בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בזה"ז שהכהנים טמאי מתים האם מותר לכהנים ליכנס לרה"ר שיש שם ספק טומאה.
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש שלא יכנס טמא למקדש, ואם נכנס לעזרה חייב כרת, ואם נכנס להר הבית לוקה, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין יסודי הנוגע לספק טומאה ברה"ר לגבי כניסה למקדש.
קיי"ל דספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא, ומי שנגע בספק טומאה ברה"ר כיון דפסקינן עליו שהוא טהור מותר לו ליכנס למקדש, והנה המנח"ח ז"ל במצוה רס"ג אות ל"ד עלה ונסתפק ספק גדול בגדר הך דינא, האם מותר לכהן לכתחילה לעבור ברה"ר שיש בה ספק טומאה, דגזה"כ שלאחר שעבר ברה"ר הוא טהור לגמרי. או דילמא דאע"ג שהוא טהור, מ"מ לענין הלאו של טומאת כהנים הרי הוא כשאר איסורין וספיקא דאורייתא לחומרא, וכן נסתפק לאידך גיסא בהא דקיי"ל דבספק טומאה ברה"י אפי' בדאיכא ספק ספיקא אסור עי' במשניות טהרות פ"ו מ"ד, האם נימא דכיון דפסקינן עליו שהוא טמא א"כ אסור לכהן ליכנס לשם או דילמא לענין האיסור הוי ככל האיסורים דבס"ס לקולא מותר, והבריע המנח"ח ז"ל דהכל תלוי בטומאה, ולפיכך בס"ט ברה"ר מותר לכהן ליכנס ובס"ט ברה"י אפי' בדאיכא ס"ס לקולא אסור לכהן ליכנס לשם יעו"ש והאריכו בזה האחרונים ז"ל.
ונלע"ד בעז"ה לפשוט ספיקו דהמנח"ח ז"ל מכמה מקומות.
א] נראה להוכיח דספק טומאה ברה"ר מתיר גם לכהנים ובהקדם ב' הקדמות.
א] בברכות י"ט ב' אמרי', "אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. מיתיבי קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו. אמאי, לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב בית הפרס שנדש טהור".
ב] התוס' בכתובות כ"ח ב' ד"ה בית כתבו וז"ל "ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים אף על גב דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אף על גב דמדאורייתא טהור". ועי' בדברי המשנה אחרונה ז"ל פי"ז דאהלות מ"א, אולם עי' הגהות הרש"ש ז"ל בכתובות שם.
והשתא אי נימא דס"ט ברה"ר אינו מתיר לכהנים, תיקשי לדעת התוס' דטעמא דבית הפרס הוי דרבנן היינו משום ס"ט ברה"ר, א"כ הא דאמרי' בברכות דהא דמותר ללכת עם האבל בשביל טמא, תיקשי טובא מה בכך הא אסור לכהן לעבור בבית הפרס, דלענין הל"ת הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. והתינח לדעת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, אבל להרשב"א ז"ל דמדאורייתא לחומרא מאי איכא למימר.
והראוני לדברי הגרי"ש אלישיב ז"ל בהערותיו לכתובות כ"ח ב' שכבר העיר בזה, וכ' ליישב לפי דברי הר"ש ז"ל בפי"ח דאהלות מ"ג דמצינו בית הפרס שהוא שדה שאבד בה קבר, ובזה טעם ההיתר מדאורייתא משום דהוי ספק טומאה ברה"ר. ואיכא עוד בית הפרס, שהוא שדה שנחרש בה קבר, דבזה מדאורייתא ליכא כלל חשש טומאה דתלינן שהכל נחרש, אלא דחז"ל חששו שמא נשתייר בה עצם כשעורה יעו"ש. וא"כ התוס' בכתובות קאי אשדה שאבד בה קבר, והגמ' בברכות מיירי בשדה שנחרש בה קבר ואין הטעם משום ס"ט אלא משום דתלינן שלא נשתייר בה עצם כשעורה, יעוש"ה.
