במ"ר (פ' זו פ"ג טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ו' ימי המעשה כו' ויש להבין אם על הריוח קאי שבו' ימי המעשה מרויחים מלא חפנים רק דהוא עמל ובשבת מרויחין כף א' והוא נחת. הא בשבת מרויחין הרבה כמו שנדרש ברכת ד' תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר ר"פ י"א) ובזכות שמכבדין השבת מתעשרין (כמ"ש שבת קי"ט.) ואם קאי על העמל ומלאכה שבשבת הוא רק כף אחת ובימי המעשה חפנים ג"כ קשה דבשבת אין שום מלאכה אף בכף אחת, גם הא דמסיק במ"ר תדע לך שכן אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת ואם קאי על מעשה עולם הזה פשיטא דמעשה חול הוא רשות ושבת מצוה, אך הפי' הוא על מי שעוסק בימי המעשה גם כן בעבודה ועמל שנברא לתכליתו שנקרא גם כן עמל כמ"ש (סנהדרין צט:) לעמל תורה נברא וכמו"ש (פ"ו דאבות) ובתורה אתה עמל וכמ"ש (תו"כ פ' בחקותי) שתהיו עמלים בתורה, ועמל זה נקרא מלא חפנים ע"ד שמצינו ברבי (כתובות קד:) שיגעתי בתורה בעשר אצבעותי והיינו מלא חפנים, ואף שד"ת עמל פה מ"מ עיקר הלימוד להביא לידי מעשה וקיום המ"ע הוא ע"י מדת אהבה וחסד דרועא ימינא, והשמירה ממל"ת הוא ע"י הגבורה והפחד דרועא שמאלא, ומי שאין בו י"ש נקרא התורה אצלו מחור ביד כסיל כמ"ש (יומא עב:) וחסד וגבורה תרין דרועין שהם כלי המעשה. ואברהם אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת חסד כמש"נ חסד לאברהם ומדתו הי' הזריזות למ"ע כמ"ש (חולין טז.) קרא זרוזותי' דאברהם קמ"ל. ויצחק אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת גבורה פחד יצחק והוא השמירה מהרע. ובזוהר הקדוש (פ' זו י"ב סע"א) דשלמים מכפר על מ"ע ומל"ת ומסיק המשל דא אברהם כו' ופחד דא יצחק כו עושה שום במרומיו דא יעקב כו' בגין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במ"ע ובמל"ת וכו', והיינו דמ"ע מצד האהבה וקיום מל"ת מצד היראה כמ"ש בירושלמי (פ' הרואה הובא בתוס' סוטה כב:) וכן זריזות שהי' זרוז לעשות מצות בפועל. וזהירות הנזהר מעבירות שלא יכשל כמ"ש (בפירש"י לריף פ"א דע"ז לדף כ:) וזהו שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה שאמר רבי דהיינו ע"מ לעשות חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא. וכן תפילין של יד על יד שמאל ידכה יד כהה היינו העצלות שלא לעשות רע ויד ימין שהוא פשוטה במצות כמ"ש (תנחומא ויצא ג') שבכ"מ נקרא המעשה טוב למיימינים בה וההיפוך למשמאילים בה כמ"ש (שבת פח:) וז"ש ממלא חפנים עמל והיינו עמל תורה שהוא בעשר אצבעות בתרין דרועין ימינא ושמאלא וכאמור. ושבת כף נחת דמ"ד לא נתנו שבתות אלא להתענג (בירושלמי פט"ו דשבת) מוקי לה בפסיקתא ותנחומא (הובא בב"י או"ח סי' רפ"א) לת"ח שכל ימי המעשה עמלים בתורה ושבתות להתענג. והיינו לקבל ד"ת מצד השי"ת בלא שום יגיעה ועמל רק בנחת ועונג אז תתענג על ד'. והאדם מצדו מחויב רק בשמירת השבת שהוא בשוא"ת ממלאכת שבת ורק זכור בפה רגע א' והשאר הכל הוא בשוא"ת וזהו כף אחת דרועא שמאלא היראה ושמירה ממל"ת. וע"ז מייתו תדע שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת שנאמר בשובה ונחת תושעון. והיינו שאף בודאי ע"י עסק התורה נגאלין כמ"ש כי יתנו בגוים אתה אקבצם אי תנו כלהו עתה אקבצם כמ"ש (ב"ב ח.) מ"מ עיקר הגאולה בזכות השבת. בשובה ע"י שמשיג האדם מדת יראה ששומרי שבת נקראו יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה כמ"ש (ירושלמי פ"ד דדמאי) ועי"ז באים לתשובה לתקן העבר. ונחת המנוחה בשבת כף נחת אחת ואמה"כ בשובה ונחת תושעון:
ואמר במ"ר אח"ז אלא ורעות רוח רעותי' למיעבד עבידתי' בהון והוא עדמ"ש (ב"מ לח.) אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ותפוס גוזמא כמש"ש בגמרא. ומדרך לתפוס גוזמא מספר שלם והול"ל מעשר קבין של חבירו. ואמרנו שמרמז על ט' מדות שהוא הקדושה מצד השי"ת. ומדת מלכות קב אחד שלו מצד האדם. והאדם מצדו חבוב עליו יותר קב שלו מפני שבא בעמלו. מט' קבין הקדושה מצד השי"ת שבא במתנה. ומזה הטעם קרו בגמרא (זבחים צא.) מוספי ר"ח מקודש נגד מוספי שבת אף דקדושה שבת הקבועה וקיימא מצד השי"ת מקודש יותר. מ"מ מצד האדם שבת הוי תדיר יותר ור"ח מקודש יותר מפני שהוא קב שלו דישראל מקדשי לה (ונת' במ"א) וזמ"ש במד' רעותי' למיעבד עבודתי' בהון וכן ג"כ המכוון במ"ש במד' (קה"ר ד') דגרים התם ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעי ונגוס, והיינו עדמש"נ יגיע כפך כי תאכל שרצונו של אדם יותר בהקדושה הבאה עליו על ידי עבדיתי'. וכן דרש עוד טוב מלא כף נחת העולם הבא ממלא חפנים עמל העולם הזה כו' כדתנן יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה א' של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה ופירשו דמייתי ראי' מסיפא דמתניתן. והדיוק למה הביאו הרישא. ובאמת שם במד' קהלת הגי' מהופך מקודם מייתי הסיפא ואחר כך הרישא ולמה מביא שם הרישא. אך מ"ש יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה הוא פ' מלא חפנים עמל והיינו תשובה ומעשים טובים תשובה בא מצד היראה כמ"ש (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ד' שעושה תשובה כשהוא איש וע"י היראה מתבייש ושב על העבר וזהו דרועא שמאלא יראה. ומע"ט דרועא ימינא ימין שפשוטה במצות וזהו מלא חפנים עמל בעולם הזה. וכף נחת א' הוא שעה א' של קורת רוח בעולם הבא דאיתא (ברכות יז.) צדיקים יושבין כו' ונהנין מזיו השכינה ואיתא (שם ס"ד.) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו' והק' מהרש"א ז"ל הא עולם הבא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ואמרנו שהמניחה הוא מצד השי"ת דבשבת דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שהכל טוב מאד והיה לו נייחא מן העולם ועולם הבא שלא יהיה יצר הרע הוא וכלו שבת ומנוחה לחה"עו שהשי"ת יש לו נייחא ומנוחה אבל האדם מצדו ת"ח אין להם מנוחה שיש מדריגות רבות בקדושה וילכו מחיל אל חיל ממדרגה למדרגה. וזהו כף אחת אך להיפוך משבת דעולם הזה. דשם הוא כף הימינא שהוא להכניס קדושה ללב חכם לימינו. וזה העסק י"ל לת"ח לעולם הבא בכל ימי המעשה. ובשבת נחים כמו שאמרנו שזהו מש"נ יראה אל א' בציון (ונת' במ"א). אבל בדרועא שמאלא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו ולהיות יד כהה להתעצל לבב לעשות רע שהוא שמאל בזה לא יהי' להם שום עסק. וזהו טיב כף נחת עולם הבא ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעולם הזה. ודרש גם כן שרוצה בקב שלו יותר רעותי' למיעבד עבודתי' וכן במדרש קה"ר ליתא למ"ש כאן רעותא דרשיעא למיעבד עבידתהון בעמלא הדן כו' רק אותי הדרש ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעו ונגיס קאי על שני הדרשות העוה"ז וששת ימי המעשה שמצד האדם זה חביב לו יותר שהוא קב שלו אבל העיקר הקדושה הוא מלא כף נחת שהוא העולם הבא ושבת שהוא מעין עולם הבא. והקדושה בא אז בנייחא ועונג שבת. ובשובה ונחת תושעון:
1. הקדמת המדרש והקושיות עליו
"במ"ר (פ' זו פ"ג): 'טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל אלו ו' ימי המעשה כו'..."
