ד׳
וַ֭יַּעַן אֱלִיפַ֥ז הַֽתֵּימָנִ֗י וַיֹּאמַֽר׃
Then Eliphaz the Temanite said in reply:
הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה וַעְצֹ֥ר בְּ֝מִלִּ֗ין מִ֣י יוּכָֽל׃
If one ventures a word with you, will it be too much?
But who can hold back his words?
הִ֭נֵּה יִסַּ֣רְתָּ רַבִּ֑ים וְיָדַ֖יִם רָפ֣וֹת תְּחַזֵּֽק׃
See, you have encouraged many;
You have strengthened failing hands.
כּ֭וֹשֵׁל יְקִימ֣וּן מִלֶּ֑יךָ וּבִרְכַּ֖יִם כֹּרְע֣וֹת תְּאַמֵּֽץ׃
Your words have kept him who stumbled from falling;
You have braced knees that gave way.
כִּ֤י עַתָּ֨ה ׀ תָּב֣וֹא אֵלֶ֣יךָ וַתֵּ֑לֶא תִּגַּ֥ע עָ֝דֶ֗יךָ וַתִּבָּהֵֽל׃
But now that it overtakes you, it is too much;
It reaches you, and you are unnerved.
הֲלֹ֣א יִ֭רְאָתְךָ כִּסְלָתֶ֑ךָ תִּ֝קְוָתְךָ֗ וְתֹ֣ם דְּרָכֶֽיךָ׃
Is not your piety your confidence,
Your integrity your hope?
זְכׇר־נָ֗א מִ֤י ה֣וּא נָקִ֣י אָבָ֑ד וְ֝אֵיפֹ֗ה יְשָׁרִ֥ים נִכְחָֽדוּ׃
Think now, what innocent ever perished?
Where have the upright been destroyed?
כַּאֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתִי חֹ֣רְשֵׁי אָ֑וֶן וְזֹרְעֵ֖י עָמָ֣ל יִקְצְרֻֽהוּ׃
As I have seen, those who plow evil
And sow mischief reap them.
מִנִּשְׁמַ֣ת אֱל֣וֹהַּ יֹאבֵ֑דוּ וּמֵר֖וּחַ אַפּ֣וֹ יִכְלֽוּ׃
They perish by a blast from the divine,
Are gone at the breath of God’s nostrils.
שַׁאֲגַ֣ת אַ֭רְיֵה וְק֣וֹל שָׁ֑חַל וְשִׁנֵּ֖י כְפִירִ֣ים נִתָּֽעוּ׃
The lion may roar, the cub may howl,
But the teeth of the king of beasts are broken.
לַ֭יִשׁ אֹבֵ֣ד מִבְּלִי־טָ֑רֶף וּבְנֵ֥י לָ֝בִ֗יא יִתְפָּרָֽדוּ׃
The lion perishes for lack of prey,
And its whelps are scattered.
וְ֭אֵלַי דָּבָ֣ר יְגֻנָּ֑ב וַתִּקַּ֥ח אׇ֝זְנִ֗י שֵׁ֣מֶץ מֶֽנְהֽוּ׃
A word came to me in stealth;
My ear caught a whisper of it.
בִּ֭שְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנ֣וֹת לָ֑יְלָה בִּנְפֹ֥ל תַּ֝רְדֵּמָ֗ה עַל־אֲנָשִֽׁים׃
In thought-filled visions of the night,
When deep sleep falls on everyone,
פַּ֣חַד קְ֭רָאַנִי וּרְעָדָ֑ה וְרֹ֖ב עַצְמוֹתַ֣י הִפְחִֽיד׃
Fear and trembling came upon me,
Causing all my bones to quake with fright.
וְ֭רוּחַ עַל־פָּנַ֣י יַחֲלֹ֑ף תְּ֝סַמֵּ֗ר שַׂעֲרַ֥ת בְּשָׂרִֽי׃
A wind passed by me,
Making the hair of my flesh bristle.
יַעֲמֹ֤ד ׀ וְֽלֹא־אַכִּ֬יר מַרְאֵ֗הוּ תְּ֭מוּנָה לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י דְּמָמָ֖ה וָק֣וֹל אֶשְׁמָֽע׃
It halted; its appearance was strange to me;
A form loomed before my eyes;
I heard a murmur, a voice,
הַ֭אֱנוֹשׁ מֵאֱל֣וֹהַּ יִצְדָּ֑ק אִ֥ם מֵ֝עֹשֵׂ֗הוּ יִטְהַר־גָּֽבֶר׃
“Can a mortal be acquitted by God?
Can a man be cleared by his Maker?
הֵ֣ן בַּ֭עֲבָדָיו לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וּ֝בְמַלְאָכָ֗יו יָשִׂ֥ים תׇּהֳלָֽה׃
If God’s own servants cannot be trusted,
And angels receive reproach,
אַ֤ף ׀ שֹׁכְנֵ֬י בָֽתֵּי־חֹ֗מֶר אֲשֶׁר־בֶּעָפָ֥ר יְסוֹדָ֑ם יְ֝דַכְּא֗וּם לִפְנֵי־עָֽשׁ׃
How much less those who dwell in houses of clay,
Whose origin is dust,
Who are crushed like the moth,
מִבֹּ֣קֶר לָעֶ֣רֶב יֻכַּ֑תּוּ מִבְּלִ֥י מֵ֝שִׂ֗ים לָנֶ֥צַח יֹאבֵֽדוּ׃
Shattered between daybreak and evening,
Perishing forever, unnoticed.
הֲלֹא־נִסַּ֣ע יִתְרָ֣ם בָּ֑ם יָ֝מ֗וּתוּ וְלֹ֣א בְחׇכְמָֽה׃
Their cord is pulled up
And they die, and not with wisdom.”
(א) פתיחה למענה השנית מענה אליפז
אליפז החזיק כדעת התורה, כי האדם חופשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלויים בבחירת האדם, כי הרשות והכוח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף, ואין פועלים בעולם השפל, כמו שאמר ובני רשף יגביהו עוף (סימן ה׳ פסוק ז), דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו, כפי שיכין את עצמו ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב), האדם לעמל יולד, החריצות עיקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז).
ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפיים, כאילו השיג תכלית מאויו בלי אמצעים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת, בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפיים, היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג-ז).
לכן, גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמו שאמר (איוב ג כה): כי פחד פחדתי), אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד, כמו שאמר הלא יראתך כסלתך, שיבואר גם כן שרוצה לומר ״מכסלתך היה לך לירא, ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך״ (סימן ד׳ פסוק ו).
אולם ביאר בדבריו עיקר אחד, הזכירו העיקרים (פרק ה ממאמר הרביעי), כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שאם כן יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש, ויעקרו כל שורשי התורה, ושיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה, ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם, וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא גם כן מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סיבות אל הגעת ההיפך, כמו שהיה באחי יוסף, שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סיבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות. אולם הפעולות האנושיות מחולקות:
• שנמצאו פעולות הבחיריות בחירה גמורה, והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שייפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבוא האזהרה והציווי והשכר והעונש,
• וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה׳ שיבואו על כל פנים, כמו מעשה דיוסף וכדומה,
• וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תימצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעיתו.
אולם, גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד השגחה ורצון ה׳ (שם פסוק ח).
והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט-יב), וממה שהציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם יב-יז), ומזה הצד ביאר, שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה׳, כדי להצילו על-ידי-כך מרעה יותר גדולה המוכנת לבוא, כמי שרוצה לצאת לדרך וניגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא על-ידי הרע המועט שמרו ה׳ מרעה יותר גדולה המעותדת לבוא (שם יז-כג), ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח), עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כג), וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא מילתא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כד-כז). והראיה על זה:
• בעניינים הכוללים - מטבע המטר, והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם, כארץ מצרים (שם ט י),
• בעניינים החלקיים - ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה סיבה אל ההיפך כנ״ל (שם יב יז).
ובזה השיב על-פי החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (שם יז כג).
אולם, יען שתשובה זו אינה מספקת בעיניו, ורק הוציאה משכלו, כמו שאמר הנה זאת חקרנוה, לא סמך על תשובה זו (שם כז), ועיקר שיטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, ביאר בסימן ד׳, ואמר שהגיע לו הופעה על זה בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה, שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמו שאמרו רז״ל ״אין ייסורין בלא עוון״, והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה, אין אדם יכול להתהלל ולומר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורוב טובותיו עם האדם, שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלות האדם נגדו, שמצד שתי אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלמות, ולכן יביא ה׳ עליו ייסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עוונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סימן ד׳ יב כא),
ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא ייכרת לנצח, בעניין שלפי שיטתו יצוייר שהצדיק יתייסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז יב), ומייסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתייסר לא אובד, ואם כן נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ ניתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו ייסורים הגם שלא חטא לפי דעתו, כי הייסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו הייסורין להאבידו כי עוד ייבנה ויתכונן (שם וסימן ד׳ כ כז).
והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו ייסורים החל להתלונן על ה׳ ולהכחיש בפינות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה׳ לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש, כי הירא את ה׳ באמת, לא ימעדו אשוריו בעת אשר יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הבל יפצה פיהו להפך הקערה על פיה (סימן ד׳ פסוקים ב ז).
(ב) הנסה – וכי נסה מכבר איזה דבר רע ומקרה ופגע לבא אליך, אשר לכן תלאה עתה? ר״ל וכי כבר קדמו עליך פגעים רבים ומכאובות עד שעתה נלאית נשוא אותם? הלא עד עתה שום דבר לא נסה א״ע לקרב אליך ולהרע לך, וזה הפעם הראשון שבא עליך דבר רע ואיך נלאית תיכף ומעדו אשוריך? ומי יוכל לעצור במלין מלהתוכח כנגדך?
(ג) הנה יסרת – ר״ל אך עתה ע״י שפערת פיך לבלי חק לכפור בהשגחה ובפנות האמונה, בזאת יסרת רבים, שזה יהיה להם למוסר השכל, וגם הכושל באמונה יקימון אותו מליך עתה ויצדיק דין שמים, ויכיר כי צדיק ה׳ במשפטו, כי ממה שיראה שתכף בבא עליך רעה נלאית ולא עמדת בנסיון, מזה יכירו כולם שעבודתך לא היתה לשם שמים רק מאהבת הגמול ויראת העונש, ויראתך היתה ע״י כסלתך ותקותך ולא יראה אמתית ובזה יכירו כולם שה׳ הביא עליך את הרעה במשפט ובצדק, משא״כ אם היית מחריש ומקבל היסורין היו הכל אומרים שצדיק כמוך נתיסר בלא משפט, והיו מוצאים פ״פ לכפור בהשגחה:
(ד) הנה עתה ע״י שמלאת פיך חצץ יסרת רבים שיקחו מוסר ממך להצדיק דין שמים, וגם ידים הרפות באמונה תחזק עתה, ומליך יקימון את הכושל באמונה שיכיר וידע שכל דרכיו משפט ואין עול:
(ה) כי עתה – אחר שעתה בפעם הראשון תבא הדבר והרעה אליך, וגם רק תבא אליך, שזה תחלת ביאתה ולא מימים רבים רק עתה מתחלת הרעה לבא, ויותר מזה שרק תגע עדיך נגיעה לבד, ר״ל ששבט אלוה רק התחיל לנגוע בך זה מעט זמן, ובכל זה ותלא ותבהל, ולא יכולת להתאפק מעט זמן ולעמוד בנסיון, מזה יכירו כולם וידעו, כי.
(ו) הלא יראתך כסלת – שמה שעד עתה היית ירא אלהים לא היתה יראה אמתית, כי היתה רק בסבת כסלתך, שהיית מקוה על ידי יראת ה׳ להשמר מכל רעה ונזק, והיית ירא יראת העונש לא יראת ה׳, וכן תקותך היתה סבת תום דרכיך, מה שהיית תמים דרך לא היה לשם ה׳ רק בעבור תקות הגמול והשכר, כי לכן אחר שראית שה׳ הביא עליך יסורים וסר טובו ממך התחלת להכחיש בהשגחה ובפנות האמונה, וא״כ מבואר כי הביא עליך היסורין כדין:
(ז) זכר נא – אתה אומר שהצדיק נספה בלא משפט ומזה הבאת ראיה לכפור בהשגחה, הנה הבא להחליט דבר כזה צריך שיברר דבריו מן הבחינה והנסיון שכן קרה לצדיקים רבים שנאבדו בלא עון. אני אומר לך הזכר נא מי הנקי אשר אבד, הזכר נקי אחד בשמו שבו קרה זאת? ואם שכחת שמו, הזכר נא עכ״פ איפה ישרים נכחדו, הזכר שם המקום ששם קרה המאורע הזאת:
(ח) כאשר ראיתי – ר״ל אנכי אזכיר לך מעשים רבים שרשעים כלו ואבדו ואזכיר לך שמותם, ואתה הזכר עכ״פ מעשה של נקי אחד שאבד כמו שאני אזכיר מה שראיתי שחורשי און יאבדו, ושיעור הכתוב זכר נא מי נקי אבד כאשר ראיתי חרשי און מנשמת אלוה יאבדו, ר״ל שזה יקרה לרוב שהצדיק מתיסר ביסורים זמניים לפי שעה למרק חטאיו, אבל לא יקרה שיאבד לגמרי, וזה ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע במלאות ספקו זכרו אבד מני ארץ והצדיק שבע יפול וקם. וז״ש זכר נא מי הוא נקי שאבד על זה האופן שראיתי שחורשי און וזורעי עמל בהגיע העת אשר יקצרוהו ויקבלו עונשם, אז.
(ט) מנשמת אלוה יאבדו – מן העולם לגמרי, ומרוח אפו יכלו ולא ישאר זכר למו, ואבדון כזה לא יקרה אל הצדיק והנקי:
(י) שאגת – שיעורו שאז יאבדו ויכלו שאגת אריה וקול שחל, ושני כפירים נתעו, שאז נעקרו מלתעותיהם החדות, (המשיל את הרשעים לאריה טורף בגבורתו, שיצוד טרפו על ידי שאגתו שיפיל אימה, ואח״ז אוחז הטרף בשניו, ובבא זמן מפלתו יכלו כלי הטרף שלו ויאבד כחו), ואז.
