי"ד. ובבית יוסף העתיק מרן ז"ל משמי' דהאגור ז"ל כמה טעמים אמאי הן חייבות בברכת התורה הרי פטורות ממצות לימוד תורה, וז"ל, "ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום והן חייבות בתפלה ואם כן חייבות ג"כ בקריאת העולה והקרבנות, וכל שכן לדברי סמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן". ודעת הגר"א ז"ל בביאורו שם דאינן חייבות לברך אלא דמותרות לברך ברכה"ת וכדקיי"ל דמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא.
והשתא יש לדון אשה שבירכה ברכת התורה והפסיקה ויצאה לעסקיה, ורוצה שוב לחזור וללמוד האם חייבת לברך שנית ברכת התורה. והנה לטעמא דתוס' דהא דלא דמיא לסוכה היינו משום שמחויב כל שעה ללמוד, לפי"ז בנשים דאינן חייבות ללמוד כל היום, דינא הוי דחייבות לחזור ולברך. דנהי דכ' הסמ"ג ז"ל דנשים חייבות ללמוד הדינים שלהם, מ"מ אינן חייבות ללמוד כל היום אלא דצריכות ללמוד כדי לידע הדינים השייכים להם. וזו לא שמענו.
ושו"מ ת"ל דהצל"ח ז"ל בברכות י"א סוף ע"ב כבר העיר כן וכ' דזה דבר חדש שלא מצא כן בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל, וידי"נ הגאון מוה"ר יעקב גרינוואלד שליט"א הראני דגם הישועות יעקב ז"ל באו"ח סי' מ"ז העיר בזה יעו"ש.
מיהו י"ל דכיון דאפי' באנשים מעטים הם היודעים הדינים השייכים להם לכל פרטיהם ודקדוקיהם וכ"ש נשים, א"כ י"ל דגם הנשים חייבות ללמוד כל היום עד שידעו הדינים והמצוות שלהם, וא"כ גם בהפסיקו אינן חוזרות ומברכות.
והנה לטעם הראשון שכ' האגור ז"ל שחייבות בקריאת העולה והקרבנות דתפילה כנגד קרבנות תקנום, ליכא למימר דכיון דיודעת שבזמן מנחה תצטרך לקרות פר' העולה והקרבנות אינה מסחת דעתה ולא דמיא לסוכה שאין האדם חייב לאכול וברצונו תליא מילתא, דזה אינו, דא"כ גם בסוכה ביו"ט ראשון ובשבת חוה"מ שאדם יודע שחייב לסעוד עוד סעודות אטו נימא דאינו חייב לחזור ולברך בכל סעודה. ותו, דלשון התוס' הוי דאכילה בסוכה יש לה שעה קבועה. והיינו, דכל שאין זה נמשך כך היום שפיר איכא היסח הדעת.
ודע, דלטעמא דכ' האגור ז"ל דחייבות לומר פר' העולה, נלע"ד בע"ה מילתא חדתא, דכיון דנשים חייבות בתפילה רק מדרבנן, וגם לדעת הרמב"ם ז"ל דחייבות בתפילה מדאורייתא, מ"מ יוצאים ידי"ח בהזכרת בקשה אחת וכדכ' המג"א ז"ל בסי' ק"ו סק"ב, וא"כ אמירת פר' העולה הוי רק חיוב מדרבנן, א"כ יש לצדד דכל חיובם בברכת התורה הוי רק מדרבנן, דמדאורייתא אינן חייבות ללמוד תורה.
ונפק"מ להיכא שאשה מסתפקת אם אמרה ברכה"ת, דבאיש קיי"ל דחוזר ומברך ברכת אשר בחר בנו וכדהכריע המשנה ברורה ז"ל ר"ס מ"ז בשם השאג"א ז"ל, ולהנ"ל כ"ז באיש אבל אשה אינה חוזרת ומברך.
