העגל והפעור עומדים הם זה מול זה בשני קצות הטומאה של ע"ז. הטומאה היותר מכוסה היא בעגל שהיא קרובה לתבנית הקדושה כפני שור שבמרכבה, והטומאה היותר כעורה היא הפעור. ובאמת הפעור כולל הוא כל יסוד עז, וכל העז שבעולם היא רק ענף של פעור, אלא שזוהמתה מכוסה קצת. וביטול טומאת ע"ז בא עי"ז שמתגלה שכל ע"ז וסעיפיה היא פעור ממש, ויצרא דפעור נפסק לגמרי בדור המדבר, אחרי ביעור הנצמדים לבעל פעור, ומזה בא הכח למיכס יצרא דע"ז בימי עזרא, וגמר ביעורו יהיה לע"ל בכחו של משה, שהוא גנוז מול בית פעור. וראשית טומאת כל בחינת המקום שבעולם הוא בית פעור, ולעומתו ראשית קדושת המקום הוא קברו של משה, שעומד למעלה מכל המקום הטבעי, ונברא בע"ש ביה"ש - ולא ידע איש את קבורתו - שהוא למעלה מהידיעה. וביטול ע"ז תלוי בהתגלותה של הזוהמא שלה שלא תכוסה עוד - ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, ועלה באשו ותעל צחנתו. וביטול ע"ז בימי אליהו, היה בפעולת אליהו, שהקדים עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ד' הוא האלהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו, כלומר, שבאמת יסוד הבעל הוא בעל פעור, אלא מפני שכבר נזדקק העולם עד שבטל יצרא דפעור והיו בושים להמשך אחריו, ע"כ לקחו להם את הבעל בהסתרת הכיעור הפעורי שבו. אבל באמת העז הגמורה היא פעור, ואם הבעל הוא אלהים לדעתם הרי הם צריכים ללכת אחריו למקום יסודו, כלומר לפעור, ומתוך השיקוץ שנמצא בפעור, כיון שהבינו שבאמת כל ע"ז באיזה צורה שתהיה היא פעור ממש ואין להנצל מזוהמת הפעור אלא ע"י הדבקות בד' אמת בלא נדנוד ע"ז כלל, ע"כ ענו כל העם יחדו ד' הוא האלהים, ד' הוא האלהים.
שורש יצרא דע"ז בקדושה, הוא החשק הגדול של קרבת אלהים. וכאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמים את האור האלהי מן האדם, אז אם תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה תשוקה זו את דרכה ביצרא דע"ז. ואין גאולה אמיתית מיצרא דע"ז, כ"א בגדולתה של תורה, שמגמתה העליונה היא ההופעה הנשמתית של האורה הפנימית, המודיעה ברעיון וברגש, ברצון ובנטיה פסיכית, את הדעה האלהית בכל הוד התענוגים, שאפשר לו לאדם שיספוג אותם אל תוכו. וכל מי שהוא פורש מן התורה, הרי הוא הולך ונדבק בע"ז. וגם בזמנינו, שכשלון החיים, ביחד עם השיקוע העמוק בחומריות השטחית, גרם שיצרא דע"ז היה יכול להכבש. והועילה השתדלותם של אנשי כנה"ג לצמצם את העולם ברוחניותו, כדי שלא ידחה הרבה לעומק הרשעה ע"י תשוקת עז הבוערת באש זרה שלה. מ"מ אותו הטמטום הנפשי שיצרא דע"ז עושה, הולך הוא ומתפשט מביטולה של תורה, והעולם עומד ומחכה לגאולה ע"י הגדלתה של תורה, שתנצח את יצרא דע"ז בכל מילואו, ולא יצטרך עוד להיות כבוש בדודא דאברא, שלא ישמע קולו, אלא יחלוף כליל מאור המתגלה, הדוחה ושולל את החושך.