והנה מלבד הדוחק בדברי התוס' דקאי התם להדיא על שדה שנחרש בה קבר וכדמוכח מתחילת דברי התוס' שדנו בהא דאמרי' התם דבית הפרס דרבנן וכתבו דמיירי בשדה שנחרש בה קבר ומותר אפי' במקום הקבר, ולא עוד אלא דממה שהעירו המשנה ראשונה ז"ל בפי"ז דאהלות מ"א והרש"ש ז"ל בכתובות שם, ממתני' דטהרות פ"ד מ"ה דמבואר התם דבספק בית הפרס ברה"י תולין, ומוכח דגם ברה"י שרינן בית הפרס, ולא אחד מהם תי' דמתני' דהתם מיירי להדיא בשדה שנחרש בה קבר, וכדכ' התוס' גופייהו בשבת ט"ו ב' ד"ה על, דבשדה שנחרש בה קבר אין ההיתר משום ספק טומאה, והתוס' מיירי בשדה שאבד בה קבר.
בר מן דין, הנה מצאתי מציאה נפלאה, בדברי רבינו פרץ ז"ל בהגהותיו לסמ"ק מצוה פ"ט אות כ"א, דכ' דהא דאמרי' בע"ז י"ג א' דכהן מיטמא לדבר מצוה בבית הפרס מיירי בשדה שאבד בה קבר יעו"ש. ובשו"ע יור"ד סי' שע"ב ס"א אהא דפסק שם מרן המחבר ז"ל דכהן מותר ליכנס לבית הפרס לישא אשה וללמוד תורה, איתא שם בסוגריים [י"א דהסמ"ע ז"ל כ' המוקף בסוגריים] פי' שדה שנאבד בה קבר ושנחרש בה קבר יעו"ש, הא קמן דגם בשדה שאבד בה קבר דטעם ההיתר משום ס"ט ברה"ר מותר לכהן ליכנס לתוכה, וא"כ הדרינן לדברינו דמוכח מזה דס"ט ברה"ר הוי היתר לכתחילה לכהנים [אולם הש"ך ז"ל שם בסק"א כ' דמיירי בשדה שנחרש בה קבר].
ב] האחרונים ז"ל כתבו להוכיח דס"ט ברה"ר אינו היתר לאיסור לכהן, מדברי הצל"ח ז"ל בברכות י"ט ב', אהא דבעי' התם להוכיח דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה, מהא דקאמר ר' אליעזר בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל. ודחינן, כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן. והק' הצל"ח ז"ל אמאי הוצרך רבא לרוב ארונות, הא גם במחצה על מחצה הוי איסור דרבנן דהא הוי ספק טומאה ברה"ר, ותי' דס"ט ברה"ר אינו מתיר איסור ל"ת לכהן, יעו"ש.
אמנם המעיין בדברי הצל"ח ז"ל שם יראה דלא די דהוכחה לא שמענו, אלא אדרבא איפכא שמענו. דהנה זה לשונו שם, "אך לפמ"ש התוס' בד"ה מדלגין היינו, שכיסוי זה עכ"פ גולל הוא, וא"כ לענין טומאה וטהרה אין כאן שום נפקותא, דבודאי נטמא זה הדולג, והספק הוא רק לענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו או לא, ואין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא ככל שאר ספיקות באיסורין שספק תורה לחומרא".
וכונתו ז"ל מבוארת, דכיון דלענין טומאה ליכא ספק, דבלא"ה נטמא הדולג משום גולל ואין כאן ספק אלא לענין האיסור לכהן ליטמאות, אזלי' לחומרא משום ספיקא דאורייתא. ומינה, דהיכא דהספק הוי ספק טומאה, כיון דאנו מכריעין דאין כאן טומאה דס"ט ברה"ר טהור, שרי נמי לכהן ליטמאות מכח ההכרעה דאין כאן טומאה.