הסבר: מדרש רבה על הפסוק בקהלת ("טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח") דורש זאת על השבת: עדיף "כף אחת" (כמות מועטת) של נחת שיש בשבת, מאשר "מלא חופניים" (שתי כפות ידיים מלאות) של עמל שיש בשישה ימי המעשה.
"ויש להבין אם על הריוח קאי - שבו' ימי המעשה מרויחים מלא חפנים רק דהוא עמל ובשבת מרויחין כף א' והוא נחת... הא בשבת מרויחין הרבה כמו שנדרש 'ברכת ה' תעשיר זו השבת'... ובזכות שמכבדין השבת מתעשרין..."
הסבר (קושיה א'): רבי צדוק שואל: למה מתכוון המדרש במושגים כף (יד אחת) וחופניים (שתי ידיים)? אם מדובר על הרווח והשכר – כלומר שבימות החול מרוויחים שתי ידיים של כסף אבל עם עמל, ובשבת מרוויחים רק יד אחת של כסף אבל בנחת – זה לא הגיוני! הרי חז"ל אומרים שהשבת היא מקור הברכה והעושר ("ברכת ה' היא תעשיר - זו השבת"), ולכן בשבת הרווח אמור להיות גדול יותר מאשר בחול, ולא קטן יותר (רק כף אחת).
"ואם קאי על העמל ומלאכה שבשבת הוא רק כף אחת ובימי המעשה חפנים - ג"כ קשה, דבשבת אין שום מלאכה אף בכף אחת."
הסבר (קושיה ב'): ואם נגיד שהמדרש מדבר על כמות העבודה והעמל – כלומר שבימות החול עובדים בשתי ידיים ובשבת עובדים רק ביד אחת (כף אחת) – זה גם קשה, כי הרי בשבת אסור לעשות שום מלאכה, אפילו לא "בכף אחת"!
"גם הא דמסיק במ"ר: 'תדע לך שכן אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת'. ואם קאי על מעשה עולם הזה פשיטא דמעשה חול הוא רשות ושבת מצוה."
הסבר (קושיה ג'): המדרש מסיים ואומר שעם ישראל ייגאל רק בזכות השבת. רבי צדוק מקשה: אם כל המדרש הזה מדבר על עבודה פיזית של חול מול מנוחה של שבת – ברור שזכות השבת גדולה יותר! הרי עבודת חול היא רשות (כדי להתפרנס), ושמירת שבת היא מצווה חמורה. אז מה החידוש הגדול של המדרש שצריך להביא ראיה שנגאלים בזכות השבת?
2. התירוץ: עמל החול הוא לימוד תורה
"אך הפי' הוא על מי שעוסק בימי המעשה גם כן בעבודה ועמל שנברא לתכליתו שנקרא גם כן עמל, כמ"ש 'לעמל תורה נברא', וכמו"ש 'ובתורה אתה עמל', וכמ"ש 'שתהיו עמלים בתורה'."