(יא) ליש אובד מבלי טרף – וימות ברעב, ובני לביא יתפרדו, והנמשל שהרשע העריץ עת יחלש ויתום כחו ימות ברעב וזרעו מבקש לחם, לא כן הצדיק הגם שיתיסר לפעמים, לא יאבד רק עוד ינוב בשיבה ולא ירעיב ה׳ נפש צדיק:
(יב) ואלי – אמנם על היסורים שבאים על הצדיק, הודיע תשובה אחת אשר השיג על ידי הופעה נבואיית, רק שלא היה לו בזה נבואה שלמה (כי תשובת השאלה הזאת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא גלה ה׳ לשום נביא וחוזה, וכמ״ש חז״ל שע״ז בקש מרע״ה הודיעני נא את דרכיך) רק נבואה כהה כרואה באספקלריא שאינה מאירה, וחשב כי נמצא בהשגה זאת כל החסרונות הנמצאים לנבואה בלתי מבוארת (כמו שחשבם הרמב״ם פ״ז מה׳ יסודי הדת בחשבו ההבדלים שהיו בין נבואת אדון הנביאים לנבואת יתר נביאים),
• א) שלא ייחד אליו הנבואה ביחוד רק אלי דבר יגונב, כמי שיתנוצץ אליו הברק בליל חשך ואפלה ואח״כ יעלם ונשאר בחשך (כמ״ש המורה בהקדמתו),
• ב) שבאתהו הנבואה דרך משל וחידה (שזה נכלל ג״כ במלת יגונב) ולא הבינוהו כל פרטי המשל רק קצת ממנו כחלום חזון לילה שמעורב בו גם דברים בטלים, ועז״א ותקח אזני שמץ מנהו,
• ג) שלא היתה הנבואה בהקיץ רק בחלום חזון לילה ולא באהו החלום בסוף הלילה שאז כבר נחו הרעיונים מהרהורי יום, רק.
(יג) בשעיפים מחזיונות לילה – בעת שהיו הסעיפים עדן מלאים מחזיונות לילה, שזה היה בתחלת השינה תיכף, בנפול תרדמה על אנשים, שמצד זה היה הבר מעורב עם התבן, ודבר האמת מתנוצץ בין מסך ערפל,
• ד) שנזדעזעו איבריו מרוב הפחד, ועז״א.
(יד) פחד קראני ורעדה – והפחד הזה נתפשט בכל האיברים עד שרוב עצמותי הפחיד,
• ה) שהשיג בנבואתו איזה דמיון שזה מורה על פעולת כח המדמה בעת ההיא, וספר שהשיג את הדמיון ההוא בכל חושיו, אם בחוש המשוש, כי.
(טו) רוח על פני יחלף – שהשיג רוח נושב על פניו ונתפעל ממנו כ״כ עד כי סמרה שערת בשרו, וכן השיג את הדמיון בחוש הראות, אבל בראיה כהה מאוד, כי.
(טז) יעמד – שעמד לנגד עיניו, ובכ״ז לא הכיר מראהו רק תמונה לנגד עיני ולא ידע מהות התמונה בבירור, וכן השיג אותו בחוש השמע וגם זה בשמיעה חלושה מאד כי דממה וקול אשמע ששמע דבר שהוא אמצעי בין הדממה ובין הקול, כאילו היו קול ודממה יחד, וכ״ז ציור אל חולשת ההשגה:
(יז) האנוש – ר״ל דממה וקול אשמע שהקול אמר אלי בנבואה האנוש מאלוה יצדק, הודיעו אותו שמן הנמנע שימצא גבר שיהיה צדיק בדינו לגמרי אחר שהעבודה וההודאה המוטלת על האדם לאלהים א״א שיצא בו ידי חובתו בשלמות משני טעמים,
• א) בהשקף על גדולת האל ורוממתו, שלפי רוב גדולתו יחויב אליו היראה וההכנעה בתכלית מה שאפשר עד שלא יוכל האדם לאמר שהשלים חובתו בזה בשלימות, וז״ש האנוש מאלוה יצדק ר״ל הכי יצטדק מזה הצד שהוא אלוה גבוה מעל גבוהים,
• ב) בהשקף על רוב חסדיו וטובותיו שקבל האדם ממנו, שהוא העושה אשר עשהו ויכוננהו בתכלית היופי והשלמות והתיקון, ומצד זה הוא מחויב לעבדו עבודה גדולה לפי רוב טובותיו עמו, וז״ש האם מעושהו יטהר גבר, הכי יוכל להתטהר לפי ערך החיוב שהוא חייב לעבדו מצד שהוא עושהו ויוצרו ולהשלים מה שמחויב לעבדו מצד זה, זאת שנית א״א שישתלם האדם בשלימות מפני שפלותו ופחיתת חמרו, וז״ש.
(יח) הן בעבדיו – שהם צבא מרום הכוכבים והגלגלים, הגם שהם עובדים אותו בתמידות במהלכם הנצחי, בכ״ז אין בהם קיום והתמדה וגם במלאכיו לא ישים תהלה והארה בשלימות, הגם שהמלאכים הם עוד נעלים מן הגלגלים רוחנים ושכליים, אינם טהורים נגד האל:
(יט) אף וכ״ש בני אדם שחומר האדם שפל ונקלה מאד, בהשקף על משך זמן מציאותו, ועל התחלתו ועל אחריתו, כי כל משך זמן מציאותו וימי חייו הם שוכני בתי חומר, ישכנו נפשותם בגויות שעשוים מחומר האדמה, והחומר הוא הבית שבו ישכון האדם (היינו נפשו שהיא עקר האדם) כל זמן היותו על האדמה, והבית חומר הזה בעפר יסודם, היסוד שלו בנוי מעפר, היינו שראשית הויתו הוא מטפת הזרע הסרוחה וסופו של הבית הוא שידכאום לפני עש, שאח״כ רימה ותולעה ידכא אותו אחרי מותו ויבלה אותו, ואיך אפשר שהוא יטהר וישתלם בעבודתו נגד האל ית׳, ואחר שא״א שהאדם ימלא את חובתו בשלימותו ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לערך החיוב שמחויב לעבוד לאל, לכן היה זה מחסד ה׳, כי.
(כ) מבקר לערב יוכתו – שיוכתו ביסורין על עונותיהם לזמן קצר כמו מבקר עד ערב, מבלי משים לנצח יאבדו כדי שלא יצטרך לשום להם עונש יותר גדול שיאבדו לנצח. שע״י שיוכתו בעונש זמני ע״י יפטרו מעונש נצחי, שעל ידי היסורים לפי שעה יפטרו ממיתה ואבדון נצחי, וכן.
(כא) הלא נסע מהם יתרם בם, שיקח מהם את היתרון שלהם דהיינו העושר והקנינים, שהוא אך מותרות ואינם עצמיים להם, (מבלי משים) ימותו ולא בחכמה כדי שלא ישים להם עונש יותר כבד שהוא עונש המיתה, וטוב להם עונש העוני שע״י יפטרו מעונש מיתה, וטוב להם גם עונש היסורים לפי שעה, שע״י יפטרו מעונש אבדת נצח (וגם רמז בדבריו שטוב להם עונש עוה״ז כדי שלא יכרתו בעה״ב שתכרת נפשם, שע״ז תפס לנצח יאבדו, שמלת נצח מציין אבדן הנפש הנצחי):
(A) Introduction to the Second Response: The Response of Eliphaz
Eliphaz maintained the perspective of the Torah: that man is free in his choices, and that the astrological constellation system has no power over matters dependent on human free will. The permission and power lie in man’s own hands to act or refrain from acting in all his deeds, whether for good or for evil. The stars in their constellations follow their own high paths—"sparks flying upward"—and do not exert influence over the lower (sublunar) world, as he states: "and the sparks fly upward" (Job 5:7). The paths of man are not predetermined by the astrological system; rather, the choice is in his hands to bring harm or benefit upon himself, according to how he directs his own will. For we have seen that anger and lust will kill a foolish man through his own choice to behave in such ways (Job 5:2). "Man is born to toil"; diligence is essential, and human effort is useful and necessary to achieve success (Job 5:7).
