ראיתי בפירוש "אור החיים" הקדוש על פרשת צו, שדבריו תואמים להפליא את דברי החתם סופר. שניהם קובעים כי לאחר תוקף הצרות שיעברו עלינו, יביא אותנו הקדוש ברוך הוא אל הארץ הקדושה. ה"אור החיים" מפרש את הפסוק (ויקרא ו, ד) "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן... אֶל מָקוֹם טָהוֹר", כך: "הבגדים הראשונים" נועדו לעשיית דין בשונאינו, ואילו כעת בא ה' להיטיב עמנו ולהוציאנו מהגלות, ולכן הוא לובש "בגדי הטבה". גאולה זו וקיבוץ הגלויות לא יעוכבו עד להשמדתם המוחלטת של הרשעים; להפך, ה' ימהר לאסוף את נדחי ישראל ולהוציאנו ממחנה הרשעים אל מקום טהור – היא ארץ ישראל. שכן ארצות העמים טמאות הן, עפרן ואפילו אווירן, ואין מקום שנקרא "טהור" זולת ארץ הקודש.
מכך שהקב"ה "ממהר" להוציאנו מידי הרשעים בטרם עשה בהם כלה, מוכח שמדובר בתקופה שקודמת לגאולה השלמה (שכן לאחר ביאת המשיח, ממילא הרשעים כבר "לא ירעו ולא ישחיתו"). הרי לנו שני נביאים – ה"אור החיים" והחתם סופר – שמתנבאים בסגנון אחד: לאחר תקופה של צרות קשות, ה' יוביל אותנו בהשגחתו הנפלאה לארץ ישראל. פשוט וברור שנבואה זו נאמרה על דורנו.
בהקשר זה, ברצוני להביא נקודה נוספת מדברי ה"אור החיים" הנוגעת לייסורי הגלות הנוכחית. הוא מבאר כי הפסוק רומז לייסורים העמוקים שאנו סובלים בגלות, ולדבריו, גלות זו קשה אפילו מגלות מצרים. במצרים, אמנם שיעבדו את ישראל, אך לפחות דאגו להם למזון וללבוש (כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם"). לעומת זאת, בגלות הנוכחית תחת אומות העולם – אשרי מי שלא חווה את מרירות חייהם של ישראל. לא רק שאינם מקבלים שכר, הם אף נשדדים, נגזלים ונדרשים לשלם ולתת את מה שכלל אין להם, עד סחיטתם האחרונה. כל זה אכן מתרחש בימינו, ואף במידה חמורה יותר.
עם זאת, פלא בעיניי שרבנו ה"אור החיים" הציג זאת רק כהשערה הגיונית מתוך מציאות חיינו, ולא הזכיר את התלמוד הירושלמי (מסכת סוכה, פרק "הישן") המציין זאת במפורש. הירושלמי קובע ששעבוד הגלויות אכן קשה משעבוד מצרים. ההוכחה לכך היא שבשעבוד מצרים ראה משה את תחתית כסא הכבוד כ"מעשה לִבְנַת הספיר", ואילו יחזקאל, בגלות בבל, ראה אותה כ"מראה אֶבֶן ספיר" – ואבן קשה יותר מלבנה. הירושלמי (וכן מדרש רבה פרשת אחרי מות) מדגיש שהקב"ה רושם לפניו בכסא הכבוד כל צער וכל ייסורים שאנו חווים בגלות. אף ההשפלה הקטנה ביותר נרשמת לפניו, ואין דבר שנעלם ממנו עד שיתבע את עלבונם של ישראל.
