Sunday, May 6, 2018

Soldiers And Doctors Returning Home On Shabbos - Part 2

Rav J.D. Bleich
Contemporary Halachic Problems Vol. 4

On account of what merit did Judah receive kingship? On account of the merit of having rescued [Reuben] from death.


In recent years there has been a marked increase in the number of observant young men and women entering medicine as a profession. Committed, as they are, to rendering the best medical care of which they are capable and to meticulous observance of the commandments, at times they find themselves confronted with conflicts between professional and religious commitments and their personal needs. With increasing frequency rabbinic decisors are called upon by observant health care professionals to offer guidance in resolving problems of this nature. Providing for the proper care of patients in a manner consistent with Sabbath regulations as well as with the physician's physical and spiritual need for Sabbath repose is a source of particular concern.

It is a fundamental and well-known principle of Jewish law that halakhic strictures regarding observance of Shabbat and Yom Tov may not interfere with the treatment of a dangerously ill patient. Thus there is no question whatsoever that a physician is required to attend a patient who becomes ill on Shabbat or Yom Tov even if his visit requires travel entailing acts which in other circumstances would be biblically proscribed. However, otherwise prohibited acts are permitted only for the benefit of the patient but not for the convenience of the doctor. Thus, once the treatment of the patient has been completed, further restricted activities cannot be sanctioned. A physician called to the hospital or to the patient's home on Shabbat, while quite prepared to fulfill his responsibilities toward his patient on the Shabbat, no less than on a weekday, is understandably distressed at the prospect of being deprived of Sabbath rest and enjoyment of the company of his family even after his professional services are no longer needed. Accordingly, doctors frequently inquire whether there exist grounds for permitting them to make the return journey in order to spend the balance of the day with their families in a Sabbath atmosphere.

[Situations in which there is a reason to presume that the physician’s services or the ambulance will be required by another patient present an entirely different question. See R. Yisra’el Aryeh Zalmanowitz, No ‘am, IV (5721), 175-178; and R. Joshua Neuwirth, Shemirat Shabbat ke-Hilkhatah, I (Jerusalem, 5739) 40:69. See also ibid., 40:67 and 40:71. However, in an age of ubiquitous telephone and radio communications it is generally not necessary to return immediately in anticipation of such need. See R. Isaac Liebes, Halakhah u-Refu ‘ah, III (5743), 73, reprinted in his Teshuvot Bet Avi, IV, Oraḥ Ḥayyim, no. 16.]

Similar queries have been addressed to rabbinic authorities by various local chapters of Hatzolah, a network of volunteers who provide ambulance service and emergency medical assistance in the New York metropolitan area. Indeed, a number of published responsa addressing this topic were solicited because Hatzolah groups found it necessary to establish communal policy with regard to this issue. Useful surveys of rabbinic sources pertaining to this question have been authored by R. Menachem Waldman, Teḥumin, III (5742), 38-48, and R. Mordecai Halperin, Assia, IV (5743), 60-71. The practices of Hatzolah are also the subject of a responsum authored by R. Yom Tov Schwarz, Teshuvot Adnei Neḥoshet (New York, 5750), no. 72.

I. Talmudic Sources

There are, to be sure, talmudic sources indicating that at least some infractions of Jewish law are permitted in order to enable individuals engaged in life-saving missions to return to their homes on Shabbat. Ordinarily, on the Sabbath a person may stroll no more than 2,000 cubits beyond an inhabited area. Travel beyond that distance is forbidden even within another inhabited area. A significant exception is made for persons who have completed a mission of mercy. The Mishnah, Rosh ha-Shanah 23b, declares, "… even a midwife who comes to assist in birthing and one who comes to deliver from fire, from soldiers, from the river or from a ruin are as the inhabitants of the city and have [the privilege of walking] two thousand cubits in every direction." The identical rule is extended by the Mishnah, Eruvin 44b, to encompass a person who embarks upon a mission of mercy but whose services prove to be unnecessary: "One who has exited [beyond the ordinarily permitted area of two thousand cubits] and they said to him, 'The matter has already been completed,' has [the privilege of walking] two thousand cubits in every direction … for all who depart in order to deliver from danger [are permitted to] return to their place."

