Sunday, May 6, 2018

Radio And TV On Shabbos

לרפואת ר' חיים דב בן ריסה שושנה
הודיה בת סיגל הדסה

There are some people who are really bored on Shabbos so they turn on the TV before Shabbos and leave it on the whole time. When I was a child, I was told that although not absolutely forbidden, it is not "in the spirit" of Shabbos. As we are going to see, that is a questionable assumption and it is likely even strictly forbidden. Another issue is when one watches, for example, a live game on Motzei Shabbos from a place where it is still Shabbos and the people filming the game are Jewish. 

In general it is good to know that in the future all we will have is the יום שכולו שבת and only if we appreciate and enjoy Shabbos now will we have the capacity to enjoy Shabbos  [see Pachad Yitzchak Maamarei Shabbos 4 and elsewhere]. If we can only enjoy ourselves if we have our phone and computer and television, when we arrive at the eternal world where none of these contraptions exist - it will be EXTREMELY boring. THAT is gehenom. Complete lack of anything. Just us and nothingness. Says the Maharal: 

ואין דבר מוכן לבעל המחלוקת אלא גיהנם, ולכך אמרו במדרש, מפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום השני, אמר ר' יוסי בר חלפתא מפני שבו נברא גיהנם. ר' חנינא אומר בשביל שנברא בו המחלוקת, הרי כי גיהנם ומחלוקת דבר אחד, ולכך המיוחד במחלוקת שהוא קרח, היה לו הגיהנם ביחוד בחייו... כי כמו שהשלום שלימות, כך המחלוקת הוא העדר, ואין דבר שהוא בהעדר רק הגיהנם שהוא ההעדר בעצמו, ולכך שמות גיהנם מורים על העדר... (נתיב השלום פרק א)

Here is an article about listening to the radio from which we can also extract the Halacha about watching TV. We added a few sources afterwards so that people can see things inside and from primary sources.    

Rav J.D. Bleich

Contemporary Halachic Problems [Vol. 4] 

Listening to a Radio on Shabbat

During the course of the Gulf war, Israelis were under constant threat of Scud attacks and in fear that the Iraqis might arm at least some missiles with chemical warheads. Despite anti-missile defenses, a total of thirty-nine Scud missiles bearing conventional warheads struck Israel during the war causing extensive property damage but, fortunately, relatively few casualties. The populace was admonished that each family should prepare one room in its dwelling as a shelter. The room was sealed in order to prevent gas from entering and stocked with food, water and other necessities so that the family could take refuge in the "sealed room" (ha-ḥeder he-atum) during the course of the alert. During the entire period of hostilities people remained glued to their radios, not simply to keep abreast of the progress of the war, but to learn of impending air raids and the need to take refuge in a "sealed room." Quite naturally, many were concerned with regard to whether or not they should allow their radios to remain on over Shabbat.

The issues are two-fold in nature. The first and most obvious question is of importance to Jews the world over, viz., whether merely listening to a radio, or watching television, without turning the radio or television on or off or regulating the volume, involves any infraction of Shabbat laws. The second question arises primarily in Israel by virtue of the fact that the announcers, technicians and other personnel involved in broadcasting operations are themselves Jews. Shulḥan Arukh, Oraḥ Hayyim 318:1, records a provision of Jewish law forbidding a Jew to derive benefit during the entire Sabbath day from any prohibited labor performed by a fellow Jew. Broadcasting on Shabbat, as distinct from merely listening to the broadcast, is fraught with violations of Shabbat laws. Hence there arises the question of whether listening to a radio program that is the product of such violations constitutes a forbidden form of benefit.

The paradigm of a forbidden benefit, as presented both in the Gemara and by Shulḥan Arukh, is partaking of food that has been cooked on Shabbat. In that case the benefit is both tangible and sensual. The issue with regard to listening to the radio or watching television, as formulated by Rabbi Metzger, is that the Gemara, Arakhin 6a, declares that benefit derived from Temple property through "voice, sight and smell" does not entail the penalty prescribed for such an infraction. However, the Gemara, Pesaḥim 26a, declares that, although no punishment is incurred, the act is nevertheless forbidden. [See Teshuvot Kol Eliyahu, II, Oraḥ Ḥayyim, no. 23, who asserts that, according to Rambam, the prohibition is limited to benefit derived from consecrated property. Cf., however, the differing opinions regarding Rambam’s position cited by R. Ovadiah Yosef, Yabi‘a Omer, III, Oraḥ Ḥayyim, no. 20, sec. 11 and VI, no. 34, sec. 3.]

There are, however, two other fundamental issues. First, the "benefit" derived from the "voice" of the radio or the "sight" of the television is not necessarily acoustic, visual or esthetic in nature. In the case of news programs, the "voice" or "sight" provides no pleasure or benefit; rather, it is the knowledge or information, itself innocuous in nature, that is of benefit. There is a long-standing dispute with regard to whether the prohibition against deriving benefit from a human corpse extends to deriving medical or scientific information by merely observing a post-mortem dissection of a cadaver. In that case as well, the benefit is intellectual rather than sensual.

A second question that merits further analysis is whether the parameters of the prohibition against deriving benefit from Sabbath transgressions are the same as those pertaining to deriving benefit from items or materials designated as objects of issurei hana'ah in biblical law. In the latter instances, the objects in question acquire a certain ontological status with attendant prohibitions flowing therefrom. Insofar as Sabbath restrictions are concerned, the source of the prohibition is rabbinic and is perhaps personal in nature. Hence the categories of proscribed benefit are not necessarily coextensive. Conceivably, the definition of "benefit" insofar as Shabbat prohibitions are concerned may be broader or narrower than the definition of "benefit" for other purposes of Jewish law. Nevertheless, R. Zevi Pesach Frank, Teshuvot Har Ẓevi, Oraḥ Hayyim, I, no. 183, explicitly maintains that these prohibitions are essentially identical. [See also the discussion of R. Abraham Dov Ber Reiner, Teshuvot Bat Ayin, Oraḥ Ḥayyim, no. 64].

This is apparently also the position of a number of authorities including Mateh Mosheh, no. 361; R. Aryeh Zevi Fromer, Teshuvot Erez Ẓevi, no. 64; R. Abraham Dov Ber Reiner, Teshuvot Bat Ayin, Oraḥ Hayyim, no. 8; R. Mordecai Winkler, Teshuvot Levushei Mordekhai, III, Oraḥ Hayyim, no. 29 and IV, no. 34; R. Yitzchak Ya'akov Weisz, Teshuvot Minḥat Yizḥak, I, no. 107; and R. Ovadiah Yosef, Or Torah, Sivan 5729, Halikhot, Nisan 5731, and Yabi'a Omer, I, Oraḥ Hayyim, no. 20, sec. 11, and VI, Oraḥ Hayyim, no. 35; as well as the earlier-cited Teshuvot Har Ẓevi prohibit listening to the radio on Shabbat and the like as being comparable to partaking of food cooked on Shabbat. That position is based, in part, upon a statement of Pri Megadim, Oraḥ Hayyim, Mishbezot Zahav 276:5, in which that authority explicitly equates kindling a lamp to cooking food. R. Chaim Biberfeld, Menuḥah Nekhonah, p. 62, also reports that Hazon Ish, who adamantly opposed use of electricity on Shabbat because of Sabbath desecration in generating plants in Israel, forbade listening to the radio for that reason as well as because of Sabbath violations involved in broadcasting on Shabbat. Rabbi Biberfeld's report of Hazon Ish's ruling is cited and endorsed by R. Benjamin Silber, Brit Olam (Bnei Brak, 5724), in the section entitled "Ha-Mekhabeh ve-ha-Ma'avir," no. 6.

Rabbi Frank does, however, advance a tentative distinction between making use of the illumination of a lamp kindled on the Sabbath and listening to a broadcast. The Mishnah, Beizah 39a, distinguishes between a glowing coal and a flame which is detached from its source of fuel and declares that no punishment is associated with deriving benefit from an "unattached" ephemeral flame. Har Ẓevi suggests that the sound emitted by a radio is similarly "unattached" and hence listening to the radio may not be forbidden. Nevertheless, Har Ẓevi concludes that the matter requires further study. [It should be noted that Har Ẓevi would readily concede that listening to a musical instrument would be forbidden if the musical rendition were to involve a forbidden form of labor on the grounds that the sound of the music is regarded as “attached” to the instrument. This is evident in the coupling of “voice” and “sight” in the dictum concerning benefit derived from consecrated property through “voice, sight and smell.” See R. Joseph Cohen’s annotations appended to Teshuvot Har Ẓevi, Harerei be-Sadeh, loc. cit. Har Ẓevi apparently entertains the notion that transmission of a human voice via the radio does not render it as being “attached” to the radio. However, if it is recognized that the sound emitted by the radio is not that of the human voice but an electronic simulation of the human voice, the halakhic status of that sound should logically be identical to that produced by a musical instrument. Cf., R. Zevi Pesach Frank, Mikra’ei Kodesh, Hanukkah-Purim, no. 11. In that work Rabbi Frank expresses doubt with regard to whether or not a voice amplified by a microphone or broadcast over the radio is to be regarded as a human voice for purposes of Jewish law. Strangely, Rabbi Frank seems to be of the opinion that, both in the case of a radio and in the case of a microphone, there is an admixture of a human and an artificial voice. This apparently contradicts the thrust of his comments in Teshuvot Har Ẓevi since, if the radio is regarded as producing any independent sound, that sound should be regarded as “attached” to the radio. Rabbi Frank may have assumed that, if there is an admixture of a natural human voice as well, the “benefit” derived is the result of two separate causes and since one of the causes involves no infraction the benefit is permitted on the basis of the principle of zeh ve-zeh gorem.]

Listening to a radio, even if it is turned on before Shabbat or caused to play by means of an automatic timer, may involve a transgression other than that associated with derivation of benefit from proscribed forms of labor. Shulḥan Arukh, Oraḥ Hayyim 338:1, records the rabbinic decree forbidding the playing of any musical instrument on Shabbat. The underlying reason for this prohibition is the fear that the instrument may become defective with the result that the player, unmindful of the fact that correction of the defect on the Sabbath is improper, may be led to make the necessary repairs. In a gloss to that ruling, Rema makes it clear that the prohibition is not limited to playing a musical instrument but includes the use of any device designed to generate sound, e.g., a door-knocker. Arukh ha-Shulḥan, Oraḥ Hayyim 338:5, observes that, since the prohibition concerning playing an instrument is based upon a concern lest repairs be made on the Shabbat because music performed by a defective instrument is not esthetically pleasing, the prohibition applies with equal force to a person who performs an act before the onset of Shabbat which causes music to play on Shabbat. A similar view is expressed by R. Ben-Zion Uziel, Mishpetei Uzi’el, Oraḥ Ḥayyim, II, no. 52. Mishpetei Uzi’el further opines that there is an additional prohibition of shema yateh, i.e., a prohibition similar to reading by candelight or by the light of a lamp burning liquid fuel. That action is forbidden “lest he incline the lamp” and thereby increase the rate of combustion. That prohibition clearly devolves upon one who reads by the light of the lamp on Shabbat, not upon the person who kindles the lamp in advance. Mishpetei Uzi’el maintains that listening to the radio is forbidden for a similar reason. This line of reasoning finds no parallel in any other source. The rabbinic prohibition to which he refers is limited in scope and does not extend to encompass the possibility of extinguishing the fire. Merely moving or inclining a radio at an angle does not necessarily involve a biblical transgression. Cf., R. Shlomoh Zalman Auerbach, Koveẓ Ma’amarim be-Inyanei Ḥashmal be-Shabbat (Jerusalem, 5738), p. 45. R. Eliezer Waldenberg, Ẓiz Eli'ezer, VI, no. 16, chap. 3, cogently points out that Arukh ha-Shulḥan's conclusion also applies to setting a timer before Shabbat so that the instrument will play on Shabbat. According to Arukh ha-Shulḥan, since a radio is clearly an apparatus designed to produce sound, turning on a radio before Shabbat in order to listen to a broadcast on Shabbat is forbidden.

Rabbi Waldenberg, Ẓiz Eli'ezer, III, no. 16, chap. 12, sec. 4, [See also Ẓiẓ Eli‘ezer, IX, no. 21; cf.. Yabi‘a Omer, I, Oraḥ Ḥayyim, no. 20, sec. 14, and III, Oraḥ Ḥayyim, no. 29] argues that, according to Arukh ha-Shulḥan, the prohibition against "causing a sound to be heard" applies not only to the person who plays a musical instrument but to the person who listens to a broadcast or to an amplified voice as well. If setting an instrument in advance so that it will play of its own accord on Shabbat is forbidden because of the fear that the instrument may be repaired or adjusted on the Sabbath it is only logical that the prohibition should devolve upon anyone listening to the instrument since not only the person who originally set the instrument, but any listener, is likely to undertake such repair. [See also R. Chizkiyahu Shabbetai Yashe, Teshuvot Divrei Ḥizkiyahu (Jerusalem, 5702), II, Oraḥ Ḥayyim, no. 4, p. 88]. It is, however, apparent that not all authorities accept Arukh ha-Shulḥan's line of reasoning. R. Shalom Mordecai Schwadron, Teshuvot Maharsham, III, Hashmatot to vol. I, no. 44, and R. Abraham Steinberg, Teshuvot Maḥazeh Avraham, I, no. 42, s.v. ve-hineh, apparently regard the rabbinic edict as limited to acts actually performed on Shabbat. [See also R. Joshua Hirschhorn, Ha-Pardes, Adar 5713.]

