לע"נ ר' אלכסנדר זושא בן ר' יוסף
א' הנה ענין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראוין לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף שאומרים לפני הב"ד שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק ביותר. וזהו כוונת הש"ע יו"ד סימן רס"ח סעי' י"ב בנודע שבשביל דבר הוא מתגייר חוששים לו עד שתתברר צדקתו, והוא משום דכיון שבשביל דבר נתגייר יש לחוש שמא אף שקבל המצות בפיו לא קבלם בלבו, וכיון שיש טעם וסברא לחוש לזה הוא כאנן סהדי שיש ספק שאין בזה שוב משום דברים שבלב אינם דברים, עיין בתוס' גיטין דף ל"ב ע"א ד"ה מהו ובקידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים ואף ששם איירי בדבר שאנן סהדי בודאי על מה שבלבו מסתבר דכשיש טעם ברור להסתפק הוא כאנן סהדי שיש ספק שלכן חוששין לו להחזיקו רק כספק גר עד שתתברר צדקתו ויעשה בדין גר ודאי. וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבע"ב עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה, ובודאי בשביל זה עשו רבני האלאנד תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל הרבנים, והוא בכלל תקנות לגדר ולסייג לתורה ולדבר מצוה שאין יכולין להתיר כמפורש /שו"ע יו"ד/ בסימן רכ"ח סעי' כ"ח וכדכתב כתר"ה.
והנה בעובדא זו שכתר"ה שהגיורת רוצה לקבל כל דיני התורה אבל אינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות אלא להתלבש בבגדים שמתלבשות בעוה"ר סתם הנשים שבדור פרוץ הזה, אם יכולים לקבל מדינא גיורת כזו ואיך הוא בדיעבד כשקבלוה אם היא גיורת, נראה דיש לדון בזה. דהנה בבכורות דף ל' ע"ב איתא נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ולר"י ב"ר יהודה אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, ויש להסתפק אם הוא רק דין דלכתחלה וכלשון אין מקבלין שמשמע לכתחלה, או שגם בדיעבד אינו גר. ואף שודאי מקבלין גרים אף שלא ידעי רוב דיני התורה שהרי מודיעין אותם רק מקצת מצות, ופשוט שאף רוב דיני שבת אין מודיעין אותן, וגם מצינו עוד יותר שאף שלא ידע הגר שום מצוה הוא גר, דהא מפורש בשבת דף ס"ח ע"ב גר שנתגייר בין הנכרים חייב חטאת אחת על כל מלאכות של כל השבתות ועל הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע"ז אחת, הרי נמצא שלא הודיעוהו שום מצוה אף לא עיקרי האמונה ומ"מ הוא גר, הוא משום דאיירי שקבל עליו לעשות כל מה שהיהודים צריכין לעשות וזה סגי לגרות, ואין חוששין לומר דדילמא אם היה יודע ממצוה זו לא היה מקבל עליו, דאף אם יאמר כן הוא רק דברים שבלב, וההודעה הוא רק לכתחלה. ומוכרחין לומר בלשון הש"ע בסעיף ג' שכתב כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם צריך שיהיה בג' הכשרים לדון לאו דוקא, דעיקר הכוונה הוא שקבלת המצות צריך בפני ג' אבל ההודעה אינה מעכבת, אך נקט לשון להודיעו משום דכן הא עושין הב"ד שמודיעים מקצת המצות בשעת קבלה, וכן הלשון דבסעי' י"ב שכתב או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן ה"ז גר, הוא לאו דוקא אלא אפילו לא הודיעוהו כלל איזה מצות אם אך קבל עליו שמקבל עליו כל המצות שחייבין ישראל הוא גר, ורק משום שאין דרך לשכח להודיעו איזה מצות נקט הש"ע ששכחו להודיעו שכר המצות ועונשן שזה אפשר לשכח לפעמים.
אבל כשאומרים לו שאיכא מצוה זו או שיודע מעצמו איזה מצוה שראה איך שישראל נוהגין במצוה זו ואומר שמצוה זו אינו רוצה לקבלה ע"ז תניא שאין מקבלין, וא"כ אפשר שאף בדיעבד כשקבלוהו אינו גר, אף שנקט לשון אין מקבלין דהוא לשון דלכתחלה. ולכאורה מהא שאר"י ב"ר יהודה אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, שמסתבר שכיון שקבל עליו כל מצות דאורייתא ואף בל תסור בכלל דהא קבל עליו כל איסורין ומצות דרבנן, הרי יש לו להיות גר מדאורייתא, שלא מסתבר שחכמים יעקרו הגרות דאורייתא שנוגע לקידושין ולכמה דברים ולהקל בהם ולא היה מזכיר זה הגמ' בפירוש, וא"כ צריך לומר לר"י ב"ר יהודה דרק אין מקבלין לכתחלה ובדיעבד כשקבלוהו הוא גר, שלכן משמע שגם לדין הרישא בלא קבל עליו דבר אחד מדיני התורה נמי הוא רק דין שלכתחלה אין מקבלין אבל בדיעבד כשקבלוהו הוא גר, וחייב אף במצוה זו שלא קבל עליו דמה שלא קבל עליו אינו כלום לפוטרו דהא הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל.
ויהיה ניחא לפ"ז מה שהלל קבל את הגר שלא קבל עליו תורה שבע"פ דמפורש ברש"י שבת דף ל"א ע"א דתיכף גייריה, דהא הקשה רש"י מחוץ לדבר אחד שלא מקבלין, ואם לא גייריה ממש אלא לאחר שקבל עליו גם תורה שבע"פ לא היה שייך להקשות כלל. ופלא על מהרש"א בח"א שעל העובדא דגיירני ע"מ שתשימני כ"ג פי' מצד קושיתו הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד ואיך גייריה הלל שלאו דוקא גייריה אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה, דא"כ גם עובדא ראשונה אפשר לפרש כן וליכא שום קושיא, אבל מה שגייריה הלל היה משום שהיה מובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו וישמור גם דיני תורה שבע"פ וגם יקבל עליו איסור זר לעבודות המקדש דצריכים לכהנים, ומה שעכ"פ הא בשעת הטבילה עדיין לא קבל מצות דתורה שבע"פ שהוא כמעט רוב דיני התורה הקשה זה רש"י, ומה שכתב לתרץ שלא דמי לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבע"פ אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, לא מובן לכאורה אף אם נפרש בכוונתו שלא האמין להלל שמה שאומר לו היא תורה שבע"פ אבל האמין שיש עכ"פ תורה שבע"פ וכשיודע ממנה קבל לקיים, שודאי אין זה קבלה שא"כ גם כשלא יקבל עליו גם תורה שבכתב מחמת שלא יאמין שזו שבידנו היא התורה שבכתב שניתנה למשה בהר סיני מהקב"ה אלא תורה אחרת יהיה גר, וברור ופשוט שאין זה קבלת מצות מאחר שעכ"פ אינו מקבל המצות שבתורתנו, שלכן כמו כן פשוט שאין להחשיב זה לקבלה במצות תורה שבע"פ מאחר שאינו מאמין ללומדיה וחכמיה, ולכן צריך לומר שכיון שאיכא עכ"פ קבלת מצות אף שלא בכולן הוא גר ונתחייב בכולן אף שלא קבלם דהוה מתנה ע"מ =על מה= שכתוב בתורה, ואין ענין קבלת המצות משום דבלא קבלת המצות א"א לחייבו אלא דהוא דין ממעשה הגרות דבעינן קבלת המצות כמו דבעינן מילה וטבילה, וסגי לזה קבלת איזה מצות אף שלא קבל כולן. אבל הוקשה לרש"י על הלל שקבליה לגיירו לכתחלה מהא דאין מקבלין אף כשלא קבל עליו אף רק דבר אחד וכ"ש שלא היה לו לקבל גר זה שלא קבל עליו כל התורה שבע"פ, וע"ז תירץ שפיר שהיה הלל מובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו ויקיים גם כל דיני תורה שבע"פ, אבל נתן רש"י טעם להבטחתו דהלל שהיה זה מחמת שלא היה כופר בתורה שבע"פ שהיה יודע שאיכא תורה כזו אך לא האמין להלל שמה שאומר לו היא אותה התורה שניתנה מפי הגבורה שבזה היה שייך שיסמוך עליו אחר שילמדנו, שאם היה כופר לומר שליכא כלל תורה שבע"פ לא היה שייך שיהיה הלל בטוח שאחר שילמדנו יסמוך עליו שאיכא גם תורה שבע"פ, דהא הטעם שאינו מאמין הוא משום דלא נכתבה כמו שנכתבה התורה שבכתב כמו שכופרים הצדוקים מטעם זה, שלכן אף שאפשר שיתחיל להאמין מ"מ לא שייך שיהיה בטוח בזה וממילא היה אסור להלל לגיירו, לכן פי' שידע הנכרי שיש תורה שבע"פ אבל אמר שלא מאמין להלל שלכן שייך שיהיה בטוח שיסמוך עליו. וכן הוא במה שגייר למי שנתגייר ע"מ שיעשהו כ"ג שמצד הגרות היה גר אף שלא קבל עליו איסור זרות לעבודה אך שהיה קשה על מה שהלל קבלו הא כיון שלא קבל עליו איסור זרות לעבודה לא היה לו לקבלו וע"ז שייך תירוץ רש"י על עובדא קמייתא דכיון שהיה הלל בטוח שאחר שילמדנו יקבל עליו גם מצוה זו היה רשאי לגיירו, ובתירוץ זה מתורץ גם קושית מהרש"א דלא היה רשאי לקבלו משום שהיה לשום כבוד דכהונה מאחר שבדיעבד הוא גר סמך ע"ז שהיה בטוח שאח"כ יהיה גר לשם שמים.