The latter formulation, however, contains an inherent discrepancy. The Mishnah accords the rescuer a right of Sabbath travel identical to that enjoyed by the individuals whom he seeks to rescue, viz., the right to travel by foot within a radius of 2,000 cubits of the perimeter of the city in which he finds himself. The Mishnah then concludes with an explanatory phrase indicating that such individuals may return to their point of departure. The implication of the latter statement is that they may journey even more than 2,000 cubits if it is necessary for them to do so in order to return to their homes. [Tosafot Yom Tov, Eruvin 4:3, suggests that, according to R. Judah, the term “their place” in the phrase “[are permitted to] return to their place” should be understood as meaning the “place” permitted by the Sages, viz., a radius of 2,000 cubits].

The Gemara offers two resolutions of this apparent contradiction, each of which is predicated upon the thesis that the Mishnah records two separate and distinct rules. R. Judah explains in the name of Rav that the individuals in question are granted the right to travel only a distance of 2,000 cubits. However, if their homes are within that distance, individuals who come to the defense of fellow Jews during periods of unrest are permitted to carry their weapons with them when returning to their homes. Thus the regulation formulated in the final clause of the Mishnah refers only to rescuers involved in warding off attackers but not to individuals whose mission does not require the use of arms. The Gemara reports that this dispensation was granted in the wake of a specific historical occurrence. Originally, upon completion of their mission, people who in the course of a mission of rescue were compelled to bear arms on the Sabbath were wont to leave their weapons in the house nearest the city wall. On one occasion, individuals returning from such a mission were recognized and pursued by the enemy. Finding themselves endangered, they entered the house in which the arms had been deposited in order to retrieve their weapons. The enemy pursued them into the house with the result that the rescuers "trampled one another and killed among themselves more than the enemy killed." At that time the Sages ordained that on future occasions of a like nature the rescuers should carry their weapons with them until reaching the safety of their homes.

R. Nachman bar Yitzchak (according to the text and commentary of Rabbenu Chananel) maintains that the 2,000-cubit limit applies in most cases of life-saving activity, including rescue from an enemy, provided that the enemy has been totally routed. The rule permitting the would-be deliverers to return to their places of origin, declares R. Nachman bar Yitzchak, pertains only to situations in which the enemy has gained the upper hand and is designed to afford retreating rescuers a measure of protection from marauding soldiers. Thus, with the exception of bearing arms in a situation fraught with potential danger, the sole dispensation explicitly granted to those engaged in missions of mercy is the right to travel by foot within a radius of 2,000 cubits upon completion of their mission.

II. Hittiru Sofan Mishum Teḥillatan

However, Rashba, Beizah 11b, and Tosafot, Eruvin 44b and Rosh ha-Shanah 23b, add an additional point of elucidation that is absent in other sources and which has the effect of placing the matter in a somewhat different halakhic perspective. Both authorities adduce the halakhic principle "they permitted the end for the sake of the beginning (hittiru sofan mishum teḥillatan)." This formula reflects the fact that in order to encourage certain activities the Sages found it necessary to sanction subsequent actions as well even though those subsequent actions are ordinarily proscribed. Thus, the Gemara, Beizah 11b, records that it is permitted to spread the hides of an animal on the ground in order that they be softened by being trampled upon by passersby, to replace shutters upon portable market stalls and for a priest serving in the Temple to replace a bandage removed prior to his participation in the sacrificial ritual. Each of those actions is ordinarily forbidden on Shabbat and Yom Tov by virtue of rabbinic decree but is permitted in order to encourage the slaughter of fresh meat, to make food readily available for the holiday repasts and to induce the priests to perform their assigned duties. Justification for the suspension of those prohibitions is couched in the formula "[with regard to] three matters did they permit the end because of the beginning." Rashba, in his commentary on Beizah 11b and as cited by Shitah Mekubezet, ad locum, remarks that dispensation to move about within a 2,000-cubit radius of the city was similarly granted to persons engaged in life-saving activities in order to encourage them to embark upon missions of mercy. Absent such dispensation, they would have been restricted to an area of four cubits from wherever they might find themselves upon completion of their tasks. According to Rashba, an exception was made for persons engaged in the preservation of life because the prospect of being faced by inconvenience upon completion of their mission might result in a lack of resolve or in procrastination in embarking upon a life-saving endeavor. The author of Shitah Mekubezet, citing his teacher, apparently maintains that this dispensation does not constitute the suspension of a rabbinic prohibition as an inducement to engage in life-saving activity but represents an integral, equitable adjustment of rabbinic enactments governing Sabbath travel adopted in the guise of assigning to the rescuers the selfsame domicile as the rescued.