And when it sometimes appears that a person achieves sudden success without toil or the labor of his hands—as if he achieved his desired goal without a chain of leading means—this is a false success. It will not endure in his hands or in the hands of his children. This is unlike the success of one who enjoys the labor of his hands, which will take root and bear fruit (Job 5:3-7).
Therefore, the fear that Job constantly feared (as he said in Job 3:25: "For the thing which I greatly feared is come upon me"), which he attributed to a decree of the astrological system acting upon his soul, was a mistake. His fear came upon him because of his sins, for according to them, one rises or falls. As Eliphaz says, "Is not your fear your confidence?" (Job 4:6), which will be explained to mean: "From your folly (kislatcha) you should have feared, and your perfect ways should have been your hope."
However, he explained in his words a fundamental principle, which the Sefer HaIkkarim (Book of Principles, Part 4, Chapter 5) mentions: Human actions cannot be entirely, absolutely predetermined (as the astrologers believe), because if so, the nature of contingency (possibility) which is evident to our senses would be nullified, and the roots of the Torah would be uprooted. Yet, to say that all human actions are entirely free and that human effort is always effective (as the Philosophers believe) is also demonstrably false. We see with our own senses many actions where a person strives to achieve something, making all possible preparations to reach that goal, and not only does he fail to reach the goal, but those very preparations become the cause of the exact opposite result. This was the case with Joseph's brothers, whose efforts in selling him as a slave so he would not rule over them became the very cause of his eventual rulership. Likewise, good sometimes comes to a person without any effort at all, just as Saul achieved kingship without any prior effort.
Rather, human actions are divided into categories:
There are actions of complete free will, in which the nature of contingency is preserved. These are the areas where diligence and effort apply, for which a person is praised or condemned, and concerning which warnings, commandments, reward, and punishment are given.
Some actions are absolutely predetermined, such as things decreed by God that must come to pass regardless, like the story of Joseph and the like.
Some actions are a mixture of predetermined necessity and free will, such as someone who plants crops to grow, or someone who digs and finds a treasure. The crops would not be found were it not for the effort of planting, nor without the Providence that provides rain, wind, and the early and late rains in their proper seasons.
However, even regarding actions that are predetermined or mixed with free will, the necessity does not stem from the astrological system, but solely from the Providence and Will of God (Job 5:8).
He brought proof that there are Providential actions regarding the rain (5:9-12), and from the fact that God saves the destitute from those stronger than them, even though, according to nature, the tyrants should overpower the weak and wipe them off the face of the earth (5:12-17). From this perspective, he explained that sometimes a certain misfortune reaches a person through God's Providence in order to save him from a much greater impending tragedy. This is like a person who wants to embark on a journey, stubs his toe on a stone, and is prevented from going on that path; or someone who wants to board a ship, falls suddenly ill, and doesn't go—and later, robbers attack that path, or the ship sinks at sea. Thus, through a minor misfortune, God protected him from a much greater tragedy that was destined to occur (5:17-23). This Providence extends over the righteous in every detail of their actions (5:8), to the point that He protects them from all types of harm (5:23). Furthermore, children, life, and sustenance are not dependent on luck/astrology in his view, but solely on merit and Providence (5:24-27).
The proofs for this are:
In general matters: from the nature of rain, and the watering of rivers in countries where rain does not fall, like the land of Egypt (5:9-10).
In specific matters: from how He frustrates the devices of the crafty, or how sometimes the means prepared for a specific goal become the cause of its opposite, as mentioned above (5:12-17).
With this, he philosophically answered Job's complaint. Job had complained—and considered it absolute proof to deny Divine Providence—that there are righteous people who suffer the fate of the wicked. Eliphaz responded that this sometimes happens for their own ultimate good (5:17-23).
However, realizing that this answer might not be sufficient in Job's eyes and was merely derived from logical deduction (as he said, "Lo this, we have searched it" – meaning he didn't rely solely on this logical answer, 5:27), Eliphaz presented his primary doctrine regarding the question of "the righteous who suffer" in Chapter 4. He stated that he received an illumination on this matter through prophecy, revealed to him in night visions: The suffering that comes upon a righteous person is due to some sin he has committed, as our Sages say, "There is no suffering without iniquity."
Even if a sin isn't apparent at first glance, no man can boast and say, "I have purified my heart, I am cleansed from my sin." This is true whether one considers the greatness of the Creator and the abundance of His goodness toward man (which obligates infinite service in return), or whether one considers man's lowliness compared to Him. From both of these perspectives, it is impossible for one born of a woman to be perfectly justified before the God on High, or to claim he has completed all his service to his Maker with ultimate perfection. Therefore, God brings suffering upon him—not for his detriment, but for his benefit—to scour away his iniquity and heal the sickness of his soul before his measure of sin is full. This prevents him from incurring a much heavier and longer punishment later, whether it be the eternal loss of his soul, or the premature death of his body (Chapter 4:12-21).
These remedies are minor compared to the healing they provide so that he will not be cut off eternally. Meaning, according to his view, it is conceivable that the righteous will suffer, but it is not conceivable that the righteous will perish completely (5:12). Even from Job's suffering, there is no proof to the contrary according to his view, only that the righteous is suffering, not perishing. Therefore, the entire foundation upon which Job built his argument—trying to prove the earth is given to astrological determinism because he suffered without sinning in his own eyes—is demolished. These sufferings came upon him because of some flaw found in him, that he didn't fulfill his service properly relative to the infinite service owed to God. The suffering did not come to destroy him, for he will yet be rebuilt and established (5:6 and 4:20-27).
He further proved to Job that his service to God was not entirely perfect, pointing out that as soon as suffering struck, Job began to complain against God and deny the tenets of faith. This is a sign that his fear of God was never authentic, but stemmed only from the love of reward and fear of punishment. For one who truly fears God does not let his steps slip when God rebukes him, and does not, like Job, open his mouth in vanity to turn the bowl upside down (Chapter 4:2-7).
(B) "If one assays to commune..." [הנסה] (Job 4:2) – Has any bad thing, incident, or affliction ever tried to come upon you before, that you are now so exhausted? That is to say: Have you already been preceded by many afflictions and pains to the point that you are now weary of bearing them? Up until now, nothing ever attempted to approach or harm you! This is the very first time a bad thing has come upon you, so how can you become exhausted and stumble immediately? "And who can withhold himself from speaking?" – Who can hold back words from rebuking you?
(C) "Behold, you have instructed..." [הנה יסרת] (Job 4:3) – Meaning: Now, because you opened your mouth without restraint to deny Providence and the tenets of faith, through this you have inadvertently instructed many. This will serve as a moral lesson to them. Also, the one who stumbles in faith will be raised up by your words now, as people will justify the judgment of Heaven and recognize that God is just in His judgment. By seeing that as soon as trouble came upon you, you grew weary and failed the test, everyone will recognize that your service of God was not for the sake of Heaven, but merely out of love for reward and fear of punishment. Your fear was based on your folly (kislatcha) and your hope for gain, not true reverence. Through this, everyone will recognize that God brought this evil upon you in justice and righteousness. Had you remained silent and accepted the suffering, everyone would have said that a righteous man like you was suffering unjustly, and they would have found an excuse to deny Divine Providence.