There are also other authorities who clearly maintain that the edict forbidding the creation of sound does not apply to the approximation of the human voice by means of electric current. R. Judah Leib Zirelson, Teshuvot Azei ha-Levanon, no. 10, in a responsum dealing with the permissibility of the use of the telephone on the Sabbath, lists a number of reasons prohibiting the use of this device. Enumerated among these are "giving birth" to an electric circuit, sparking and causing a bell to ring on the other end of the line. Since consideration is given only to the sound produced by the bell, while the question of production of the voice itself is ignored, it may be assumed that this authority did not view the voice produced by electric current as being included in the prohibition against "causing a sound to be heard." Similarly, R. Shlomoh Zalman Auerbach, Sinai, II Adar 5723, maintains that the prohibition against creating a "voice" or sound is limited to sounds produced by direct human action and does not include sounds indirectly produced by the human voice. [Rabbi Auerbach’s article, “Mikrofon, Telefon ve-Ramkol,” is reprinted in his Koveẓ Ma’amarim be-Inyanei Ḥashmal be-Shabbat (Jerusalem, 5738), pp. 35–58. A similar position is adopted by Teshuvot Maharshag, II, no. 118, and Ẓlaḥ he-Ẓadash, Kuntres Aḥaron, no. 1. See also Teshuvot Sha‘arei De‘ah, no. 194 cited in Kaf ha-Ḥayyim, Oraḥ Ḥayyim 338:27; R. Ya‘akov Mosheh Toledano, Teshuvot Yam ha-Gadol, no. 26; R. Simchah Levy, Ha-Pardes, Iyar 5712; R. Menachem Poliakov, Ha-Darom, Nisan 5718; and R. Shlomoh Goren, Maḥanayim, 26 Iyar 5718].

There is yet another reason cited by numerous authorities in forbidding the use of a radio on Shabbat and Yom Tov. Rema, Oraḥ Hayyim 252:5, states that it is forbidden to place wheat in a water mill prior to the Sabbath in order that the wheat may be ground during the Sabbath. This is forbidden even though it is publicly known that the grain was placed therein prior to the Sabbath and that the grinding of the wheat takes place automatically. This activity is rabbinically forbidden despite the absence of human labor because avsha milta ("the thing grows loud"). The accompanying noise draws attention to the activity taking place, thereby degrading the Sabbath since passersby may believe that the sounds emanating from the mill signal the performance of acts forbidden on Shabbat. The prohibition of avsha milta is limited to activities accompanied by sound but encompasses all activities forbidden on Shabbat when accompanied by a significant level of sound even if the sound is not the result of any act performed on Shabbat itself. Rabbi Auerbach forbids a radio to be turned on before Shabbat or to be regulated by means of a time clock for the same reason even if it is well-known that all acts of labor were performed before Shabbat. Thus, Rabbi Auerbach rules that such devices may not be permitted to operate on Shabbat even if it be publicized that the radio or microphone is operated automatically. [See also R. Yitzchak Ya‘akov Weisz, Teshuvot Minḥat Yiẓḥak, I, no. 107 and II, no. 38. Other writers who cite this reason in ruling against the use of microphones include Yabi‘a Omer, I, no. 20, sec. 12; Ẓiẓ Eli‘ezer, III, no. 16, chap. 12, sec. 7, and IV, no. 26; R. Yisachar Dov Bergman, Ha-Pardes, Kislev 5712; and R. Moshe Stern, Be’er Mosheh, VI, Kuntres Elektrik, no. 16]. The consideration of avsha milta applies to all amplification systems, even to those which cannot possibly be adjusted or repaired on the Sabbath. [Rabbi Auerbach advances other considerations as well. R. Ezekiel Landau, Noda bi-Yehudah, II, Oraḥ Ḥayyim, no. 30, writes that a parasol opened before the Sabbath may not be used on the Sabbath because the beholder has no way of knowing that the parasol has not been opened on the Sabbath. Rabbi Auerbach argues that the same line of reasoning may be applied to the use of amplification systems since most individuals are not scholars and will not understand the technical differences between a microphone and other electrical appliances and hence may easily be led to biblical transgressions.]

Rabbi Eliezer Waldenberg is the author of a detailed analysis of the halakhic issues associated with radio transmission as well as with listening to the radio on Shabbat. That study, published in Ẓiz Eli'ezer, III, no. 16, was undertaken in 1948 during the War of Independence. During that period the populace felt a similar need to keep abreast of information regarding the progress of hostilities. Rabbi Waldenberg rules that, under those circumstances, radios may be allowed to play over the course of Shabbat. However, in chap. 12, sec. 8, he advises that when such activity is permitted a label bearing the words "Shabbat Kodesh" be pasted over the knobs of the radio in order that the listener not tune the radio or adjust the volume unmindfully.  [See also R. Nachum Rabinovitch, Ha-Darom, no. 15 (Nisan 5722). He further advises that a sign be affixed to the outside of the dwelling announcing that the radio has been left on from before Shabbat or that it is being operated by means of an automatic timer and that, if possible, individuals not listen to the radio singly but in groups of two or more in order that they may caution one another regarding unwitting Shabbat violations. Those recommendations, while reflecting wise counsel, do not appear to constitute normative provisions of Halakhah. [For additional sources and references to material dealing with other ramifications of the issues involved see Ha-Ḥashmal be-Halakhah, a bibliographical compilation published by the Institute for Science and Halacha (Jerusalem, 5791), II, 268–281].

The foregoing considerations obviously do not apply in situations involving a threat to human life. During the Gulf war the threat was real and constant. Under such circumstances, listening to the radio constituted a necessary means of preserving life requiring only that Sabbath restrictions be suspended only to the extent necessary to cope with the danger. To their credit, the broadcasting authorities exhibited sensitivity to the scruples of observant citizens by limiting the extent of necessary infractions. During the Gulf war both Kol Yisra'el and the Israeli Armed Forces radio station arranged for a "silent band" (gal shotek) that broadcast only security bulletins on Shabbat but was otherwise silent. The broadcast of such bulletins under those circumstances was, of course, entirely permissible. Listeners had only to tune their radio to that frequency on Friday and allow the knob to remain on an "on" position. The armed forces station went a step further and arranged for its transmitter to remain open over the entire period of the Sabbath, thereby even further diminishing Shabbat infractions in broadcasting security bulletins. Accordingly, tuning the radio to that station was regarded as preferable to listening to Kol Yisra'el whose broadcasts entailed more serious Shabbat violations.

שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קפג
שמיעת רדיו שהודלק ע"י ישראל בשבת.
ע"ד השאלה אם מותר לשמוע בשבת קודש רדיו שהודלק ע"י ישראל מומר, ואם יש איסור הנאה ממעשה שבת בקול ומראה דקיי"ל שאין בהם מעילה לפי שאין בהם ממש אבל איסורא איכא, ואם גם במעשה שבת יש עכ"פ איסור בקול ומראה או שגם איסור אין בזה דהנאה ממעשה שבת שאני וכו'.

הנה איסור הנאה ממלאכה הנעשית בשבת הוא בין שהמלאכה נעשית ע"י ישראל ובין שהיא נעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל, אולם לא הרי גדר איסור הנאה ממלאכה שנעשית ע"י ישראל כגדר האיסור של מלאכה שנעשית ע"י גוי, שאיסור הנאה ממלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל באיסור, כגון המבשל בשבת, גדר האיסור הוא איסור חפצא, שעל המאכל חל שם איסור אכילה והנאה, (שלמ"ד מעשה שבת הוא אסור מן התורה, הלימוד הוא מהכתוב ושמרתם את השבת כי קודש היא מה קדש אסור באכילה אף מע"ש אסור באכילה, וחל על התבשיל איסור חפצא של איסור אכילה כקדש, וגם למ"ד מעשה שבת אסור מדרבנן גדר איסור חפצא הוא שהטילו חכמים על המאכל שבשלו בשבת ונעשה בו איסור שיהא אסור באכילה כקדש), אבל במלאכה שנעשית ע"י גוי בשבת בשביל ישראל (שלא נעשה בו איסור) שאסור לישראל ליהנות ממנה, אין האיסור על המאכל בגדר איסור חפצא של איסורי הנאה אלא איסור הוא על הישראל ליהנות ממלאכה זו משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבילו.

וז"ל התוס' שבת (דף קכב ע"א): ואף על גב דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל משום דלא נעשה בה איסור, התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד, דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה, אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו, וכ"כ הר"ן שם: דהחמירו יותר במלאכת נכרי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות, אבל במלאכת נכרי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת האחרת, והיינו טעמא נמי דבמלאכת נכרי הנעשית בשביל ישראל אפילו לערב אסור בכדי שיעשו ואילו במבשל בשבת למאן דשרי התבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר וא"צ להמתין בכדי שיעשו. (ויעויין תוס' ביצה דף כד ע"ב ד"ה ולערב).

ומזה יש ללמוד דבישראל מומר לחלל שבתות שעשה מלאכה בשביל ישראל יש בזה תרתי לריעותא, איסור משום מעשה שבת, (שהמלאכה נעשית באיסור) וגם אסור לישראל ליהנות ממנה, משום הגזירה דאי שרית לי' אתי למימר לי' לעשות בשבילו דישראל מומר בודאי ישמע לו, ומומר החשוד על השבתות ואינו מתעכב משום חומר איסור סקילה קיימת בו הגזירה שמא ירגילנו לשבת האחרת, וכן מבואר דעת הפמ"ג שמומר העושה מלאכה בשביל ישראל יש בזה תרתי לריעותא, שכתב בסימן רעו במשבצות זהב סק"ה וז"ל: ומינה נמי אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל אסור ודאי שמא יאמר לו אף דלפני עור ד"ת הוא לחד פי' אמירה לעכו"ם ג"כ ד"ת וחי' דקיל בעיניהם, ועוד דהוי כמבשל בשבת עכ"ל. ומה"ט מסתפק שם הפמ"ג שבמומר יהא אסור בכדי שיעשו, והיינו משום דבמומר ישנה הגזירה שמא יאמר לו דיציית לו, ולא גרע מנכרי שעשה בשביל ישראל שאסור בכדי שיעשו.

ועכשיו נחזור לענין הנאה ממעשה שבת בקול ומראה, דלכאורה נראה דאף אם נאמר דלענין מלאכה הנעשית ע"י ישראל בשבת - שגדר האיסור שם הוא איסור חפצא - יש מקום ספק בהנאת קול ומראה משום הקולא שיש בקול ומראה של איסורי הנאה לפי שאין בהם ממש, מ"מ לענין נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל שהאיסור שם אינו בגדר איסור חפצא של איסורי הנאה, אלא שעל הישראל יש איסור שלא ליהנות ממלאכה זו גזירה משום דאי שרית לי אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו, מעיקרא אין שם קולא בקול ומראה, שלגבי הגזירה שמא יאמר לו אין נפ"מ בין הנאה שיש בה ממש להנאה שאין בה ממש דסוף כל סוף הרי הישראל נהנה מהמלאכה וקיימת הגזירה שמא יאמר לו לעשות בשבילו.

ויש לזה ראיה מפורשת שהרי משנה ערוכה היא (שבת קכב) דנכרי שהדליק נר בשבת לצורך ישראל אסור לישראל להשתמש לאורו. ובירושלמי (סוכה פ"ה הובא בתוס' שבת כ"א, פסחים כ"ד, וסוכה נ"ג) איתא להדיא דלהשתמש לאור הנר, נכלל בכלל קול מראה וריח, שדייקו שם מהא דבוררת אשה לאור בית השואבה דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה. הנה כי כן מפורש שהגזירה שמא יאמר לו לעשות בשבילו - בנכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל - קיימת גם לענין מראה וממילא שה"ה כן לענין קול דקול ומראה ביחד נשנו בבי מדרשא, ולפי שבארנו שבמומר שעושה מלאכה בשביל ישראל ישנה הגזירה שמא יאמר לו לעשות בשבת אין ספק שגם לענין קול ומראה ישנה גזירה זו ואסור לישראל ליהנות מקול רדיו שהדליק מומר בשבת.

אולם כ"ז שהישראל מומר הדליק בשביל השומע אבל אם השומע הוא עומד בחוץ ושומע קול מתוך הבית, באופן שהמומר לא ראה אותו ולא הדליק רק בשביל עצמו הרי משום גזירה שמא יאמר לעשות בשבילו בשבת אין כאן שהרי בכה"ג גם בגוי שהדליק בשביל עצמו אין לאסור משום גזירה שמא יאמר לו וכו', וא"כ שוב חזר הדיון אם יש איסור בהנאת קול ומראה במעשה שבת, אבל המעיין בפמ"ג הנזכר יראה שגם איסור הנאה ממעשה שבת קיים בהשתמשות לאור הנר שהרי כתב שם דמומר שהדליק נר בשביל ישראל דאסור משום שמא יאמר לו וגם דהוה כמבשל בשבת ואם בהנאה של מראה אסור במעשה שבת לכאורה שה"ה בהנאת קול ממעשה שבת.

אמנם יש לדון ולומר דשאני נהנה מהדלקת הנר שהנהנה הוא נהנה מהשלהבת המקושר בנר, משא"כ בנ"ד אפשר דשמיעת הקול של האיש המדבר אינו אלא כשלהבת שאינה מקושרת עם הגחלת דמבואר בביצה דף ל"ט לענין ע"ז ומודר הנאה שמותר לכתחילה אבל צ"ע בדבר, וקשה להתיר. [ובפרט בנדון זה שהוא עומד בחוץ לעיני כל ישראל ונהנה מחלול השבת בשעת חילולו גרע טפי, שהוא מחזק בזה ידי מחלל שבת במעל, ונראה כאילו הוא נהנה בביטול המצות ובועט בהם].

שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן לד
(ג) וראיתי להגאון מהר"ם ישראל בעל משאת משה בתשובה, והיא לו נדפסה בשו"ת קול אליהו ח"ב (חאו"ח סי' כ"ג), שעמד על מ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' שופר ה"ג): שופר של עולה לא יתקע בו, ואם תקע יצא, שאין בקול דין מעילה, וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, דאמאי בשופר של עולה לא יתקע לכתחלה, ובשופר של איסור הנאה מותר לתקוע בו לכתחלה. ותירץ, דבשופר של עולה אף על פי שאין מעילה בקול, מ"מ מעלה עשו בקדשים, ומדבריהם איסורא מיהא איכא, לפיכך לא יתקע בו לכתחלה, משא"כ במודר הנאה משופר שתוקע בו אף לכתחלה, משום דבשאר מילי דלאו קדשים לא גזרו בהו רבנן כלל. ואם תאמר מנלן האי מילתא דדוקא בקדשים החמירו רבנן לאיסורא ולא בשאר מילי דעלמא, אימא דהא דאמרינן קול מראה וריח אין בהן משום מעילה הא איסורא מיהא איכא, היינו בין בקדשים בין בשאר מילי. נראה לי ראיה מדקי"ל גבי המודר הנאה מחבירו שאינו יכול לרפאת בהמתו, ומ"מ רשאי לומר לו מה לעשות לבהמתו ותתרפא, ואם איתא דאף בקול בעלמא איכא איסורא, היכא מצי לומר לו כן, אלא ודאי שהדבר פשוט דדוקא בקדשים גזרו ולא במידי אחריתי. ע"כ. ונראה שנתכוון בראיתו למאי דאמרינן בנדרים (מא:), אבל לא רפואת ממון, רפואת בהמתו, אמר רב, אבל אומר לו סם פלוני יפה לה, סם פלוני רע לה. (וכן פסקו הטוש"ע יו"ד סי' רכא ס"ד). אולם לפע"ד נראה שאין מכאן ראיה כלל, שאין הקול בזה אלא גרמא בעלמא, שאין הנאה מן הקול עצמו, אלא מהתוצאה ממנו שהיא רפואת הבהמה, ומש"ה משרא שרי. וכמ"ש כיוצא בזה הריטב"א בחידושיו לסוכה (לא:) דלא חשיב נהנה מאיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של האיסור, אבל כל שאין ההנאה מגוף האיסור, אף על פי שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר לא הויא הנאה, וכמ"ש בר"ה (כח) הנודר הנאה מן המעין טובל בו בימות הגשמים, שאינו נהנה מגוף המים, ואף על פי שטבילה זו גורמת לו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים, לית לן בה. וכן הא דאמר רבא בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה, דמצות לא ליהנות ניתנו, ואף על גב דמרווחה טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה מגוף האיסור. עכ"ל. וכ"כ המאירי (יבמות קג: עמוד שעח), דהא דחלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה, דמצות לא ליהנות ניתנו, שאין לה הנאת הגוף, מגוף המנעל, ומה שהיא ניתרת בכך מאליו הוא בא, והו"ל כמודר הנאה מן המעיין שמותר לטבול בו בימות הגשמים, הואיל ואין לו הנאת הגוף מן המעיין, אף על פי שניתר בכך לאכילת תרומה וקדשים. ע"ש. (וע"ע בחי' הרשב"א יבמות קג: ובחידושי החתם סופר חולין פט ודו"ק). אבל כשנהנה מן הקול עצמו י"ל שבכל איסורי הנאה אסרו חכמים כמו בקדשים. דהא קול מראה וריח בחדא מחתא מחתינהו, וכשם שהריח אסור בכל איסורי הנאה, כגון ערלה וכלאי הכרם, וכמבואר בתשו' הרשב"א שהובאה בב"י יו"ד (ס"ס קח). וכ"כ בחי' הריטב"א (ע"ז יב:) וע' בפרי חדש ובפרי תאר יו"ד (ס"ס קח). ובשו"ת זרע יעקב (סי' ז). ובשו"ת עמודי אש (סי' יג אות יב). ע"ש. ה"נ הקול של איסור הנאה, כגון המודר הנאה מחבירו ויש לו קול ערב אסור לו ליהנות משמיעת קול זמר שלו. ואף על פי שיש מקום לחלק בין ריח לקול, לפמ"ש הרב בעל שלחן ארבע (סוף שער א'), שלא תיקנו ברכה למי ששומע קול ערב וכנור ועוגב אף שהנפש שמחה בו ונהנית ממנו, מפני שהקול אין בו ממש, ואף על פי שתיקנו ברכה על הריח הגם שאין בו ממש, י"ל שריח הפרי והבושם מעצמותו ומגופו הוא בא, אבל קול האדם או הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשבת בו. וכ"כ בס' מטה משה (סי' שנא) בד"ה ויש לך לדעת. וע"ע במג"א (סי' רטז סק"א). ובס' מור וקציעה שם. ע"ש. [ומיהו הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' רצז) לא ס"ל הכי. כיעו"ש. וע"ע בשו"ת מעשה איש (חאו"ח סי' ה אותיות ג - ד). ובשו"ת ים הגדול להגרי"מ טולידאנו (סי' יא). ע"ש]. מ"מ לקושטא דמילתא נראה שהמודר הנאה מחבירו אסור ליהנות מקולו הערב. וכן מוכח מהא דתנן בנדרים (לה:), ומלמדו מדרש הלכות ואגדות, ופי' הר"ן, משום דמצות לא ליהנות ניתנו. אלמא דאי לאו האי טעמא היה אסור ללמוד ממנו, אף על פי שאינו אלא קול דברים, אלמא דבקול נמי איסורא מיהא איכא בכל איסורי הנאה, וכאן הוא נהנה ושמח מקול תורה ששומע, שפקודי ה' ישרים משמחי לב, ורק משום דמצות לא ליהנות ניתנו מותר ללמוד ממנו. ואין להקשות ממ"ש הר"ן עצמו בנדרים (טו:) דהיכא דאיכא הנאה עם המצוה לא אמרינן מצות לא ליהנות ניתנו. וא"כ למה הותר ללמוד ממנו מדרש הלכות ואגדות, והלא פקודי ה' ישרים משמחי לב, ואיכא הנאה בהדי המצוה. שי"ל שהואיל ואין בהנאה זו ממש להנאת גופו, שפיר אמרינן בכה"ג מצות לא ליהנות ניתנו, ולא דמי להנאת גופו דלא אמרי' בה מלל"נ. וע' בברכות (כא) דבעי למילף ברכת התורה לאחריה מברכת המזון ופריך מה למזון שכן נהנה. ע"ש. ומכאן תשובה מוצאת על מ"ש הט"ז ביו"ד (סימן רכא ס"ק מג), דמ"ש השלחן ערוך (שם סעיף יא), והוא מהגמ"י, שהאוסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו, אף על גב דקי"ל בש"ע (שם סי"ג) המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, י"ל דשאני הכא שהתורה בודאי משמחת הלב, וכמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב, ומה"ט אסור לעסוק בתורה בט' באב ובימי אבלו, וא"כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן בהו מצות לא ליהנות ניתנו, כיון שנמשך הנאה ממנה לאדם. ואין להק' דא"כ למה מותר ללמדו תורה (כמ"ש שם סעיף ב), הרי יש לו שמחה מזה, שי"ל דהתם החיוב עליו ללמוד עמו משום מה אני בחנם וכו', ולכן לא איכפת לן בהנאה, משא"כ להשאילו ספריו שאין עליו חיוב בזה וכמ"ש בהגמ"י. ע"כ. ולפע"ד אכתי לא איפרק מחולשא, דמשום מה אני בחנם וכו', לא היה כדאי להתיר במודר הנאה, מכיון שיש בלימוד שמחה, ולא אמרינן מצות לא ליהנות ניתנו כשיש הנאה לאדם, והרי הר"ן כל טעמו בזה משום דמצות לא ליהנות ניתנו, והוא עצמו סובר דלא אמרי' הכי כשיש הנאה לאדם. ובע"כ שהלימוד לא נחשב הנאה לענין זה, כיון שאינו הנאת גופו, וכההיא דברכות (כא) מה למזון שכן נהנה. וכנ"ל. ולעיקר הקושיא כבר תירץ הט"ז שם סק"מ לנכון דשאני ספרים שמתקלקלים משא"כ שופר. ע"ש. ושו"ר בשו"ת פני אריה (סי' מז), שדחה תירוץ הט"ז בזה, והוכיח במישור מההיא דברכות (כא) מה למזון שכן נהנה. והסביר דאף שיש שמחת הלב בלימוד תורה, מ"מ שייך בזה הטעם דמצות לא ליהנות ניתנו, ששמחת הנפש לחוד, ושמחת הנאת הגוף לחוד. עש"ב. וע"ע בקצות החושן (סי' עב ס"ק לד) שכתב ג"כ לגבי לימוד בספר, מצות לא ליהנות ניתנו, ומה שאמרו ביו"ד (סי' רכא סי"א) שהאוסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו, התם ה"ט כמ"ש הב"י והש"ך שם משום שהספרים מתקלקלים וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת אמרי יושר ח"א (ס"ס קיז). ובשו"ת בנין דוד (סי' עא). ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' רי דף רמח סע"א, וסי' ריג דף רנא סע"א). ובשו"ת דמשק אליעזר (סי' קלא). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חחו"מ ס"ס ז). ואכמ"ל. ועמ"ש בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' ס) בההיא דברכות (כא) מה למזון שכן נהנה, ובד' הט"ז הנ"ל. ע"ש. והגאון מהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סי' עא) נשאל, מי שאסר ספרו על חבירו, אם רשאי ללמוד בו ע"י הרהור, והביא מ"ש מרן הש"ע (סי' רכא סעיף יא) הנ"ל, ובב"י הביא מקור דין זה מהגמ"י, וסיים בהגמ"י, ולא אמרינן שלא יאסור עליו משום מצות קריאה, וכתב, שכוונתו לומר דאע"ג דקי"ל מצות לא ליהנות ניתנו אפ"ה אסור, והסביר הלבוש, דה"ט משום שיש לו הנאה מן הראיה בספר, חוץ מן הקריאה. ולפ"ז נראה שאף הרהור אסור. אבל עדיין קשה, שהרי הראיה עצמה מצוה היא, שאינו יכול לקרות בספר מבלי שיראה בו ומלל"נ וכו', ולכן נראה שאין כוונת הגמ"י כן, דבלא"ה הרי נדרים חלים על דבר מצוה, שנדרים איסור חפצא ולא איסור גברא, והכי קי"ל באו"ח (סי' תקפו ס"ה) שהאומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו תקיעה של מצוה. אלא הכי ק"ל להגמ"י, לפמ"ש הר"ן בכתובות (נט:) שאין הלוה יכול לאסור נכסיו על המלוה כיון דמשתעבדי ליה, והובא בב"י יו"ד (ס"ס רכא). ה"נ משתעבדי ספריו להשאילן לאחר שיקרא בהן ברשותו. ותי' דלא אמרינן שלא יאסור עליו משום מצות קריאה, וה"ט כיון דקפיד איניש שלא יקרעו ספריו ויטשטשו. ולפ"ז כיון דקי"ל (בברכות כ:) הרהור לאו כדיבור דמי, פשיטא דהרהור מותר. ומכ"ש שדעת האוסר קריאה בספרו משום שע"י כך נקרע ומטשטש, אבל כשאינו נוגע בו אלא רואה ומהרהר מותר. ועוד דאפשר לקרות בו משום דמצות לא ליהנות ניתנו, וההיא דהגמ"י מיירי באופן שאוחזו בידיו וקורא בו, דסתם ללמוד בו הוא כן, אבל אם היה בידו וחבירו רואה וקורא בו מה איכפת לו, ובנדרים הולכים אחר דעת הנודר, כמ"ש ביו"ד (סי' ריח). ועכ"פ למדנו שע"י הרהור לית דינא ולית דיינא דמותר. עכת"ד. ומוכח מדברי הלבוש והמהר"ש גרמיזאן שדין קול מראה וריח דאיסורא מיהא איכא, שייך בכל איסורי הנאה, שהרי הלבוש אסר משום הראייה, ולא דחהו המהר"ש גרמיזאן אלא משום שהראייה עצמה מצוה, ומצות לא ליהנות ניתנו. ובאמת שבשו"ת הלק"ט ח"א (סי' ו) נשאל ג"כ בזה, והעלה שהאוסר ספרו על חבירו אסור ללמוד בו גם בהרהור, דאף דקול מראה וריח אין בהן משום מעילה, איסורא מיהא איכא, וכמ"ש בפסחים (כו) שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. ע"ש. וע"ע בשו"ת שאלת יעבץ ח"א (סי' סא). ע"ש. ולמדנו דלכ"ע מיהת קול מראה וריח אסורים מדרבנן בכל איסורי הנאה, ולא רק בקדשים, ודלא כהרב משאת משה הנ"ל. וע"ע בס' האשכול ח"ג (עמוד קכט). ע"ש. (ובעיקר דברי הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"ג) שאין בקול דין מעילה, והרי בגמ' ר"ה כח איתא, מ"ט עולה בת מעילה היא וכיון דתקע נפקא לחולין, וכבר עמד ע"ז הלח"מ שם, וכתב הרמב"ם סמך עמ"ש בפסחים (כו) דקול מראה וריח אין בהן משום מעילה, ומה שסיים הרמב"ם: וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לא ליהנות ניתנו, כוונת קושייתו שיהא אסור מדרבנן, דאיסורא מיהא איכא, וכמ"ש הרמב"ם (בספ"ה מה' מעילה). ע"ש. ומהר"ם בן חביב ביום תרועה (ר"ה כח) בד"ה הדר אמר רבא, עמד ג"כ ע"ד הרמב"ם, ובסתירת הסוגיות דפסחים (כו) ודר"ה (כח), וכ' שי"ל דההיא דפסחים דקול אין בו משום מעילה, היינו בשומע קול של כלי שיר שבבית המקדש, אבל אם לקח כלי שיר שבמקדש וניגן בו מעל כיון דקעביד מעשה, ומש"ה בשופר של עולה מעל וכו'. ע"ש. וזכה לכוין להרדב"ז בתשובה ח"א (סי' רצז), דדוקא כששומע קול כלי שיר שבמקדש, או שמריח ריח קטורת אחר שעלה תמרתו, או שהיה נר של הקדש דולק והלך לאורו, אין בזה משום מעילה, אבל אם לקח כלי שיר של הקדש וניגן בו, או הקטיר הקטורת והריח בה, או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בזה שנהנה מגוף ההקדש, יש בו דין מעילה. ע"ש. וכיו"ב כתב המשנה למלך (פ"ח מה' כלי המקדש ה"ו). ובשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (ס"ס רי"ב). ע"ש. אולם מדברי הרמב"ם הל' שופר הנ"ל שכ' שאין בקול דין מעילה, מוכח דס"ל שלא כחילוק הרדב"ז ודעימיה. וכן מצאתי בשער המלך (פ"ה מהל' יום טוב הט"ו) שהעיר כן. וע"ש. וע"ע בס' יד מלאכי כללי הדינים (סי' תקמד). ובשו"ת שאל האיש (חאו"ח סי' טז). ע"ש. ובשו"ת הגאון רעק"א (סי' קכט) בד"ה גם ברמב"ם הל' שופר, הסביר דמ"ש הרמב"ם: ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, כולל ב' הנאות הנאת הגוף והנאת מצוה, שגם הנאת המצוה נכללת בלשון נהנה משמיעת הקול, וכוונתו לומר דא"כ נימא אי עביד לא מהני, ע"ז תירץ דמלל"נ וליכא הנאת מצוה וכו'. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת קול בן לוי (דף כ ע"ד). ע"ש. וע' בשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' לח) ובשו"ת שנות חיים (סי' קצא). ובספר אות היא לעולם (מע' קול אות פב). ובפתח הדביר ח"ב (סי' רטז סק"ג) ואכמ"ל).