Nevertheless, even according to Rashba, there are no apparent grounds for permitting infractions of biblical law in the course of a return journey. The dispensation with regard to travel on the Sabbath granted to those embarking upon a mission of rescue is the product of rabbinic legislation. Ramban, Eruvin 43a, takes note of the principle that there is no rabbinic authority to sanction overt violation of biblical prohibitions and explicitly remarks that the dispensation granted by the Sages with regard to travel on the Sabbath is limited to infractions which are only rabbinic in nature. Although he does not cite the comments of Ramban, R. Joseph Babad, Minḥat Hinnukh, no. 24, s.v. ve-hinneh mevu'ar, notes that, although walking a distance greater than 2,000 cubits is proscribed by virtue of rabbinic edict, many early authorities maintain that traversing a distance of more than three parasangs (twelve mil) is forbidden by biblical law. Hence, rules Minḥat Hinnukh, one who has already travelled more than three parasangs even in order to save lives must remain within four cubits of wherever he finds himself. Since each act of moving more than four cubits beyond a distance of three parasangs constitutes a violation of biblical law, concludes Minḥat Hinnukh, such action is not subject to rabbinic dispensation. [Although the basic principle is not the subject of dispute, R. Menachem Waldman, Teḥumin, III (5742), 47, points out that its application must be modified somewhat according to the position espoused by Ramban, Eruvin 43a. In his initial discussion Ramban assumes that, although no biblical infraction is involved in a Sabbath journey of less than three parasangs, nevertheless, beyond that distance every step constitutes an additional transgression. (Cf., however Minḥat Ḥinnukh, no. 24, s.v. ve-hinneh mevu’ar, who maintains that even one who has travelled more than three parasangs is entitled to move about within an area of four cubits.) Ramban, however, concludes that a culpable transgression is incurred only upon traversing another distance of three parasangs. (See also Or Sameaḥ, Hilkhot Shabbat 27:1.) It would then follow that persons who have travelled even further than three parasangs on a mission of rescue would be permitted to traverse an additional distance of 2,000 cubits]. The identical principle applies to all matters which are permitted on the basis of hittiru sofan mishum teḥillatan as is clearly indicated by Shitah Mekubezet, Beizah 11b; Baḥ, Oraḥ Hayyim 49, s.v. ha-shoḥet; Magen Avraham, Oraḥ Hayyim 497:18; Nishmat Adam 91:1; and R. Zevi Pesach Frank, Teshuvot Har Ẓevi, Oraḥ Hayyim, II, no. 10. Thus, since the Sages are without power to sanction overt abrogation of biblical law, in every case in which the principle hittiru sofan mishum teḥillatan is invoked only rabbinic prohibitions are suspended in order to encourage the desired result.