תו נפק"מ דאינה יכולה להוציא את האיש, לדעת הפוסקים ז"ל דברכת התורה לאיש הוי חיוב תורה, דהיא חייבת רק מדרבנן. אמנם המשנה ברורה ז"ל בס' מ"ז בביאור הלכה ד"ה נשים העתיק משמי' דהפמ"ג ז"ל שם משב"ז סק"א דנשים יכולות להוציא את האיש, ומשמע התם דהיינו גם להשי' דברכה"ת הוי חיוב תורה, וצ"ע אמאי.
אלא אם נימא דהפמ"ג ז"ל משום ספק ספיקא קאתי עלה, ספק שמא הא דהאשה חייבת בברכה"ת היינו משום דחייבות ללמוד הדינים שלהם, ולטעם זה הרי חייבות בברכות התורה מדאורייתא, ואת"ל דנשים חייבות רק מדרבנן הא גם באנשים הוי ספיקא דדינא אם החיוב לברך ברכה"ת הוי חיוב דאורייתא או רק מדרבנן וכדכ' המשנה ברורה ז"ל שם סק"א בשם הלבוש והעולת תמיד ז"ל, וא"כ ספק מוציא את הספק.
ועתה ניהדר לגוף דברי התוס' בברכות הנ"ל בריש המאמר. הנה הרא"ש ז"ל כ' בשינוי קצת, וז"ל בפ"א הי"ג "מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה, ואפי' כשיוצאין לעסקיהן ממהרין לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד, לא חשיב הפסק לענין הברכה". ושינה מלשון התוס' דכתבו שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה.
ויש לעיין אם פליג על סברת התוס', או דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והנה אם נימא דפליגי ולדעת התוס' תליא בחיוב ולדעת הרא"ש ז"ל תליא ברגילות, י"ל דב' הדינים המחודשים הנ"ל ישתנה דינם.
א] לגבי תשעה באב שכ' לעיל דכיון דאינו חייב ללמוד הוי הפסק וחוזר ומברך ברכה"ת, כ"ז לדעת התוס' דבחיוב תליא מילתא, אבל לדעת הרא"ש ז"ל דברגילות תליא מילתא, שפיר י"ל דגם בת"ב כיון דרגילות ללמוד דברים המותרים בת"ב לא הוי הפסק [ואי משום שהולך לישון באמצע היום, הרי באמת דעת הרא"ש ז"ל דהוי הפסק וחייב לחזור ולברך וכדלקמן]
ב] ולגבי נשים דכ' לעיל די"ל דאינן חייבות לחזור ולברך דכל כמה שאינן יודעות הדינים שלהם לכל פרטיהם איכא חיוב עליהם ללמוד כל היום, הנה לדעת הרא"ש ז"ל לא יועיל טעם זה דגם אם נימא דחייבות מ"מ אינם רגילות לחזור לתלמודם וא"כ הדר דינא דאם חוזרת לתלמודה חייבת לחזור ולברך.
וי"ל נפק"מ איפכא דהתוס' לקולא והרא"ש ז"ל לחומרא. דהנה הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ד' כ' וז"ל "וששאלת אם בכל פעם ופעם שיעסוק בתורה צריך לברך על ברכת התורה. תשובה מי שתורתו אומנותו ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אחר פרנסתו ובכל פעם דעתו על למודו ומיד חוזר ללמודו אחר שעשה צרכי פרנסתו ואין מתעסק בדברים בטלים אין צריך לברך, דאין כאן היסח הדעת, ואם לאו צריך לברך". ומדבריו ז"ל נראה להדיא דרק מי שרגילותו לשוב מיד ללימודו אבל מי שאין רגילותו לחזור מיד לתלמודו חייב לחזור ולברך.
ומעתה כ"ז לדעת הרא"ש ז"ל, אבל לדעת התוס' דבחיוב תליא מילתא א"כ גם אם אין רגילותו לחזור לתלמודו מיד בגמר עסקיו, מ"מ כיון שחייב ללמוד כל היום הוי כיושב כל היום בלי הפסק. ושו"ר דכן עולה מפורש מדברי תר"י ז"ל בברכות שם שכ' בשם הר"י ז"ל דלכאו' הי' נראה לחלק בין מי שלומד בקביעות כל היום או רובו, אבל מי שאינו קורא בקביעות אלא במקרה, חייב לחזור ולברך ברכה"ת. אלא שנהגו העולם שלא לברך כלל, דכיון דמצות הקריאה כל היום היא, אותה הברכה שבבוקר פוטרת כל מה שיקרא ביום יעו"ש ודו"ק.