(D) "Behold now..." [הנה עתה] (Job 4:4) – Because you filled your mouth with gravel, you have instructed many to take a lesson from you to justify the judgment of Heaven. Weak hands in faith will now be strengthened, and your words will raise up the one stumbling in faith to recognize and know that all His ways are justice and there is no wrong.
(E) "But now..." [כי עתה] (Job 4:5) – But now, after this is the first time a bad thing has come to you, and it has only just come to you (this is merely its beginning, not after many days), and furthermore, it merely touches you—meaning the rod of God has only just begun to touch you for a short time—despite all this, you are exhausted and dismayed! You could not restrain yourself even for a short time to withstand the test. From this, everyone will recognize and know that:
(F) "Is not your fear your confidence (folly)..." [הלא יראתך כסלת] (Job 4:6) – Your previous fear of God was not true fear, but was only due to your folly (kislatcha), as you hoped that through the fear of God you would be protected from all harm and damage. You feared punishment, not God. And similarly, your hope for reward was the cause of the "perfection of your ways." Your blameless path was not for the sake of God, but for the hope of reward. For as soon as you saw that God brought suffering upon you and His goodness departed from you, you began to deny Providence and faith. Therefore, it is clear that He brought these sufferings upon you justly.
(G) "Remember, I pray thee..." [זכר נא] (Job 4:7) – You say that the righteous perish without justice, and from this, you bring proof to deny Providence. Whoever makes such an absolute claim must prove his words from examination and experience—that indeed this has happened to many righteous people who perished without sin. I say to you: Remember, I pray thee, whoever perished, being innocent? Name one innocent person by name to whom this happened! And if you forgot his name, then at least remember where were the upright cut off? Mention the name of the place where this event occurred!
(H) "Even as I have seen..." [כאשר ראיתי] (Job 4:8) – Meaning: I will mention to you many instances where the wicked were destroyed and perished, and I will mention their names, while you should at least mention the case of one innocent person who perished in the way I will describe how those who plow iniquity perish. The meaning of the verse is: "Remember, I pray thee, who ever perished being innocent... in the way that I have seen those who plow iniquity and sow wickedness perish by the breath of God." Meaning, it often happens that the righteous suffer temporary afflictions for a time to cleanse their sins, but it does not happen that they perish completely. This is the difference between the righteous and the wicked: when the wicked fill their measure, their memory perishes from the earth, whereas the righteous falls seven times and rises again. This is what it means: Remember, who is an innocent person who perished in the manner that I have seen those who plow iniquity and sow trouble—when the time comes to reap what they sowed and receive their punishment, then:
(I) "By the breath of God they perish..." [מנשמת אלוה יאבדו] (Job 4:9) – They perish entirely from the world, and by the breath of His nostrils they are consumed, leaving no memory of them. Such a destruction does not happen to the pure and righteous.
(J) "The roaring..." [שאגת] (Job 4:10) – Meaning: Then they perish and are consumed like the roaring of the lion and the voice of the fierce lion, and the teeth of the young lions are broken. (He compares the wicked to a mighty, devouring lion that hunts its prey through its terrifying roar, and then grasps the prey with its teeth. When the time of its downfall arrives, its tools of destruction are broken and its strength is lost), and then:
(K) "The old lion perishes for lack of prey..." [ליש אובד מבלי טרף] (Job 4:11) – And dies of hunger, and the stout lion's whelps are scattered. The analogy is that when the fierce wicked man weakens and his strength ends, he dies of hunger and his offspring beg for bread. Not so the righteous; even though he may sometimes suffer, he will not perish, but will yet bear fruit in old age, and God will not let the soul of the righteous go hungry.
(L) "Now a thing was secretly brought to me..." [ואלי] (Job 4:12) – However, regarding the suffering that comes upon the righteous, he conveyed an answer that he grasped through a prophetic illumination. Only, he did not possess a complete prophecy regarding this. (Because the answer to this question—why the righteous suffer and the wicked prosper—was not fully revealed by God to any prophet or seer, as the Sages noted that Moses requested this when he asked, "Show me now Your ways"). It was only a dim prophecy, like looking through a glass that does not shine clearly. He noted that this perception contained all the deficiencies found in unclear prophecy (just as Maimonides listed them in Chapter 7 of Hilchot Yesodei HaTorah when counting the differences between the prophecy of the Master of Prophets [Moses] and the rest of the prophets):
A) The prophecy was not directed to him clearly and specifically; rather, "to me a thing was secretly brought [yugnav]", like lightning flashing for someone in the pitch-dark night and then disappearing, leaving him in darkness (as the Moreh Nevuchim states in its introduction).
B) The prophecy came to him by way of parable and riddle (which is also implied by the word yugnav / stolen), and he did not understand all the details of the parable, only a part of it, like a night vision/dream mixed with meaningless matters. Concerning this he says, "and my ear received a whisper of it."
C) The prophecy did not occur while awake, but in a night vision/dream, and the dream did not come at the end of the night when the mind is already at rest from the day's thoughts, but rather:
(M) "In thoughts from the visions of the night..." [בשעיפים מחזיונות לילה] (Job 4:13) – While the thoughts were still filled with visions of the night, which is immediately at the beginning of sleep, "when deep sleep falls on men." Because of this, the wheat was mixed with the chaff, and the truth flashed amidst a screen of fog.
D) His limbs trembled from sheer terror, concerning which he says:
(N) "Fear came upon me, and trembling..." [פחד קראני ורעדה] (Job 4:14) – And this fear spread through all his limbs until it "made all my bones shake."
E) He perceived in his prophecy a certain image, which indicates the activity of the imaginative faculty at that time. He relates that he perceived this image with all his senses: With the sense of touch, for:
(O) "Then a spirit passed before my face..." [רוח על פני יחלף] (Job 4:15) – He felt a wind blowing on his face and was so affected by it that "the hair of my flesh stood up." He also perceived the image with the sense of sight, but with a very dim vision, for:
(P) "It stood still..." [יעמד] (Job 4:16) – It stood before his eyes, yet despite this, he could not recognize its appearance, only "an image was before my eyes," and he did not know the exact nature of the image clearly. He also perceived it with the sense of hearing, and this too was a very weak hearing, for "there was silence, and I heard a voice" – he heard something that was a intermediary between silence and sound, as if silence and a voice existed together. All of this illustrates the weakness of the perception.
(Q) "Shall mortal man..." [האנוש] (Job 4:17) – Meaning: "There was silence, and I heard a voice" speaking to me in prophecy saying, "Shall mortal man be more just than God?" He was informed that it is impossible to find a man who is entirely righteous in his judgment, since the service and gratitude a man owes to God cannot possibly be fulfilled perfectly, for two reasons:
Considering the greatness and exaltation of God, His immense greatness demands the utmost reverence and submission possible, to the point that man can never say he has fulfilled his duty in this perfectly. This is the meaning of "Shall mortal man be more just than God?" – Can he justify himself from this perspective, that He is God, higher than the highest?
Considering the abundance of His kindness and goodness that man has received from Him. He is the Maker who made him and established him with ultimate beauty, perfection, and order. Because of this, man is obligated to serve Him with immense service corresponding to His abundant goodness toward him. This is the meaning of, "Shall a man be more pure than his Maker?" – Can he attain purity corresponding to the level of obligation he owes to serve Him, fulfilling what is required of him from this perspective?