ועיין ביבמות דף מ"ה ע"ב בעבדיה דר"ח בר אמי אטבלה לההיא נכרית לשם אנתתא ואכשר ר' יוסף בה ובברתה משום דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ופרש"י שאטבלה לשם אישות והלכה דכולן גרים הם אף המתגיירין לשם אישות, וגם התוס' מפרשים דהיה מטבילה משום שהיה רוצה לייחדה לו, ובטבילתה זו נעשית גיורת, והא לכאורה קשה דכיון דבמה שנתגיירה נאסרה על העבד בלאו דלא יהיה קדש והרי כיון שכל גרותה היתה כדי לינשא להעבד משום שלא רצה בנכרית הרי נמצא שלא קבלה עליה איסור לאו זה. ואין לומר דקבלה סתם כל המצות מחמת שלא ידעה מאיסור לאו דעבד שהוא קבלה ממילא גם על איסור לאו זה דעבד, דהא מאחר דידוע דנתגיירה בשביל להנשא להעבד הרי בהכרח לא היה קבלה על לאו זה מאחר שאם היתה יודעת היתה מפרשת שלאו זה אינה מקבלת, וגם הוא ממש כמפרשת אף בלא ידיעה שאם יש איסור לינשא לעבד זה אינה מקבלת זה. ולכן אולי הוא משום דסגי לגרות בקבלת מצות אף במקצתן אף שלא קבלה איזה מצות ונעשית בהכרח גיורת בקבלת שאר המצות אף שלא קבלה לאו זה דלא יהיה קדש לענין עבד זה, ומ"מ נאסרה להעבד משום דהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה כדלעיל. ויהיה ניחא גם מה שלא הביאה לב"ד להתגייר, משום שידע שב"ד לא יקבלוה לגיירה מאחר שלא תקבל לאו זה, לכן גיירה בעצמו אחר שקבלה המצות סתם בפני ב"ד לפי' התוס' על הסמך דמי לא טבלה לנדותה, אך בלא זה לא היו ב"ד מקבלין אותה מטעם דהיה לשם אישות ואין צורך לומר שבשביל זה דלא קבלה איסור לאו דעבד לא היו מקבלין, אבל מסתבר דבשביל שנתגיירה לשם אישות היה מוצא ב"ד הדיוטות, ובשביל זה דלא קבלה הלאו לא היו מקבלין אותה גם הדיוטות, דצורך קבלת מצות שהוא מעיקרי דיני גרות היה ידוע גם להדיוטות, דאם לא היה ידוע להדיוטות דצריך קבלת מצות לא היו מתירין גרים שנתגיירו אצל ב"ד הדיוטות, ואיך אמר סתם דכולן גרים הן ולא מסיק והוא שיעידו בפני ב"ד שקבלו המצות, אלא משמע שסומכין אף על ב"ד הדיוטות שיודעין העיקרים שצריך לגרות בדיעבד, ואולי גם זה שצריך שיתגיירו לשם שמים נמי יודעין דאנשים שאין יודעין דיני גרות מסתבר שלא היו מקבלין כלל דייראו מלקבל שמא אין עושין כדין, ומה שקורא אותן ב"ד הדיוטות הוא מטעם שאין חוששין לאיסור דלכתחלה כל כך ומגיירין אם אך הוא גרות דמורין בזה היתר. אבל בחדושי ביבמות בארתי דרך אחר בהא דהיתה גיורת כשרה וליכא ראיה משם ואין לפני הפנאי עתה להאריך, אבל מהא דהלל ודאי היא ראיה.
וא"כ גיורת זו שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות, לכתחלה הא ודאי אין לקבלה ובדיעבד אם קבלוה תלוי בספק זה ויותר נוטה שבדיעבד היא גיורת, ולענין לכתחלה הא כל גרותה הוא לשם אישות שאף בקבלת כל התורה אין לקבל, וא"כ ודאי איכא טעם גדול מה שהיו מסכימים כל הרבנים דהאלאנד לקבל אותה לגיירה אם היתה מקבלת כל דיני התורה, אבל מ"מ טוב מה שלא מסכימין כולן בשביל זה תלבושת הצניעות שלא לקבלה דשני דברים חמור מדבר אחד.
ויש לדון מצד אחר דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוה"ר גם בבנות ישראל ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הנכריה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין מאחר שיודעת מנשים שמחזיקין אותן לשומרי דת ומתלבשות בתלבושת פריצות, ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור אינה מאמינה להם, וא"כ יש לידון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר כדאיתא בשבת. ומסתבר זה אף שלע"ע =שלעת עתה= אין לי ראיה ע"ז, אבל בכל אופן טוב שלא לקבל דהא בעצם יש לדחות מצד שהגרות הוא לשם אישות, לכן אף שמאיזה טעם הקילו בזה מהראוי שלא להקל עוד קולות. בכל אופן התקנה היא ראויה ואין להתירה.
שו"ת להורות נתן חלק ה סימן סב
בס"ד. ז"ך מרחשון משת"ה לפ"ק.
לחכם אחד
אחרי דרך מבוא הברכה והשלו', יקרת הערותיו על שו"ת להורות נתן ח"ג הגיעני בזמנו, אולם לרגל היותי מוקף חבילי טרדין לא הגיע זמני לומר שורה אחת, ואתו רב הסליחות. והנה כעת נתעוררתי ע"י חכם אחד בנדון אחת ההערות הנוגע לענין גירות, והיות שהוא דבר הנצרך למעשה עיינתי לפום מסת הפנאי, ואמרתי להודיע גם למעכת"ה שליט"א מה שנלענ"ד בזה.
א) בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פ"ג) הבאנו, מה שדן בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק') וכן בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כ"ו), בהא דאמרו בבכורות (ל ב) בעכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מאיסורי ביאה ה"ח), אם זה רק דין לכתחלה שאין מקבלין אותו כיון שלא קיבל דבר אחד, או דגם בדיעבד אינו גר - והגאונים הנ"ל ז"ל העלו לדינא דקבלת המצוות מעכבת בדיעבד. וכתבתי לתמוה שלא הביאו מש"כ הרמב"ם (פי"ב מאיסו"ב הי"ז) "כל העכו"ם כולם משיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם", הרי בהדיא דלא הוי כישראל אלא אם יקבלו עליהם כל המצוות שבתורה. וכת"ה שליט"א כתב, שכן כתב גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' ק"ח) שמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע כמפורש דאם לא קבלו עליהן כל המצוות אף אם הוציא רק אחת מהן אינו גר.
ב) וכת"ה שליט"א אחז צדיק דרכו ליישב ולהצדיק הצדיקים דמעיקרא הגאונים בית יצחק ואחיעזר ז"ל על שלא הביאו מדברי הרמב"ם הנ"ל, משום די"ל דמש"כ הרמב"ם "ויקבלו עליהן כל המצוות" היינו רובן, ועל דרך שכתב הטו"ז (או"ח סי' תקפ"ב סק"ג) דמצינו הרבה פעמים דרובו ככולו, ואשר על כן יש לומר "מלוך על כל העולם כולו" ולא סגי בלאו "כולו". גם י"ל דבאמת סגי בקבלת רוב מצוות, אלא דכיון דעי"ז ייעשה גר ויתחייב בכל המצוות, לכן כתב הרמב"ם ויקבלו עליהן כל המצוות, כלומר שעל ידי הגירות שחלה בהם הרי הם קבלו עליהן כל המצוות עכתו"ד. ובעניי לא ידענא מה הצורך להדחק בזה, הלא הבית יצחק ואחיעזר ז"ל מסכימים לדינא דבעינן דוקא קבלת כל המצוות לעיכובא, ויש סייעתא גדולה לדבריהם מפשטות לשון הרמב"ם וכמש"כ גם בשו"ת אגרות משה שהביא כת"ה שליט"א, ואין בזה שום פחיתות ח"ו בכבודם של אדירי התורה הללו אם אשתמיט מהם לפי רגע דברי הרמב"ם הנ"ל, אשר אין ספק שאילו היה הדברים לנגד עיניהם היו מביאים אותו, הלא כך חזינן אצל גדולי עולם שמקום הניחו להבאים אחריהם, ואין ספק דכך נייחא להצדיקים הנ"ל בגנזי מרומים אשר תורת אמת היתה בפיהם לבל נעקם את הכתובים כדי לתרץ העלמת עין, ואדרבה הם מחזיקים טיבותא לנו שמצאנו יסוד לפסקיהם בלשון הרמב"ם. ועיין פ"ת יו"ד (סי' רמ"ב סק"ב) בשם שו"ת חוט השני (סי' כ') שאין להתרעם על הכותב על קדמונים דאשתמיטתיה דברי הש"ס ופוסקים, כי כן מצינו במחברים שבכל דור, ולשון זה הלקוח מן הש"ס הוא דרך כבוד לומר שבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה טבע אנושי עיין שם. ועיין שו"ת חת"ס לקוטים - לונדון תשכ"ה - (סי' נ"ח) שכתב לרב גדול "מה שקשה בעיניו שהראיתי שהרב"ש נעלמו ממנו דברי תוס' בקידושין והקשה אם כן גם ממשנה למלך יהיו נעלמים ח"ו, ועל כן אמר שצריכין לפרש פירוש אחר בתוספות - בחיי כי הראה לי אחד מהתלמידים כי הרגיש שער המלך שדברי תוס' אלו נעלמו מהמשנה למלך, ותמהתי על מעלתו וכי מפני כן נעקש עלינו את דברי התוס' ופשוטם ח"ו, והקדושים האלו רצוני ב"ש ומשנה למלך המה בעלמא דקשוט וניחא להו שנוציא שגיאותם כי שגיאות מי יבין, ולא ח"ו שיגרמו לנו לעוות היושר ולעקר דברי התוס' מפשוטם ואמתיותם, וכן לא יעשה" עכל"ק. והוא כדברינו הנ"ל בעזה"י.