ובזה יש לבאר היטב פלוגתת הט"ז והמ"א ז"ל. דהנה המ"א ז"ל בסי' מ"ז סק"ט דייק מלישנא דמרן המחבר ז"ל שכ' "אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו כיון שדעתו לחזור וללמוד לא הוי הפסק", וכ' עלה המ"א ז"ל "משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך, וכ"כ הרא"ש בתשובות". אבל הט"ז ז"ל שם סק"ח כ', "לכאורה משמע באין דעתו לחזור וכו' צריך לברך שנית דהוה כמו נמלך. אבל אין האמת כן, דכבר נתבאר לעיל הטעם שאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטרדה פוטרתו, וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב, ע"כ א"צ לחזור ולברך ולאו בדעתו תליא מילתא".
ולהנ"ל יפה הוא מבואר, דהט"ז ז"ל הרי העתיק טעמא דהתוס' דבחיוב תליא מילתא, ולפיכך גם אין רגילותו לחזור לתלמודו מיד בגמר עסקיו אינו חוזר ומברך, והמ"א ז"ל הכריע כטעמא דהרא"ש ז"ל דהרי העתיק דבריו ז"ל בתשובותיו.
והנה אי כנים אנו בעז"ה בזה יש לבאר באופן נפלא פלוגתת התוס' והרא"ש ז"ל לענין שינה.
דהנה התוס' בברכות הנ"ל כתבו וז"ל, "והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד שא"צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת, ולא נהירא". וכ"כ תר"י ז"ל בדעת הר"י ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ד' ס"א כ' וז"ל "ולענין ברכת התורה, אדם הרגיל לשכב על מטתו בכל יום ולישן, שינת קבע מיקרי, והוי הפסק וצריך לברך ברכת התורה בקומו. אבל הרגיל להתנמנם מיושב או על אצילי ידיו, שינת עראי הוא ולא הוי הפסק. וכן אם השכיב עצמו על המטה ולא היה יכול לישן, לא הוי הפסק דבעודו ניעור דעתו על למודו".
ולדברינו הנ"ל נמצא דהר"ת והר"י ז"ל לטעמי' אזיל והרא"ש ז"ל לטעמי' אזיל. דהנה לדעת הר"י ז"ל דבחיוב תליא מילתא, א"כ גם כשישן לא נפטר מחיובו ללמוד תורה כל היום ולפיכך אינו חייב לחזור ולברך, אלא בהכרח דחז"ל תיקנו לברך כל יום בבוקר ברכה"ת אע"ג דלא הפסיק. אבל לדעת הרא"ש ז"ל דברגילות תליא מילתא וכיון דרגיל לחזור וללמוד בגמר עסקיו אינו מסיח דעתו גם בשעת עסקיו, א"כ כ"ז בזמן שהוא ער דאינו מסיח דעתו אבל בשעת שינה שאינו בר מחשבה ודאי הוי היסח הדעת, ולפיכך ס"ל להרא"ש ז"ל דאפי' שינה ביום הוי הפסק. ומה"ט כ' הרא"ש ז"ל דדוקא שינת קבע, אבל מנמנם על אצילי ידיו דהוי נים ולא נים ובר מחשבה הוא לא הוי הפסק דגם בזה שייך לומר שאינו מסיח דעתו.
מיהו לכאו' יש לסתור דברינו מדברי הרא"ש ז"ל גופא, בפ"ג דברכות סי' כ"ח אהא דמותר לישן בתפילין שינת עראי. והק' שם דהרי מסיח דעתו מהתפילין גם בשינת עראי, ותי' בשם רבינו יונה ז"ל דהיסח הדעת היינו רק כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה אע"פ שמתעסק במלאכתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת. והשתא אם נבא לדמות ענין היסח הדעת בתפילין ובברכה"ת, הרי מוכח דאפי' שינת קבע לא הוי היסח הדעת, ואם נחלק דסברת הרא"ש ז"ל שייך רק בתפילין ולא בברכה"ת, א"כ הרי מוכח דאפי' בשינת עראי הוי היסח הדעת לענין ברכה"ת.
