Monday, June 19, 2023

מידת הכעס

----------- 
מהר"ל 

בפרק אלו דברים אמר רבי שמעון בן לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... וביאור זה, כבר אמרנו כי הנוח הוא הסדר שאדם מסודר אל השווי, ואם כועס החכמה שלו מסתלקת, ואם נביא הוא הנבואה מסתלקת כאשר יוצא האדם מן הסדר, והוא שינוי, לכך אם יש לו חכמה ויש לו נבואה, כאשר מקבל השינוי הוא יוצא ממה שראוי לו, ובא אחר כך להוסיף לומר, שאפילו פוסקים לו גדולה מן השמים בטל דבר זה, כי מי שיש לו גדולה והוא פרנס צריך שיהיה הנהגתו בנחת, כי הפרנס כל עיקר שלו לדבר העם עד שהם מסודרים, כי זהו עצם המלכות והשררה, וכאשר הוא בעצמו בעל כעס, שהוא יוצא מן הסדר, איך תהיה על ידו הסדר, דבר זה לא יתן השכל, ולפיכך אם גזרו עליו גדולה מן השמים מורידין אותו מגדולתו... 

ובפרק ד' נדרים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך... ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר כל פועל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ופירוש זה, כי מי שהוא בעל חימה הוא ענין הגיהנם, כי הגיהנם לתוקף וגודל כחו מתיחס אל כח אש, ולכך אמרו בכל מקום אש של גיהנם, ומפני שהאדם יש לו נפש רוחני, כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר, כל מיני גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם גם כן הוא יוצא מסדר העולם, לכך כל מיני גיהנם שולטים במי שהוא כועס. ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני, והוא יוצא מן השי"ת על ידי הכעס, ולכך הגיהנם שהוא גם כן רוחני והוא יוצא מן השווי שולט בו. 

אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו... כי כאשר האדם כועס הוא יוצא מן הסדר הראוי, וכל כך יוצא מן הסדר, עד שאין השכינה נחשבת אצלו מצד גודל השינוי, כי האדם הוא מסודר עם השי"ת, שהוא עילה לו, וכאשר כועס הוא יוצא מן הסדר, ולכך אמר אף השכינה אינה חשובה כנגדו, כי אינו מכיר עילתו יתעלה כאשר יוצא מן הסדר. וזה שאמר גם כן שמשכח תלמודו, כמו שהתבאר למעלה, כי החכמה הוא סדר השכלי, ומצד שהוא יוצא מן הסדר ולפיכך סר ממנו השכל... (נתיב הכעס פרק ב)

...וכנגד שלא יהיה בעל חסרון בעצמו אמר אל תהא נוח לכעוס, כי הכעס הוא רע לעצמו של אדם, כמו שאמר הכתוב והסר כעס מלבך ורעה מבשרך... (אבות ב י)

וזה אמרו ואל תהא נוח לכעוס, כי הכעס הוא מביא את האדם לידי חטא, עד שהוא מאבד את האדם מן העולם הבא, וכמו שהתבאר, כי בעל הכעס הוא בעל חטא, ולפיכך הכעס הוא שמביא האדם לידי חטא, ולהיות נאבד מן העולם הבא... ואין לך שהוא הגורם והסבה אל החטא יותר מן הכעס... (שם שם יד)

טוב כעס משחוק, נראה שהפירוש על פי המדרש הזה, כי טוב הכעס כאשר הכעס אינו לעצמו, כי הכעס שיש לצדיקים בעולם הזה אינו לתכלית עצמו, רק לנקותם מן החטא להביא אותם לעולם הבא... כי הכעס לתכלית עצמו הוא רע... (חידושי אגדות שבת ל א)

כל אדם שכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם לתוקף וגודל כח שלו מתיחס אל כח אש, ומפני שהאדם הוא עיקר בעולם, וכאלו הוא הכל, לכך חמה שלו הוא פורעניות של כל מיני גיהנם... (שם נדרים כב א)

...ועל ידי שלשה דברים אלו הוא פוגם בכל צד, כי תחלה פוגם למעלה, לכך אמר כי אין השכינה חשובה נגדו, כי כאשר הוא יוצא מן הסדר והוא זר, אף השכינה אינה חשובה כנגדו מצד זרות שלו... והוא יוצא מן הסדר הראוי והם המצוות, ומצד החימה הוא ויצא מן הסדר, והוא רשע ובעל חטא. (שם)

-----------

מכתב מאליהו 


אמרו ז"ל על משה רבינו ע"ה, כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ותמה אא"ז הגרי"ס זצ"ל הלא מתנאי הנבואה שיהיה הנביא שלם במדותיו, ואיך אפשר שיכעוס ועם כל זה יהיה גם אדון הנביאים? ותירץ במתק דבריו, כי לא כעס משה רבינו ע"ה מעולם, אלא בא רק לכלל כעס, היינו שנגע במה שהוא מסוג הכעס, וגם לזה קראה תורה ויקצף משה. פירוש דבריו, כי כל מעשי משה רבינו ע"ה היו כולם לשם שמים באמת, וגם כשהוא כעס וקצף היה לשם שמים, למען ילמדו וידעו שראוי לכעוס על המעשה ההוא. אבל מכיון שענין הכעס יש לו שייכות עם כחות החומריות שבאדם, כחות אהבת עצמו, על כן כערך הצל כך ערך ענין הכעס נמצא בו, ואם גם לא נראה הצל הדק הזה כלל, אבל התורה העידה על מציאותו. וכפי ערך זה שייך בו בא לכלל כעס בא לכלל טעות, אשר פירושו, שכל מקום שיש כעס, זה לאות שיש שם טעות, כי אין אדם כועס אלא אם כן יודע בעומק לבבו שטעה, וכועס כדי לכסות על טעותו, וכל זה היה רק בבחינת הצל, ואף על פי כן באה התורה לבקר את משה על דבר הטעות שהאחריות עליה היתה בבחינת צל. (מכתב מאליהו חלק א עמוד קסח)

כשבא אליאב בן ישי לפני שמואל אמר שמואל "אך נגד ה' משיחו" (שמואל א ט"ז), הרי גדלות אליאב היתה ברורה עד להפליא, ומכל מקום ענהו ה' "אל תבט אל מראהו... כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעינים וגו'" (שם). ובשל מה היה המיאוס? עיין שם ברש"י כי הקב"ה ראה בו נקודה דקה של כעס שנתגלתה רק אחר כך, כאשר קצף על דוד במחנה (שם י"ז כ"ח). וגם זה עשה כדי לחנכו בתור אחיו הגדול, וגם חשש שמא יסתכן במלחמה. ומהי סכנת כעס כזה? כי נקודת כעס, אפילו משהו, מראה כי האדם מחשיב עצמו, וכפי שמחשיב את עצמו אין לבו רואה, ובלי ראיית הלב אינו ראוי למלך...

מה שאנו מבארים תמיד שהחטא והעונש אחד הם וכן המצוה והשכר, כן כתב המאירי (ברכות ו') בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס, דהיינו שהמאחר לבית הכנסת רחוק מאהבת ה', והריחוק הוא הכעס הגדול והקצף הנורא. ולפי זה כל מקום שנאמר כי השי"ת שונא או מואס את האדם היינו שהאדם שונא או מואס אל הרוחניות. ובאליאב נאמר "כי מאסתיהו"! מכאן סכנת המחשיב את עצמו, אפילו כנקודה קטנה, כי כל המבחין ומחשיב את עצמו ממילא שונא אחרים ומואסם, ואפילו כלפי מעלה כביכול... (חלק ה עמוד שע)