ג) ומה שכתב כת"ה שליט"א דמש"כ הרמב"ם "ויקבלו עליהם כל המצוות" י"ל דהכונה לרובו, קשה דא"כ בכל מקום שכותב הרמב"ם מלת "כל" לא נדע אם הכונה כפשוטו או לרובו, והלא הפוסק לפרש בא ולא לסתום. ואף אם יימצא מי שנדחק לפרש דברי הפוסקים דכל היינו רובו, היינו היכי דיש הכרח לפירוש זה מגמרא או סברא וכדי שלא להשאיר הדברים בתיובתא, אבל בנדוננו אין שום צורך לפרש דכל היינו רובו, ואדרבה הרי לענין קבלת הגר הלא מבואר ברמב"ם (פי"ד מאיסו"ב ה"ח) "אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו", וא"כ גם היכי שהרמב"ם מדבר ממציאות של גר (פי"ב מאיסו"ב הי"ז) וכתב "ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה" מתפרש כפשוטו כולו ולא רובו. ובאמת כל ענין הספק דבגירות לעיכובא יהא סגי בקבלת רוב מצוות, אין לו שורש בגמרא וראשונים, אלא שהבית יצחק ז"ל כתב שלא מצא מבואר אם גר שאמר שמקבל עליו חוץ מדבר אחד אם גם בדיעבד לא הוי גר עיין שם, וממילא אין שום יסוד וטעם לומר דמש"כ הרמב"ם כל היינו רוב, וכמו שלא יעלה על דעתינו לפרש בדברי הרמב"ם בכל שאר המקומות שביד החזקה כשכתב "כל" דנימא דהיינו רוב. גם מש"כ כת"ה שליט"א די"ל דלשון "ויקבלו עליהן כל המצוות" היינו דכיון שקיבל רוב המצוות ממילא קבלו עליהן כל המצוות שהרי הגירות מחייבתן לזה, ולא ידענא וכי כעורה היא הפירוש הפשוט שמקבל על עצמו את כל המצוות, כשם שכך היא המצוה לכתחלה בלי ספק. ולדינא הלא מסיק באחיעזר ז"ל שם דכיון דקבלת מצוות מעכבת בודאי, בעינן שיקבל עליו כל המצוות. וכת"ה הביא שכן העלה גם בשו"ת אגרות משה הנ"ל - ואינו תחת ידי - ואנן זכינו שכן מבואר בהדיא ברמב"ם וכנ"ל. וכעת מצאתי במשנה ברורה (סי' ד"ש ס"ג בביאור הלכה) דפשיטא ליה ג"כ שאם לא קיבל עליו כל המצוות אינו בכלל ישראל ואפילו בדיעבד כיון ששייר דבר אחד עיין שם.
ד) ובנדון חידושו של האחיעזר ז"ל שם דהיכי שבדעתו לעבור על איזה מהמצוות לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצוות, אשר כתבנו לתמוה ע"ז בתשובה שם, וכת"ה שליט"א חפץ בהצדקו לפרש לדרכו בקודש - אמציא לכת"ה יחי' העתקת תשובתי שכתבתי לח"א (עיין לקמן תשובה סימן ס"ג), שרצה ג"כ לבאר דברי האחיעזר ז"ל קרוב לדרכו של כת"ה, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ולא אמרו רבנן בכפילא.
ה) ובעיקר דברי הטו"ז ז"ל (סי' תקפ"ב) דיש לומר מלוך על כל העולם כולו משום דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש - הנה באליה רבה שם כתב עליו, דבאמת לא מצינו עכ"ד. ולענ"ד נראה, דגם הטו"ז ז"ל אין כוונתו דתיבת כל מצינו שפירושו רובו, אלא כוונתו למאי שכתב הטו"ז (או"ח סי' תקצ"א סק"ג) על מש"כ הריב"ש, דאין לומר ועקדת יצחק לזרע יעקב תזכור, דאפילו זרע יצחק סתם הוא יעקב כדאמרינן כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק לאפוקי עשיו, וכתב הטו"ז בשם זבחי שלמים דכיון דאשכחן דזרע פסול נמי איקרי זרע לענין וזרע אין לה, ובתפלה בעי לפרושי טפי כל מה דאפשר, ע"כ יש לומר לזרעו של יעקב עיין שם. הרי דבתפלה צריך לפרש טפי כדי שלא יתפרש שלא כהוגן אף לא בדרך טעות, וא"כ כיון דמצינו בכמה הלכתא דרובו ככולו, א"כ יאמרו בטעות שאם הקדוש ברוך הוא ימלוך על רוב העולם כבר נתקיימה התפלה של מלוך על כל העולם דהא רובו ככולו, לכן אומרים על כל העולם כולו דהיינו כולו ממש, דכוונתינו בתפלה שהקב"ה ימלוך על העולם כולו ממש, ואף דמטבע הלשון כל משמע בלא"ה כפשוטו, מ"מ בתפלה צריך לומר לשון שאינו משתמע לתרי אנפין כלל. ולפ"ז יוצא דבלשון הפוסקים ודאי קשה לפרש דכל היינו רוב.
ידידו דושת"ה חותם בברכת התורה.
שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קפא
גר שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד
עש"ק ז' מנ"א התשמ"א בנ"י יצו"א.
מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג כו' וו"ח נו"נ כש"ת הרב משה נחום סאכאטשעווסקי שליט"א בעל מחבר ספר משכן משה באלטימאר מד.
אחדשכת"ר בידידות נאמנה.
בדבר הערתו אמה דאיתא בבכורות דף ל' ע"ב עו"כ שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר"י אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים והרמב"ם פי"ד הל"ח מא"ב פסק כר"י שאפילו לא קבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים אין מקבלין אותו להיות גר ותמה שלא מצא דין זה בש"ע יו"ד סי' רס"ח ולא בטור ונהי שרק מקצת דינים צריך להודיע מי שבא להתגייר כמ"ש ביו"ד סי' רס"ח ס"ב אמנם מי שכבר ידע הדינים ובפירוש לא רצה לקבל איזה דין הלא זה דינו של בכורות הנ"ל שאין מקבלים אותו להיות גר והי"ל לבש"ע להבין דין זה שהוא עיקר בדיני גרים עכ"ל.
ולפענ"ד יפה העיר בזה ותמיה קיימת היא אם נאמר כפשוטו וקצת הי' נראה לפרש לפמ"ש בגמ' שבת ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבע"פ א"ל שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא א"ל א"ב ג"ד למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי' ופרש"י הוציאו בנזיפה דתניא הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן גם הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו במסכת' בכורות דף ל' גייריה וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה אלא שלא הי' מאמין שהיא מפי הגבורה והלא הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו ע"כ. ועיין תוס' יבמות כ"ד ע"א ד"ה לא בימי דוד שפי' יודע הי' הלל שסופו לעשות לש"ש ועיין רש"ש שבת הנ"ל שפי' בדברי רש"י שלא הי' כופר אלא שלא הי' מאמין דכופר לא מקרי אלא לאחר החקירה בכל חלקי הסותר ועיין שו"ת רע"א סי' מ"א מה שתמה על המהרש"א בח"א.
ועכ"פ לפ"ז בכל נכרי שבא להתגייר בסתם אומרים לו כמה מצות ומ"מ קשה לומר שאפילו יאמר שלא מקבל הרי אלו הי' הלל כאן הרי הי' מחזירו למוטב בענוותנותו ועכ"פ בכל אחד ספיקא הוי ולכן לא הביאו דין זה כלל הגם שהלכה הוא בודאי וכמ"ש הרמב"ם והתוס' ורש"י שבת הנ"ל.
ואולי י"ל דביו"ד שם סי' רס"ח סי"ב כתב המחבר וז"ל כשיבא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת וכו' ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו, אם יקבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם וכו' והנראה דבמה שכתב ז"ל מודיעים להם כובד עול התורה וכו' כדי שיפרשו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם, בהא ממילא כבר נכלל שמחזרו מאהבה משמע שהכל יהי' מאהבה ג"כ ולא משום יראה או שום כפי' בעולם וממילא נכלל בזה אפילו רק דבר אחד שאינו מקבל שהרי אינו מקבל הכל מאהבה ואין כאן גירות כנלפענ"ד עד שנמצא תי' יותר נכון.
ועיין שו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב ושו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ו ושו"ת בית שערים יו"ד סי' שס"א - ב.
ובזה הנני ידי"נ דושה"ט ושכ"ת וי"ר שנזכה עוד השתא להגאל במשיח צדקינו אמן.
מנשה הקטן
One of the most hotly contested issues today is geirus, who is a kosher convert and who is not. The debate stems from the fact that the gemaros and rishonim on the topic are very vague and leave MUCH room for different interpretations. [Some of the debate stems from the fact that so many people are ignorant and blabber about matters they know nothing about...:-)]
The gemara [Bechoros 30] says that one is not a ger if he or she accepts the entire Torah except for even one mitzvah. Is this only לכתחילה but if the person actually converts then בדיעבד the person is a kosher Jew or does it mean that the person remains a goy and the conversion is bogus-limihadrin?
What about a woman who converts but says [or it is abundantly clear] that she will not cover her hair and keep other laws of tzniyus. Is she a valid giyores or not? This is very commonplace. In certain sectors as a matter of course married women don't cover their hair and the like.
Rav Moshe Feinstein deals with this very question and concludes that one should not convert her but if one does, maybe she is considered Jewish. Because I love you so much, I share with you the treasures of Rav Moshe's analysis.
A big question is why the Shulchan Aruch didn't codify the law necessitating the acceptance of all mitzvos. You will find a teshuva of Rav Menashe Klein resolving that conundrum [although he doesn't use the word "conundrum"].