ולאו מילתא היא, דהיסח הדעת דהתם היינו היסח הדעת ממצות וקדושת התפילין, ולפיכך הי' מן הדין דאפי' שינת עראי סו"ס אינו מהרהר בקדושת התפילין. אבל לענין ברכה"ת הרי היסח הדעת היינו מחיובו ללמוד תורה ובעי' להחשיב השינה כהפסק, ובזה שפיר י"ל דבשינת עראי שהוא נים ולא נים ובר מחשבה היא עדיין קיים רצונו לחזור לתלמודו מיד בגמר השינה.
ונלע"ד בעז"ה המצאה נפלאה דשינה הוי הפסק ולא מטעם היסח הדעת.
דהנה כבר נודע בשערים דברי הפרי יצחק ז"ל בתשו' ח"א סי' ה' דהא דשינה לא הוי היסח הדעת בתפילין היינו משום דכשהוא ישן אינו מקיים מצות תפילין כלל. והיעב"ץ ז"ל בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ז כ' נמי, דהישן לאו בר מצוות הוא והוי כאחד שאין בו דעת, ועי' בדברי הגרשז"א ז"ל בהליכות שלמה סוכות פ"ט.
והשתא לפי"ז י"ל בע"ה סברא נכונה. דהנה הא דדנו הראשונים ז"ל בהפסק גבי ברכת התורה וכתבו דכיון שחייב ללמוד כל היום לא הוי הפסק, הנה סברא זו מהני לענין הפסיק לעסקיו וכדו' שגם בזמן שמתעסק חייב בת"ת. אבל כשישן, דבזמן שינה נפטר ממצות תלמוד תורה דהוי כשוטה, א"כ פשיטא דבדאיכא הפסק חייב לחזור ולברך, דזה גופא שנפטר מחיובו ללמוד תורה בזמן שישן הוי הפסק. וכדמצינו לענין ציצית ותפילין דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין גם אם לא הסיר התפילין והציצית בלילה חייב לחזור ולברך עליהם בבוקר. אמנם בישן בציצית בלילה למ"ד דכסות יום בלילה חייב, לא מצינו דחייב לחזור ולברך כשניעור, ותיקשי אמאי תיפו"ל דהשינה עצמה הוי הפסק, ובע"כ לומר דגם בזמן שישן נהי דליכא חיוב מצוות עליו מ"מ מקיים מצוה במה שהציצית עליו, וכ"ז ניחא בציצית אבל בלימוד התורה שבזמן שישן בטל מלימודו וליכא קיום מצוה ודאי צריך לחזור ולברך.
אמנם א"כ צ"ע, דהא הר"י ז"ל ס"ל להדיא דשינה בלילה לא הוי הפסק ואע"ג דס"ל דבחיוב תליא מילתא וכן צ"ע מהא דהרא"ש ז"ל כ' דשינה הוי הפסק רק משום דמסיח דעתו מללמוד, ולהנ"ל צ"ע תיפו"ל דהוי הפסק כיון שנפטר מחיובו, וא"כ מדבריהם ז"ל יהא מוכח דלא כסברת האחרונים ז"ל הנ"ל דבזמן שינה נפטר ממצוות, וצע"ג.
תמצית העולה מהדברים.
א] דעת הר"י ז"ל דהמברך ברכה"ת והפסיק לצורך עסקיו כשחוזר לתלמודו א"צ לחזור ולברך ברכה"ת, ולא דמיא לסוכה דהתם יש שעה קבועה לאכילה, אבל ללמוד תורה חייב כל היום ולא נחשב כהפסק.