וממוצא הדברים איכא למילף חידוש דין נפלא, ובהקדם ג' הקדמות.
א] נחלקו רבנן קמאי ז"ל, בזה"ז שבעוה"ר אין לנו אפר פרה אדומה, האם כהן חייב כשנטמא למת, דעת רוב הראשונים ז"ל דחייב וכדכ' המל"מ ז"ל בפ"ג מאבל ה"א, אולם הראב"ד ז"ל בפ"ה מנזירות הט"ו דבזה"ז דכולנו טמאי מתים אין חיוב טומאה על כהן שנטמא למת, והמנח"ח ז"ל במצוה רס"ג כ' דדעת ר"ת ז"ל בנזיר נ"ד ב' כהראב"ד ז"ל.
ב] הנה בדעת הראב"ד ז"ל נחלקו רבנן בתראי ז"ל. דעת המנח"ח ז"ל במצוה רס"ג דאיסור דרבנן מיהא איכא, ודעת המל"מ ז"ל בפ"ג מאבל ה"א והגרעק"א ז"ל בתשו' תנינא סי"ח דאפי' איסור דרבנן אין בו. אבל הצל"ח ז"ל גופי' בדגול מרבבה יור"ד סי' שע"ב ס"ב נקט, דאיכא איסור תורה אלא דמלקות ליכא יעו"ש.
ג] ונראה בע"ה להוסיף בה מילתא, דהנה לדעת רוב הראשונים ז"ל דבזה"ז נמי איכא חיוב מלקות בכהן שנטמא, היינו משום דס"ל דמוסיף ימי טומאה הוי כנטמא מחדש וכדמשמע לישנא דהרמב"ן ז"ל במכות כ"א א', ואע"ג דליכא אפר פרה, מ"מ מהרה יבנה המקדש ויוכל ליטהר ונמצא מרבה ימי טומאה, אבל לדעת הראב"ד ז"ל דבזה"ז דא"א ליטהר ליכא משמעות במה שמוסיף ימי טומאה וכדכ' הסמ"ג ז"ל עשה רל"א ד"ה מצאתי משמי' דהר"ת ז"ל, וא"כ הא דאסור מה"ת ליטמאות בזה"ז אין זה משום דנחשב כנטמא מחדש, אלא דס"ל דאע"ג דאינו מרבה ימי טומאה מ"מ גם בכה"ג איכא איסור תורה. וכ"כ החת"ס ז"ל ביור"ד סי' של"ח דדעת הראב"ד ז"ל דאפי' בנטמא באותו יום איכא איסור תורה ליטמאות שנית, והביא כן בשם הראב"ד ז"ל גופי' בתמים דעים [ועי' בדברי האבנ"ז ז"ל ביור"ד סי' תס"ו אות ט'].
והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה, דבזה"ז דבלא"ה כל הכהנים טמאי מתים, א"כ בספק טומאה ברה"ר אין הספק לענין טומאה אלא לענין איסור לכהן ליטמאות, וא"כ לדברי הצל"ח ז"ל הנ"ל נמצא דאסור לכהן לעבור בזה"ז בספק טומאה ברה"ר. דכיון דהספק הוי רק לענין האיסור והרי איכא איסור תורה בזה"ז לכהן ליטמאות, אית לן להחמיר משום ספיקא דאורייתא. מיהו כ"ז רק לדעת הראב"ד ז"ל, דלשי' הסוברים דאם נטמא הכהן בזה"ז חייב מלקות א"כ הוי נמי ספק טומאה, דהרי מרבה ימי טומאה ונחשב כנטמא מחדש.