הסבר: רבי צדוק מסביר שהמדרש כלל לא מדבר על עבודה גשמית (פרנסה) של ימות החול. הוא מדבר על אדם שגם בימות החול עוסק בייעוד האמיתי שלו – עמל התורה. עבודת ה' ולימוד תורה נקראים בחז"ל "עמל". כלומר, ההשוואה במדרש היא בין העמל הרוחני (בתורה) של ימות החול לבין המנוחה הרוחנית של שבת.
"ועמל זה נקרא מלא חפנים, ע"ד שמצינו ברבי שיגעתי בתורה בעשר אצבעותי והיינו מלא חפנים."
הסבר: למה עמל התורה של ימי החול נקרא "מלא חופניים" (שתי ידיים)? רבי צדוק מזכיר את מאמרו של רבי יהודה הנשיא לפני פטירתו, שזקף את עשר אצבעותיו ואמר "יגעתי בתורה בעשר אצבעותיי". עשר אצבעות פירושן שתי כפות הידיים ("מלא חופניים").
3. עשר אצבעות / שתי ידיים = מצוות עשה ומצוות לא תעשה
"ואף שד"ת עמל פה, מ"מ עיקר הלימוד להביא לידי מעשה..."
הסבר: רבי צדוק שואל: הרי תורה לומדים בפה, אז למה רבי יהודה הנשיא דיבר על "עשר אצבעותיו" (ידיים)? התשובה היא שהתכלית של הלימוד היא המעשה (הידיים מסמלות עשייה).
"וקיום המ"ע (מצוות עשה) הוא ע"י מדת אהבה וחסד דרועא ימינא, והשמירה ממל"ת (מצוות לא תעשה) הוא ע"י הגבורה והפחד דרועא שמאלא."
הסבר: העשייה הרוחנית מורכבת משני חלקי הידיים (מלא חופניים):
יד ימין (חסד ואהבה): הכוח המניע לעשות מצוות עשה בקום ועשה.
יד שמאל (גבורה, פחד ויראה): הכוח שבולם אותנו ועוזר לנו להישמר מלעבור על מצוות לא תעשה.
"ומי שאין בו י"ש (יראת שמים) נקרא התורה אצלו 'מחיר ביד כסיל'... וחסד וגבורה תרין דרועין (שתי זרועות) שהם כלי המעשה. ואברהם אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת חסד... ומדתו הי' הזריזות למ"ע... ויצחק אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת גבורה פחד יצחק והוא השמירה מהרע... ובזוהר הקדוש דשלמים... שלמים אחידן במ"ע ובמל"ת וכו', והיינו דמ"ע מצד האהבה וקיום מל"ת מצד היראה..."
הסבר: רבי צדוק מרחיב את הרעיון על פי הקבלה ותורת החסידות: מי שלומד תורה בלי יראת שמים (יד שמאל), התורה לא שווה. חייבים את שתי הזרועות:
אברהם אבינו מסמל את יד ימין – חסד, אהבה וזריזות לעשות מצוות עשה.
יצחק אבינו מסמל את יד שמאל – גבורה, פחד, וזהירות מלעשות רע.
יעקב (והקורבן שנקרא "שלמים") מחבר את שניהם יחד – אהבה ויראה, עשה ולא תעשה.
"וזהו שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה שאמר רבי, דהיינו ע"מ לעשות חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא... וז"ש 'ממלא חפנים עמל' והיינו עמל תורה שהוא בעשר אצבעות בתרין דרועין ימינא ושמאלא וכאמור."
הסבר לסיכום ימות החול: כעת מובן מה זה "מלא חופניים עמל". בימי החול, כדי להיות עובד ה', האדם צריך להפעיל עמל של "שתי ידיים" (10 אצבעות) – גם להיאבק ולעמול כדי לעשות מצוות עשה (ימין), וגם להיאבק ולעמול נגד היצר הרע כדי לא לעבור עבירות (שמאל). זהו מאבק אקטיבי מתיש בשתי חזיתות.
4. מהות השבת - "כף אחת של נחת"
"ושבת כף נחת, דמ"ד לא נתנו שבתות אלא להתענג... לת"ח שכל ימי המעשה עמלים בתורה ושבתות להתענג. והיינו לקבל ד"ת מצד השי"ת בלא שום יגיעה ועמל רק בנחת ועונג, אז תתענג על ד'."