Furthermore, it is impossible for man to be perfectly complete because of his lowliness and the inferiority of his physical matter. This is why it says:
(R) "Behold, He puts no trust in His servants..." [הן בעבדיו] (Job 4:18) – These are the hosts on high, the stars and the spheres. Even though they serve Him constantly in their eternal orbits, nevertheless, they possess no absolute permanence or continuity. "And His angels He charged with folly [or: imperfection in illumination]" – even though angels are even higher than the spheres, being spiritual and intellectual entities, they are not completely pure before God.
(S) "How much less..." [אף] (Job 4:19) – How much less so human beings! Man's material is exceedingly lowly and despicable when considering the duration of his existence, his beginning, and his end. For the entire duration of his existence and the days of his life, they are "those who dwell in houses of clay"; their souls reside in bodies made from the clay of the earth. The matter is the "house" in which man (i.e., his soul, which is the essence of man) dwells as long as he is on earth. And this house of clay, "whose foundation is in the dust" – its very foundation is built from dust, meaning its genesis is from a putrid drop of seed. And the ultimate end of the house is that "they are crushed before the moth" – eventually, after his death, worms and maggots will crush and consume him. How then is it possible for him to be pure and perfect in his service before God, may He be exalted? Since it is impossible for man to fulfill his duty perfectly, and "there is no righteous man on earth who does only good and never sins" relative to the obligation owed to God, therefore it is from God's loving-kindness that:
(T) "They are destroyed from morning to evening..." [מבקר לערב יוכתו] (Job 4:20) – That they are crushed by suffering for their sins for a brief period, like the time from morning to evening, "without any regarding it, they perish forever" – so that He will not have to impose a much greater punishment upon them, causing them to perish for eternity. By being crushed with temporary punishment, they are exempted from eternal punishment. Through temporary suffering, they are saved from death and eternal destruction. And similarly:
(U) "Does not their excellency which is in them go away?..." [הלא נסע מהם יתרם בם] (Job 4:21) – That He takes away from them their "excess," meaning their wealth and possessions, which are merely superfluous and not essential to them. "They die, even without wisdom" – so that He does not impose a much heavier punishment upon them, which is the punishment of death. The punishment of poverty is good for them, as through it they are saved from the punishment of death. And the punishment of temporary suffering is good for them, as through it they are saved from the punishment of eternal destruction. (He also hinted in his words that the punishment of this world is good for them so that they are not cut off in the World to Come—that their soul should not be cut off. This is why he used the phrase "perish forever" [נצח יאבדו], as the word Netzach [forever] denotes the eternal destruction of the soul.)
----
פסוק י"ח בפרק אומר: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה". במחשבת החסידות, ובמיוחד בתורת חב"ד, פסוק זה מהווה תשתית להבנת ה"ביטול". בעל התניא מסביר שהמלאכים, למרות היותם רוחניים, אינם מבוטלים לחלוטין לאלוקות. המילה "תָּהֳלָה" מפורשת מלשון "הוללות" או חסרון (ולא מלשון תהילה) – החסרון שלהם הוא שיש להם "יש מאין", מודעות עצמית מול האינסוף.
"והנה המלאכים, אף שהם בעלי השגה גדולה... הרי הם בבחינת 'יש' ונברא, ולפיכך אינם בטלים במציאות לגמרי לגבי מהות ה' ובעצמותו... ולכן כתיב 'הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה'... לפי שמרגישים את עצמם ליש ודבר נפרד, וזוהי הוללות ושטות לגבי הקדוש ברוך הוא."
רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר התניא (לקוטי אמרים), חלק א', פרק ל"ט.
משמעות: החסידות לוקחת את התיאור של אליפז על אפסות האדם והמלאכים, והופכת אותו לעיקרון פנימי: כל תחושת יֵשׁוּת ואגו ("אני קיים"), אפילו של מלאך, היא פגם לעומת מציאות ה' האמיתית.
----
פסוק י"ב מתאר אליפז את ההתגלות שחווה: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ". ה"שפת אמת" משתמש בפסוק זה כדי להנגיד בין נבואת משה רבנו (שהייתה ב"קריאה" ובבהירות) לבין נבואת אומות העולם או אנשים שלא הגיעו לשלמות, החווים התגלות מעורפלת, של פחד ו"גניבה".
"ויקרא אל משה... הקריאה היא חיבה, מה שאין כן בנביאי אומות העולם נאמר 'ויקר אלקים אל בלעם'... וכן נאמר 'ואלי דבר יגונב'. כי קול ה' בכח, והוא מכה ושלא בטבע אל מי שאינו מוכן. אבל משה רבנו עליו השלום, שזיכך החומר שלו... היה יכול לקבל הדבור בשלמות הקריאה."
רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, ספר ויקרא, פרשת ויקרא, שנת תרל"ב.
משמעות: החוויה שאליפז מתאר בפרק ד' (חוויה של אימה, פחד, ושמיעה חלקית - "שמץ מנהו") אינה מראה על השגה רוחנית עליונה, אלא על חוסר כלים של האדם להכיל את האור האלוקי. האור האלוקי "מתגנב" אליו כדי לא לשבור אותו.
-----
הרב סולובייצ'יק מתייחס לדברי אליפז בפרק ד' לא רק מבחינה פילוסופית אלא מבחינה פסיכולוגית ומוסרית. הוא מצביע על כך שהכישלון של אליפז אינו רק בתיאולוגיה שלו (הטענה שאיוב חטא), אלא בעצם העובדה שבמקום לנחם את איוב – הוא הפך ל"חוקר דין".
בחיבוריו על ייסורים וניחום אבלים, מסביר הרב סולובייצ'יק כי חברי איוב חטאו כלפיו כשבאו להסביר לו מדוע הוא סובל. אליפז מתחיל בפרק ד' את "ההצדקה התיאולוגית" ("זכר נא מי הוא נקי אבד"), ובכך הוא בוגד בתפקיד המנחם. המנחם ביהדות (על פי ההלכה) לא אמור לפתור את בעיית ה"צדיק ורע לו" ולהצדיק את אלוהים באוזני הסובל, אלא שעליו לשתוק ולהשתתף בצערו.
הרב י.ד. סולובייצ'יק, קול דודי דופק (בפרק המבחין בין 'גורל' ל'ייעוד'), וכן בהרחבה במאמרו "מתוך הסערה" (Out of the Whirlwind) בנושא ייסורי איוב.
-----
המהר"ל מפראג – החיסרון המובנה של כל נברא (אפילו המלאכים)
המהר"ל מתייחס לפסוק י"ח בדברי אליפז: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה". המהר"ל משתמש בפסוק זה כדי להסביר יסוד פילוסופי עמוק: הפער ההווייתי (אונטולוגי) בין הסיבה הראשונה (האלוקים) לבין כל מה שהוא עלול (נברא).
עבור המהר"ל, המילה "תָּהֳלָה" אינה חטא מוסרי, אלא חיסרון מהותי. ה' הוא שלמות מוחלטת ("פשיטות"), ואילו כל נברא, מעצם היותו נברא ומוגבל, חסר את השלמות המוחלטת. לכן אפילו המלאכים, שהם שכלים נבדלים, אינם מושלמים ביחס לאלוקים.