Plus, a teshuva of Rav Geshtetner finding a source for this Halacha in the Rambam and an interesting article by Rav Rozen about this issue. There is soooo much more but תפסת מרובה לא תפסת:-).
If you go through everything then you receive this weeks "serious Yid" award!
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קו
גרות כשלא רצה לקבל עליו איזה מצוה אם הוא גר בדיעבד ועניינים שונים כ"ב תמוז תשכ"ט מע"כ ידידי הרה"ג שמואל בארי שליט"א האב"ד האג במדינת הולנד.
גרות כשלא רצה לקבל עליו איזה מצוה אם הוא גר בדיעבד ועניינים שונים כ"ב תמוז תשכ"ט מע"כ ידידי הרה"ג שמואל בארי שליט"א האב"ד האג במדינת הולנד.
א' הנה ענין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראוין לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף שאומרים לפני הב"ד שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק ביותר. וזהו כוונת הש"ע יו"ד סימן רס"ח סעי' י"ב בנודע שבשביל דבר הוא מתגייר חוששים לו עד שתתברר צדקתו, והוא משום דכיון שבשביל דבר נתגייר יש לחוש שמא אף שקבל המצות בפיו לא קבלם בלבו, וכיון שיש טעם וסברא לחוש לזה הוא כאנן סהדי שיש ספק שאין בזה שוב משום דברים שבלב אינם דברים, עיין בתוס' גיטין דף ל"ב ע"א ד"ה מהו ובקידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים ואף ששם איירי בדבר שאנן סהדי בודאי על מה שבלבו מסתבר דכשיש טעם ברור להסתפק הוא כאנן סהדי שיש ספק שלכן חוששין לו להחזיקו רק כספק גר עד שתתברר צדקתו ויעשה בדין גר ודאי. וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבע"ב עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה, ובודאי בשביל זה עשו רבני האלאנד תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל הרבנים, והוא בכלל תקנות לגדר ולסייג לתורה ולדבר מצוה שאין יכולין להתיר כמפורש /שו"ע יו"ד/ בסימן רכ"ח סעי' כ"ח וכדכתב כתר"ה.
והנה בעובדא זו שכתר"ה שהגיורת רוצה לקבל כל דיני התורה אבל אינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות אלא להתלבש בבגדים שמתלבשות בעוה"ר סתם הנשים שבדור פרוץ הזה, אם יכולים לקבל מדינא גיורת כזו ואיך הוא בדיעבד כשקבלוה אם היא גיורת, נראה דיש לדון בזה. דהנה בבכורות דף ל' ע"ב איתא נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ולר"י ב"ר יהודה אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, ויש להסתפק אם הוא רק דין דלכתחלה וכלשון אין מקבלין שמשמע לכתחלה, או שגם בדיעבד אינו גר. ואף שודאי מקבלין גרים אף שלא ידעי רוב דיני התורה שהרי מודיעין אותם רק מקצת מצות, ופשוט שאף רוב דיני שבת אין מודיעין אותן, וגם מצינו עוד יותר שאף שלא ידע הגר שום מצוה הוא גר, דהא מפורש בשבת דף ס"ח ע"ב גר שנתגייר בין הנכרים חייב חטאת אחת על כל מלאכות של כל השבתות ועל הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע"ז אחת, הרי נמצא שלא הודיעוהו שום מצוה אף לא עיקרי האמונה ומ"מ הוא גר, הוא משום דאיירי שקבל עליו לעשות כל מה שהיהודים צריכין לעשות וזה סגי לגרות, ואין חוששין לומר דדילמא אם היה יודע ממצוה זו לא היה מקבל עליו, דאף אם יאמר כן הוא רק דברים שבלב, וההודעה הוא רק לכתחלה. ומוכרחין לומר בלשון הש"ע בסעיף ג' שכתב כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם צריך שיהיה בג' הכשרים לדון לאו דוקא, דעיקר הכוונה הוא שקבלת המצות צריך בפני ג' אבל ההודעה אינה מעכבת, אך נקט לשון להודיעו משום דכן הא עושין הב"ד שמודיעים מקצת המצות בשעת קבלה, וכן הלשון דבסעי' י"ב שכתב או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן ה"ז גר, הוא לאו דוקא אלא אפילו לא הודיעוהו כלל איזה מצות אם אך קבל עליו שמקבל עליו כל המצות שחייבין ישראל הוא גר, ורק משום שאין דרך לשכח להודיעו איזה מצות נקט הש"ע ששכחו להודיעו שכר המצות ועונשן שזה אפשר לשכח לפעמים.
אבל כשאומרים לו שאיכא מצוה זו או שיודע מעצמו איזה מצוה שראה איך שישראל נוהגין במצוה זו ואומר שמצוה זו אינו רוצה לקבלה ע"ז תניא שאין מקבלין, וא"כ אפשר שאף בדיעבד כשקבלוהו אינו גר, אף שנקט לשון אין מקבלין דהוא לשון דלכתחלה. ולכאורה מהא שאר"י ב"ר יהודה אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, שמסתבר שכיון שקבל עליו כל מצות דאורייתא ואף בל תסור בכלל דהא קבל עליו כל איסורין ומצות דרבנן, הרי יש לו להיות גר מדאורייתא, שלא מסתבר שחכמים יעקרו הגרות דאורייתא שנוגע לקידושין ולכמה דברים ולהקל בהם ולא היה מזכיר זה הגמ' בפירוש, וא"כ צריך לומר לר"י ב"ר יהודה דרק אין מקבלין לכתחלה ובדיעבד כשקבלוהו הוא גר, שלכן משמע שגם לדין הרישא בלא קבל עליו דבר אחד מדיני התורה נמי הוא רק דין שלכתחלה אין מקבלין אבל בדיעבד כשקבלוהו הוא גר, וחייב אף במצוה זו שלא קבל עליו דמה שלא קבל עליו אינו כלום לפוטרו דהא הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל.
ויהיה ניחא לפ"ז מה שהלל קבל את הגר שלא קבל עליו תורה שבע"פ דמפורש ברש"י שבת דף ל"א ע"א דתיכף גייריה, דהא הקשה רש"י מחוץ לדבר אחד שלא מקבלין, ואם לא גייריה ממש אלא לאחר שקבל עליו גם תורה שבע"פ לא היה שייך להקשות כלל. ופלא על מהרש"א בח"א שעל העובדא דגיירני ע"מ שתשימני כ"ג פי' מצד קושיתו הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד ואיך גייריה הלל שלאו דוקא גייריה אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה, דא"כ גם עובדא ראשונה אפשר לפרש כן וליכא שום קושיא, אבל מה שגייריה הלל היה משום שהיה מובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו וישמור גם דיני תורה שבע"פ וגם יקבל עליו איסור זר לעבודות המקדש דצריכים לכהנים, ומה שעכ"פ הא בשעת הטבילה עדיין לא קבל מצות דתורה שבע"פ שהוא כמעט רוב דיני התורה הקשה זה רש"י, ומה שכתב לתרץ שלא דמי לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבע"פ אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, לא מובן לכאורה אף אם נפרש בכוונתו שלא האמין להלל שמה שאומר לו היא תורה שבע"פ אבל האמין שיש עכ"פ תורה שבע"פ וכשיודע ממנה קבל לקיים, שודאי אין זה קבלה שא"כ גם כשלא יקבל עליו גם תורה שבכתב מחמת שלא יאמין שזו שבידנו היא התורה שבכתב שניתנה למשה בהר סיני מהקב"ה אלא תורה אחרת יהיה גר, וברור ופשוט שאין זה קבלת מצות מאחר שעכ"פ אינו מקבל המצות שבתורתנו, שלכן כמו כן פשוט שאין להחשיב זה לקבלה במצות תורה שבע"פ מאחר שאינו מאמין ללומדיה וחכמיה, ולכן צריך לומר שכיון שאיכא עכ"פ קבלת מצות אף שלא בכולן הוא גר ונתחייב בכולן אף שלא קבלם דהוה מתנה ע"מ =על מה= שכתוב בתורה, ואין ענין קבלת המצות משום דבלא קבלת המצות א"א לחייבו אלא דהוא דין ממעשה הגרות דבעינן קבלת המצות כמו דבעינן מילה וטבילה, וסגי לזה קבלת איזה מצות אף שלא קבל כולן. אבל הוקשה לרש"י על הלל שקבליה לגיירו לכתחלה מהא דאין מקבלין אף כשלא קבל עליו אף רק דבר אחד וכ"ש שלא היה לו לקבל גר זה שלא קבל עליו כל התורה שבע"פ, וע"ז תירץ שפיר שהיה הלל מובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו ויקיים גם כל דיני תורה שבע"פ, אבל נתן רש"י טעם להבטחתו דהלל שהיה זה מחמת שלא היה כופר בתורה שבע"פ שהיה יודע שאיכא תורה כזו אך לא האמין להלל שמה שאומר לו היא אותה התורה שניתנה מפי הגבורה שבזה היה שייך שיסמוך עליו אחר שילמדנו, שאם היה כופר לומר שליכא כלל תורה שבע"פ לא היה שייך שיהיה הלל בטוח שאחר שילמדנו יסמוך עליו שאיכא גם תורה שבע"פ, דהא הטעם שאינו מאמין הוא משום דלא נכתבה כמו שנכתבה התורה שבכתב כמו שכופרים הצדוקים מטעם זה, שלכן אף שאפשר שיתחיל להאמין מ"מ לא שייך שיהיה בטוח בזה וממילא היה אסור להלל לגיירו, לכן פי' שידע הנכרי שיש תורה שבע"פ אבל אמר שלא מאמין להלל שלכן שייך שיהיה בטוח שיסמוך עליו. וכן הוא במה שגייר למי שנתגייר ע"מ שיעשהו כ"ג שמצד הגרות היה גר אף שלא קבל עליו איסור זרות לעבודה אך שהיה קשה על מה שהלל קבלו הא כיון שלא קבל עליו איסור זרות לעבודה לא היה לו לקבלו וע"ז שייך תירוץ רש"י על עובדא קמייתא דכיון שהיה הלל בטוח שאחר שילמדנו יקבל עליו גם מצוה זו היה רשאי לגיירו, ובתירוץ זה מתורץ גם קושית מהרש"א דלא היה רשאי לקבלו משום שהיה לשום כבוד דכהונה מאחר שבדיעבד הוא גר סמך ע"ז שהיה בטוח שאח"כ יהיה גר לשם שמים.
