על עליונות הרצון הפנימי (צדקת הצדיק אות רמח):
"כי עיקר האדם הוא החשק... ואף אם עושה מעשה טוב, אם אין החשק טוב – אין המעשה כלום... וההיפך גם כן, מי שחשקו טוב מאוד ואינו יכול להוציאו מכח אל הפועל – נחשב לו המחשבה למעשה."
על יניקת הרע מהקודש (אות קג):
"שורש הרע הוא רק כסות וקליפה להטוב, וכל חיות הרע הוא מהטוב הגנוז בתוכו... וזהו עניין קליפת נוגה שיונקת משני הצדדים."
ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה לייב מגור)
השפת אמת מדגיש את ה"נקודה הפנימית" שהיא עצמותו של היהודי, מול המעשים החיצוניים שהם רק לבושים.
על האופי הפנימי מול המעשה (פרשת וירא, תרל"ב):
"כי עיקר האדם הוא הפנימיות, והמעשים הם רק לבושים... וצריך האדם לברר עצמו עד שיהיו המעשים דבוקים בפנימיות."
על השפעה בלא ידיעה (פרשת ויגש, תרנ"ד):
"כשהאדם מבטל עצמו אל הנקודה הפנימית, אז שורש החיים מאיר בו ומשפיע לכל סביבותיו ממילא, גם בלי דעת."
3. הרב חרל"פ – "מי מרום"
על הטומאה המתחפשת לטוב (חלק ו' - אורי וישעי, פרק יז):
"הטומאה היותר גדולה היא זו המשתמשת בכלי הקודש... כשהרשעה מתלבשת באיצטלא של יושר וצדק, היא מכינה כלי מוות לנפשות התמימות."
על הרצון הקבוע כעצמיות (חלק ט' - שיחות על פרקי אבות):
"אין האדם נמדד לפי המקרים שעוברים עליו, אלא לפי רצונו הקבוע. הרצון הוא הוא עצמותו של האדם, והוא הקובע אם הוא בתוך גבול הטהרה או הטומאה."