"כי כל נברא במה שהוא נברא... אינו המציאות הגמור, שאינו מחויב המציאות רק [אלא] אפשרי המציאות, ולפיכך דבק בו ההעדר... ועל זה אמר הכתוב: 'הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה', כי מצד שהם עלולים [נבראים] דבק בהם החסרון וההעדר ביחס אל העילה העליונה."
הדברים מוסברים בהרחבה בכתבי המהר"ל, ובייחוד בספר גבורות ה', פרק ס"ו (בביאור ההבדל בין מדרגת הבורא למלאכים), וכן בדרך חיים על פרקי אבות (בביאור מהות המלאכים לעומת האדם והבורא).
המשמעות: אליפז אינו רק מוכיח את איוב על חטאיו, אלא קובע כלל קוסמי: אינך יכול לבוא בטענות אל צדק אלוהי, משום שמעצם היותך נברא – אתה שייך לעולם החיסרון.
--------
רבי צדוק הכהן מלובלין – "ואלי דבר יגונב": תת-המודע והברקות רוחניות
רבי צדוק הכהן, מגדולי הוגי החסידות (אסכולת איזביצה-לובלין), היה מעין "פסיכולוג של הנפש היהודית". הוא מתמקד בפסוק י"ב: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" ובפסוק י"ג: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה".
רבי צדוק מסביר שההתגלות הרוחנית האותנטית ביותר לאדם (שאינו נביא כמשה) אינה באה מתוך מאמץ שכלתני מודע, אלא כ"גנבה" – בהיסח הדעת. בלילה, כשהשכל המודע של האדם רדום והאגו משוחרר, אז "נופלות" אל תוך תת-המודע שלו (בשעיפים) האמיתות הגבוהות ביותר. זהו סוד ההארה הפתאומית.
"כי כל דברי תורה ורוח הקודש שמופיע בלב ישראל הוא בבחינת 'ואלי דבר יגונב', שנופל במחשבתו פתאום היסח הדעת... וזהו 'בשעיפים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים' – היינו בעת ביטול כוחות ההשגה המורגשים, אז מאיר ה' בלב החכם."
זה מופיע בוריאציות שונות בכתביו, הרעיון המרכזי מובא בצדקת הצדיק (למשל באות ר"ח, בעניין המחשבות הנופלות לאדם),
וכן בספרו רסיסי לילה המוקדש כולו לתורת החלומות, הלילה וגילויים שמעבר לשכל המודע.
המשמעות: חווית אליפז מתארת כיצד דבר ה' חודר אל לב האדם דווקא כאשר השומרים הרציונליים נרדמים. ה"גנבה" היא הדרך של האינסוף לחדור אל האדם הסופי מבלי לשבור אותו.
----
הראי"ה קוק – "דממה וקול": שירת הדממה והשגות עליונות
הרב קוק מצא בפסוק ט"ז: "דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע" את אחת מתבניות היסוד של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) והמיסטיקה שלו.
הרב קוק קובע ש"דממה" אינה ריק או חוסר-קול, אלא להפך – היא קול רוחני בתדר כה גבוה, שהאוזן האנושית אינה יכולה לתרגם אותו למילים מפורשות ("הגיון האלם"). רק מתוך הדממה העמוקה הזו, נובע בסופו של דבר ה"קול" – המילים, השירה, והנבואה.
"יש קול שהוא כל כך עדין, עד שאינו נשמע אלא בדממה. הַדְּמָמָה הִיא לֹא אֶפֶס הַקּוֹל, אֶלָּא שִׂיא הַקּוֹל, הַקּוֹל אֲשֶׁר מֵרֹב עָצְמָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפָּרֵט לְהֲבָרוֹת וְאוֹתִיּוֹת. 'דממה וקול אשמע' – מתוך הדממה שומעים את הקול האמיתי הפנימי של ההויה."
מקור מדויק: הרעיון שזור בכתביו, והניסוחים המובהקים שלו מופיעים באורות הקודש, חלק א', שער ראשון (חכמת הקודש), בפרקים העוסקים ב"הגיון האלם" וב"קול הדממה", וכן בשמונה קבצים (קובץ א', פסקה תרמ"ה).
המשמעות: הרב קוק משתמש בחזון של אליפז כדי ללמד שמי שרוצה לשמוע את קול ה', חייב קודם כל להשקיט את הרעשים החיצוניים וללמוד "להקשיב לדממה". האמת העליונה ביותר נמצאת מעבר למילים הכתובות – היא נמצאת בקול של הדממה.
----
הרב יעקב משה חרל"פ – החרדה והביטול מול הגודל האלוקי
הרב חרל"פ, תלמידו המובהק של הרב קוק, התאפיין בנפש סוערת של יראת רוממות וצמאון לאלוקים (כפי שמשתקף בסדרת ספריו "מי מרום"). הוא שם דגש על תגובתו הפיזית והנפשית של אליפז להתגלות, בפסוק י"ד: "פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה, וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי" (פסוקים יד-טו).
הרב חרל"פ מסביר שפחד זה אינו פחד של עונש, אלא פחד של "יראת הרוממות" (Tremendum). כשהנפש היהודית פוגשת בטוהר האלוקי מול קטנות החומר האנושי ("שוכני בתי חומר" – פסוק יט), הגוף הפיזי אינו מסוגל להכיל את האור, והעצמות פשוט מזדעזעות מהפער.
הרעיון בכתביו: הרב חרל"פ מסביר כי השגת האמת האלוקית מחייבת קודם כל את הזעזוע של הישות (האגו). ה"פחד ורעדה" שעליהם מדבר אליפז הם השלב ההכרחי של ביטול הגאווה האנושית. כל עוד האדם מרגיש "יש", הוא לא יכול לשמוע את "הדממה והקול". רעדת העצמות היא תהליך הזיכוך של החומר בעת מפגש עם הרוח.
רעיונות אלו מפותחים בסדרת מי מרום, בייחוד בכרך "רזי לי" (על התפילה ויראת שמים) ובכרך על הימים הנוראים ("רחשי לב"), שם הוא דן רבות במושג "פחד יצחק" ורעדת הנברא מול בוראו.
פרק ד' באיוב מהווה אבן שואבת לא רק להוגים חסידיים ולפילוסופים, אלא גם לשתי אסכולות ייחודיות ומרתקות בעולם הרוח היהודי: שיטתו המיסטית-שמעית של הרב הנזיר (הרב דוד כהן, תלמידו של הראי"ה קוק), ותנועת המוסר הליטאית (מבית מדרשם של רבי ישראל מסלנט ותלמידיו).
בעוד הרב הנזיר התמקד בחצי הראשון של החיזיון (האפיסטמולוגיה של הנבואה והשמיעה), בעלי המוסר לקחו את החצי השני של החיזיון (אפסות האדם מול המשפט האלוקי) והפכו אותו למניפסט פסיכולוגי של שבירת הגאווה.
להלן ניתוח מדויק של תורתם על פרק ד', בליווי מקורות:
חלק א': הרב הנזיר (הרב דוד כהן) – "דממה וקול" כהיגיון השמעי העברי
הרב הנזיר, בספר המופת שלו "קול הנבואה – ההיגיון העברי השמעי", מבקש להוכיח שהפילוסופיה היוונית מבוססת על ראייה (המילה "אידיאה" מקורה בראייה ביוונית), בעוד תורת הסוד והנבואה העברית מבוססת על שמיעה (קול, דבר ה', שמע ישראל).