ועיין ביבמות דף מ"ה ע"ב בעבדיה דר"ח בר אמי אטבלה לההיא נכרית לשם אנתתא ואכשר ר' יוסף בה ובברתה משום דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ופרש"י שאטבלה לשם אישות והלכה דכולן גרים הם אף המתגיירין לשם אישות, וגם התוס' מפרשים דהיה מטבילה משום שהיה רוצה לייחדה לו, ובטבילתה זו נעשית גיורת, והא לכאורה קשה דכיון דבמה שנתגיירה נאסרה על העבד בלאו דלא יהיה קדש והרי כיון שכל גרותה היתה כדי לינשא להעבד משום שלא רצה בנכרית הרי נמצא שלא קבלה עליה איסור לאו זה. ואין לומר דקבלה סתם כל המצות מחמת שלא ידעה מאיסור לאו דעבד שהוא קבלה ממילא גם על איסור לאו זה דעבד, דהא מאחר דידוע דנתגיירה בשביל להנשא להעבד הרי בהכרח לא היה קבלה על לאו זה מאחר שאם היתה יודעת היתה מפרשת שלאו זה אינה מקבלת, וגם הוא ממש כמפרשת אף בלא ידיעה שאם יש איסור לינשא לעבד זה אינה מקבלת זה. ולכן אולי הוא משום דסגי לגרות בקבלת מצות אף במקצתן אף שלא קבלה איזה מצות ונעשית בהכרח גיורת בקבלת שאר המצות אף שלא קבלה לאו זה דלא יהיה קדש לענין עבד זה, ומ"מ נאסרה להעבד משום דהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה כדלעיל. ויהיה ניחא גם מה שלא הביאה לב"ד להתגייר, משום שידע שב"ד לא יקבלוה לגיירה מאחר שלא תקבל לאו זה, לכן גיירה בעצמו אחר שקבלה המצות סתם בפני ב"ד לפי' התוס' על הסמך דמי לא טבלה לנדותה, אך בלא זה לא היו ב"ד מקבלין אותה מטעם דהיה לשם אישות ואין צורך לומר שבשביל זה דלא קבלה איסור לאו דעבד לא היו מקבלין, אבל מסתבר דבשביל שנתגיירה לשם אישות היה מוצא ב"ד הדיוטות, ובשביל זה דלא קבלה הלאו לא היו מקבלין אותה גם הדיוטות, דצורך קבלת מצות שהוא מעיקרי דיני גרות היה ידוע גם להדיוטות, דאם לא היה ידוע להדיוטות דצריך קבלת מצות לא היו מתירין גרים שנתגיירו אצל ב"ד הדיוטות, ואיך אמר סתם דכולן גרים הן ולא מסיק והוא שיעידו בפני ב"ד שקבלו המצות, אלא משמע שסומכין אף על ב"ד הדיוטות שיודעין העיקרים שצריך לגרות בדיעבד, ואולי גם זה שצריך שיתגיירו לשם שמים נמי יודעין דאנשים שאין יודעין דיני גרות מסתבר שלא היו מקבלין כלל דייראו מלקבל שמא אין עושין כדין, ומה שקורא אותן ב"ד הדיוטות הוא מטעם שאין חוששין לאיסור דלכתחלה כל כך ומגיירין אם אך הוא גרות דמורין בזה היתר. אבל בחדושי ביבמות בארתי דרך אחר בהא דהיתה גיורת כשרה וליכא ראיה משם ואין לפני הפנאי עתה להאריך, אבל מהא דהלל ודאי היא ראיה.
וא"כ גיורת זו שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות, לכתחלה הא ודאי אין לקבלה ובדיעבד אם קבלוה תלוי בספק זה ויותר נוטה שבדיעבד היא גיורת, ולענין לכתחלה הא כל גרותה הוא לשם אישות שאף בקבלת כל התורה אין לקבל, וא"כ ודאי איכא טעם גדול מה שהיו מסכימים כל הרבנים דהאלאנד לקבל אותה לגיירה אם היתה מקבלת כל דיני התורה, אבל מ"מ טוב מה שלא מסכימין כולן בשביל זה תלבושת הצניעות שלא לקבלה דשני דברים חמור מדבר אחד.
ויש לדון מצד אחר דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוה"ר גם בבנות ישראל ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הנכריה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין מאחר שיודעת מנשים שמחזיקין אותן לשומרי דת ומתלבשות בתלבושת פריצות, ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור אינה מאמינה להם, וא"כ יש לידון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר כדאיתא בשבת. ומסתבר זה אף שלע"ע =שלעת עתה= אין לי ראיה ע"ז, אבל בכל אופן טוב שלא לקבל דהא בעצם יש לדחות מצד שהגרות הוא לשם אישות, לכן אף שמאיזה טעם הקילו בזה מהראוי שלא להקל עוד קולות. בכל אופן התקנה היא ראויה ואין להתירה.
שו"ת להורות נתן חלק ה סימן סב
בס"ד. ז"ך מרחשון משת"ה לפ"ק.
לחכם אחד
אחרי דרך מבוא הברכה והשלו', יקרת הערותיו על שו"ת להורות נתן ח"ג הגיעני בזמנו, אולם לרגל היותי מוקף חבילי טרדין לא הגיע זמני לומר שורה אחת, ואתו רב הסליחות. והנה כעת נתעוררתי ע"י חכם אחד בנדון אחת ההערות הנוגע לענין גירות, והיות שהוא דבר הנצרך למעשה עיינתי לפום מסת הפנאי, ואמרתי להודיע גם למעכת"ה שליט"א מה שנלענ"ד בזה.
א) בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פ"ג) הבאנו, מה שדן בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק') וכן בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כ"ו), בהא דאמרו בבכורות (ל ב) בעכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מאיסורי ביאה ה"ח), אם זה רק דין לכתחלה שאין מקבלין אותו כיון שלא קיבל דבר אחד, או דגם בדיעבד אינו גר - והגאונים הנ"ל ז"ל העלו לדינא דקבלת המצוות מעכבת בדיעבד. וכתבתי לתמוה שלא הביאו מש"כ הרמב"ם (פי"ב מאיסו"ב הי"ז) "כל העכו"ם כולם משיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם", הרי בהדיא דלא הוי כישראל אלא אם יקבלו עליהם כל המצוות שבתורה. וכת"ה שליט"א כתב, שכן כתב גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' ק"ח) שמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע כמפורש דאם לא קבלו עליהן כל המצוות אף אם הוציא רק אחת מהן אינו גר.
ב) וכת"ה שליט"א אחז צדיק דרכו ליישב ולהצדיק הצדיקים דמעיקרא הגאונים בית יצחק ואחיעזר ז"ל על שלא הביאו מדברי הרמב"ם הנ"ל, משום די"ל דמש"כ הרמב"ם "ויקבלו עליהן כל המצוות" היינו רובן, ועל דרך שכתב הטו"ז (או"ח סי' תקפ"ב סק"ג) דמצינו הרבה פעמים דרובו ככולו, ואשר על כן יש לומר "מלוך על כל העולם כולו" ולא סגי בלאו "כולו". גם י"ל דבאמת סגי בקבלת רוב מצוות, אלא דכיון דעי"ז ייעשה גר ויתחייב בכל המצוות, לכן כתב הרמב"ם ויקבלו עליהן כל המצוות, כלומר שעל ידי הגירות שחלה בהם הרי הם קבלו עליהן כל המצוות עכתו"ד. ובעניי לא ידענא מה הצורך להדחק בזה, הלא הבית יצחק ואחיעזר ז"ל מסכימים לדינא דבעינן דוקא קבלת כל המצוות לעיכובא, ויש סייעתא גדולה לדבריהם מפשטות לשון הרמב"ם וכמש"כ גם בשו"ת אגרות משה שהביא כת"ה שליט"א, ואין בזה שום פחיתות ח"ו בכבודם של אדירי התורה הללו אם אשתמיט מהם לפי רגע דברי הרמב"ם הנ"ל, אשר אין ספק שאילו היה הדברים לנגד עיניהם היו מביאים אותו, הלא כך חזינן אצל גדולי עולם שמקום הניחו להבאים אחריהם, ואין ספק דכך נייחא להצדיקים הנ"ל בגנזי מרומים אשר תורת אמת היתה בפיהם לבל נעקם את הכתובים כדי לתרץ העלמת עין, ואדרבה הם מחזיקים טיבותא לנו שמצאנו יסוד לפסקיהם בלשון הרמב"ם. ועיין פ"ת יו"ד (סי' רמ"ב סק"ב) בשם שו"ת חוט השני (סי' כ') שאין להתרעם על הכותב על קדמונים דאשתמיטתיה דברי הש"ס ופוסקים, כי כן מצינו במחברים שבכל דור, ולשון זה הלקוח מן הש"ס הוא דרך כבוד לומר שבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה טבע אנושי עיין שם. ועיין שו"ת חת"ס לקוטים - לונדון תשכ"ה - (סי' נ"ח) שכתב לרב גדול "מה שקשה בעיניו שהראיתי שהרב"ש נעלמו ממנו דברי תוס' בקידושין והקשה אם כן גם ממשנה למלך יהיו נעלמים ח"ו, ועל כן אמר שצריכין לפרש פירוש אחר בתוספות - בחיי כי הראה לי אחד מהתלמידים כי הרגיש שער המלך שדברי תוס' אלו נעלמו מהמשנה למלך, ותמהתי על מעלתו וכי מפני כן נעקש עלינו את דברי התוס' ופשוטם ח"ו, והקדושים האלו רצוני ב"ש ומשנה למלך המה בעלמא דקשוט וניחא להו שנוציא שגיאותם כי שגיאות מי יבין, ולא ח"ו שיגרמו לנו לעוות היושר ולעקר דברי התוס' מפשוטם ואמתיותם, וכן לא יעשה" עכל"ק. והוא כדברינו הנ"ל בעזה"י.