תשובות והנהגות כרך ב סימן קצח

שאלה: אשה שבנה בחזית (במהומות כאן בגבול דרום - אפריקא) ורוצה להעמיד רדיו מע"ש לכל השבת כדי שלא תדאג
אשה אחת שבנה חייל מודאגת, ולבה נמג ונמס מפחד לבנה, ושומעת תמיד החדשות כדי להירגע, ושאלה אם מותר לה להעמיד מע"ש הרדיו ולא תגע בו בשבת, ותוכל לשמוע החדשות ויונח לה.
והנה אי אפשר לדון באשה זאת לבד, רק כיון שבכלל מצוי ברדיו שמגבירים ומכבים ראוי לגזור עלה בשבת, כשם שבכירה גזרו שמא יחתה, רק האשה רצונה להניח סביב הכפתור נייר שרשום בו תזכורת "שבת היום" שאם תרצה לנגוע שמה תזכור מיד, וכה"ג אולי לא גזרו, וכעין זה שמעתי בשם הגאון וצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל לגבי לאמף שאם נמצא במקום שמגדילים, פתק שרשום בו "שבת היום" לא גזרינן, דלא אתי להטות, (ונדפס בספר חתנו בשמו) וכן מצדד בזה הבה"ל (סי' רע"ה) ע"ש, והוא הדין כאן אפשר שאם במקום שמגדילים יש תזכורת מספיק, אבל בשם רבינו החזו"א זצ"ל מוסרים שדעתו דגם בנר שבת לא מועיל תזכורת משום לא פלוג.
ומיהו בכירה גופא שגזרו שמא יחתה נראה דלכ"ע לא מועיל תזכורת, שרק בשמא יטה שחז"ל גופא הקילו טובא כגון כשיש אחר עמו דאין לחשוש, או באדם חשוב שאין דרכו להטות מותר, או אם קורא בפרק במה מדליקין מפורש במחבר (רע"ה סעיף ז') שאין לחשוש, הוא הדין אם רשום שמה ש"שבת ואין להטות" שפיר לא גזרינן, אבל בשמא יחתה לא הקילו אלא בגרוף וקטום, ואין לנו להוסיף גם כה"ג. אבל מ"מ היינו דוקא בכירה שגזרו, והקילו רק בגרוף וקטום, אין לנו להמציא מעצמינו קולות ולא פלוג, משא"כ ברדיו שהאיסור לא מפורש, רק נראה לן לגזור, נראה יותר להקל כשנזכרים משבת באופן דליכא למיגזר, ורק בלא יחתה גופא, נראה להחמיר שכיון שגזרו בגרוף וקטום ולא הוסיפו שאם יש הודעה במקום פתיחת התנור וכדומה מועיל, וע"כ לא מועיל.
ומיהו רדיו אוושא טובא וכעין ריחיים שאפילו מע"ש אסור שמשמיע קול וכמבואר בשבת (יח) ובש"ע רנ"ב (סעיף ה') ברמ"א שיש לאסור בריחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והיינו משום דאוושא מילתא ואיכא זילותא וכ"ש שלהפעיל הרדיו מע"ש שעי"ז נהנין ושומעין ממלאכות הנעשים בשבת גם עבור שומעי הרדיו, דאיכא זילותא, וכן הזילותא אינו תלוי בהרבה שומעין שאפילו ריחים בביתו והוא יחידי אסור דלא חילקו, שפעולת ריחים חשיבא דבר דאוושא מילתא אף שנראה לכל שנעשה מאליו, וכל שכן בזה דאיכא למיגזר. וע"כ גזרו בכל מקום, וגם כאן ראוי לגזור, וראיתי בקיצורים מביאים מאחרונים שכבר דנו בשאלה זאת, ולמעשה נראה להחמיר ובפרט שזהו גם כן עובדא דחול. וכבר הבאנו בתשובה (לעיל סי' קפ"ח) כמה וכמה טעמים לאיסור שחלילה להקל בזה בשום אופן עיין שם.
ומיהו התרתי באופן שהיה לה משרתת גויה בחדרה בחצר (וכנהוג כאן) עם רדיו ובשל הגויה מותר, כשהגויה גם כן שומעת שנעשה גם בשבילה, ונח דעתה בכך, ולדבריה בכך משיגה עונג שבת, אבל אמרתי לה שיותר טוב לשכוח בשבת מכל דבר כי קדוש היום לאדונינו, וכדאי זכות שמירת שבת כראוי לו בלי לדאוג ולשמוע החדשות שתינצל מכל בשורות רעות, אמן!

שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן לד
עש"ק חקת ו' תמוז תש"כ.
לכבוד ידידנו הרה"ג בנש"ק רבי שלמה ניימן שליט"א, הרב של משמר הגבול.
אודות שאלתו: חייל דתי שנמצא עם כמה חיילים בחדר אחד, ואחד מהם הדליק רדיו או טרנזיסטור בשבת לשמוע חדשות או מנגינות, האם חייב החייל הדתי לעזוב את החדר כדי שלא יהנה ממלאכת שבת.
תשובה. במסכת כתובות (דף לד א) וחולין (דף טו א) איתא, המבשל בשבת במזיד אסור התבשיל בשבת בין לו בין לאחרים. וכן פסקו הרמב"ם (בפרק ו מהל' שבת הלכה כג), והטור וש"ע (סי' שיח סעיף א). ולפי זה יוצא איפוא שאסור להטות אזן קשבת לרדיו המופעל בשבת וליהנות ממלאכת שבת. ואף על פי שאמרו חז"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה, מ"מ איסורא מדרבנן מיהא איכא. כדאיתא בפסחים (כו א), וכן אמרו בברכות (נג א), ת"ר היה מהלך בשוק של ע"ז, וראה שהיו מקטירים קטורת לע"ז, ונתכוון להריח, הרי זה חוטא. וע"ע בתוס' ובחידושי הריטב"א ע"ז (יב ב). ואף על פי שיש לחלק בין ריח לקול, שהרי מברכים על הנאת הריח (ברכות מג ב), ואין מברכים על הנאת קול ערב, כמ"ש רבינו בחיי בספר שלחן ארבע (סוף שער א), שלא תיקנו חז"ל ברכה על שמיעת קול כנור ועוגב, או קולו הערב של אדם, אף על פי שהוא ערב מאד והנפש שמחה בו ונהנית ממנו, מפני שהקול אין בו ממש וכו'. ע"ש. וכ"כ הרב מטה משה הובא במג"א (סי' רטז סק"א). וע' בשו"ת תפארת צבי (חאו"ח סי' ו אות ד), ובספר יוסף את אחיו (דף יט ע"א). מ"מ קול האסור יש בשמיעתו איסור מדרבנן, וכמ"ש רבינו ירוחם הובא בבית יוסף יו"ד (סי' קמב) וז"ל: אסור לשמוע קול כלי שיר של ע"ז, או להסתכל בנוי של ע"ז, כיון שנהנה בראייתו, וכמו שאמרו בפסחים (כו א) שאע"פ שקול מראה וריח אין בהם משום מעילה, איסורא מיהא איכא. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע יו"ד (שם). וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (הל' שופר פ"א הל' ג): ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת קול השופר, מצות לא ליהנות ניתנו. ע"ש. ומכאן תשובה למה שפסק בשו"ת קול אליהו ח"ב (חאו"ח סי' כג), שלא אמרו שיש איסור מדרבנן בקול, אלא בקדשים בלבד, ולא בשאר איסורים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' רי). ע"ש. אולם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע להיפך שבכל אופן יש לאסור מדרבנן. וע' בתוס' (סוכה נג א) בד"ה אשה היתה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה, וז"ל: בירושלמי פריך, והאיכא מעילה, דשמן ופתילות של הקדש היו, ומשני, דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה. וקשה דהא בפסחים (כו א) אמרינן עלה, מעילה הוא דליכא, הא איסורא מיהא איכא. וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר שהיתה יכולה לברור מרוב אורה. עכ"ל. וכן איתא בפירוש רבינו חננאל שם. תניא, יכולה אשה לברור חטים לאור המערכה, דאמרינן קול מראה וריח אין בהם משום מעילה. ומ"ש הרב יד המלך (על הרמב"ם פ"ט מהל' ברכות ה"ט) דמ"ש בפסחים (כו א) דהא דבקול מראה וריח, איסורא מיהא איכא, היינו מן התורה. ע"ש. ליתא, כי רש"י (פסחים כו א) פירש, אין בהם משום מעילה, דאורייתא. ע"כ. משמע שאין האיסור אלא מדרבנן. וכ"כ להדיא המשנה למלך (פ"ח מהל' כלי המקדש ה"ו). וכ"כ הפני יהושע (שבת כא א). ע"ש. וכן כתב בשו"ת בת עין (חאו"ח סי' ח), שישראל שעבר וערך גרמופון בשבת, לשמוע קול שיר, אסור לישראל ליהנות ממנו, כדין המבשל בשבת שאסור בשבת בין לו בין לאחרים. ולכן מחלל שבת שהדליק רדיו בשבת לעצמו, אסור לישראל אחר להתקרב אל הרדיו כדי להאזין למנגינת הרדיו בשבת. ע"ש. וכן פסק הגאון רבי מרדכי וינקלר בשו"ת לבושי מרדכי מהדורא בתרא (סי' לד), שאסור לשמוע מנגינות מרדיו המופעל בשבת. וכן העלה הגאון מופת הדור מהרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קפג). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"י אשכנזי (חאו"ח סי' יב), ובשו"ת מחנה חיים ח"ג מיו"ד (סי' סז), ובשו"ת שאל האיש (סי' טו), ובשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' רטז). וכן כתבו עוד אחרונים. ובאמת שאפילו הודלק הרדיו ע"י שעון שבת, הואיל ובאולפן של הרדיו, עושים כל מיני מלאכות של איסור בשבת לצורך המאזינים, אסור ליהנות מהן, בשמיעתו מן הרדיו בשבת.
ומכל מקום נראה שאין כל חובה לעזוב את המקום לצאת החוצה כדי שלא יהנה מהרדיו, שכבר נפסקה הלכה בפסחים (כה ב), שהנאה הבאה לאדם שלא לרצונו, ואינו מתכוין לכתחלה ליהנות, מותר. וכן פסק הרמב"ם (פרק יד מהל' מאכלות אסורות הלכה יב) וז"ל: "והנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורים, אם נתכוון ליהנות אסור, ואם לא נתכוון מותר". וכ"כ רבינו ישעיה אחרון ז"ל, שהשומע מנגינות שמנגנים לפני עבודה זרה, אם אינו מתכוין ליהנות מותר, ואם מתכוין ליהנות אסור, אף על פי שאין בקול ממש. וכ"כ בעל המאורות (פסחים כה ב) וז"ל: הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אסור. והני מילי דאפשר וקא מכוין, אבל אם אפשר ולא מכוין שרי. ע"כ. וכן מוכח בברכות (נג א) הנ"ל. וז"ל התוס' יומא (לט ב) ד"ה כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטורת. תימה דהא אמרינן בפסחים (כו א) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, הא איסורא מיהא איכא, וי"ל שאינו אסור אלא שלא יתקרבו לעזרה כדי להריח יותר. ע"כ. וע"ע להרב באר שבע כריתות (ו א) בד"ה קול ומראה וריח. ע"ש. וכיוצא בזה כתב הטור (ס"ס רעו): איתא בירושלמי (ס"פ כל כתבי), שאם הגוי הדליק מעצמו נר בבית ישראל, אין מטריחין אותו לצאת משם. ומרן הבית יוסף שם הוסיף, שהכל בו כתב בשם רבינו פרץ, שאפילו אם הגוי הדליק הנר מדעתו "בשביל ישראל", אין מטריחין אותו לצאת מביתו. וכן פסק הרמ"א בהגה (שם ס"א). וכתב המגן אברהם שם, שאין הישראל צריך להפוך פניו מן הנר, אלא אם כן הוא עושה ממדת חסידות. ע"כ. וע' בספר מנורה הטהורה שם. וכל שכן בנ"ד שהחייל שעבר והדליק הרדיו לא נתכוון אלא להנאת עצמו, שבודאי שהחייל הדתי הנמצא באותו חדר, אינו צריך לצאת משם. אולם טוב שיעסיק עצמו בקריאה בד"ת, באופן שלא יהנה בשבת מן הקול של הנגינה, ואינו צריך לצאת בשבת מן החדר ההוא. והנלע"ד כתבתי.
בכבוד רב עובדיה יוסף

שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן נ
לשמוע ראדיא ממקום שכבר קבלו שבת
ב' תצוה התשנ"א בנ"י יצו"א
בחודש שמרבין בשמחה, שמו של עמלק ימחה, ויתרומם קרן ישראל, בישועת ה' מעל, ובתוכם מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג וו"ח כו' כש"ת מוה"ר אברהם אבא פרוינדליך שליט"א אבן יקרה בכולל לייקוואד
אחדכ"ת בידידות.
בדבר שאלתו בענין שמיעת ראדיא עש"ק או עיו"ט אחה"צ מהשידור מארץ ישראל אשר שם כבר שבת או יום טוב והמשדר הוא באיסור שוי"ט אי יש בזה איסור לשמוע פה והביא בזה מחלוקת רבותינו הצדיקים האחרונים ז"ל ולהבחל"ח דעת הגרצ"פ בשו"ת הר צבי א"ח סי' קפ"ג דקול ומראה נמי יש בו איסור אי משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם שיש על כל מלאכה שנעשית בשביל ישראל שאין בזה חילוק בין הנאה שיש בה ממש להנאה שאין בה ממש והביא ראי' מעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל אסור לישראל להשתמש לאורו ובירושלמי סוכה (פ"ה הובא בתוס' שבת כ"א ופסחים כ"ד וסוכה נ"ג) איתא להדיא דלהשתמש לאור הנר נכלל בכלל קול ומראה וריח והגם שיש לחלק בין נעשה בשבילו או לא כדידן מ"מ הביא מפמ"ג דגם איסור הנאה ממעשה קיים בהשתמשות לאור הנר שכתב שם דמומר שהדליק נר בשביל ישראל דאסור משום שמא יאמר לו וגם משום דהוה כמבשל בשבת ואם בהנאה של מראה אסור משום מעשה שבת לכאורה ה"ה בהנאת קול ממעשה שבת אלא ששוב הקשה דילמא שאני קול המקושר לשמן ולהאיסור כמבואר ביצה ל"ט לענין ע"ז ומודר הנאה שמותר לכתחילה ומ"מ סיים שקשה להתיר ובפרט שעומד בחוץ לעיני כל ישראל ומחזיק ידי מחלל שבת במעל ונראה כאילו נהנה מביטול המצות ובועט בהם ח"ו. גם ידי"נ הגרש"ז מן האוסרים הובא בספר ש"ש כהלכתו סי' ל"א אות ע"ב בציונים דהרי הוא נהנה ממעשה שבת, וגם ידי"נ הגרב"ז בספרו אז נדברו חי"א סי' ט"ו וחי"ז סי' ל"ז מן האוסרים אלא שמצא בספ' ברכת השבת לידי"נ הגר"א פישר שליט"א סי' שי"ח שדייק בשם הגרמ"פ זצ"ל בספרו א"ח ח"א סי' קכ"ג דליכא מעשה שבת ברדיו וא"כ לדבריו בכלל ליכא שאלה ורוצה לדעת חוו"ד.
ובאמת לא ידעתי למה לי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים ומה אדע מה שלא ידעו ובפרט בהלכות שבת החמורים שכתבו שאין מדמין בהם מילתא למילתא ואם לא מצאנו מפורש קשה לפסוק בזה מ"מ אפלפל קצת לא להלכה ולא למעשה, וראשונה מה שהביא מספר ברכת שבת עיינתי בפנים שם סי' שי"ח מג"א סק"ב (דף קס"ג מדפי הספר) וכתב שם בשמיעת רדיו שהדליק בשביל ישראל אם ישראל עשה כן אולי מותר לישראל לשמוע כי יתכן דשמיעת קול לא נקרא נהנה ממעשה שבת דומיא דקול אין בו משום מעילה ואם הדליק עכו"ם אסור גזירה שמא יאמר לו ודייק קצת מדברי האגרות משה הנ"ל.
ולפענ"ד נראה דבעצם היסוד דשומע קול רדיו נקרא מעשה שבת לכאורה צ"ע דשאני מעשה רדיו ממעשה שבת בכל מקום, ואפרש שיחתי, ומתחלה אקדים הקדמה דלפי הבנת האחרונים דכל שעושה מלאכה והקול הוא בכלל מלאכת איסור א"כ לאו דוקא ישראל המדבר אלא ה"ה עכו"ם המדבר בראדיא אם כוונתו בשביל ישראל נמי אסור וכמו דקיי"ל במרחץ שהוחם בשבת במקום שרוב עכו"ם מותר לישראל לרחוץ במוצש"ק אבל אם נתכוין גם בשביל ישראל אסור וכ"ש במקום שרוב ישראל הולכין שכוונתו מתחילה בשביל ישראל וא"כ הכ"נ בשידור אם עושה זה גם בשביל ישראל יש בזה ג"כ איסור לשמוע וכ"ש במקום שיהיה כוונתו דוקא בשביל ישראל וכבר הארכתי בס"ד במקום אחר לענין הפאקס מאשין ממקום למקום וכן לענין קנין סטאקס במארקעטס של עירות אחרות ששם כבר שבת ופה חול ואין כאן מקומו.
ברם נראה כך דהיסוד בכל מעשה שבת הנהנה ממעשה שבת שעשה העכו"ם בשביל ישראל או ישראל בשביל עצמו או בשביל ישראל אחר ונאסרה המלאכה מטעם מעשה שבת או מטעם קנס עיין ש"ע הרב סי' שי"ח סוס"א הרי הישראל נהנה מאותה מלאכה ומעשה שנעשית באיסור ולכן ישראל אסור ליהנות ממלאכה זו שנעשתה בשבת בשבילו או בשביל ישראל סתם וזה הדין במאכל שנתבשל או בנר שהודלק והגם כי השלהבת הוא עולה ובא אחר תחתיו מ"מ כיון שהוא מחובר להנר או להשמן הרי הוא חלק ממעשה האיסור ולא מבעיא לדעת מהר"א ברודא שהבאתי במקום אחר דשאני שלהבת מכל מעשה שבת ושאר היזק וביאר הדברים לפי שא"א להיות אש בסופו אם לא יהיה בו מתחלת האש שהדליק המדליק ונמצא לעולם אשו שם וזה הביאור של אשו משום חצו והארכתי בזה בתשובה (ועיין משנ"ה ח"ה סי' ס"ח בענין גרמא בשבת באש) ועכ"פ אפילו לא נימא כחידושו הנ"ל מ"מ שלהבת המחובר לשמן או לדבר אחר יש לו ממשות אבל שלהבת שאינו מחובר אין לו ממשות ועיין תוס' שבת מ"ז ע"א ד"ה הנח לנר שמן ופתילה ודו"ק היטב ועיין ביצה ל"ט המוציא שלהבת פטור ושקו"ט עד דמסיק דאדייה אדויי לרה"ר ע"ש ודו"ק. אבל שלהבת שאינו מחובר כלל נראה דלא הוי בכלל ודו"ק.
ומיהו בנידון דידן לא דמי כלל שהרי המרצה בתוך הרדיו שהוא המחלל שבת ח"ו הנה הוא מדבר לתוך כלי מכשיר עלקטראני ולאחר שגמר דבורו החשמל כלומר השידור העלעקטראני משדר את קול המדבר באויר העולם ונמצא עכשיו קול עלקטראני דומה לקולו של המדבר בשבת נמצא באויר העולם ולא ישמע ולא יפקד בבית האדם האמעריקאי או בבית שום אדם בעולם אלא משוטט באויר ונאבד ונפסד שמה האמנם עכשיו בא אדם אחד עם כלי מכשיר הנקרא ראדיא או כיוצא בו, מארה"ב או מירושלים או בכל מקום שהוא והוא ג"כ משוכלל בחוטי חשמל (עלקטראני) וקולט הקול העלעקטראני הנמצא כעת באויר שנשדר מארץ ישראל או ממקום שהמשדר שם נמצא דבלי להיות כלי מכשיר מצד השומע לא היה שומע כלום וגם מה שהכלי מכשיר קולט אינו קולט את הקול של המדבר בעצמו שקול זה כבר חלף הלך לו לגמרי אלא קולט קול שנעשה בשדור חשמלי עלקטראני ונשדר באויר העולם בכל מקום והכלי מכשיר קולט את הקול החשמלי הזה, ופשוט שקול הזה שהרדיו משמיע אינו הקול של המדבר בא"י וכבר הארכתי בזה בתשובה לענין לצאת ידי מצות התורה על הרדיו או לענין להעמיד עדים לכתיבת הגט או דיינים וכן לפדיון הבן וכיוצא ולהבדלה ולשמוע מקרא מגילה שלכל אלו דברים אין מועיל קול כזה דלא הוי אלא קול החשמלי שנעשה מקול בן אדם.
ולמשל קאסעטא של טייפס ששומעין ממרצה וכיוצא בו ודאי לכ"ע שאין זה קולו המדבר ואין יוצא בו כלום אלא שזה ענין של כלי מכשיר כששומע קול איזה קול שהוא קולט את הקול ועושה מוזיקא שדומה במקצת לקול המשמיע והמדבר אבל זה פשוט שהוא קול של הכלי מכשיר ולכן פשוט דאם מי שהוא שומע מהקאסעטא אינו יוצא בו כלום למצוה וכן לענין איסור שבת אם מי שהוא יזמר ויקלוט על קאסעטא ושוב יבא מי שהוא ויחזור ויקלוט מקאסעטא זו בחול הרי אין קליטת הקאסעטא לאחר השבת מלאכת שבת אלא הוא נעשה מקאסעטא שקולטה במוזיקא קול של שבת והקאסעטא הראשונה כיון שהמנגן כיון לזה הו"ל גדר מלאכתו בשבת שנאסרה מכח קנס אבל הקולט מקאסעטא זו הו"ל דבר חדש, ואין לו דין של מלאכת איסור שבת לומר שקנסו עליו בשביל מלאכה זו לפענ"ד כלל.
והנה בגמ' (ברכות נ"ג ע"א) ת"ר נכרי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מנכרי מברכין עליו (בורא מאורי האש) נכרי מנכרי אין מברכין עליו מ"ש נכרי מנכרי דלא משום דלא שבת א"ה ישראל מנכרי נמי הא לא שבת וכי תימא הך איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא ובידא דישראל קא מתילדא אלא הא דתניא המוציא שלהבת לר"ה חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח ומה שיניח לא עקר אלא לעולם איסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך אי הכי נכרי מנכרי נמי אין ה"נ גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון ע"כ. ופרש"י הך איסורא אזלא מתוך שהשלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה, המוציא שלהבת לרה"ר וכו' מה שעקר לא הניח, גזירה משום נכרי ראשון וכו' אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד.
וכתבו התוס' שם ד"ה גזירה דלכאורה גזירה לגזירה הוא ותי' דחדא גזירה הוא שגזרו חכמים כל אש נכרי שביד הנכרי דאי לא הא לא קיימא הא אבל נכרי שהדליק מישראל וישראל מנכרי מברכין עליו והכי קיי"ל, והנה לכאורה מדברי הגמ' מבואר דבשלהבת לא אמרינן קמא קמא פרח דאל"כ ליכא עקירה והנחה והיאך מחייב וע"כ כמ"ש דבאש לעולם האש הראשון נשאר ואפ"ה אמרינן דכיון שהדליק ישראל מנכרי או נכרי מישראל מותר לברך עליו ולא הוי אש של איסור.
ומעתה בדידן, לא מיבעיא לפמ"ש דהרדיו הקולט משידור הוא שידור אחר חשמלי ולא השידור שעשה הישראל שנאסר מכח מלאכת שבת ואין לו שום שייכות להשידור הראשון אלא קולט משם למקום אחר אחד או שני עד שנקלט מהרדיו, ובפרט רדיו במקומות הרחוקים שמקודם נקלט על סטאציאן במדינה השני' ומשם קולטים הרדיות במקומותיהם דודאי הו"ל דבר אחר לגמרי שאין לו שייכות אם המשדר שהוא הישראל שעושה מלאכת האיסור וזה כבר הכלי שני או שלישי ופחות הוא מכח כחו וגרמא, ואין לו ענין כלל עם מעשה שבת הראשון.
אלא אפילו אי קולט ממקום הראשון מ"מ הרי הוא כמדליק נר מנר שהרי עכ"פ צריך כלי מכשיר שני לקלוט הדיבור החשמלי שיצא מפי המדבר ונתהפך ע"י גלי חשמל ואצלנו הוא הרדיו של השומע הוא הקולט מהקול המשדר והו"ל כבר כלי שני' וכה"ג ליכא משום מעשה שבת כלל לפענ"ד אלא מה שקלט מהשידור הזה ולכן במקום שעדיין לא הגיע זמן שבת לפענ"ד אין בזה שום איסור משום מלאכת שבת.
והיות כי העולם לא נזהרים מלשמוע בע"ש אל הרדיו אפי' בכל השנה וגם מארצינו הקדושה ובפרט כעת שהוא שעת חירום בארצינו הקדושה השם ישלח לנו משיחו הולך תמים, ויגאלנו גאולת עולמים, ובני ישראל מצטערים הרבה ומחכים לשמועות טובות והרבה יש להם קרובים ובנים וכל ישראל אחינו בני ישראל הם לפענ"ד הנח להם לישראל אין בזה שום איסור בע"ש או בעיו"ט מטעם המשמיע ולא קנסו כה"ג כנלפענ"ד. אמנם היות כי הגאונים הצדיקים הנ"ל החמירו בדבר אין אני אומר דעתי לפסק הלכה כלל.
והשי"ת יתן ונזכה לשמחת פורים בשלוח (מנות) לנו אליהו הנביא לבשרנו ביאת משיח צדקינו דושה"ט וכאש"ל בלב ונפש, מנשה הקטן

שו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן כ
בדין הטלפון והגרמפון והרדיו בשבת, אם יש בהם איסור תורה ואם מותר לערכם מע"ש שישמיעו קול בשבת.