עבור הרב הנזיר, התיאור של אליפז בפרק ד' הוא הוכחה ניצחת למהות החוויה המיסטית היהודית. אליפז רואה מראה מעורפל (פסוק טז: "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינַי"), הראייה נכשלת – אבל אז מגיעה הפסגה הרוחנית של השמיעה מתוך השקט (פסוק טז: "דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע").
"החזון הנבואי בישראל איננו מראה עיניים, אלא משמע אוזניים. 'יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני' - חוסר ההכרה בראייה, מתחלף בבירור השמיעה: 'דממה וקול אשמע'... ההיגיון העברי הוא היגיון שמעי. הקול הפנימי, הדממה הדקה, הוא יסוד הנבואה והשגת האמת."
מקור מדויק: הרב דוד כהן (הנזיר), קול הנבואה, מאמר ראשון (יסודות ההיגיון השמעי), פרק א'.
המשמעות בחייו של הנזיר: הרב הנזיר יישם את הפסוק "דממה וקול אשמע" הלכה למעשה, כאשר נהג לגזור על עצמו תעניות דיבור ארוכות (דממה) כדי לזכך את חוש השמיעה הפנימי שלו לקלוט את "קול האמת" האלוקי, כפי שחווה אליפז.
גדולי תנועת המוסר – אפסות האדם והדרישה לשלמות
גדולי המוסר מצאו בפסוקים י"ז-כ' את התיאור הפסיכולוגי והאקזיסטנציאלי החריף ביותר של המצב האנושי. אליפז שואל: "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר? הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ".
בעלי המוסר השתמשו בפסוקים אלו כדי להילחם ב"נגיעות" (האינטרסים האישיים) ובשכנוע העצמי של האדם שהוא צדיק.
1. "הסבא מקלם" (רבי שמחה זיסל זיו) – שוכני בתי חומר
הסבא מקלם, שהדגיש את יישוב הדעת והתבוננות שכלתנית, דרש מתלמידיו להתבונן בפסוק "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם". הוא שאל: כיצד אדם מתגאה בשכלו או בכוחו, הרי הוא גר ב"בית חומר" (הגוף) שיסודו עפר מלוכלך, ואפילו חרק קטן (עש) או חיידק יכול לדכא ולהרוג אותו?
הרעיון בכתביו: חז"ל לימדו ש"ידכאום לפני עש" מרמז שאפילו יצור זעיר יכול לשבור את האדם. קלם לימדה שכאשר אדם מבין את השבריריות הפיזית שלו, השכל שלו נפתח לענווה מול בורא עולם. גאווה נובעת מהדחקה של המוות והחידלון.
מקור מדויק: ספרי "חכמה ומוסר" (משיחות הסבא מקלם), חלק א', במאמרים העוסקים בשפלות האדם והכרת הערך האמיתי של החיים.
2. "הסבא מנובהרדוק" (רבי יוסף יוזל הורוביץ) – "האנוש מאלוה יצדק?" והביטול המוחלט (שפלות)
אסכולת נובהרדוק דגלה בשבירה מוחלטת של ה"אני". בעבור הסבא מנובהרדוק, טענתו של איוב שהוא צדיק וסובל חינם היא אבי-אבות הטומאה של ה"ישות" (האגו). פסוק י"ז, "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק", הוא המפתח: אסור לאדם לחשוב שיש לו "זכויות" כלפי שמיים.
הרעיון בכתביו: אם במלאכים, שאין בהם יצר הרע כלל, מוצא הקב"ה חסרון ו"תהלה" (חסרון/שטות, "ובמלאכיו ישים תהלה"), הרי שאדם שקרוץ מחומר ומונע מדחפים ותאוות – ברור שכל מעשיו ה"צודקים" נגועים באינטרסים (נגיעות). לכן, הדרך היחידה היא "שפלות" – הכרה בכך שהאדם אינו אלא כלי משחק בידי ההשגחה ואין לו שום יכולת להצדיק את עצמו.
מקור מדויק: ספר "מדרגת האדם" (מאמרי הסבא מנובהרדוק), מאמר 'תיקון המידות' ומאמר 'דרכי הביטחון'.
3. המשגיח ממיר (רבי ירוחם ליבוביץ) – עומק הדין והאשליה של "נקיות"
רבי ירוחם הדגיש את עומק הדין ודקות המשפט האלוקי. הוא התעכב על שאלת אליפז בתחילת הפרק: "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד" (ד, ז). אנו נוטים לחשוב שאיוב נקי מכל חטא, אבל רבי ירוחם מסביר שהמושג "נקי" אצל אלוהים הוא ברזולוציה שהאדם לא מסוגל לתפוס.
הרעיון בכתביו: כשאדם אומר "לא חטאתי", הוא שופט את עצמו בכלים משפטיים של בני אדם. אבל המשפט של מעלה מתבונן על דקויות של המחשבה, על רגע אחד של חוסר כוונה, ועל פגמים שאפילו לא עולים למודעות. "הן בעבדיו לא יאמין" – הטהרה היא מושג אינסופי. משום כך, הסבל של האדם אינו עונש שרירותי, אלא תוצאה של פגמים מיקרוסקופיים שההשגחה מדקדקת בהם עם צדיקים כחוט השערה.
מקור מדויק: "דעת חכמה ומוסר" (שיחות רבי ירוחם ממיר), חלק א', במאמרים העוסקים במידת הדין וההשגחה. וכן בספרו "דעת תורה" על ספר בראשית (בדיון על סבלות האבות והדקדוק עמהם).
סיכום
ההוגים הללו לקחו את נאומו של אליפז בפרק ד' והוציאו אותו מההקשר הנקודתי של הוויכוח עם איוב, אל עבר תורת נפש ותיאולוגיה כוללת:
הפילוסופים (כרמב"ם) רואים באליפז את הדובר של תורת הגמול ההגיונית.
הוגי המוסר וההלכה (כרב סולובייצ'יק) רואים בדברי אליפז אזהרה מפני אכזריות תיאולוגית כלפי הסובל.
המקובלים והחסידים (כתניא והשפת אמת) מתעמקים בתיאור ההתגלות המיסטית והסיוטית של אליפז ("ואלי דבר יגונב", "דממה וקול", "ובמלאכיו ישים תהלה"), ודולים ממנה תובנות עמוקות על הפער העצום שבין הבורא לנבראים, ועל הצורך של האדם בביטול מוחלט ("דממה") מול גדלות ה'.
המהר"ל לקח משם את תורת ההוויה והמלאכים (כולם חסרים מול האל).
רבי צדוק לקח משם את תורת הלא-מודע ("דבר יגונב").
הרב קוק לקח משם את שירת הפנימיות האילמת ("דממה וקול").
הרב חרל"פ מצא שם את תורת ביטול האגו מול יראת הרוממות ("פחד קראני ורעדה").
הרב הנזיר נטל את "דממה וקול" וראה בהם את התמצית של תורת ההכרה והמיסטיקה היהודית – האמת לא נראית בעין (כביוון), אלא נשמעת לאוזן הפנימית מתוך דממת ההתבודדות.
גדולי המוסר נטלו את הפסוקים "שוכני בתי חומר" ו**"האנוש מאלוה יצדק"** וראו בהם את התמצית של פסיכולוגיית המעמקים המוסרית – האדם הוא יצור זעיר, עיוור לפגמיו, הנגוע באינטרסים, שחייב להשפיל את גאוותו השכלית מול דין שמיים שאין בו משוא פנים, הבוחן אפילו את טוהר המלאכים.