ג) ומה שכתב כת"ה שליט"א דמש"כ הרמב"ם "ויקבלו עליהם כל המצוות" י"ל דהכונה לרובו, קשה דא"כ בכל מקום שכותב הרמב"ם מלת "כל" לא נדע אם הכונה כפשוטו או לרובו, והלא הפוסק לפרש בא ולא לסתום. ואף אם יימצא מי שנדחק לפרש דברי הפוסקים דכל היינו רובו, היינו היכי דיש הכרח לפירוש זה מגמרא או סברא וכדי שלא להשאיר הדברים בתיובתא, אבל בנדוננו אין שום צורך לפרש דכל היינו רובו, ואדרבה הרי לענין קבלת הגר הלא מבואר ברמב"ם (פי"ד מאיסו"ב ה"ח) "אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו", וא"כ גם היכי שהרמב"ם מדבר ממציאות של גר (פי"ב מאיסו"ב הי"ז) וכתב "ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה" מתפרש כפשוטו כולו ולא רובו. ובאמת כל ענין הספק דבגירות לעיכובא יהא סגי בקבלת רוב מצוות, אין לו שורש בגמרא וראשונים, אלא שהבית יצחק ז"ל כתב שלא מצא מבואר אם גר שאמר שמקבל עליו חוץ מדבר אחד אם גם בדיעבד לא הוי גר עיין שם, וממילא אין שום יסוד וטעם לומר דמש"כ הרמב"ם כל היינו רוב, וכמו שלא יעלה על דעתינו לפרש בדברי הרמב"ם בכל שאר המקומות שביד החזקה כשכתב "כל" דנימא דהיינו רוב. גם מש"כ כת"ה שליט"א די"ל דלשון "ויקבלו עליהן כל המצוות" היינו דכיון שקיבל רוב המצוות ממילא קבלו עליהן כל המצוות שהרי הגירות מחייבתן לזה, ולא ידענא וכי כעורה היא הפירוש הפשוט שמקבל על עצמו את כל המצוות, כשם שכך היא המצוה לכתחלה בלי ספק. ולדינא הלא מסיק באחיעזר ז"ל שם דכיון דקבלת מצוות מעכבת בודאי, בעינן שיקבל עליו כל המצוות. וכת"ה הביא שכן העלה גם בשו"ת אגרות משה הנ"ל - ואינו תחת ידי - ואנן זכינו שכן מבואר בהדיא ברמב"ם וכנ"ל. וכעת מצאתי במשנה ברורה (סי' ד"ש ס"ג בביאור הלכה) דפשיטא ליה ג"כ שאם לא קיבל עליו כל המצוות אינו בכלל ישראל ואפילו בדיעבד כיון ששייר דבר אחד עיין שם.
ד) ובנדון חידושו של האחיעזר ז"ל שם דהיכי שבדעתו לעבור על איזה מהמצוות לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצוות, אשר כתבנו לתמוה ע"ז בתשובה שם, וכת"ה שליט"א חפץ בהצדקו לפרש לדרכו בקודש - אמציא לכת"ה יחי' העתקת תשובתי שכתבתי לח"א (עיין לקמן תשובה סימן ס"ג), שרצה ג"כ לבאר דברי האחיעזר ז"ל קרוב לדרכו של כת"ה, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ולא אמרו רבנן בכפילא.
ה) ובעיקר דברי הטו"ז ז"ל (סי' תקפ"ב) דיש לומר מלוך על כל העולם כולו משום דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש - הנה באליה רבה שם כתב עליו, דבאמת לא מצינו עכ"ד. ולענ"ד נראה, דגם הטו"ז ז"ל אין כוונתו דתיבת כל מצינו שפירושו רובו, אלא כוונתו למאי שכתב הטו"ז (או"ח סי' תקצ"א סק"ג) על מש"כ הריב"ש, דאין לומר ועקדת יצחק לזרע יעקב תזכור, דאפילו זרע יצחק סתם הוא יעקב כדאמרינן כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק לאפוקי עשיו, וכתב הטו"ז בשם זבחי שלמים דכיון דאשכחן דזרע פסול נמי איקרי זרע לענין וזרע אין לה, ובתפלה בעי לפרושי טפי כל מה דאפשר, ע"כ יש לומר לזרעו של יעקב עיין שם. הרי דבתפלה צריך לפרש טפי כדי שלא יתפרש שלא כהוגן אף לא בדרך טעות, וא"כ כיון דמצינו בכמה הלכתא דרובו ככולו, א"כ יאמרו בטעות שאם הקדוש ברוך הוא ימלוך על רוב העולם כבר נתקיימה התפלה של מלוך על כל העולם דהא רובו ככולו, לכן אומרים על כל העולם כולו דהיינו כולו ממש, דכוונתינו בתפלה שהקב"ה ימלוך על העולם כולו ממש, ואף דמטבע הלשון כל משמע בלא"ה כפשוטו, מ"מ בתפלה צריך לומר לשון שאינו משתמע לתרי אנפין כלל. ולפ"ז יוצא דבלשון הפוסקים ודאי קשה לפרש דכל היינו רוב.
ידידו דושת"ה חותם בברכת התורה.
שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קפא
גר שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד
עש"ק ז' מנ"א התשמ"א בנ"י יצו"א.
מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג כו' וו"ח נו"נ כש"ת הרב משה נחום סאכאטשעווסקי שליט"א בעל מחבר ספר משכן משה באלטימאר מד.
אחדשכת"ר בידידות נאמנה.
בדבר הערתו אמה דאיתא בבכורות דף ל' ע"ב עו"כ שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר"י אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים והרמב"ם פי"ד הל"ח מא"ב פסק כר"י שאפילו לא קבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים אין מקבלין אותו להיות גר ותמה שלא מצא דין זה בש"ע יו"ד סי' רס"ח ולא בטור ונהי שרק מקצת דינים צריך להודיע מי שבא להתגייר כמ"ש ביו"ד סי' רס"ח ס"ב אמנם מי שכבר ידע הדינים ובפירוש לא רצה לקבל איזה דין הלא זה דינו של בכורות הנ"ל שאין מקבלים אותו להיות גר והי"ל לבש"ע להבין דין זה שהוא עיקר בדיני גרים עכ"ל.
ולפענ"ד יפה העיר בזה ותמיה קיימת היא אם נאמר כפשוטו וקצת הי' נראה לפרש לפמ"ש בגמ' שבת ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבע"פ א"ל שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא א"ל א"ב ג"ד למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי' ופרש"י הוציאו בנזיפה דתניא הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן גם הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו במסכת' בכורות דף ל' גייריה וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה אלא שלא הי' מאמין שהיא מפי הגבורה והלא הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו ע"כ. ועיין תוס' יבמות כ"ד ע"א ד"ה לא בימי דוד שפי' יודע הי' הלל שסופו לעשות לש"ש ועיין רש"ש שבת הנ"ל שפי' בדברי רש"י שלא הי' כופר אלא שלא הי' מאמין דכופר לא מקרי אלא לאחר החקירה בכל חלקי הסותר ועיין שו"ת רע"א סי' מ"א מה שתמה על המהרש"א בח"א.
ועכ"פ לפ"ז בכל נכרי שבא להתגייר בסתם אומרים לו כמה מצות ומ"מ קשה לומר שאפילו יאמר שלא מקבל הרי אלו הי' הלל כאן הרי הי' מחזירו למוטב בענוותנותו ועכ"פ בכל אחד ספיקא הוי ולכן לא הביאו דין זה כלל הגם שהלכה הוא בודאי וכמ"ש הרמב"ם והתוס' ורש"י שבת הנ"ל.
ואולי י"ל דביו"ד שם סי' רס"ח סי"ב כתב המחבר וז"ל כשיבא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת וכו' ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו, אם יקבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם וכו' והנראה דבמה שכתב ז"ל מודיעים להם כובד עול התורה וכו' כדי שיפרשו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם, בהא ממילא כבר נכלל שמחזרו מאהבה משמע שהכל יהי' מאהבה ג"כ ולא משום יראה או שום כפי' בעולם וממילא נכלל בזה אפילו רק דבר אחד שאינו מקבל שהרי אינו מקבל הכל מאהבה ואין כאן גירות כנלפענ"ד עד שנמצא תי' יותר נכון.
ועיין שו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב ושו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ו ושו"ת בית שערים יו"ד סי' שס"א - ב.
ובזה הנני ידי"נ דושה"ט ושכ"ת וי"ר שנזכה עוד השתא להגאל במשיח צדקינו אמן.
מנשה הקטן
| הרב ישראל רוזן |
[פורסם בתחומין יט 139]
א. היש להחשיב התנהגות ונסיבות כ"קבלת מצוות חוץ מדבר אחד"?