Moreover, it is not clear that even a rabbinic prohibition, e.g., permitting a non-Jew to operate a motor vehicle, may be violated in undertaking the return journey. On the contrary, individuals who engage in life-saving missions are treated as residents of the locale in which they find themselves and even for purposes of returning to their place of domicile they are granted the right of travel within a radius of 2,000 cubits, but not beyond, because travel over a greater distance would entail violation of a rabbinic edict. Particularly according to the authorities who fail to cite the principle of hittiru sofan mishum teḥillatan as grounds for the dispensation with regard to strolling within a radius of 2,000 cubits, this regulation should be regarded as integral to the rabbinic edict governing delimitation of the area which may be traversed on the Sabbath rather than a license to ignore rabbinic prohibitions. As earlier noted, dispensation to carry weapons on the return trip is rooted in a concern for the safety of the travellers and certainly cannot serve as a paradigm for the suspension of other prohibitions, even of those that are rabbinic in nature.

Nevertheless, the comments of Tosafot, Eruvin 44b, and a literal reading of Rashba, Beizah 11b, convey the impression that those authorities regard violations of even biblical prohibitions as permitted to these individuals on their homeward journey on the basis of hittiru sofan mishum teḥillatan. As noted earlier, the Gemara, Eruvin 45a, does permit at least limited violation of biblical prohibitions in the course of the return journey. R. Judah in the name of Rav permits the carrying of weapons on the return journey within a distance of 2,000 cubits; R. Nachman bar Yitzchak permits the bearing of arms during the course of a return journey of even an unlimited distance in a situation in which the enemy has obtained the upper hand. Rabbenu Yehonatan, in his commentary on Rif ad locum, observes that no qualification is posited by the Gemara with regard to the halakhic classification of the area in which the arms may be transported. Hence, under the circumstances described, the weapons may be transported even through a public thoroughfare despite the fact that such an act ordinarily constitutes a transgression of a biblical prohibition. However, the grounds for such dispensation are ostensibly that the individuals described are themselves endangered and, accordingly, permission to transport weapons is predicated upon a concern for the preservation of their lives. Hence those provisions of Halakhah cannot serve as a paradigm for permitting violation of biblical prohibitions on the return trip by rescuers who are themselves in no danger. This analysis of the discussion in Eruvin is clearly enunciated by Shitah Mekubezet, Beizah 11b.

However, Tosafot, Eruvin 44b, speak of the dispensation regarding the carrying of arms on the return journey as an instance of invocation of the principle of hittiru sofan mishum teḥillatan. [Teshuvot Adnei Neḥoshet, no. 72, sec. 2, suggest a minor emendation in the caption of Tosafot with the effect that Tosafot’s statement is limited to travel within 2,000 cubits. See also Teshuvot Adnei Neḥoshet, no. 72, sec. 5]. A literal reading of Rashba, Beizah 11b (rather than as understood by Shitah Mekubezet), yields a similar impression. If this analysis of the position of Tosafot and Rashba is correct, it would appear that, according to those authorities, all persons engaging in life-saving activities may ignore even biblical proscriptions on their return journey. This is indeed the position of R. Moses Sofer, Teshuvot Hatam Sofer, Oraḥ Hayyim, no. 203, Hoshen Mishpat, no. 194, and VI, no. 99 and apparently also of R. Jacob Emden, She 'ilat Ya'avez, I, no. 132, s.v. u-de-kashya. In Hoshen Mishpat, no. 194, Hatam Sofer implies that a physician called on Shabbat to the bedside of a gravely ill patient may disregard biblical prohibitions if it is necessary for him to do so in order to return to his home. Responding to the argument that the Sages do not have the power to sanction overt suspension of biblical law, Hatam Sofer, VI, no. 99, s.v. de-ika, responds that authority to do so is limited to infractions of Sabbath laws which may be suspended solely to encourage life-saving activity. The Gemara, Yoma 85b, apparently understanding the word "ve-shameru" which occurs in Exodus 31:16 as connoting "The children of Israel shall preserve the Sabbath," formulates the dictum "Better to violate one Sabbath in order to observe many Sabbaths" as justification for the violation of Sabbath restrictions for the sake of preserving life. Hatam Sofer argues that the same rationale may be employed in the context of hittiru sofan mishum teḥillatan in order to assure that "many Sabbaths" be observed. [In the context of ignoring Sabbath restrictions Ḥatam Sofer’s explanation must be understood as meaning that it is necessary to permit such acts in order to encourage life-saving activity so that those whose lives are saved may “observe many Sabbaths.” Cf., R. Eliezer Waldenberg, Ẓiẓ Eli ‘ezer, XI, no. 39, sec. 6, who apparently misses the thrust of Ḥatam Sofer’s point. See also Kiryat Sefer, Hilkhot Shabbat 2:23.]