הסבר: בשבת הכל משתנה. לתלמידי חכמים שעמלו כל השבוע, השבת ניתנה רק בשביל "להתענג". בשבת לא צריך לעמול בפרך בלימוד התורה ובעבודת ה', אלא התורה וההשגות הרוחניות באות מלמעלה (מהקדוש ברוך הוא) בנחת, מתוך עונג, כמתנה שניתנת בלי מאבק.
"והאדם מצדו מחויב רק בשמירת השבת שהוא בשוא"ת (בשב ואל תעשה) ממלאכת שבת, ורק זכור בפה רגע א' והשאר הכל הוא בשוא"ת. וזהו כף אחת דרועא שמאלא, היראה ושמירה ממל"ת."
הסבר למושג "כף אחת": למה השבת נקראת "כף נחת"? כף מסמלת יד אחת. בשבת האדם לא צריך להפעיל את שתי הידיים. העבודה העיקרית של השבת היא פסיבית – לנוח, "שב ואל תעשה" (לא לעשות מלאכה). חוץ מקידוש ("זכור") שאורך רגע, כל השבת היא הימנעות (שמירה של לא תעשה). כזכור, מצוות לא תעשה שייכות ל"יד שמאל" (יראה והימנעות). ולכן, בשבת אנו משתמשים רק ב"כף אחת" – כוח ההימנעות, וזה מביא אותנו לנחת רוחני כי הקב"ה משפיע עלינו את הקדושה מלמעלה בלי שנצטרך להפעיל מאמץ אקטיבי של עשייה.
5. הקשר לגאולה
"וע"ז מייתו 'תדע שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת' שנאמר: 'בשובה ונחת תושעון'. והיינו שאף בודאי ע"י עסק התורה נגאלין... מ"מ עיקר הגאולה בזכות השבת."
הסבר: עכשיו מובן סיום המדרש, שעם ישראל נגאל בזכות השבת ולא רק בזכות עמל התורה של החול. למרות שלימוד התורה הוא קריטי לגאולה, האופי העמוק של הגאולה הוא מצב של שבת. מנין? מהפסוק בישעיהו "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן". הגאולה תבוא מתוך תכונות של שבת: 'שובה' ו'נחת'.
"בשובה - ע"י שמשיג האדם מדת יראה, ששומרי שבת נקראו יראי שמי... ואימת שבת על ע"ה (עם הארץ)... ועי"ז באים לתשובה לתקן העבר."
הסבר: המילה "שובה" רומזת ליראה ולתשובה. השבת מטילה יראת שמיים טבעית על האדם (אפילו על אנשים פשוטים, שמתביישים לחלל שבת בפרהסיא או לשקר בשבת), והיראה הזו (השייכת ליד שמאל, כף אחת) גורמת לאדם לחזור בתשובה ולתקן את חטאיו.
"ונחת - המנוחה בשבת, 'כף נחת אחת'. ואמה"כ (ואמר הכתוב) בשובה ונחת תושעון."
הסבר סיום: המילה "נחת" בפסוק רומזת לאותה "כף נחת" של השבת.
סיכום כולל: עמל התורה והמצוות של ימות החול דורש התמודדות אקטיבית בשתי ידיים (עשה סור מרע ועשה טוב), אבל השבת (שהיא תכלית הבריאה וסמל לגאולה) מאפשרת לנו לקבל שפע רוחני מתוך הימנעות ושביתה ("יד אחת" של יראה והימנעות ממלאכה), ומתוך כך נזכה לגאולה ולמנוחה האמיתית – "בשובה ונחת תושעון".
"ואמר במ"ר אח"ז אלא ורעות רוח רעותי' למיעבד עבידתי' בהון והוא עדמ"ש (ב"מ לח.) אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ותפוס גוזמא כמש"ש בגמרא. ומדרך לתפוס גוזמא מספר שלם והול"ל מעשר קבין של חבירו."