ב. תשובות הרמ"פ ב'אגרות-משה'
ג. ה'אחיעזר': התנהגות 'לתיאבון' איננה "חוץ מדבר אחד"
בעית הגיור בימינו מתמקדת בהגדרת המושג "קבלת מצוות". תקופת החילון בלבלה את מושגי היהדות הצרופה ויצרה יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות כמקובל מדורי דורות. יתר על כן, בחברה היהודית בת זמננו קיימות 'דרגות ביניים' רבות בכל הקשור להקפדה על שמירת תורה ומצוות. המושג 'מסורתיים' חדר לעולמנו, ואנשים מגדירים את עצמם במוצהר כדתיים למחצה, לשליש ולרביע.
גר הבא להתגייר ומכריז על קבלת תורה ומצוות, גם אם אין כוונתו להונות את בית הדין, 'נחשד' הוא לעתים כי הגדרתו למושג זה שונה מכפי שבית הדין מצפה ממנו; בדיעבד התברר כי כוונתו היתה כנראה לקבלת מצוות "מרכזיות" בלבד, או לאידך גיסא, מצוות מסויימות נחשבות אצלו כ'לא חשובות' והוא דש אותן בעקביו.
ידידי הרב צבי ליפשיץ, חבר ביה"ד המיוחד לגיור, דן בקובץ זה בהרחבה בהיבטים שונים של אפשרות לביטול הגיור כאשר קבלת המצוות היתה פגומה. בנספח זה אתייחס לנקודה אחת בלבד: מאי משמע "קבלת מצוות חוץ מדבר אחד"? האם הכוונה שהגר מצהיר בפני בית הדין שאינו מקבל "דבר אחד" (ומפרט בפני הדיינים מה איננו מקבל) או שמא גם 'נסיבות' ו'התנהגות סביבתית' כמוהם כהכרזת "חוץ מדבר אחד"?
ב. תשובות הרמ"פ ב'אגרות-משה'
הרב ליפשיץ במאמרו הנ"ל ציין בפרוטרוט את דיון האחרונים האם מימרת הגמ' בבכורות ל,ב - "תנו רבנן... עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים" - האם רק לכתחילה אין מקבלין אותו, או שמא גם בדיעבד בטל הגיור?
1. "חוץ מדבר אחד" נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה
הר"מ פיינשטיין נקט דעות שונות במספר תשובות באגרות-משה, ומאי דפשיטא ליה בתשובה זו מספקא ליה באחרת, או פשיטא ליה לאידך גיסא. בתשובת יו"ד ח"ג סי' קו הרחיב את הדיון בשאלה זו ביחס לגיורת "שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות... אם יכולים לקבל מדינא גיורת כזו ואיך הוא בדיעבד כשקבלוה אם היא גיורת?" ולהלן פושט ספיקו שבדיעבד הגיור חל, שהרי ריבר"י אומר שם שאין מקבלין "אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים", והרי קיבל מצוות דאורייתא וא"כ ייחשב כגר מן התורה? וז"ל:
לר"י ב"ר יהודה, דרק אין מקבלין לכתחלה ובדיעבד כשקבלוהו הוא גר, ולכן משמע שגם לדין הרישא בלא קבל עליו דבר אחד מדיני התורה נמי הוא רק דין שלכתחילה אין מקבלין, אבל בדיעבד כשקבלוהו הוא גר, וחייב אף במצוה זו שלא קבל עליו, דמה שלא קבל עליו אינו כלום לפוטרו דהא הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל.
הרמ"פ מבין, איפוא, שהגיור חל למרות הכרזת "חוץ מדבר אחד", משום שאין הבעיה מצד חסרון בקבלת המצוות, אלא מה שלא קיבל הרי זה כעין תנאי, ו"מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל", והמעשה קיים למרות שהיה חסרון בקבלת המצוות.
לפי דרכנו למדנו לכאורה, ש"חוץ מדבר אחד" ענינו תנאי. דומה כי יש מקום להגדרה זו רק אם מדובר בהתנייה בפה, באמירה בפני בי"ד (ואולי גם בזמן סמוך), כאותה אשה שדן בה הרמ"פ, שהודיעה בפירוש שאינה מקבלת ללבוש תלבושת צנועה.
2. נסיבות נחשבות כ"חוץ מדבר אחד"
אך הנה להלן שם, בתשובת הרמ"פ, משמע לא כך, וקבלה "חוץ מדבר אחד" יכולה שתהיה גם 'מכללא', מתוך התנהגות ונסיבות. שם הביא ראיה דבדיעבד הגירות חלה גם אם לא קיבל את כל התורה כולה, מהא דיבמות מה,ב בענין עבדו של ר' חייא בר אמי שהטביל נכרית לשם אישות, והגמ' אומרת שגירותה תופסת. וז"ל:
ולכאורה קשה דכיון דבמה שנתגיירה נאסרה על העבד בלאו דלא יהיה קדש, והרי כיון שכל גירותה היתה כדי לינשא להעבד משום שלא רצה בנכרית, הרי נמצא שלא קבלה עליה איסור לאו זה... מאחר שאם היתה יודעת היתה מפרשת שלאו זה אינה מקבלת, וגם הוא ממש כמפרשת, אף בלא ידיעה, שאם יש איסור לינשא לעבד זה אינה מקבלת זה?
ואולי הוא משום דסגי לגירות בקבלת מצות אף במקצתן, ונעשית בהכרח גיורת בקבלת שאר המצות, אף שלא קבלה לאו זה דלא יהיה קדש לענין עבד זה, ומ"מ נאסרה להעבד משום דהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה כדלעיל.
ארבע נקודות חידוש בדבריו:
I. התנהגות ונסיבות כמוהן כקבלת מצוות "חוץ מדבר אחד".
II. הדברים אמורים גם אם המתגיירת כלל לא ידעה על האיסור שבדבר!
III. מכאן הסיק "דסגי בקבלת מצוות אף במקצתן", וה"חוץ" בטל כמתנה עמש"כ בתורה.[1]
IV. גם התנהגות נחשבת התנייה על מש
בתשובה שהוזכרה, הרמ"פ נוטה לכך ש"חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו" היינו לכתחילה, ובדיעבד הגירות חלה. השאלה היא האם אפשר לשמוע מדבריו גם לאידך גיסא: אם ננקוט ש"חוץ מדבר אחד" אין מקבלין אפי' בדיעבד והגירות בטלה, האם גם לדעה זו התנהגות ונסיבות כמוהן כהתניית "חוץ מדבר אחד"? או שמא לצד זה בספק, יש צורך באמירה להדיא ובהכרזה דוקא בפני בי"ד "חוץ מדבר אחד"?
הנה הר"מ פיינשטיין שנה משנתו בתשובה נוספת (יו"ד ח"ג קח), ושם הוא סובר כי "חוץ מדבר אחד אין מקבלין" אפי' בדיעבד. הדיון שם הוא בגיורת לשם שמים שסיפרה כי "חשבה בלבה בשעת הטבילה שבשני ימים האחרונים של פסח שהיה קרוב תבא אל המשרד ותראה מה שאפשר לה לעשות דברים שאינם מלאכה, וכן עשתה שלקחה מביתה רק שני אסימונים לילך ברכבת התחתית ובמשרד לא כתבה". וז"ל:
נכרי שבא לקבל כל התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו... שמתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל... היה מקום לומר דהוא דין רק שלא לקבל גרים כאלו, אבל בדיעבד הוא גר וחייב בכל המצות אף בזו שלא קבל. אבל משמע שאף בדיעבד אינו גר, ואין בזה דין מתנה עמ"ש בתורה דתנאו בטל והמעשה קיים, אלא דכיון דא"א להיות גר כזה בטל המעשה ואינו גר. והטעם נראה, דכשלא קבל אפילו רק דבר אחד אין זה קבלה כלל, דענין קבלת כל המצוות הוא ענין אחד לשמוע ולעשות כציווי ה'. אשר לכן ברור ופשוט שאף בדיעבד אינו גר... אף שאיתא בגמ' רק בלשון אין מקבלין אותו, דהוא לשון דלכתחלה.
הרי שדן בגיורת זו מצד "חוץ מדבר אחד", ודן לבטל גיורה גם בדיעבד, למרות שלא הכריזה על מחשבתה לפני ביה"ד. משמע, איפוא, כי שיטתו ברורה ומובהקת דאין צריך להצהרה בפני בי"ד. יתר על כן, שם מדובר היה במחשבתה בלבד בשעת טבילה, ואין אפי' 'נסיבות מוכיחות' הידועות לכל, וגם אח"כ לא נודע הענין מתוך התנהגותה (כמו נישואין לעבד, למשל), ואעפי"כ דן בה הרמ"פ כמקבלת מצוות "חוץ מדבר אחד"! משמע שזהו פגם פנימי בקבלת המצוות, כלפי הגר עצמו וכלפי שמיא גליא.
אכן, הרמ"פ עצמו מכשיר את גירותה משלשה טעמים:
I. אינה נאמנת, דנוגע גם לבעלה ולבניה.
II. "דברים שבלב אינם דברים לבטל מה שאמרה לבי"ד שמקבלת כל מצוות התורה."
III. חשבינן כאונס, ו"מסתבר דגר שקבל כל המצות אבל אמר להבי"ד שאף שמקבל עליו כל המצות יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון ליהרג כשיאנסוהו בדברים, שהדין הוא שיהרג ולא יעבור, שנחשב קבלת מצות, מאחר שקבלה חיוב המצות לקיימם כשיהיה לה באפשר שהוא שלא תהא אנוסה."[2]
מכל הני ג' טעמי עולה, לענ"ד, כי אם רגלים לדבר, ונסיבות מוכיחות, שלא מקבלת דבר אחד מחמת נוחיות (ולא אונס) דומה כי נטייתו לבטל גיורה למפרע - שהרי ליכא לתי' ראשון (כשהדברים מוכחים) ואין זה "דברים שבלב", ואין זה אונס.