However, not all rabbinic decisors agree that rabbinic prohibitions may be ignored in order to complete the return journey on Shabbat. The inference that Tosafot and Rashba sanction violations of biblical law for the purpose of a return journey by all engaged in life-preserving activity is rebutted by R. Zevi Pesach Frank, Teshuvot Har Ẓevi, Oraḥ Hayyim, II, no. 10. Rabbi Frank notes that such dispensation is explicitly recorded only with regard to those who travel to defend against armed attack but not with regard to a midwife or one who engages in saving a potential drowning victim. [Similar objections are advanced by R. Shlomoh Zalman Auerbach, Moriah, Sivan-Tammuz 5731, p. 29, reprinted in idem, Minḥat Shlomoh, no. 7, sec. 3, s.v. ulam. Moreover, Rabbi Auerbach argues that Ḥatam Sofer does not, in fact, sanction such infractions of biblical prohibitions by a physician. Ḥatam Sofer’s comments are made in the context of a case in which a Jewish doctor was called upon to visit non-Jewish patients on Shabbat. Rabbi Auerbach argues that such a situation is comparable to the case of individuals who are engaged in delivering their brethren from soldiers since failure to attend a gentile might lead to retribution against Jews. The status of a physician engaged in the treatment of a Jewish patient, argues Rabbi Auerbach, is entirely dissimilar. In the latter instance the doctor’s status is comparable to that of a midwife who is not permitted to travel beyond 2,000 cubits. This writer, however, fails to understand how this analysis of Ḥatam Sofer’s position resolves the problems attendant thereupon since those rescuing their brethren from attack are permitted to carry their weapons only because of possible danger to themselves and are permitted to travel more than 2,000 cubits only “when the hand of the gentiles is strong”—situations which surely do not pertain in the case of a physician attending a non-Jewish patient]. It should also be noted that in the case of a Jewish physician attending a non-Jewish patient Ḥatam Sofer concludes that since failure to treat the patient would invite retaliation against all Jews, and certainly against the doctor personally, the physician is, in effect, acting for reasons of self-preservation. Since no inducement need be offered in order to encourage a person to save his own life the principle of hittiru sofan mishum teḥillatan does not apply and hence, concludes Ḥatam Sofer, in such situations no prohibitions are suspended in order to enable the physician to return to his home on Shabbat. Rabbi Frank apparently maintains that, at least according to Tosafot and Rashba, placing oneself in a situation of danger which then requires violation of biblical proscriptions in order to save one's life is prohibited only by virtue of rabbinic decree. [Cf., R. Benjamin Silber, Mekor Halakhah al Massekhet Shabbat, II, no. 35, s.v. ve-ha-nireh, who maintains that, when undertaken on Shabbat, such a course of action is biblically prohibited. Cf., also, Yeshu ‘ot Ya ‘akov, Oraḥ Ḥayyim 331:5; and R. Isaac Liebes, Halakhah u-Refu’ah, III, 81, reprinted in Teshuvot Bet Avi, IV, Oraḥ Ḥayyim, no. 16]. According to Rabbi Frank, it is that decree, and that decree alone, which, by application of the principle hittiru sofan mishum teḥillatan, is suspended on behalf of individuals who have been engaged in life-saving activities. [Cf., R. Abraham Avidan, Darkei Ḥesed (Jerusalem, 5738) 10:3, note 3, pp. 136-138]. Thus the rescuers are permitted to embark on their return journey by virtue of rabbinic dispensation. Having done so, they find themselves in danger and, accordingly, may transport weapons in order to protect themselves. The sole infraction consists of having placed themselves in danger in the first instance. That infraction, which is rabbinic in nature, is permitted on the basis of hittiru sofan mishum teḥillatan.