נחזור לנושא המרכזי: כל המכות שספגנו נועדו רק כדי לעורר אותנו לשוב לארצנו הקדושה. שמעתי בהקשר זה רעיון נפלא בשם איש האלוקים, הגאון הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחא, על הפסוק "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר השירים א, ד):
בהלכות קניין של בהמה, ישנן שתי דרכים לבצע קניין "משיכה": האחת – הקונה קורא לבהמה, והיא הולכת אחריו מעצמה; השנייה – הוא מכה אותה במקל, והיא רצה ובורחת מפניו קדימה. ההבדל ביניהן מהותי: במשיכה על ידי קריאה, הבעלים צועד קדימה והבהמה הולכת בעקבותיו ללא כל צער; לעומת זאת, במשיכה על ידי הכאה, הבהמה סובלת מכאב ורצה קדימה, בשעה שהבעלים מאחריה.
כך הוא יחסנו מול הקב"ה בעניין החזרה לארץ ישראל. אם נישמע לקול ה' הקורא לנו לשוב, נהיה בבחינת "קורא לה והולכת אחריו" – נעלה לארץ מרצוננו הטוב, ללא כאב וללא כורח חיצוני, וה' ילך לפנינו. אך אם נתעלם ולא נשוב מעצמנו, נאלץ להמתין עד שה' ישתמש ב"מקל" הצרות. או אז, המשיכה תהיה בבחינת הכאה; נסבול ייסורים מאויבינו, והם אלו שיכריחו אותנו לרוץ אל ארץ ישראל.
זהו העומק בבקשה "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה": אנו מתחננים לה' שימשוך אותנו בדרך של קריאה ("משכני"), כדי שנימשך אחריך מעצמנו. אנו מבקשים שהרצון לשוב לאחוזת אבותינו יתעורר בנו רק בזכות קריאתך דרך צדיקי הדור, ולא שניקנה ב"משיכת המקל" של הצרות, שאז נגיע למצב של "נרוצה" – ריצה מאולצת שבה אנו לפניך (בורחים מהכאב) ואתה מאחרינו.
לדברים אלו מצטרף חיזוק ממדרש תהילים (פרק י"ז), הקובע כי כל המכות הבאות על ישראל נובעות מכך שאינם מבקשים את ארץ ישראל. ואכן, המציאות בימינו מוכיחה זאת: לאחר שהוכנו באכזריות, הכול רצים לארץ. אילו רק היו מניחים להם, כולם היו עולים – אפילו אלו שהתנגדו לאורך השנים לתנועת העלייה. אולם עלייה כזו היא עלייה של "הכאה במקל". אילו היו נשמעים מלכתחילה לקריאת הצדיקים שעוררו על כך, היו עולים בבחינת "משכני ואחריך נרוצה", והיינו ניצלים מכל הצרות הקשות שפקדו אותנו לאחרונה.
לאור זאת מתבארים היטב דברי המדרש בפתיחתא למגילת איכה: "אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ', ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים 'תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ'". הכוונה היא: אילו זכיתם, והייתם נענים לקריאת הצדיקים, העלייה הייתה בבחינת "תביאמו" – ה' צועד בראש ומוביל אתכם אחריו. עכשיו שלא זכיתם, ולא רציתם להימשך אחרי קול הקריאה, העלייה מוכרחת להתבצע בדרך השנייה, דרך המקל והצרות. לכן אתם קוראים "תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ" – הרעות והצרות שהשיגו אתכם, הן שגורמות לכם לרוץ להיות "לפניך" (כבהמה הרצה לפני המקל). ואכן, עינינו רואות בזמננו שהכל רצים לארץ ישראל בעקבות המכות שהשיגום. והדברים נכונים ואמיתיים מאוד.
אסיים בדברי בעל ספר "כפות תמרים" (מסכת ראש השנה ל ע"א) על הפסוק "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ". הוא מסביר שישראל היו מתרעמים על צרותיהם, וכביכול הקב"ה משיב להם: על מה אתם מתלוננים? ידי אינה קצרה מלהושיע, אך מה אעשה שעוונותיכם גורמים לכך ש"ציון דורש אין לה". היא צועקת שאינכם זוכרים אותה, ואם כן – כיצד אזכור אני אתכם ואגאל אתכם?
המסקנה מכל זה ברורה: אם רק נזכור את ציון ונדרוש בשלומה, יפסקו הצרות מעלינו.