נמצא לפי"ז דבר תמוה, דבזמן שהי' אפר פרה והי' אפשר ליטהר שרי לכהן לעבור בספק טומאה ברה"ר, דהרי הספק הוי נמי לענין טומאה, וגם היכא דכבר נטמא הכהן מקודם, מ"מ בטומאתו השתא מוסיף ימים על טומאתו ושפיר הוי ספק טומאה, ואם נטמא היום ואין מוסיף ימים על טומאתו הרי בכה"ג ליכא איסור לכהן ליטמאות, וכדכ' הרא"ש ז"ל בהל' טומאה סי' ו' בשם ר"ת ז"ל, [אולם דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מאבל הט"ו דגם באותו יום איכא איסור לכהן] אבל בזה"ז דליכא אפר פרה אסור לכהן ליטמאות בספק טומאה ברה"ר, ויציבא בארעא וכו'.
והי' מקום לחלק בסברא, דשאני נדון דהצל"ח ז"ל דאיכא ב' סיבות לטומאה אחת משום גולל ואחת משום המת, ובזה חדית לן הצל"ח ז"ל דכיון דאיכא הכא ודאי טומאה משום הגולל א"כ אין כאן ספק טומאה אלא ספק איסור, אבל בנד"ד דהספק עצמו הוי נמי ספק טומאה אלא דליכא נפק"מ בזה דבלא"ה הכהן טמא, א"כ א"א להכריע דאין כאן טומאה ואיסור לכהן איכא. אך אין הסברא מוכרחת, ויותר נראה דכונת הצל"ח ז"ל דכל שאין הנדון לפנינו משום טומאה אלא על האיסור אית לן להחמיר בספיקא דאורייתא, וצ"ת.
ומצאתי דהמהר"ם שיק ז"ל בספרו על תרי"ג מצוות מצוה שע"ו, תי' דס"ל להראב"ד ז"ל דבזה"ז דליכא אפר פרה אינו נחשב כמרבה יום טומאה דאינו יכול ליטהר ואע"ג דמהרה יבנה המקדש וא"כ שפיר הוי מוסיף על ימי הטומאה, מ"מ הוי התראת ספק, ובזה הצדיק דעת הדגו"מ ז"ל דגם להראב"ד ז"ל איכא איסור תורה אלא דאין לוקין יעוש"ה.
והשתא לפי"ז ליתא לדברינו, דא"כ עכ"פ לענין איסור שפיר נחשב גם בזה"ז כמוסיף ימי טומאה, וא"כ בכל ספק טומאה ברה"ר נחשב כספק טומאה ולא כספק איסור. מיהו כבר כ' לעיל מדברי החת"ס ז"ל דטעם האיסור משום דאע"ג דאינו מוסיף על טומאתו מ"מ אסור.
ג] בשבת ל"ג ב' כשיצא התנא האלוקי רשב"י מהמערה "אמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא וכו' אמר איכא מילתא דבעי לתקוני, אמרו לי' איכא דוכתא דאית בי' ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי" וכ' רש"י ז"ל בד"ה ואית וז"ל "שהיה אותו שוק שהספק בו מקום מעבר לרבים, והכהנים לא היו יכולים ליכנס שם מפני טומאה וצריך להקיף דרך אחר ארוך".
והנה בקובץ זרע ברך [עמ' ע'] הובא גליונות מהגאון מטשעבין ז"ל מש"כ בהיותו בגלות סיביר ושם הק' אם נימא דספק טומאה ברה"ר מתיר נמי לכהנים א"כ כיון דכ' רש"י ז"ל שהי' אותו ספק במקום מעבר לרבים תיקשי אמאי הוצרכו הכהנים להקיפו לישתרי משום ס"ט ברה"ר. ומזה הוכיח דס"ט ברה"ר אינו מתיר לכהנים, יעו"ש.
ונלע"ד בעז"ה לדחות הראי'. דהנה בע"ז ל"ז א' אמרי' "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן ועל משקה בית מטבחיא דכן ועל דיקרב למיתא מסאב וקרו ליה יוסף שריא" ולקמן בע"ב אמרי' "הכי אמר רב נחמן ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן והא הלכתא מסוטה גמרינן לה מה סוטה רשות היחיד אף טומאה רשות היחיד הא א"ר יוחנן הלכה ואין מורין כן ואתא איהו ואורי ליה אורויי, תניא נמי הכי ר' יהודה אומר קורות נעץ להם ואמר עד כאן רשות הרבים עד כאן רשות היחיד כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו", והיינו דס"ט ברה"ר אינו היתר לכתחילה.
והרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש בעדיות פ"ח מ"ד כ' וז"ל "ודבר במת לפי שהוא החמור שבטומאות, וכל שכן מה שלמטה ממנו שספקו ברשות הרבים טהור. וכך הוא כלל חוזר תמיד שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אלא שלכתחלה אומרים לאותו אדם שנסתפק לא יזיק אם תטבול כיון שהמים מצוים על דרך הזהירות".
וביד בפט"ו מאבות הטומאות ה"ט כ' הרמב"ם ז"ל "אע"פ שספק ר"ה טהור כשיבוא לישאל אומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אם טבל ה"ז משובח, ואם לא טבל ועשה טהרות הרי הן טהורות, שספק רשות הרבים טהור". והנה מש"כ אומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד צ"ע מאי קאתי לאורויי לן בזה, ובע"כ דכונתו ז"ל דלכתחילה מורין לו לטבול וכדאמרי' בע"ז הנ"ל דרבי ינאי הורה להם לטבול.
וכן מצינו להראב"ד ז"ל בהשגות פ"ו מברכות הט"ו לענין נטילת ידים שספק אם נעשה בהם מלאכה דהרמב"ם ז"ל התיר ליטול ידיו בהם וכ' הראב"ד ז"ל דאם יש לו מים לרחוץ אומרין לו קום רחוץ והוצא עצמך מן הספק, וכ' מרן הכ"מ ז"ל שם דמקורו מדברי הגמ' בע"ז הנ"ל לענין ספק טומאה ברה"ר, והרמב"ם ז"ל ס"ל דרק בס"ט ברה"ר אמרי' הכי דעיקרו בדאורייתא משא"כ נט"י דאין לו עיקר מה"ת, יעו"ש. ומוכח דס"ל דהרמב"ם ז"ל פסק להלכה דברי הגמ' בע"ז לענין ס"ט ברה"ר.
והשתא לפי"ז, שפיר יש לדחות הראי' מהא דהוי להו לכהנים צערא להקיף ואע"ג דהוי ס"ט ברה"ר, דלהנ"ל נמצא דאע"ג דס"ט ברה"ר הוי היתר נמי לכהנים, מ"מ אין לעשות מעשה לכתחילה, ואם היו עוברים דרך שם היו צריכים הכהנים לטבל בכל פעם וע"כ הקיפו המקום ולא עברו שם.
ועתה ניתנה ראש ונשובה לגוף דברי המנח"ח ז"ל דספק טומאה ברה"ר הוי היתר גם לענין האיסור לכהן ליטמאות, והנה לפי"ז יש להוציא בע"ה הלכה מחודשת.
יל"ע בשני שבילין ברה"ר שבאחד מהם איכא טומאה ודאית אלא דלא ידעי' באיזה מהם, האם מותר לכהן ליכנס לב' השבילים או לא. והנה לדברי המנח"ח ז"ל נראה דמותר לו, דבכל שביל שהולך ליכא אלא ספק טומאה, וס"ט ברה"ר מתיר גם לכהן ליכנס. ואע"ג דלאחר שהלך בשביל השני נפסק עליו שהוא טמא ואם יגע בטהרות נטמאו הטהרות, ואם נכנס למקדש חייב כרת וכדאמרי' בשבועות י"ט א', מ"מ לענין האיסור שפיר י"ל דבכל שביל יכול להקל מספק, ואין לאסור עליו לילך בשביל השני דממ"נ עבד איסור או בשביל הראשון או בשביל השני, הא ליתא, וכדהאריך החי' הרי"ם ז"ל בתשו' יור"ד ס"ט דליכא איסור מה"ת לעשות ב' פעולות אע"ג דע"י שיעשה שניהם ודאי עביד איסור, ועיי"ש דרמי אנפשי' מהא דאמרי' בשבועות י"ט א' "שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב" יעו"ש מה שתירץ. [אולם מדברי מהרי"ט ז"ל בשניות יור"ד ס"א יש להוכיח דאסור לעשות מה"ת תרתי דסתרי, דהא תי' דלהכי בעי' קרא להתיר ספק ממזר יעו"ש ודו"ק, והרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ].