(א) הנה ראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל (סי' יג), שכ', שהשמעת קול ע"י מכונת גרמפון טלפון ורדיו, גרע טובא מהשמעת קול ע"י כלי שיר, משום שמכונות אלו אינם שלמות בעצמם, וצריכים תיקון בשעת השימוש לגלגל החבל לתת הטבלאות, ולכוין עליו המחט בגרמפון, ולקשר זרם חשמלי בטלפון ורדיו, והוי מתקן מנא שאסור מדאורייתא. עכת"ד. ולפע"ד לא שייך דין מתקן מנא בזה, מכיון שהכלי נגמר ואין בו שום חסרון והתיקון הזה הוא דרך תשמישו, וגם הוא מעשה הדיוט, ואין בו משום גמר כלי. והמאירי ר"פ הבונה (קב:) ד"ה העושה נקב, גבי המכניס בית יד של הקרדום בתוך נקב הקרדום שחייב משום בונה, כ' וז"ל: ויש שואלים בענין זה והלא בכ"מ אמרו אין בנין בכלים, וכן (בביצה כב) אמרו שזוקפים את המטה של חוליות מפני שאין בנין בכלים. ועיקר הדברי' בענין זה, שלא אמרו אין בנין בכלים אלא עשייה בכלי שנתפרק ורוצה להחזירו כגון מנורה של חוליות, אבל עשיית כלי מתחלתו אסור, שאין זה בנין כלי אלא עשיית כלי. ומעתה כל כלי שנתפרק אם אין ההדיוט יכול להחזירו אסור, ומגזירה שמא יתקע. ע"כ. וכיו"ב כ' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן (שם), דכי אמרי' אין בנין בכלים, ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות, וכדשרו ב"ה לזקוף את המנורה ביום טוב, אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה, ואין זה בנין בכלים שהרי אינו כלי, אבל עושה כלי מקרי. ואפי' כלי שנתפרק וצריך אומן להחזירו, חייב עליו משום בונה, שמשעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו, בטל מתורת כלי, ומש"ה אסרו בפ' כירה (מו) לטלטל מנורה של חוליות, שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בשבת, אבל הרי"ף בפ' כירה השמיטה, דס"ל דאתיא כמ"ד יש בנין בכלים. עכת"ד. ע"ש. וכ"כ הרב המגיד (פ"י מה' שבת הי"ג). ע"ש. והר"י מטראני (ביצה כא) כתב ג"כ להתיר בדבר שא"צ אומן. ע"ש. הנה למדנו שמותר להחזיר מנורה שנתפרקה, ואין בה משום בונה ולא משום מתקן מנא ומכה בפטיש, אם ההדיוט יכול להחזירה. וע"ע תוס' שבת (עד:) ד"ה חביתא. וא"כ כ"ש בכלי כזה שלא נתבטל ממנו תורת כלי, ועדיף ממנורה שנפלה ונתפרקה, שבודאי אין בזה משום מתקן מנא, לדעת כל הראשונים הנ"ל.
(ב) אמנם התוס' שבת (מו) כ', דהא דאמרי' אין בנין וסתירה בכלים וזוקפין את המנורה ביום טוב, מיירי כגון שהחוליות מחוברין יחד ואינם מתפרקים, ופעמים מטין אותן ופעמים זוקפין אותם. ע"ש. ומוכח שכל שהכלי מפורק איברים איברים, יש בזה משום בנין וסתירה, כההיא דפ' כירה דאסרו לטלטל מנורה של חוליות פן תתפרק ויחזירנה. ולדבריהם הא דאמרינן בר"פ כל הכלים (קכב:) דלת של שידה ותיבה ומגדל נוטלין אבל לא מחזירין, ואמר רבא דה"ט משום שאין בנין וסתירה בכלים, וה"ט דאין מחזירין גזירה שמא יתקע. ומשמע דאפי' מפרק הכלי לגמרי לא הוי סתירה, משום שאין סתירה בכלים, התם משום דלא הוי סתירה גמורה, רק נוטל הדלת. וכה"ג כ' בתוס' עירובין (לד:). ע"ש. ומ"מ בנ"ד אין כאן בנין כלל, כיון שכן דרך תשמישו תמיד, וה"ה שאין בזה משום מתקן מנא. וע' בתוס' ביצה (כב) שתירצו עוד דבפ' כירה מיירי בשבת, וההיא דזוקפין את המנורה מיירי ביום טוב, ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים. ע"כ. ומשמע דאין איסור מה"ת להחזיר מנורה של חוליות שנתפרקה לאיברים, ומש"ה לא החמירו חכמים ביום טוב. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ב מה' שבת הכ"ו), ואין מחזירין מנורה של חוליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיו"ב, מפני שנראה כבונה. עכ"ל. וע"ע באו"ז (סי' עח). ומכ"ש בנ"ד שאין בזה משום מתקן מנא מה"ת. ולפי המבואר לעיל בשם כמה פוסקים ראשונים, נראה שאפי' איסור מדרבנן משום מתקן מנא, אין בזה. וע' בב"ח (ס"ס רעט), ובדברי האחרונים שם. וע' תוס' כתובות (ו) סוף ד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא. ע"ש. ודו"ק.

(ג) ונראה עוד שהתקנת הגרמפון עדיף ממ"ש בשבת (מח), ר"ח שרי לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא, ומסיק הא בחדתא הא בעתיקא. ופרש"י, בחדתא שלא היו מעולם לתוכו דהשתא עביד ליה מנא אסור. ע"ש. וה"נ הוי כעתיקא שכן דרכו תמיד ולא שייך בו תיקון מנא. ועוד שהגרמפון וכיו"ב דרכן להיות רפויין, ולא שייך בהם הידוק בכח, וא"כ בודאי שאין בהם משום מתקן מנא, דדמי למ"ש בש"ע (סי' שיג ס"ו) במטה וכוס של פרקים שאם דרכן להיות רפויים מותר להחזירם לכתחלה. ע"ש. ומכאן למד בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' קכג), להתיר למשוך בשבת שלשלת השעון, שעי"ז הולכים האופנים וכו', דדמי למטה של פרקים שדרכה להיות רפויה. ע"ש. אלמא דליכא בהכי משום תיקון מנא. וה"נ פשיט"ל להגאון שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' סג). ונסתפק רק משום השמעת קול בשבת, וכ' דשרי לצורך מצוה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שער שלמה (סי' צג, דס"ג רע"ד) שג"כ כ' שאין בשעון משום תיקון מנא. וכ"כ בשו"ת כתב סופר (סי' נה). וכ' שכן דעת הגאון משנת דרע"א, שאין בזה משום תיקון כלי, רק משום השמעת קול. ושכ"ה דעת הפרי מגדים מש"ז (סי' שלח סק"ב), שכ', אפי' להמתירים להמשיכו בשבת, בכלי שמשמיע קול מודים שאסור משום כלי שיר. ע"כ. ולפ"ז מותר להמשיך השעון באלו שאין משמיעין קול רק קול דממה דקה שאין בזה משום כלי שיר. וסיים הכת"ס, זאת תורת העולה שרבו המתירים להמשיך ולהעמיד השעון בשבת, באלו שאין משמיעים קול, אבל אם משמיעין קול לכ"ע אסור, והפרמ"ג שהוא ראש המתירים כתב, והמקיל לא הפסיד, ומ"מ במקום שנהגו אסור אין להתיר בפניהם וכו'. ע"ש. מבואר להדיא שאין בזה משום תיקון כלי, אף על פי שהוא דומם ולא יצלח לכלום, ורק ע"י שממשיכו יכול להשתמש בו, לדעת את הזמן, עכ"ז לא הוי כמתקן מנא. וע' שו"ת מים רבים (סי' לא), שאוסר משום מתקן מנא. וי"ל ע"ד. וע"ע בשו"ת הר הרכמל  (סי' א). ובשע"ת (סי' שלח). ובשאר אחרונים שם. וע' לקמן (סי' כא אות טז יח) מש"כ בזה לדינא.

(ד) ולפי המבואר לעיל, יש לתת עוד טעם להתיר למלאת השעון בשבת, שכיון שהשעון אינו מפורק, (לפ"ד התוס'), וגם הוא מעשה הדיוט, ואינו עושה כלי מחדש, (לפ"ד הרמב"ן), אין בזה משום מתקן מנא, וכדין מנורה של חוליות שמותר להחזירה, אם א"צ מעשה אומן, לפ"ד הרמב"ן והר"ן ודעימייהו. וכן ראיתי בשו"ת בנין עולם (סי' יא) שהסביר כן, והוכיח זאת מד' הר"ן הנ"ל. עש"ב. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב (סי' רמג), וזת"ד: ומ"ש הפמ"ג דהוי כמכה בפטיש, [וע' לעיל בשם הכת"ס שכ' להיפך בשם הפמ"ג. ובאמת שהפמ"ג סותר א"ע בזה, וכמ"ש בעקרי הד"ט (סי' יד אות ב) ע"ש]. משום דלא חשיב כלי בלא המשכה, לא ראיתי ולא שמעתי מכה בפטיש כזה, שא"כ גם המנגן בשבת יעבור משום מלאכה דמכה בפטיש, ולא כן הוא. אלא בפעם הראשונה שבוחן האומן אם קולו ערב ונעים, זהו גמר מלאכתו, וה"נ כאשר רואה האומן בפעם הראשונה בהמשכת הגלגלים שסובבים והולכים, אז הוא גמר מלאכתו, והוי מכה בפטיש, משא"כ זה שמושך והולך יום יום. עכת"ד. ע"ש. והנה אף על פי שי"ל ע"ד, במ"ש שא"כ המנגן בשבת יעבור משום מב"פ, דשאני התם שהכלי שלם ומתוקן ועומד, אלא שצריך להשתמש בו להשמיע קול הניגון, ול"ד להמשכת השעון שהיא לתקן הכלי ולהעריכו, ומקודם לא חשיב כלי גמור, שהרי דרכו שהולך מעצמו, ונמצא החסרון בגוף הכלי. מ"מ שמעינן לנ"ד מיהא שאין בזה משום תיקון כלי, הואיל ונשלם הכלי וזוהי דרך תשמישו תמיד, והרי הוא כמבואר. [ובשעון יד שממלאו דרך מלבוש עדיף טפי. וע' בשו"ת רב פעלים ח"א (סי' כו). וי"ל]. ומעתה יש להעיר עמ"ש במשפטי עוזיאל שם, שתיקון הגרמפון וכיו"ב, דומה לדין זוג המקשקש לשעות, שלא הותר להכינו אלא מע"ש ולא בשבת משום דהוי מתקן מנא. כדמוכח בש"ע (סי' שלח ס"ג). והנעת המכונה וכוונה בכלים אלה הוי ודאי מתקן מנא ואסור מן התורה. עכ"ל. ובאמת שלא נזכר שם בזה דין מתקן מנא, ומה שהצריכו להעריכו מבעו"י, הוא משום השמעת קול שאסורה בשבת, וכדמוכח במקור דין זה. (האגור, שהובא בב"י ס"ס שלח). וכן מתבאר בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' שלד). ובשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' כו). ע"ש. וכן דעת האחרונים הנז"ל. ולכן מ"ש במשפטי עוזיאל שם לדחות דברי האור חדש שכ' שאין לאסור הטיליפון משום מכה בפטיש. ע"ש. לפמש"כ הרי הוא חוזר ונראה. ושו"ר לידידי הרב הגאון המפורסם רש"ז אוירבך שליט"א, שכ' להשיב בזה על דברי המשפטי עוזיאל, והובאו דבריו במשפטי עוזיאל מה"ת לאו"ח (ס"ס לו) בדין המעלית ומאורר. ואף שהרב המחבר הראש"ל כתב לחזק דבריו הראשונים, וע"ע אליו שם (סי' נא), לפע"ד אין דבריו מוכרחים. וע' בשו"ת ציץ אליעזר ח"ג (סי' טז פרק ז).