ביאור: מדרש רבה על קהלת מסביר את המילים "ורעות רוח" מלשון "רצון" (רעותיה). כלומר, הרצון של האדם הוא לעשות בעצמו את מלאכתו ולהתאמץ עבור מה שהוא מקבל. רבי צדוק מקביל זאת למאמר הגמרא במסכת בבא מציעא: "אדם רוצה בקב (מידת נפח) שלו - משעה קבין של חבירו" (אדם מעדיף מעט שהשיג בעמלו, מהרבה שקיבל כמתנת חינם). רבי צדוק שואל: הגמרא משתמשת כאן בהגזמה ("ותפוס גוזמא"), ובדרך כלל כשמגזימים משתמשים במספר שלם ועגול כמו עשר. אם כן, למה הגמרא אמרה "תשעה קבין" ולא "עשרה קבין"?
"ואמרנו שמרמז על ט' מדות שהוא הקדושה מצד השי"ת. ומדת מלכות קב אחד שלו מצד האדם. והאדם מצדו חבוב עליו יותר קב שלו מפני שבא בעמלו. מט' קבין הקדושה מצד השי"ת שבא במתנה."
ביאור: רבי צדוק עונה על פי תורת הקבלה. ישנן עשר ספירות. תשע הספירות העליונות מייצגות את השפע שמגיע ישירות מהקדוש ברוך הוא (בחינת מתנת חינם). הספירה העשירית, ספירת "מלכות", מייצגת את האדם והעולם הזה - את הקבלה והעשייה האנושית. לכן נאמר "קב שלו לעומת תשעה של חבירו": האדם מעדיף את ה"קב" האחד שלו (ספירת מלכות, מה שהשיג בעמלו), על פני תשעת ה"קבין" של הקב"ה (תשע הספירות העליונות) שמגיעים אליו כמתנה ללא מאמץ (מה שמכונה 'לחם ביזיון').
"ומזה הטעם קרו בגמרא (זבחים צא.) מוספי ר"ח מקודש נגד מוספי שבת אף דקדושה שבת הקבועה וקיימא מצד השי"ת מקודש יותר. מ"מ מצד האדם שבת הוי תדיר יותר ור"ח מקודש יותר מפני שהוא קב שלו דישראל מקדשי לה (ונת' במ"א.)"
ביאור: על פי עיקרון זה, מסביר רבי צדוק דיון בגמרא במסכת זבחים: כשראש חודש חל בשבת, איזה קורבן מוסף נחשב מקודש יותר? הגמרא אומרת שראש חודש מקודש יותר. רבי צדוק שואל: הרי קדושת השבת קבועה מאז בריאת העולם על ידי הקב"ה, והיא אמורה להיות קדושה יותר! התשובה היא: מצד האדם, ראש חודש חביב ומקודש יותר משום שהוא "הקב שלו" - קדושת ראש חודש תלויה בבית דין של מטה שמקדשים את החודש. המאמץ והשותפות האנושית הופכים את זה ליקר יותר בעיני האדם.
"וזמ"ש במד' רעותי' למיעבד עבודתי' בהון וכן ג"כ המכוון במ"ש במד' (קה"ר ד') דגרים התם ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעי ונגוס, והיינו עדמש"נ יגיע כפך כי תאכל שרצונו של אדם יותר בהקדושה הבאה עליו על ידי עבדיתי'."
ביאור: זהו בדיוק כוונת המדרש "רעותיה למיעבד עבידתיה" - רצון האדם הוא לעמול בעצמו. וכן במדרש אחר נאמר ש"רעות רוח" פירושו שאדם רוצה "לעי ונגוס" (לעמול וללעוס), כלומר לעבוד קשה ואז לאכול מפרי עמלו. זה מתאים לפסוק בתהילים "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - האדם חפץ ונהנה יותר מקדושה והישגים שהגיעו אליו בזכות העבודה העצמית שלו.
"וכן דרש עוד טוב מלא כף נחת העולם הבא ממלא חפנים עמל העולם הזה כו' כדתנן יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה א' של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה ופירשו דמייתי ראי' מסיפא דמתניתן. והדיוק למה הביאו הרישא."
