עוד רבות יסופר על גאונותו בתורה של הרב צוריאל זצ"ל, הרב שידע את כל התורה כפשוטו. כל שאלה ששאלתי הרב היה עונה כמונח בכיסתיה (בכיסו) , אם בהלכה אם בגמרא, בנגלה ובתורת הנסתר ובכל ספרי האמונה המוסר והחסידות.
זכיתי לעמוד לימינו של הרב ולהוציא יחד למעלה מ-20 ספרים יחדיו. כל עבודה עם הרב הייתה בקצב שפשוט אי אפשר לעמוד בו, כצעיר נמרץ "כיהושע הנער שלא מש מהאוהל" כך הרב ממרום גילו היה חרוץ וזריז ותמיד היה חוזר על כך שזריזות היא מידה של מלאכים.
הרב היה יושב כל היום ולומד, מגיהה כל ספר עשרות פעמים, אלפי עמודים חוזר וקורא, שונה שוב ושוב, שולח מיילים בחמש בבוקר עם הוראות כיצד לקדם את ענייני הספרים, כשלא הייתי עומד בקצב היה "גוער" בי ומזרז אותי בבחינת אין מזרזים , שאין זמן וצריך להספיק. הרב תמיד היה מזכיר לנו שהדבר היקר ביותר בעולם הוא הזמן והוא לא יחזור ולכן צריך לנצל כל דקה כי מי יודע עד מתי נהיה פה הרב טען ששיעור שומעים כמה אנשים בודדים או אפילו עשרות אבל ספר יקראו אותו רבים וכך התורה תהיה מופצת עוד ועוד.
הרב היה ישר בתכלית בצורה בלתי רגילה לפעמים היה חושב משהו בענייני העולם כשהייתי בא ונותן סברה אחרת, או כל אדם אחר, הרב היה מבטל את דעתו ומקבל דעתם של אחרים, דבר שאי אפשר להבין בכלל לכל מי שהכיר את גדולתו של הרב, הדבר היחיד שעניין את הרב היה האמת, לא חס על כבודו לא חס לבטל את דעתו מפני קטנים ממנו בחכמה ובמניין העיקר שהאמת תתברר. לרב היו אלפי ספרים בביתו, כל מי שביקר בביתו הכל כך פשוט, עם רהיטים ישנים ובלי שום גינונים שכל קירות ביתו מלאים ספרים שעל כולם הוא עבר ואת כולם הוא זכר, מניין אפשר לדעת? כי בכל ספר שלו היה מפתח כדי לזכור את כל "אוצרות ופניני" (שמות רבים מספרי הרב) הספר, הרב היה מלקט מרגליות מכל התורה כיהלומן מומחה , מחפש ומלטש, מחבר ומשייף להוציא דבר מתוקן מתחת ידיו, תורה חיה ומחיה נפשות. ברור לי שעל גדולתו בתורה עוד יסופר רבות על ידי אלפי אלפי תלמידים שהיו בקשר יום יומי.
אבל לעניות דעתי החיבור של תורה אינסופית עם מידות טרומיות של מלאכים שאין להם גבול ומידה. אחד הסיפורים הכי מטלטלים שחוויתי היה לפני כעשרים ושלוש שנים הרב היה בגיל 62. בעקבות המצב המדיני- ביטחוני הקשה ששרר באותם ימים, הרב לקח כל כך קשה לליבו. בעקבות כך הרב לקה בליבו וקיבל בו זמנית שלושה אירועי לב, זה היה ביום חמישי שבו הרב היה מגיע באותם ימים להעביר שיעור בישיבת ההסדר בראשון לציון, הרב בדרכו לבית החולים במצב קשה דאג שהרבנית תתקשר לישיבה להודיע שהרב לא יגיע לשיעור ושהתלמידים ילמדו כרגיל ולא יחכו לו, חשבתי לעצמי, הרב שבמצב קשה כל כך כל שמעסיק אותו בניידת טיפול נמרץ הזמן היקר וכבודם של תלמידים צעירים שלא יחכו.
הרב היה מרגיש ממש בצערו של כל יהודי שפנה אליו, כשביקשתי לעתים ברכה עבור חולה או כל בעיה אחרת הרב התקשר עשרות פעמים לאחר מכן ובכל שיחה בכל עניין הרב היה מתעניין האם הבעיה נפטרה , כשאימי הייתה חולה מספר שנים הרב היה מתקשר לעיתים תכופות כדי לשאול מה שלומה, הדבר הזה היה פלא בעיני איך הרב אוחז בכל הפניות הרבות שידעתי שהם למאות ולאלפים, לא התעניינות שטחית כדי לסמן וי, אלא התעניינות כנה ואמיתית מתוך דאגה לשלום כל יהודי, בכל פעם שהייתה צרה לעם ישראל הרב פשוט היה מרגיש את הצרה והמצוקה עד כדי חולשה פיזית ממשית. גם בתשובות ההלכתיות שלו לכל יהודי בכל עניין השתדל להרגיש את המצוקה של הפונה ולהקל מעליו כמה שיכל על פי דקדוקה של הלכה על פי הכלל "כחא דהיתרא עדיפא".
הרב היה מדקדק גם בענייני כספים וכאשר היה לוקח ספר שהוצאנו על מנת למכור למי שמגיע אליו, היה מקפיד שחס וחלילה לא תחסר פרוטה והיה משלם מחיר מלא, כמובן שאם היה כביכול איזה רווח מהוצאת הספר (שבדרך כלל לא היה כי את כל הספרים פרסם לשם שמים והיה גם מקפיד להעלות לרשת כדי שכל מי שרוצה יוכל להוריד ולהשתמש בחינם) היה משתמש בו להוצאת עוד ועוד ספרים, היה חשוב לו גם לגאול ספרים שאין להם עדנה ולחדש ולההדיר, כך גם זכינו יחד להוצאת כתבי הרב הגאון נפתלי הירץ ויזל זצ"ל שתורתו הייתה חביבה על הרב עד מאד.
כשבאתי אל הרב עם המהדורה המחודשת של אוצרות הראי"ה 5 כרכים (וזכורים לטוב המוציאים לאור של המהדורה הראשונה האחים דרור ואלחנן שילה שפתחו פתח עצום לעבודה הנפלאה בתורת הראי"ה) , ראשית הרב בירך שהחיינו ואמר לי כשתגיע בגיל 120 לשמים הרב קוק יחכה לך ויטפח על שכמך.
בטוחני שהיום מרן הראיה זצ"ל שתמיד הרב צוריאל היה חוזר ואומר ש"קוק" ראשי תיבות קודש קודשים ועוד כל עשרות גדולי העולם שהרב ההדיר את ספריהם (הרמ"ק, הרמח"ל, הגר"א המהר"ל, ר' צדוק, רנה"ו ועוד רבות קדושי עליון) עומדים עכשיו בשערי גן עדן ומחכים לקבל את פני המלאך של מורנו ורבנו הרב משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, שכל מה שרצה זה להפיץ את תורתם שחיוך לא מש מפניו והיה מאיר פנים לכל אדם. זכותו תגן עלינו ועל כל עמו ישראל.