(ה) ואנכי חזון הרבתי בחי' הרמב"ן מכות (ג:), גבי הפותח בית הצואר בשבת דחייב, ופרש"י, שהעושה פה לחלוק חדש חייב משום מתקן מנא, וע"ז הביא לנו דברי ר"ת, שפי', דמיירי שכבר יש פתח לאותו חלוק, אלא שסגור הוא, שדרך תופרי בגדים להעביר חוט משפה לשפה, ונמצא בית הצואר סגור, והוא מכניס ראשו והחוט נפסק ובית הצואר נפתח, והפותחו בשבת מתקן כלי הוא וחייב. עכ"ל. וכן הסכים לזה בחי' הריטב"א (מכות שם). וכה"ג כ' הרמב"ם הובא בריש ספר מעשה רוקח (דף ב ע"א, פ"י מה' שבת). ע"ש. ומוכח מכאן, שאף כלי שנגמר תיקונו, אם חזר לתקנו בשעת תשמישו, יש בזה משום מכה בפטיש. אכן המאירי (מכות ג:) פי', שר"ל שעשה פה לחלוק חדש, וכתב, שיש למדים מכאן שאם נעשה בית הצואר, אלא שהחייט הניח בו חוט כדי שלא יתפרקו שני צדי הצואר, מותר לנתקו בשבת. ע"ש. וכ"כ המאירי שבת (מח). וע"ע בהגהות מרדכי (שם), ובס' טל אורות (דף צח ע"א). ע"ש. ומ"מ אף לדברי ר"ת, שאני התם שא"א ללבוש הבגד בלא"ה, כיון שכבר סגר הפתח, והוי כנתבטל מתורת בגד, וצריך לגמור הבגד ע"י פתיחתו, משא"כ הכא שלא נתבטל מתורת כלי, רק שזהו דרך תשמישו. וק"ק להרמב"ן והריטב"א, שהרי כיון שנגמר פתח החלוק, וא"צ אומן לפתחו שנית, למה יתחייב ע"ז, ומאי שנא ממנורה של חוליות שנתפרקה, שהתירו הרמב"ן והריטב"א להחזירה כשא"צ אומן. וצ"ל שמכיון שהוא פותח את בית הצואר בלבישתו הראשונה לאחר גמר תפירתו, ומנתק חוט התפירה שסוגרו, חשיב שפיר גמר מלאכה. כעין מ"ש בשבת (עה:) האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש. וכ"פ בטוש"ע (סי' שב ס"ב) הלוקט יבלות שע"ג בגדים הנשארים בהם מן האריגה חייב משום מכה בפטיש. ע"ש. וע"ע בתוס' ביצה (כח:) ד"ה גריפת תנור. ע"ש.

(ו) אולם מצאתי חבר לסברת המשפטי עוזיאל, בשו"ת בת עין (ס"ס ח), שכ', שאיסור עריכת הגרמופון בשבת הוא מה"ת משום מתקן מנא, והביא ראיה לזה מדברי המג"א (סי' שלח סק"ד), בשם רש"י עירובין (קג), שכשנפסקה נימא ומגלגל היתד שלמעלה עד שמאריך הנימא ומגיע ליתד שלמטה וכורכה בו הוי אב מלאכה דמתקן מנא. ע"כ. וה"נ כשקובע המחט בכלי הוי מכה בפטיש. ע"כ. וכ"כ ראיה זו בשו"ת משפטי עוזיאל תנינא (סי' נא). ע"ש. וכ"כ בשו"ת מים רבים (סי' לא) להביא ראיה מזה לדין עריכת השעון בשבת דהוי מתקן מנא. ע"ש. וכן הביא ראיה זו לאסור עריכת השעון החיי אדם (כלל מד סי' יט). ולפע"ד אין הנידון דומה לראיה, דשאני התם שנפסקו המיתרים וצריך אומנות להחזירו ולתקנו, ואין כל אדם הדיוט יכול לתקן כלי שיר, משא"כ עריכת השעון או הגרמפון שהם מעשה הדיוט, ודמי להחזרת מנורה של חוליות הנ"ל. שו"ר בשו"ת מי נח (סי' יח דכ"ז ע"ד) בשם כלכלת שבת, שדחה ראית הח"א, דשאני התם שנפסקו החבלים. ע"ש. וע"ע בשו"ת בנין עולם (סי' יא) ד"ה אמנם, שג"כ כ' לדחות ראית הח"א בזה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הר הכרמל (חאו"ח סי' א). ובחזון איש (סי' נ אות ט). [וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ו' חאו"ח סימן לה אות א]. ע"ש.

(ז) ותבט עיני לידידי הרה"ג הרי"מ טולידאנו (שליט"א) בשו"ת ים הגדול (ס"ס כו), שכ', שאע"פ שבטיליפון כשהוא רוצה להודיע המספר ולקרוא לאיש שידבר אתו, מוכרח להכות וללחוץ במכונה, וזה הוי כמכה בפטיש, ואסור אפי' על ידי גוי, י"ל שעכ"פ מלאכה שא"צ לגופה היא, ולכן כשעושה הגוי כל זה, והישראלי רק מדבר בטיליפון, מותר. ע"כ. ונראה דס"ל ג"כ שיש בזה משום מכה בפטיש ואסור מה"ת. ולפע"ד אינו מוכרח, וכמו שכתבנו. ולמטוניה דמר, לא ידעתי היאך כתב לרפאת שבר על נקלה, דמלאכה שא"צ לגופה היא, ולכן התיר ע"י גוי. ולמה יקרא זה משאצל"ג. וע' תוס' שבת (צד). ואף אי יהיבנא ליה דהוי משאצל"ג, הרי בכל זאת אין להתיר ע"י גוי, אפי' במקום הפסד, וראיה לזה מדין כבוי דליקה דהוי משאצל"ג, ועכ"ז אסור לומר לגוי כבה ואל תכבה, וכ' הר"ן בפ' חבית (קמה), דה"ט דשאני כבוי שכיון שאם היה צריך לגופו היה אסור מה"ת, ואין הכל בקיאין לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לשא"צ. ע"ש. [וע' בשו"ת רעק"א (סי' יז) ד"ה אמנם, שהוא הדין לכל משאצל"ג. ע"ש. וכ"כ הרב שבילי דוד (סי' שכח). ובתשו' אחרת כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל]. וע' בשו"ת משה האיש (דף קעח ע"ד). ושו"ר להגרי"ח בס' בן איש חיל ח"ב (ד"מ ע"ב) שג"כ כ' שאין איסור תורה בהרכבת הגרמפון לשיר בשבת. ע"ש.

(ח) וראיתי בשו"ת ערוגת הבושם (סי' סח), שפשוט לו באמת שאין בעריכת הגרמפון איסור מן התורה, רק משום השמעת קול, ועכ"ז העלה בנידון מי שיש לו מיחוש קצת, וכאשר שומע קול זמר מתיישבת עליו דעתו, שאסור לומר לגוי שיערוך לו הגרמפון, אף על גב דהוי שבות דשבות במקום קצת חולי דשרי (בסימן שז ס"ה), מ"מ איבעי ליה ליתובי דעתיה בעסק התורה וכו'. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת חלקת יעקב (סי' סא סב). ע"ש. וראיתי בשו"ת עצי הלבנון (סי' י) שכ', שאין לאסור הטיליפון בשבת, משום תיקון מנא שיש ע"י פעולת חיבור אותן שתי המכונות הביתיות, שכיון שכל המכונה משוכללת וערוכה מכבר לדבר עם התחנה הטיליפונית המרכזית אשר זרם החשמל ביניהם הוא בלי הפסק, ממילא אין כאן תיקון מנא מה שניתוסף בה האפשרות לדבר עם עוד איש אחר, העומד בביתו מחוץ לתחנה, וה"ז דומה להא דשרינן לערוך את השעון כל זמן שלא נפסק מהלכו. וכו'. ע"ש. ודבריו טובים ונכוחים, אלא שבטיליפון האוטומאטי שאין בו צורך לתחנה הטיליפונית המרכזית, אלא ע"י סיבוב הכפתור יוכל לחייג ולצלצל אל מי שירצה ע"פ המספרים, ובלא הסיבוב לא יוכל לדבר עם מי שהוא כלל, לפ"ד העצי הלבנון אפשר שיהיה בזה משום מתקן מנא, אבל לפמש"כ לעיל יש להתיר גם בזה, שאין בו משום מתקן מנא. וע' בחזון איש הלכות שבת (סי' ג אות ט), והובא בס' ציץ אליעזר ח"ג (סי' טז ספ"ח). וצ"ע.

(ט) וחזי הוית בכף החיים (סי' שלח ס"ק כז) שכ' בשם שו"ת שערי דמעה (סי' קצד), שמותר לדבר בטיליפון בשבת, ואין בזה משום משמיע קול שמא יתקן כלי שיר. אמנם בשו"ת בית יצחק ח"ב (חיו"ד סי' לא) במפתחות כ', שאסור לדבר בשבת ע"י טלפון, כי מלבד הכאה בפעמון קודם הדיבור, עוד יש לאסור שע"י סגירת זרם האלקטרי נולד כח אלקטרי, ואף אם מכה בפעמון ע"י נכרי אסור. ע"כ. וכן הובא בשו"ת וזאת ליהודה (סי' ז). והנה אין ספר שערי דמעה תח"י, ושוב אח"ז ראיתי שכן הוא בשו"ת שערי דעה (סי' קצד). [וברור שנפל ט"ס בכה"ח, וצ"ל שערי דעה]. ולא נתעוררו כלל שיש באמת הבערה וכבוי ע"י הדיבור שמדבר בטיליפון, וכמ"ש בשו"ת עצי הלבנון (סי' י), כי בשעת הדיבור מעוררים גלי הקול השוטפים במרוצתם את זרם האלקטרי, ומוליד זיקי אש המתרוצצים כבזק, וא"כ יש בו משום הבערה. ע"ש. וכ"כ בס' ילקוט הגרשוני א"ח (סי' שז סק"י), וכבר הארכנו עפ"ז בסימן הקודם לאסור לדבר גם במגביר קול חשמלי (רם - קול). ע"ש. וע"ע בס' נפש חיה (ר"ס שלח). ולפ"ז יוצא שאסור גם להשיב ולענות למי שטלפנו אליו שהרי ע"י הבל פיו הוא מבעיר את הבערה. ועוד שבלא"ה יש לאסור לפי מה שנודע לנו מפי מומחים שבהגבהת שפופרת הטלפון מיד נדלקת נורה חשמלית במרכזיה. [וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה עמודים ק"פ וק"צ. ע"ש]. אולם לפמש"כ שם בסוף הסימן בשם הרה"ג רש"ז אוירבך, נראה שמותר לדבר בטלפון בשבת, כשהגבהת השפופרת נעשית ע"י גוי בדרך היתר, כגון במקום חולי שאין בו סכנה, (או אם יש צורך גדול לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיגביה שפופרת הטלפון). וע' בקונט' מאור החשמל (עמוד ח) שכתב שצריך להחמיר בשבת לבלתי השתמש בטלפון ובפעמון האלקטרי. עכ"ל. ובשו"ת ים הגדול (הנ"ל אות ו) התיר באופן שאין הישראלי עושה שום פעולה, רק מדבר בטיליפון. ע"ש. ובס' אוצר ישראל (מע' טיליפון) ג"כ האריך בזה לאסור מצד הפעמון והגבהת השפופרת. וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב (סי' עב). ושו"ת ירך יעקב (סי' נד). ושו"ת מים חיים משאש (חאו"ח סי' קלד). ושו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כ פרק י). ומ"ש שם מדברי האור זרוע (סי' קמז), כבר העיר בזה בשו"ת מערכי לב (סי' קטז). ע"ש.

(י) המורם מכל האמור שאסור להשתמש בטלפון ביום שבת, אלא אם כן הגבהת השפופרת והנחתה במקומה נעשות ע"י גוי, ולצורך חולה שאין בו סכנה. וכמו כן אסור לערוך את הגרמפון לנגן בו בשבת. (ואיסור זה מדרבנן). ומכ"ש שאסור להשתמש ברדיו בשבת, שהרי יש בו הבערה וכבוי ואסור מה"ת. ומלבד זה יש לחשוש לכמה איסורים נוספים הכרוכים בזה, וכמ"ש בשו"ת דברי חזקיה ח"ב (עמוד פט). ע"ש. וכן בשו"ת ציץ אליעזר ח"ג (סי' טז) האריך הרחיב בדיני הרדיו, כיד ה' הטובה עליו. ע"ש.