Rabbi Frank contends that Tosafot and Rashba invoke the concept of hittiru sofan mishum teḥillatan in permitting biblical infractions only in the case of those who render aid in defending against marauding soldiers, i.e., when the rescuers are themselves subject to danger during the course of the return journey, but not in the case of a midwife or one who rescues from drowning, i.e., individuals who are themselves not endangered in their attempt to save others. However, an examination of the words of Rashba in his commentary on Beizah 11b ss understood by Shitah Mekubeẓet, Rashba does not at all refer to suspension of biblical prohibitions. Rabbi Frank, however, cites and analyses the comments of Rashba as they appear in the commentary of Rashba without the interpretation of Shitah Mekubeẓet. reveals that this contention is contradicted by Rashba himself since Rashba explicitly states that the midwife is permitted to return to her locale on the basis of the principle hittiru sofan mishum teḥillatan. Rashba's comment is indeed problematic since, as noted by Shitah Mekubezet, it appears to contradict the ruling of the Mishnah which permits a midwife to travel only a distance of 2,000 cubits but does not extend carte blanche for unlimited travel in the course of the return voyage. Nevertheless, insofar as an analysis of Rashba's comments is concerned, there is no reason to assume that the midwife is herself endangered in any way and there is certainly no hint of such a contention in the words of Rashba. Assuming that Rashba agrees that travel over a distance greater than three parasangs is biblically forbidden, it must be concluded that Rashba maintains that even biblical prohibitions are suspended in order to protect against possible future laxity or laziness. [See R. Moses Feinstein, Teḥumin, I (5740), reprinted in Iggerot Mosheh, Oraḥ Ḥayyim, IV, no. 80, who reaches the same conclusion regarding Rashba’s position but on the basis of somewhat different reasoning].

Hatam Sofer's position was, in effect, rejected at a much earlier time by R. Shlomoh Kluger, Teshuvot u-Vaḥarta ba-Hayyim, no. 99. Rabbi Kluger forbade a person travelling on the Sabbath for the purpose of summoning medical assistance to return on the Sabbath in a situation in which the return journey would have involved a distance greater than three parasangs and hence, according to many authorities, entailed a biblical infraction. Hatam Safer's position is also disputed by R. Shalom Mordecai Schwadron in his Hagahot Maharsham, Rosh ha-Shanah 22b, and in his Orḥot Hayyim 597:11. Ḥatam Sofer’s position is also rejected by Teshuvot Adnei Neḥoshet, no. 72, sec. 5. Similar rulings limiting the application of hittiru sofan mishum teḥillatan to infractions of rabbinic law are recorded by R. Shlomoh Zalman Auerbach, Moriah, Sivan-Tammuz, 5731, pp. 29-30, reprinted in his Minḥat Shlomoh, no. 7, and no. 8; The latter responsum originally appeared in Sefer ha-Zikkaron le-Maran ha-Grash Kotler Zaẓal, ed. R. Joseph Bucksbaum (Jerusalem, 5743), pp. 123-131. R. Eliezer Waldenberg, Ẓiz Eli'ezer, VIII, no. 15, chap. 7, sec. 12 and chap. 13, sec. 8, and XI, nos. 39 and 40; R. Joshua Neuwirth, Shemirat Shabbat ke-Hilkhatah (Jerusalem, 5739) 40:69-71; R. Isaac Liebes, Halakhah u-Refu'ah, III (5743), reprinted in his Teshuvot Bet Avi, IV, Oraḥ Hayyim, no. 16; and Dr. Abraham S. Abraham, Nishmat Avraham, Oraḥ Hayyim 329:9, note 7.Cf. also, R. Yisra’el Aryeh Zalmanowitz, No ‘am, IV, 175-178; and Teshuvot Dvar Yehoshu‘a, III, Yoreh De ‘ah, no. 69.

שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן י

 רופא שנקרא לחולה מסוכן, אם מותר לו לחזור לביתו מטעם שהתירו סופו משום תחילתו.

ע"ד השאלה ברופא שדירתו בפרדס חנה ובשבת קדש נקרא בדחיפות לחולה בחדרה ונסע לשם במכונית שלו ואח"כ חזר עמה לביתו בפרדס חנה, וכבה שם את המכונית, כי חושש שמא יקראוהו לחולה אחר ע"כ אינו מניחו שיהא דלוק.
הנה לא ידעתי מדוע כת"ר שם את הדגש על מה שכבה את המכונית בהגיעו לביתו, שכבוי הוא מדרבנן ולא מסתפק על עצם החזרה לביתו שיש בזה משום הבערה דאורייתא. ולדעתי אין להתיר בזה משום התירו סופו משום תחילתו (ומטעם כדי שלא להכשיל לעתיד לבוא שלא ירצה לבוא להצלת החולה), וכמו שיתבאר להלן.

א. במג"א (סימן תצז ס"ק יח) כתב דלא התירו סופם משום תחילתם אלא במלאכה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא. ויעויין בשיטה מקובצת ביצה (דף יא ע"ב ד"ה גמרא) לענין תריסי חנויות שב"ה מתירים אף להחזיר שהתירו סופן משום תחילתן, שאמרו שם בגמרא מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים וכו' קמ"ל, וכתב שם השטמק"ו וז"ל: אין לפרש קמ"ל דיש בנין בכלים דלא הוי שרי איסורא דאורייתא משום שמחת יום טוב אלא הכי קאמר אף על גב דאין בנין בכלים מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא גזירה שמא יתקע וכו' ועיין להלן שכן משמע גם בריטב"א ר"ה (דף כג ע"ב) ויעויין בנשמת אדם כלל צא.

ב. גם באיסור דרבנן אנו לא אומרים מעצמינו התירו סופם משום תחילתן אלא במקום שמצינו במשנה ובגמרא, ואם אמנם מצינו במשנה (ר"ה דף כג ע"ב) שהקילו חז"ל לחכמה הבאה לילד ולהבא להציל מפני הדליקה, אבל הקולא שם היא רק לענין שיש להם דין כאנשי העיר להיות להם אלפיים אמה לכל רוח אבל לא התירו להם לחזור לבתיהם, וגם בזה מבואר בריטב"א (ר"ה ריש פ"ב סד"ה אם) שהוא משום שהתירו בזה משום תחומים דרבנן, שכתב שם וז"ל: והתקין ר"ג וכו' פי' כיון שבאו ברשות עשאוהו כאילו קנה שביתה ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן, עכ"ל. [ויעויין בשטמק"ו ביצה שם (ד"ה הקשה הרשב"א) בשם מורו, שלפיכך לא מנו דין זה בין אלה שהתירו סופם משום תחילתן משום שלא התירו להם לחזור לבתיהם].

