Incredible idea. We all have inborn fear/s. What are we going to do with it? Are we going to channel it where it naturally belongs - to Hashem, and that will neutralize all other fears. Or are we going to substitute that fear with artificial fears and succumb to the endless fears and worries that plague people in this world??
In this weeks parsha we read about the Jews going to war. They are told by the Kohen not to fear. That is [according to the Rambam] a מצוה דאורייתא. Chasidus teaches that wars also relate to our personal wars with ourselves. Is the Koehn within every Jew [ממלכת כהנים] going to tell him to place his trust in Hashem and then he will have no other fears? or is he going to fear this world??
כותב מרן הרב זצ"ל: "דיכאות הלב התדירית שהצדיקים מרגישים מפני פחד השם יתברך והדר גאונו [דיכאות הלב מעידה אכן על יראת ה' אבל היא יכולה להביא גם לדכדוך ודיכאון הלב], ומפני יראת חטא הגדולה שלהם [כשאדם שרוי בדכדוך הוא איננו יוצר, הוא מעוכב], אינה מעכבת על כל יצירה עליונה, כי אם היא מוסיפה פיכחות לרוח היוצר שבנשמתם הגדולה."
כלומר יראת ה' הגדולה של הצדיקים באמת מביאה לדכאות לב תמידית - האם אני ראוי, היכן אני נמצא עכשיו וכו'?, אך אין היא מעכבת את היצירה אלא מוסיפה פיכחות לרוח היוצר שבהם. ולהפך, "העיצבון והנדנוד הרוחני עד לכדי קדרות נפשית, שהמתאוננים על העולם ועל החיים קובלים עליו כל כך [וכולנו ברמה כזו או אחרת מתאוננים על העולם וקובלים על החיים], הוא בא רק מפני החפץ להינזר מעל הפחד האלהי ויראת החטא, שהיא טבועה בעומק הנשמה האנושית בעצם טבעה."
בעצם בטבע הנפש האנושית, של כל האנושות ובייחוד של ישראל, קיימת יראת חטא, פחד מאלוקים. והעיצבון והפחד והקבילות והקיטורים שלנו בא מהניסיון הלא מודע להינזר מיראת החטא. אני מעדיף את היראה 'הריאלית' ממה שיקרה מחר ואיך יהיו פני הדברים ומה יתחדש בחדשות וכיו"ב - על פני הכניסה ליראת חטא, ליראת אלוקים, והפחדים הללו והדאגות שכל מי שמבין מעט בתורת הנפש יודע שהם אלו ש'גומרים' ומשתקים אותנו - לא רק שבעולמנו המודרני הם לא נחלשו אלא פעמים רבות הם אף מתחזקים וקיימים יותר מתמיד, הנידנוד הרוחני, העיצבון, הפחד היומיומי שנובע מהרצון להינזר מהפחד האלוקי ומיראת החטא שהוא מה שטבוע בעצם בעומק הנשמה האנושית ועצם טיבה - "והיא אושרה האמיתי [היראה הזו היא האושר האמיתי בחיים. אם היינו איתו היינו מאושרים], המביא לידי אור מצוחצח מאד, שסופו להתהפך להארה מתוקה, עדינה, רווית עונג מלא הוד עליון של קודש קדשים. [ש"ק ב' שמ"ו]
אותה יראת אלוקים אמיתית וטבעית שכדי להינזר ממנה, כיון שאנחנו מפחדים ממנו, יש לנו איזו העדפה טבעית אבל מוטעית את ההתאוננות, את הפחדים האנושיים של מה יהיה מחר, ואיך תהיה המשכורת ומה ההוא חושב עלי וכיו"ב, כל מיני הבלים שגומרים לנו את החיים - ורק אם נצליח להתמלא בפחד מהאלוקים - נתמלא באושר אמיתי שיתהפך "להארה מתוקה, עדינה, רווית עונג מלא הוד העליון של קדש הקדשים".