ביאור: המדרש ממשיך לדרוש את הפסוק: "טוב מלא כף נחת" - זה רומז לעולם הבא, שבו יש נחת, "ממלא חופניים עמל" - זה העולם הזה, שבו יש עמל. המדרש מקשר זאת למשנה במסכת אבות: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". המפרשים שם תמהו: המדרש הביא את המשנה כדי להוכיח שהעולם הבא מלא "נחת" ("קורת רוח"). אם כן, הוא היה צריך לצטט רק את סוף המשנה. למה הוא ציטט גם את תחילת המשנה, המדברת על עמל בעולם הזה?
"ובאמת שם במד' קהלת הגי' מהופך מקודם מייתי הסיפא ואחר כך הרישא ולמה מביא שם הרישא. אך מ"ש יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה הוא פ' מלא חפנים עמל והיינו תשובה ומעשים טובים"
ביאור: רבי צדוק מציין שבנוסח מדרש קהלת רבה, סדר חלקי המשנה באמת הפוך - קודם מובא החלק על העולם הבא, ואז החלק על העולם הזה. אך עדיין נשאלת השאלה למה המדרש מזכיר בכלל את החלק של העולם הזה? התשובה היא, שהמשפט במשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" הוא ההסבר המדויק למילים בפסוק בקהלת "מְלֹא חָפְנַיִם עָמָל". "חופניים" (שתי ידיים מלאות) מרמזות ל"תשובה" ול"מעשים טובים". וכיצד? (יוסבר במשפט הבא).
"תשובה בא מצד היראה כמ"ש (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ד' שעושה תשובה כשהוא איש וע"י היראה מתבייש ושב על העבר וזהו דרועא שמאלא יראה. ומע"ט דרועא ימינא ימין שפשוטה במצות וזהו מלא חפנים עמל בעולם הזה."
ביאור: רבי צדוק מסביר לפי תורת הקבלה את המושג "מלא חופניים" (שתי ידיים עובדות):
תשובה מגיעה ממידת היראה (האדם ירא מהחטא, מתבייש וחוזר בתשובה). בקבלה, יראה משולה ליד שמאל ("דרועא שמאלא").
מעשים טובים נובעים ממידת החסד והאהבה. זוהי יד ימין, המושטת לעשות מצוות.
יוצא שהעבודה בעולם הזה דורשת מאמץ של שתי הידיים (חופניים) - גם לעשות טוב (ימין) וגם לסור מרע ולשוב בתשובה (שמאל). זהו "מלא חופניים עמל".
"וכף נחת א' הוא שעה א' של קורת רוח בעולם הבא דאיתא (ברכות יז.) צדיקים יושבין כו' ונהנין מזיו השכינה"
ביאור: לעומת זאת, הפסוק מתחיל במילים "טוב מלא כף נחת" ("כף" בלשון יחיד, כף יד אחת). זה רומז ל"שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא", מצב שבו הצדיקים רק יושבים ונהנים מהשכינה במנוחה.
"ואיתא (שם ס"ד.) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו' והק' מהרש"א ז"ל הא עולם הבא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ואמרנו שהמניחה הוא מצד השי"ת דבשבת דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שהכל טוב מאד והיה לו נייחא מן העולם ועולם הבא שלא יהיה יצר הרע הוא וכלו שבת ומנוחה לחה"עו שהשי"ת יש לו נייחא ומנוחה"
ביאור: כאן עולה קושיה: בגמרא (ברכות ס"ד) כתוב שתלמידי חכמים אין להם מנוחה גם בעולם הבא, כי הם כל הזמן מתעלים ממדרגה למדרגה ("ילכו מחיל אל חיל"). המהרש"א שאל על כך: הרי עולם הבא מוגדר כ"יום שכולו שבת ומנוחה"!
מתרץ רבי צדוק: המנוחה בעולם הבא היא מצידו של הקב"ה. כמו בשבת בראשית, שהקב"ה ראה שכל מה שעשה הוא "טוב מאוד" ונח. גם בעולם הבא, מאחר שכבר לא יהיה יצר הרע ורשע, העולם יהיה מושלם, ולקדוש ברוך הוא תהיה "נייחא" (נחת ומנוחה) מהעולם.