ב] יש לחדש לפי"ז למאי דכ' השבלי הלקט ז"ל דבט' באב ליכא חיוב תלמוד תורה ומ"מ מברכין ברכה"ת דמותר ללמוד דברים המותרים בת"ב, א"כ אם בירך בבוקר של ת"ב והפסיק וחוזר ללמוד דברים המותרים חייב לחזור ולברך ברכה"ת, וזו לא שמענו.
ג] תו יש לחדש, דלמאי דקיי"ל דנשים חייבות בברכה"ת משום דחייבות ללמוד הדינים שלהם או משום דצריכות לומר פר' הקרבנות, אם בירכה והפסיקה וחוזרת ללמוד חייבת לחזור ולברך, דהרי אינה חייבת ללמוד כל היום. אלא אם נימא דעד שאינן יודעות הדינים שלהם לכל פרטיהם איכא חיוב על הנשים ללמוד כל היום.
ד] יש לחדש דלטעמא דכ' האגור ז"ל דחייבות בברכה"ת משום דתפילות כנגד קרבנות תיקנום ומדחייבות בתפילה חייבות לומר פר' הקרבנות, הנה לפי"ז למאי דקיי"ל דתפילה דרבנן א"כ נשים אינן חייבות בפר' בקרבנות אלא מדרבנן, ונפק"מ דאינן יכולות להוציא האיש ידי"ח דהוא חייב מה"ת
ה] וצ"ע דהפמ"ג ז"ל כ' דהאשה מוציאה את האיש ידי"ח, וצ"ל דהיינו משום ס"ס, ספק שמא האשה חייבת בברכה"ת מדאורייתא והיינו להטעם דחייבות משום דצריכות ללמוד הדינים שלהם, ואת"ל כטעמא דהאגור ז"ל וא"כ חייבות רק מדרבנן, מ"מ יתכן דגם האנשים אינם חייבים בברכה"ת אלא מדרבנן וכדעת הלבוש והעולת תמיד ז"ל.
ו] הרא"ש ז"ל כ' באופן אחר קצת דבברכה"ת לא הוי הפסק דהרגילות לחזור לתלמודו מיד אחר גמר עסקיו לא הוי היסח הדעת, ולדבריו ז"ל נראה דלאו בחיוב תליא מילתא אלא ברגילות.
ז] ולפי"ז במי שאינו רגיל לחזור לתלמודו ונמלך וחזר לתלמודו חייב לחזור ולברך וכ"ה מפורש בדבריו הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ד'. אבל לטעמא דהר"י ז"ל דבחיוב תליא מילתא, א"כ גם בכה"ג דאינו רגיל לחזור לתלמודו בגמר עסקיו אינו חוזר ומברך.
ח] ולפי"ז יש לבאר היטב פלוגתת הט"ז והמ"א ז"ל, במי שאינו רגיל לחזור לתלמודו בגמר עסקיו, דהמג"א ז"ל פסק כהרא"ש ז"ל בתשו' דחוזר ומברך, והט"ז ז"ל פסק דאינו חוזר, ולהנ"ל הוא כו"פ, דהט"ז ז"ל העתיק טעמא דהר"י ז"ל דבחיוב תליא מילתא, והמ"א ז"ל נקט כטעמא דהרא"ש ז"ל דברגילות תליא מילתא.
ט] ובזה יש לבאר בע"ה באופן נפלא פלוגתת הר"י והרא"ש ז"ל לענין שינה אי הוי הפסק לברכה"ת, דהר"י ז"ל פסק דאפי' שינה בלילה אינו הפסק והרא"ש ז"ל פסק דאפי' שינה ביום הוי הפסק, ולהנ"ל ניחא מאד, דאם בחיוב תליא מילתא, א"כ גם בשעת שינה לא נפטר מחיובו, אבל אי נימא דדעתו לחזור לתלמודו, א"כ בישן שאינו בר מחשבה שפיר הוי הפסק.
י] ומכאן צ"ע לסברת האחרונים ז"ל דישן פטור מכל המצוות, א"כ כל שינה ליהוי הפסק משום שנפטר מחיובו ללמוד תורה דהוי כשוטה שפטור מכל המצוות.
