"באמצע יום עבודה אני מקבלת שיחה ממזכירות בית הספר של הילד שלי שלומד בכיתה ג'.
על הקו היה הילד שלי שאמר לי בהתרגשות: "אמא, תגידי לאבא שהשבת אני הולך להביא תעודת הצטיינות".
הילד שלנו ניחן בלב הגדול בעולם אולם יש לו בעיות ומורכבויות בלימודים. הכול הולך לו בדם יזע ודמעות. תמיד קשה לו.
בכל שבוע ושבוע הוא אומר לי איך שהוא היה רוצה גם לשמח אותנו, ההורים שלו ולהביא לבית תעודת הצטיינות ובכל שבוע ושבוע הלב שלו נחמץ כשילד אחר מביא. ברור. כמעט לרוב הכיתה יש ציונים טובים יותר משלו...
להם זה הולך בקלות. שלנו צריך לשבת שעות על גבי שעות בשביל לגרד את השמונים. למזלו הוא ניחן בכוח רצון מברזל.
התרגשתי וצלצלתי לעבודה של בעלי שהוא גם התרגש.
ביום חמישי הכנו לו כבר קבלת פנים. עוגה. הכול בשביל להעצים אותו...
הוא הגיע הביתה ואז הוציא את התעודה. התבלבלנו לגמרי. לא היה שם את הלוגו של בית הספר. והיא הייתה מלאה בשגיאות כתיב. לא הבנו מה קורה.
ואז הוא אמר לנו בתמימות שחבר טוב שלו שיושב בשולחן לידו, הכין לו אותה במיוחד.
הוא סיפר שהחבר שלו, שרואה שבוע אחרי שבוע איך שהוא מתוסכל מזה שהוא לא מקבל את התעודה החליט שהוא רוצה לשמח אותו. איזה רגישות של ילד!
הסתכלתי על בעלי והחלטנו שאנחנו כמובן ממשיכים כרגיל:
אז שרנו וחתכנו את העוגה ואמרנו לו שהוא הילד הכי מדהים שיכול להיות לנו ושבשבילנו התעודה הזו שווה כמו מיליון דולר.
מה אני רוצה לומר לשאר ההורים?
אתם לא באמת צריכים את בית הספר בשביל להעצים את הילדים שלכם.
הילד מתוסכל שהוא לא מקבל תעודת הצטיינות וזה גורם לו לדימוי עצמי נמוך?
תכינו לו אחת משלכם.
