Success

 When someone is described as "successful", it means only one thing. Not that he [or she] has a happy marriage, good children, robust health, a positive attitude on life, a subscription to Sports Illustrated or high emotional or intellectual intelligence.

No. It means that they made a LOT of monneyyyyyyyyyyyyyyyy. 

What is REAL success??? Not the one a person loses the moment they die and causes one endless hours of anxiety when they have it but the REAL DEAL.

MITZVOS!!! Mitzvos make one SPIRITUAL and "success" is to be a spiritual being!!! 😄😄

הדרכים והפעולות אשר הם מביאים אל ההצלחה, הם מצות התורה, שבשזולתם היה נשאר בכח, כמו שיתבאר עוד. והם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון, להושיב אותו עם המלך ה' צבאות, עין בעין, וכמו שיתבאר ענין זה. כי המצות הם צירוף האדם מן הגשמי, עד שאין האדם טבעי חמרי בעל הויה והפסד, כמו שהם הדברים הטבעים החומרים. כי כל המצות מחייב אותם השכל שכך וכך יעשה. וכאשר האדם עושה המצוה שהשכל מחייב, הרי בזה יוצאה נפשו מן הטבע החמרית, ודבקה בשכלי, כי השכל האלקי מחייב המצוה. וזהו צירוף וזיכוך נפשיי, כמו שיתבאר. [מהר"ל תפארת ישראל פ"ד] 

ועוד אודות שהתורה והמצוות מזככות את האדם - ראה נתיב יראת השם פ"ד [ב, לב:]. ולהלן פ"ז [ד"ה אמנם מה] כתב: "המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'... כי הנפש שהיא עומדת בגוף נוטה עצמה אל הטבע, והיא באמת נפש אלקית מלמעלה, רק שהיא עומדת בגוף, וצריך להוציא אותה מן הטבע ולהיות לה דביקות בו יתברך, וזהו על ידי המצות". וכן כתב להלן ס"פ ח: "שכל המצות... מזככים ומצרפים את נפשו, עד שהיא צרופה וזכה". וכן חזר וכתב שם ס"פ יד. ובס"פ ב כתב: "שאין הצירוף רק בדבר שאינו טבעי, שהצירוף הוא הוצאה מן הטבע, וזהו הצירוף כמו שיתבאר".




ויִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: (יא, י).

ויש להתבונן מהו פשר הבכיה הלזו, וגילו לנו חז"ל שסיבת הבכיה היתה בשביל 'עריות שנאסרו להם'. ועדיין התמיה עומדת במקומה, הרי איסורי עריות נאמרו להם לפני כן, מה פתאום כעת התאוננו ובכו על מה שנאסר להם.

המהר"ל מבאר הענין, ומקדים כדרכו דרך הפשט, ובחתירה לעומק כוחות נפש האדם :'דרך האדם כאשר הוא מצער הוא מספר כל צרותיו, ובשעת צרתיהם, שהיו מתאוים לבשר, היו מספרים [ג"כ] שהמצוה עליהם לעשות פירוד בין הדביקים, כאלו כל עניניהם היה נגד הטבע' (לשונו בח"א שבת), פירוש הבכיה לא היתה בשביל הפרישה מעריות בדווקא, אלא דרך האדם כשמתחיל להשיח צערו, מתעורר בו לשפוך נפשו על כל המעיקים שיש לו.

ובעומק יותר יתבאר הענין, שבאמת כבר נאסר להם העריות לפני כן, אמנם נקודת הדבר מה שהתאוננו, אינו בשביל פרישה עריות, אלא על ענין כללי, שעל ידי מצוות התורה נעשה מוגבלים, והוצרכו לפרוש מ'התאוות גופניות', כפרישה מעריות ואכילת איסור וכדו', 'ואמרו (פסוק ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" 'מן המצות' (רש"י שם), שלא היינו דואגים מן המצות, והיינו אוכלים ושותים בלא דאגת המצות, ועל הכל מה שהיה להם התאוות בעריות, והפריש הקדוש ברוך הוא אותם מהם, ולפיכך היו מתאוננים עתה עליהם' (לשונו בגור אריה).

ובאמת דבר זה אינו ענין צדדי בקיום מצוות אלא מבואר במשנתו של המהר"ל שזהו יסוד איתן, דמצוות ה', מעלה את האדם מטבעיות החומר, ומסיר שכבות החומר המלפפו, ומזכך את החומר שנולד בו, והכח שיש במצוות ה' לשנות האדם ולהרחיקו מן כל ענין הגשם והחומר. וכלשון המהר"ל בתפארת ישראל פ"ד: '[המצוות] 'הם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון, להושיב אותו עם המלך ה' צבאות, עין בעין... כי המצות הם צירוף האדם מן הגשמי'.

ו'המתאוננים' נחשב להם לחטא לפי מדרגתם, שבכייתם לא היה בשביל מצוה פרטיות אלא חסרון בעצם יסוד ענין המצוות, שהתאוננו על המצוות שמתנגד לחומרם, כאכילה ופרישה מעריות, שדברים אלו הם דבקים במיוחד לחומר.

וז"ל בחידושי אגדות שבת :

'ויש לך לדעת עוד, כי מה שהיו בוכים באותה שעה על שהיו צריכים להפרד מן תאותם החמרי, הוא גם כן בטול והפרד החמרי, והוא ענין אחד עם מה שהיו בוכים על פרישתם והבדלתם מן העריות, כי הכל הוא מה שיתחייב מתאוה החמרית הן תאות האכילה הן תאות העריות שלא היו רוצים בקדושה, והיו רוצים בתאוה החמרית, והפרישה מזה הוא נקרא הבדלה ממה שראוי לאדם מביא בכיה ולכך על שניהם היו בוכים כאחד, וכעין פירש זה פרשנו בספר גור אריה (פ' בהעלותך).

ובאמת יש להתבונן בחטא המרגלים מהו גודל החטא של ה'בכיה של חנם' שגרם שיהי' בכיה לדורות, לכאורה הרי בחטא המרגלים היה לשה"ר וכדומה, ולמה הוכרע עונשם שיחרב הבית וילכו בגולה וכו' על ידי הבכיה של חינם דווקא.

אלא מבאר המהר"ל שכל דברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטבעי, וארץ ישראל הוא 'מקומם הטבעי' לישראל, ובזה שלא רצו ללכת שם ומאסו בארץ חמדה, ולא עוד אלא שהוסיפו 'לבכות' על זה, מורה שנעשו פירוד בינם לארץ ישראל, ואינו מקומם המיוחד להם לגמרי, וזאת גופא גרם הבכיה לדורות, שאם היה מתחברים לארץ ישראל מיד בלי שום חסרון ופגם, לעולם לא הלכו בגולה.

וזה לשונו בנצח ישראל (פרק ח):

'ועוד, כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ.

כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז א), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודוקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי'.