אשכחנא לפי"ז היכי תימצי דהכהן נטמא בטומאת מת שנזיר מגלח ע"ז ומוזהר ע"ז ומ"מ מותר לו ליטמאות, והנה המנח"ח ז"ל גופי' בעי למימר דבספק ספיקא ברה"י אע"ג דמכריעין עליו שהוא טמא מ"מ מותר לכהן ליטמאות, ושוב דחה דכיון דהתורה הוציאה הלאו בלשון טומאה, א"כ העיקר תלוי בטומאה וכיון דמכריעין עליו שהוא טמא אסור לו נמי ליטמאות, והנה כ"ז שייך ברה"י, אבל בחידושא דידן דהתורה לא הכריעה על ב' שבילין שהוא טמא אלא אנן פסקינן שנטמא מכח ממ"נ, שפיר י"ל כדברינו דמ"מ מותר לו ליטמאות.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דס"ט ברה"ר טהור, ונסתפק המנח"ח ז"ל האם הוי היתר נמי לכהנים, או דילמא נהי דפסקינן עליו שהוא טהור מ"מ לענין האיסור הוי ככל הספיקות וספיקא דאורייתא לחומרא.
ב] יש להוכיח מהא דאמרי' בברכות דמותר לכהן ליכנס לבית הפרס, והתוס' בכתובות כ' דשריותא דבית הפרס היינו משום דהוי ס"ט ברה"ר, ומוכח דס"ט ברה"ר מותר גם לכהנים.
ג] ואין לדחות דהתוס' מיירי בשדה שאבד בה קבר והגמ' בברכות מיירי בשדה שנחרש בה קבר, דז"א דלהדיא התוס' מיירי התם בנחרש בה קבר, ותו, דרבינו פרץ ז"ל בהגהותיו לסמ"ק כ' דכהן שרי ללכת לבית הפרס והיינו שדה שאבד בה קבר.
ד] האחרונים ז"ל כ' להוכיח מדברי הצל"ח ז"ל בברכות דס"ט ברה"ר לא נאמר לענין איסורי כהונה, והמעיין בדבריו ז"ל יראה דאדרבא פשיט"ל דמותר נמי לכהנים, אלא חדית לן דאם ליכא נפק"מ לגבי טומאה אלא לגבי איסור אזלי' בתר האיסור ומחמרינן מספק.
ה] יש להוציא בעז"ה לפי"ז חידוש דין נפלא, דבזה"ז דהכהנים בלא"ה טמאי מתים וליכא נפק"מ אלא לגבי האיסור, יהי' הדין דספק טומאה ברה"ר אסור לכהנים. והיינו למאי דס"ל להצל"ח ז"ל דגם לדעת הראב"ד ז"ל איכא איסור לכהו ליטמאות בזה"ז.
ו] הגאון מטשעבין ז"ל הוכיח מהא דאמרי' בשבת ל"ג דהכהנים לא עברו בשוק שהי' שם ס"ט ברה"ר ומוכיח דאין זה היתר לכהנים, ויש לדחות למאי דאמרי' בע"ז דלכתחילה אין סומכין להתיר ס"ט ברה"ר, ויש להוכיח מג' מקומות דהרמב"ם ז"ל פסק כן להלכה.
ז] נראה לחדש, דלהך גיסא דס"ט ברה"ר הוי היתר נמי לכהנים, א"כ בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא יהי' הדין דמותר לכהן ללכת בשניהם ואע"ג דלאחר שהלך בהם פסקינן עליו שהוא טמא. דלענין האיסור לא איכפת לן במה דעביד תרתי דסתרי.