"אבל האדם מצדו ת"ח אין להם מנוחה שיש מדריגות רבות בקדושה וילכו מחיל אל חיל ממדרגה למדרגה. וזהו כף אחת אך להיפוך משבת דעולם הזה. דשם הוא כף הימינא שהוא להכניס קדושה ללב חכם לימינו. וזה העסק י"ל לת"ח לעולם הבא בכל ימי המעשה. ובשבת נחים כמו שאמרנו שזהו מש"נ יראה אל א' בציון (ונת' במ"א)."
ביאור: אך מצידו של האדם הצדיק (תלמיד חכם), באמת אין בו עצלות. גם בעולם הבא הוא ממשיך לפעול ולהתעלות מקדושה לקדושה (בבחינת "ימי המעשה" של העולם הבא, בעוד שב"שבת" של העולם הבא הם חווים את ההתגלות בציון). ולמה קראנו לזה קודם "מלא כף נחת" (יד אחת)? כי ההתקדמות שלהם בעולם הבא נעשית רק על ידי "יד ימין" - כלומר, עשיית טוב, אהבה, והמשכת עוד ועוד קדושה ("לב חכם לימינו").
"אבל בדרועא שמאלא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו ולהיות יד כהה להתעצל לבב לעשות רע שהוא שמאל בזה לא יהי' להם שום עסק. וזהו טיב כף נחת עולם הבא ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעולם הזה."
ביאור: בעולם הבא אין להם שום צורך להשתמש ב"יד שמאל" (מאבק ביצר, תשובה, דחיית הרע, "לב כסיל לשמאלו"). מאחר שאין יצר הרע בעולם הבא, אין מלחמה ברע.
וזהו ההסבר העמוק לפסוק: "טוב מלא כף נחת" בעולם הבא - בעולם הבא משתמשים רק בכף אחת (הימין, התעלות בטוב ללא מאבק), וזה עדיף מ"מלא חופניים (שתי ידיים) עמל" - העולם הזה, שבו צריך לעבוד קשה עם שתי הידיים (גם לעשות טוב בימין וגם להילחם ביצר בשמאל).
"ודרש גם כן שרוצה בקב שלו יותר רעותי' למיעבד עבודתי' וכן במדרש קה"ר ליתא למ"ש כאן רעותא דרשיעא למיעבד עבידתהון בעמלא הדן כו' רק אותי הדרש ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעו ונגיס קאי על שני הדרשות העהו"ז וששת ימי המעשה שמצד האדם זה חבוב לו יותר שהוא קב שלו"
ביאור: רבי צדוק מסכם ומחבר את הכל: אמנם העולם הבא רוחני ורגוע יותר, אך בטבעו, האדם בעולם הזה רוצה לעמול. הדרשות במדרש שדיברו על "רצון לעשות מלאכתו" מתייחסות לעולם הזה ולששת ימי המעשה. מצד הטבע האנושי, האדם מחבב יותר את מה שהשיג במאמץ רב (ה"קב שלו", העולם הזה שבו פועלים בשתי הידיים).
"אבל העיקר הקדושה הוא מלא כף נחת שהוא העולם הבא ושבת שהוא מעין עולם הבא. והקדושה בא אז בנייחא ועונג שבת. ובשובה ונחת תושעון:"
ביאור: סיכום הקטע: למרות שהאדם אוהב את העמל שלו והשגותיו בימי החול/בעולם הזה, האמת היא שהקדושה העיקרית והעליונה ביותר אינה מגיעה מעמל מיוזע, אלא דרך "כף נחת" - דרך הרוגע, עונג השבת, והעולם הבא. הקדושה השלמה יורדת לאדם מתוך שלווה, נייחא (מנוחה) ועונג, כפי שאומר הפסוק בישעיהו (ל', ט"ו): "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" - הישועה מגיעה מתוך השקט והנחת שבאים מלמעלה.