ומה שנקט הרמ"פ לענין אונס "דגר שקבל כל המצוות אבל אמר לבי"ד וכו'", נ"ל דרגילותא נקיט ואזיל, אך לאו דוקא באומר, אלא סגי ב"רגלים לדבר". ראיה נוספת שזו שיטתו מהמשך דבריו שם באותה תשובה, שהוכיח כי אונס אינו פוגם בקבלת המצוות דגר ממתן תורה, ד"לא כל ישראל היו כאברהם אבינו שהיה יכול לעמוד בנסיונות, ונחשבת קבלתם בנעשה ונשמע קבלה". והמשיך וכתב:
שנית, דהא גר שנתגייר משום אישות ומשום שלחן מלכים איפסק ביבמות כד,ב דכולן גרים הם, והא ברור לכל שגרים כאלו לא קבלו ליהרג [באונס].
והרי גר זה לא התנה עם ביה"ד שלא ייהרג, וזו רק השערתנו, ואעפי"כ החשיבוהו כמקבל "חוץ מדבר אחד", ורק מכיון דהוי אונס ס"ל לרמ"פ דקבלתו קבלה.
ועוד בה שלישיה, מתשובה נוספת (אה"ע ח"ב סי' ד) לענין גיורת הנשואה לכהן, ודן בה מצד "חוץ מדבר אחד". שם ס"ל להדיא ד"אין מקבלין" גם בדיעבד, והגירות בטלה:
וא"כ אף אם גיורת זו תקבל עליה כל המצות ממש, הא לא קבלה עליה איסור זה מלהנשא לכהן... אינה גיורת כלל... שאף אם תקבל סתמא, הרי כידוע שאינה מקבלת איסור זה מלהנשא לכהן שאין גירותה כלום.
הוי אומר: שיטת הרמ"פ שהתנהגות ונסיבות כמוהן כהכרזת "חוץ מדבר אחד".
ג. ה'אחיעזר': התנהגות 'לתיאבון' איננה "חוץ מדבר אחד"1. גיור לשם אישות איננה "חוץ מדבר אחד"
אכן, דבר זה נפתח בגדולים, בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ה); שם דן דכל גיור לשם אישות יהא בו משום "חוץ מדבר אחד", שהרי "הנטען על האשה ונתגיירה לא ישאנה", והמתגיירת לשום אישות מתכוונת להינשא. והקשה שם:
והנה שמתגיירת ע"מ להנשא, היה מקום לפקפק אף אי נימא דמתגיירת בלב שלם, דהא מבואר דנכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מד"א אין מקבלים אותו, ר"י בר"י אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס, וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' א"ב ה"ח. וכיון שרצונה להנשא לו ולעבור על דקדוק אחד מד"ס אין מקבלים אותה.
פשוט, איפוא, לאחיעזר שמציאות ידועה לכל כמוה כ"חוץ מדבר אחד". ולהלן חידש:
נראה דדין זה, דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
בפשטות נראה כי הוא מחלק בין מתנה "חוץ מדבר אחד" לתאבון ובין מתנה כה"ג מצד אי קבלתו העקרונית ואי-אמונתו בתורה. ואם אכן זו כוונתו - תהיה ראיה שהתנהגות ונסיבות כמוהן כקבלה "חוץ מדבר אחד".
ברם, שמא י"ל שכוונת חילוקו בדיוק בנקודה שאנו דנים בה - היינו להבחין בין אמירה מפורשת בבית דין, וכלשונו "היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין", לבין התנהגות 'לתיאבון' שאיננה בכלל "חוץ מדבר אחד", שכן חסרה האמירה וההכרזה בפני ביה"ד. הדגש, איפוא, לא על ה'לתיאבון' אלא על ההתנהגות.
אם כנים אנו בהבנה זו, יצא נפ"מ שאם המתגייר יצהיר בפני בי"ד שמקבל "חוץ מדבר אחד לתאבון" - אין מקבלין אותו (ואם קיבלו, בטלה גירותו גם בדיעבד, למאן דס"ל הכי) וע"ז לא קאי האחיעזר. מהאמור בדבר-אברהם (ח"ג סי' כח) נראה שאף הוא הבין שהאחיעזר הקל רק אם מדובר שאנו משערים שיעבור לתיאבון, ולא כאשר התנה בבי"ד "שיהיה מותר לו דבר זה" מחמת יצרו 'לתיאבון', "דאין שיור ותנאי בגירות". וראה בשו"ת להורות-נתן (ח"ה סי' סב-סד וח"ז סי צב) שדן באריכות בדברי האחיעזר.
וכך כתב הריא"ה הרצוג בהיכל-יצחק (אה"ע סי' יט) שדן בגיורת נשואה לכהן:
ה"ז כאילו אינה מקבלת על עצמה איסור זה של גיורת לכהן, והר"ז כאומדנא דמוכח הוא כתנאי מפורש... ואעפי"כ יש מקום להסתפק בזה, שמא הדין הזה הוא דווקא בתנאי מפורש, שאמנם יש כאן אומדנא חזקה שלא תשמור דבר זה, אבל זהו משום שיצרה כופה אותה, היינו המסיבות שאינה יכולה להתגבר עליהן, ותעבור על זה לתיאבון, אבל אין זאת שיור בעצם הגירות, שזהו רק כשהיא מתנה שלא תחול הגירות לענין זה ושלדבר זה תהא כנכרית ויהא מותר לה מן הדין. וא"כ היא באה לעשות שיור תנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל זו איננה משיירת בגירות, אלא שאנו יודעים שאעפ"י שיודיעו לה שמהיום והלאה תהא גיורת ויחול עליה האיסור להזקק לכהן והיא אינה מוחה, לא תוכל להתגבר ויודעת שתחטא, זה לא נקרא שיור בגירות. וצ"ע.
דבריו דומים מאד למה שכתבנו בהסבר האחיעזר, ד"חוץ מדבר אחד" היינו "בתנאי מפורש" או ב"אומדנא חזקה", אבל בהתנהגות לתיאבון "זה לא נקרא שיור בגירות". אך אילו התנתה להדיא 'לתיאבון', והכריזה בפני בי"ד, יתכן דנחשב "חוץ מדבר אחד".
סוף דבר: מכל הנ"ל עולה, כי הדעת נוטה ש"קבלת מצוות חוץ מדבר אחד" אין זה דוקא באמירה, בהכרזה ובהתנייה אלא גם נסיבות והתנהגות מהוות מעין אמירת "חוץ מדבר אחד" ד"אין מקבלים אותו". מאידך גיסא, אם ההתנהגות היא 'לתיאבון', ואיננה מוצהרת בבי"ד - אין זה בכלל "חוץ מדבר אחד".
לסיום, נ"ל להסמיך לדיוננו את מימרת הגמ' בכורות שם (ל,ב) שבעיני היא עמומה במקצת, ודורשת פשר:
הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר. נפ"מ דאי קדיש קידושיו קידושין [רש"י: ולא אמרינן דליהוי עכו"ם גמור כאילו לא נתגייר].
מה הכוונה ד"נחשד", ומתי נחשד? ומהיכי תיתי שגירותו לא תחול? דומה כי הכוונה למקרה שכבר סמוך לגיורו חשוד על התנהגות שאינה כדת, אך לא הכריז ולא הצהיר "חוץ מדבר אחד" - רק "חשוד". לפי"ז מימרא זו היא בדיוק נשוא דיוננו, ש"קיבל עליו דברי תורה", היינו קבלת מצוות בפני ב"ד, אך התנהגותו היא "חוץ לדבר אחד" ("נחשד לדבר אחד"), ודינו "הרי הוא כישראל מומר" וגירותו חלה בדיעבד.
מכאן יש לפשוט אחד משני הספקות שנדונו: או שנלמד מכאן ש"חוץ לדבר אחד" הגירות חלה בדיעבד; ואת"ל שהגירות בטלה, אזי נלמד ממימרא זו שהתנהגות ("נחשד") איננה בכלל "חוץ מדבר אחד", ולכן הרי הוא כיהודי מומר. הוי אומר: במקרים שתוארו בראש מאמרו של הרב ליפשיץ אין לבטל את הגירות בדיעבד, משום שאין כאן התניית "חוץ מדבר אחד" בפני בי"ד, אלא זוהי הערכה בלבד שה"חשוד" נוהג בעצת יצרו "לתיאבון" בלבד.
[1]. בתשובה אחרת המובאת להלן (יו"ד ח"ג קח) תירץ שזו שהוטבלה ע"י העבד לא נחשבת כ"חוץ מדבר אחד" משום שראינוה מתנהגת כדת ישראל, "ומזה נעשה לנו חזקה שקבלה כל המצוות, ונצטרך לומר שזה שבעלה הוא עבד לא ידעו העלמא... ולכן נשארה החזקה בתוקפה." משמע שאלמלא החזקה שנוצרה בהתנהגותה היהודית היינו רואים בנישואיה לעבד מעין הכרזת "חוץ מדבר אחד".
גם בתשובה השלישית שהובאה להלן (אה"ע ח"ב סי' ד) דן הרמ"פ בסוגיא דעבד זה, וחידש "דבר חדש" שהגירות חלה אם היא "נוהגת בדרכי ישראל... ונעשית גיורת גמורה מצד החזקה, ושוב אינה נאמנת לומר נגד החזקה שלא קיבלה איסור עבד", שהרי דבר זה לא היה ידוע לכל. משמע שאילו היה מצב של 'נסיבות מוכחות' הרי זה כאומרת "חוץ מדבר אחד".
[2]. בהערות לדעת-כהן (סי' נד) מביא הרב צבי יהודה קוק בשם הרי"מ חרל"פ סברה הפוכה, לפיה "גם אם משום אונס הוא נמנע מלקבל דבר אחד - זה מעכב בגר צדק." הטעם הוא שחסרה שלימות בקבלת המצוות.
|