(יא) ונראה לפע"ד שיש להחמיר שלא להשתמש ברדיו אפי' הוכן מע"ש ע"י שעון אוטומטי, כי בתחנת הרדיו עושים בזה כמה מלאכות המוכרחות לצורך השידור, ובעוה"ר הכל נעשה ע"י ישראל, וגם רוב העיר ישראל, ודמי למאי דקי"ל (בסי' שיח) המבשל בשבת במזיד שאסור בין לו בין לאחרים. ע"ש. ואף על פי שקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, איסורא מיהא איכא. וכמ"ש בפסחים (כו). וכה"ג כ' בשה"ג בשם הריא"ז (שם), שאם שומע נגינות המנגנים לפני ע"ז, אם מתכוין ליהנות אסור, שאף קול ומראה כגון נויי ע"ז אסור ליהנות מהם, אף על פי שאין בהם ממש. ע"ש. והן אמת שראיתי בשו"ת קול אליהו ח"ב (חאו"ח סי' כג) בתשו' מהר"ם ישראל (המחבר ס' משאת משה), שכ' בדעת הרמב"ם (פ"א מה' שופר), דהא דקול מראה וריח יש בהם איסור, היינו דוקא בקדשים, משום דמעלה עשו בקדשים, משא"כ בשאר מילי דלאו קדשים מעיקרא לא גזרו בהו רבנן. ע"ש. ולפע"ד לא משמע כן מד' הרמב"ם (פי"ד מהמ"א הי"ב) שכ', הנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורים, אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר. ע"כ. וכ' הכ"מ שם, שאע"פ שרש"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של ע"ז, רבינו מפרש לה בכל איסורים. ע"כ. ומבואר מזה להיפך ממ"ש בשו"ת קול אליהו. וכן מבואר בכמה אחרונים, ע' בשו"ת מחנה חיים ח"ג מיו"ד (סי' סז). ובשו"ת צבי תפארת (סי' י). ובשו"ת זכרון יהודה (סי' רטז). [וע' בכה"ח (סי' תקפו ס"ק כט) בשם הלבוש, ובשו"ת שאל האיש (חאו"ח סי' טז), שכ' כמ"ש בקול אליהו. וע' פני יהושע פסחים (כה:) וצע"ק]. וע' ברכות (נג סע"א), היה מהלך בשוק של עכו"ם ונתרצה להריח ה"ז חוטא. וכה"ג קי"ל גבי שבת, כדאי' בעירובין (מ) הנהו בני גננא דגזו ליה אסא ביום טוב שני, לאורתא שרא להו רבינא לאורחי /לאורוחי/ בהו לאלתר, ומסיק כדי שיעשו. ע"ש. וע' בהר"ן סוכה (לז:). וה"ה לקול, הגם שיש לחלק. וכן מצאתי בשו"ת ארץ צבי (סי' סד) שאם המנגן ישראל, אסור להעריך את הרדיו מע"ש בכדי לשמוע המנגינות בשבת. דדמי למבשל בשבת, ע"ש. וכעת אמ"א. וידוע שהמדבר לפני המיקרופון של הרדיו, הוא מבעיר ומכבה בדיבור פיו. ועקימת פיו הויא מעשה של חילול שבת. וכמבואר לעיל (בסימן יט אות טז). ע"ש. וממילא שאסור ליהנות ממלאכת שבת. וכ"כ בשו"ת בת עין (חאו"ח סי' ח) אחר שהעלה לאסור עריכת הגרמפון בשבת מה"ת, כתב, שלפ"ז אסור ליהנות מזה כדין מבשל בשבת במזיד שאסור אף לאחרים. ולכן אסור להתקרב לשם בכדי לשמוע. ע"ש. וה"ה לנ"ד שיש ברדיו איסורים מה"ת. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (נדפס תרצ"ז, סי' לד) שפסק כן להחמיר ולאסור ליהנות משמיעת הרדיו בש"ק. ורמז לשו"ת יד יצחק ח"ג (סי' שכב). ע"ש.

(יב) ובר מן דין יש עוד טעם לאסור משום דאוושא מילתא והויא זילותא דשבת, וצריך לחוש למראית העין, שיחשדוהו השומעים שהדליק הרדיו בשבת, בפרט בזה"ז אשר בעוה"ר רבו המתפרצים, ואף על פי שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו, מלבד שבמראית העין באיסור דאורייתא כתבו כמה פוסקים דחיישינן אף בזה"ז. וע' ביו"ד (סי' פז ס"ג) ובפר"ח שם. ואכמ"ל. הנה כבר נחלקו בכה"ג הפוסקים בדין ריחיים של מים אם מותר לתת לתוכן חטים מע"ש סמוך לחשיכה, שיש הרבה אוסרים משום זילותא דשבת ע"י השמעת קול שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת, ע' בתוס' שבת (יח רע"ב), ובהרא"ש והר"ן שם. וכ"פ הרמ"א (סי' רנב ס"ה). ואף למרן הש"ע שם שפסק להתיר, י"ל דשאני התם דאף אם נותן החטים בשבת לטוחנן אינו עובר אלא מדרבנן, וכמ"ש המג"א שם, ושכ"כ הסמ"ג וסמ"ק להדיא, משא"כ הכא דהוי חשדא של איסור דאורייתא. ואף על פי שהרבה אחרונים חולקים על המג"א בזה, מ"מ י"ל שכ"ה דעת מרן לאסור שם רק מדרבנן, ויודה שיש לאסור כאן, ועוד דשאני הכא דאיכא זילותא טפי, בצירוף הטעם שנעשה איסור בזה, ולכן טוב להחמיר אף בעיר שרובה גוים, ותחנת הרדיו שלהם, משום זילותא דשבת.

(יג) ועוד נלע"ד שאפי' תולה מודעה על פתח ביתו שהרדיו ערוך מע"ש ע"י שעון, אין דרך זו מוציאתו מדין חשדא, וכדאמרינן בב"ב (קמה) איכא דשמע בהא ולא שמע בהא. וכן העוברים ושבים בלילות אינם רואים המודעה. וכה"ג פסק הרמ"א (סי' רמד ס"א) שאפי' דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. ע"ש. [וע' בשו"ת נוב"י קמא (סי' יב) ותנינא (סי' ק). ע"ש]. וע' בט"ז שם שכן עיקר למעשה. וע"ע באחרונים שם מ"ש ליישב ההיא (דס"ס רמג), שאם יש מרחץ בבית דירה, ואין רוחצים במרחץ רק אותם שבביתו, והם יודעים ששכרו גוי שרי. ע"ש. ובנ"ד חיישינן טפי שהוא איסור דאורייתא. וכמו שמצינו חילוק בהא דאמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, וכתבו התוס' כתובות (ס) דה"מ באיסור דאורייתא משא"כ באיסור דרבנן. ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי יוסף אירגאס (סי' ט). והנה המג"א (סי' שא ס"ק נו) הקשה על התוס', דהא בשבת (סד:), פריך לרב, מדתנן ולא בזוג אף על פי שפקוק (דמחזי כאזיל לחינגא), ותניא פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר, ומשני תנאי היא, שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכו'. ולא משני דהא דרב באיסור דאו', והתם איסור דרבנן. וכתב הצל"ח ביצה (ט) ליישב, דאה"נ דרב גופיה לא מפליג, אלא דאנן לא נקטינן כוותיה. והגאון מהר"ש פולונסקי זצ"ל בס' ויוסף שאול (דס"ג ע"ב) השיג עליו מד' התוס' חולין (מא), שכ' להדיא דרב גופיה מפליג בהכי. ע"ש. וכ"ה בספרו דברי אהרן (סי' ה). וכבר כתב להעיר כן על המג"א, הגאון הנצי"ב ז"ל בספר העמק שאלה (לפני סדר במדבר, בהשמטה ד"ז ע"ג) ע"ש. ואחז"ר שכן הקשה גם הגאון השד"ח (מע' כ כלל כה). עש"ב. ובתי' הגר"ש פולונסקי, שיש חשש דאורייתא גבי טיול בזוג משום מחמר, דהא גזרינן משום נסיוני, אלמא דהוי מילתא דשכיחא. ע"ש. יש להעיר ע"ז מדברי הר"ן ע"ז (טו) שלא כ"כ. ע"ש. ואכמ"ל. +/מהסכמת הרב פרנק/. בסימן כ' אות י"ג, מביא תירוץ על קושית המג"א (סי' שא ס"ק נו), דגבי טיול בזוג יש חשש איסור דאורייתא משום מחמר. ע"כ. וקדמו בחי' רעק"א שם. ומה שהרב המחבר השיג על תירוצו מדברי הר"ן (ע"ז טו) שלא כ"כ, הנה קיצר בהערה זו, וכנראה שנתכוין למ"ש הר"ן שם דלדידן לא גזרינן משום נסיוני מחשש מחמר, אבל מזה אין סתירה להתירוץ הנ"ל, דמ"ש הר"ן דלדידן לא גזרינן משום מחמר, הא טעמא קאמר דחשש נסיוני הוא בבין השמשות, כמ"ש בגמ', ומשום הכי לא שכיחא, אבל הכא בד' המג"א דמיירי שמטייל עמה בזוג שצוארה /שבצוארה/ שאין החשש משום בין השמשות דוקא, זה ודאי שכיח שיעבור, ובודאי שיש לגזור משום מחמר ושביתת בהמתו. /תשובת המחבר/. מ"ש הדר"ג נ"י עמש"כ בשם מהר"ש פולונסקי ז"ל בס' דברי אהרן, שקדמו בחי' רעק"א על או"ח שם. הנה שם הביא אחר זה דברי הגרע"א, אולם יש הבדל בין תירוצו לתי' הגרע"א, שהוא כותב לתרץ באופן אחר דחיישינן משום נסיוני כמ"ש בע"ז (טו). וכ', דאלמלא שהיה דבר זה שכיח טובא, לא היו גוזרים שלא למכור בהמה גסה בחול אטו ע"ש. ואילו הגרע"א מתרץ משום שהזוג עצמו הוי כמשאוי ואיסורו מה"ת. ע"ש. וקצת יש להעיר בתי' הגרע"א, לפמ"ש הפני יהושע שבת (נא:) שבהוצאה שהיא מלאכה גרועה לא נראה לומר שיש איסור שביתת בהמתו, ודוקא בחרישה וטחינה שייך איסור זה מה"ת, כדמשמע בע"ז (טו). ע"ש. וכ"ש בזה שהוא לנוי, וגם בטל הזוג אגב האפסר, וכמ"ש התוס' שבת (נד:), דלא מסתבר דהוי מדאורייתא. ודו"ק.+ ובהעמק שאלה תירץ בזה, שגזרת מקח וממכר חשיבא דאורייתא לד' התוס', וכמ"ש בשבת (קנ) בתוס' ד"ה ודיבור. ע"ש. ולפ"ז לדידן דהוי מדרבנן אין לחלק בזה. וע' עוד בשו"ת משיב דבר (חאו"ח סימן לה) מ"ש בזה. ע"ש. וע' בשד"ח שם שהסכים שהנכון בזה דהש"ס קושטא קאמר. ע"ש. ועכ"פ הדבר ברור שיש לחשוש כאן בזה משום מראית העין, והרמ"א (בס"ס רנב) לא התיר עריכת השעון מע"ש, שמשמיע קול בשבת, אלא משום שידוע שדרך להעריכו מע"ש. ע"ש. א"כ ברדיו שאין הדבר ידוע כלל, ודאי שראוי לחוש מפני מראית העין.

(יד) גם הלום ראיתי בס' ערוך השלחן (סי' שלח ס"ה) שכ', שאסור להעמיד כלי שיר מע"ש כדי שינגן מעצמו בשבת, דחיישינן שכשיראה שאינו מנגן יפה יתקננו. ע"כ. וה"ה שיש לחוש כן ברדיו. וכ"כ בפשיטות בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת לא"ח (סי' נב) לאסור בזה משום שא"א להמלט מחילול שבת. ע"ש. והגם שיש מקום לומר שאין לגזור מדעתינו. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (סי' סא) מה שמצדד להקל בזה. ע"ש. וכן אמר לי ידידי הרב הגאון רש"ז אוירבך שליט"א, להעיר על דברי הערוך השלחן, שאין לגזור גזרות מדעתינו, ולא גזרו חז"ל שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע קול בשבת. ע"כ. [וכן מוכח מדברי השאלת יעב"ץ ח"ב (סי' סג), והגאון משנת דרע"א, הובאו לעיל (אות ג). ע"ש]. וכן ראיתי בס' ציץ אליעזר ח"ג (סי' טז ספ"ג) שהביא בשם הרב הנ"ל שהעיר ע"ד העה"ש, שכמה מגדולי האחרונים לא סברי כוותיה. וכ"מ מד' מהרש"ם ח"ג בהשמטות שנשאל אודות הגרמפון שסוגרים אותו שלא ינגן, ואם מגביהים מקום המונע מתחיל לנגן מעצמו, אם מותר להסיר המונע בשבת. ודן שם בתשו' אי מקרי הויה מה שמסיר רק המונע, ע"ש. אבל אינו עולה ע"ד המהרש"ם לאסור משום שמא יתקן כלי שיר. ע"כ. (ודברי המהרש"ם הובאו ג"כ בשו"ת מחזה אברהם (ס"ס מב). ושם (סי' נב) ד"ה אולם. וע"ש). ומ"מ נראה שברדיו יש להחמיר יותר מטעמים הנ"ל. ולאפוקי ממ"ש בס' שלחן מלכים (דף נג ע"א) והובא בס' ויצבור יוסף להרה"ג ר"י שווארץ (סי' יב אות ב), שכ' שאם הרדיו היה מוכן מערב שבת, אין בזה שום איסור, ודלא כס' חק לישראל ח"ב. עכת"ד. ולפע"ד אין להקל בזה. ובנ"ד אף הוא יודה להחמיר כיון שהעובדים בתחנת השידור הם ישראלים, וגם רוב העיר ישראל בודאי שאין מקום לחפש קולות, (והחרדים לדבר ה' נזהרים אפי' בהדלקת החשמל מע"ש לצורך ליל שבת, מטע"ז, ובתשובה אחרת צדדתי להקל לסעוד וללמוד לאורו כשיש עוד מנורה אחרת (לאמפ"א או נרות שעוה או שמן). ואכמ"ל. ושוב העידו בגדלם כמה ת"ח הי"ו, בשם הגאון רי"צ דושינסקי זצ"ל, הגאב"ד פעה"ק לעדה החרדית, שהורה להקל בזה כשיש עוד מנורה). ולא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בתורה. וכדאיתא בירושלמי (ס"פ טו דשבת). והיעב"א.