ואף שלענין היוצאים להציל מן הגויים אמרו בעירובין (דף מה) שכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם (ראה שו"ע סי' תז, שכט), כבר כתב בשטמק"ו (ביצה דף יא ע"ב ד"ה הקשה הרשב"א) דהתם לא משום התירו סופן משום תחילתן הוא אלא משום סכנה הן שחוזרים ונושאים כלי זיינן אפילו בשבת. [וכן מבואר בגמרא עירובין דף מה ע"א, דמקשה שם דחוזרים למקומם אפילו טובא משמע מהא דחכמה ובבא להציל דיש להם רק אלפיים אמה וכו' ותירץ אמר רב יהודא אמר רב שחוזרים כלי זין למקומן כדתניא, בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינם ונכנסו אויבים אחריהם דחקו זה את זה והרגו זא"ז יותר ממה שהרגו אויבים, באותה שעה התקינו שיהו חוזרים למקומם בכלי זין].
אולם בתוס' עירובין (דף מד ע"א ד"ה כל) משמע שההיתר הוא משום שהתירו סופן משום תחילתן שכתבו שם הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה דף יא גבי הנך דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכו' וכן הוא בחידושי הרשב"א ביצה (דף יא ע"ב ד"ה בפלוגתא). אולם גם להתוס' והרשב"א עכצ"ל שההיתר לחזור הוא רק בהא דיוצאים להציל מן העכו"ם, אבל בחכמה והבא להציל מהגייס ומהנהר לא התירו חזרה לביתו אלא שיהא כאנשי העיר שיהיה לו אלפיים לכל צד וכנ"ל וכמו שחלקו בזה בהדיא בעירובין (דף מה). ואולי אפשר לפרש בדעתם שההיתר הוא אמנם משום התירו סופם וכו' אבל רק התם התירו לחזור בכלי זיינם משום דאחרי שהולכים בחזרה לביתם הם כבר בסכנה אם לא ילכו בכלי זיינם, אלא דהא עכ"פ זה נקרא שהם מכניסים עצמם בסכנה כיון דיכולים להשאר שם, ע"ז מועיל ההיתר דהתירו סופם וכו', משא"כ בחכמה והבא להציל מהנהר חוץ לתחום וכו'.

המורם מכל הנ"ל שאפילו כבוי דרבנן אין להתיר בנ"ד סופו משום תחילתו מטעם דאם לא נתיר לו לא ילך אצל החולה. [וצ"ע בתשובות חתם סופר חו"מ (סימן קצד) שדן שם לענין רופא יהודי שקבוע בשכר ונוסע בעגלה לפקח על נפשות חולי יהודים ועכו"ם וכו' אם מותר לו לחזור למקומו עיין שם]. ולכן אין היתר להרופא הזה אלא לצמצם בהדלק כשיעור שיהא בו רק בכדי ללכת ולנסוע להחולה ולשבות שמה עד מוצש"ק ורק אם יודע שבמקום דירתו יש לפניו חולה שיש בו סכנה, הרי בודאי שריא לו לחזור לביתו בשביל החולה שצריך לבקרו, אבל כבוי בשביל הפסד הדלק זה אין להתירו וגם הנסיעה בחזרה לביתו אין להתיר לו.

שו"ת ציץ אליעזר חלק ג סימן ט פרק א

(ח) בעירובין ד' מ"ד ע"ב במתניתין: כל היוצאים להציל חוזרין למקומן ובד' מ"ה ע"א: ואפי' טובא והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא, אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן [ופירש"י לא תימא אפילו טובא, דלא שרי אלא אלפים, והא אתא לאשמעינן דחוזרין בכלי זיינן ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזרתן] וכו' כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים, באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן, רב נחמן בר יצחק אמר ל"ק כאן שנצחו ישראל את אומות העולם. כאן שנצחו אומות העולם את עצמן [ופירש"י נצחו ישראל אלפים ותו לא, נצחו אומות העולם חוזרין למקומן אפי' טובא].
יוצא שאליבא דרב יהודה אמר רב יש להם רק אלפים אמה ותו לא, וחידוש המשנה הוא רק שחוזרין גם בכלי זיינן מכח המעשה שהיה, ואליבא דרב נחמן יש חילוק בין נצחו ישראל לנצחו האומות, דבנצחו ישראל יש להם רק אלפים, ובנצחו האומות חוזרין עד למקומן אפי' טובא.

הרמב"ם (בפ"ב מה' שבת הכ"ג) פוסק בסתמא, דכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

והנה לכאורה כוונת הרמב"ם במ"ש למקומם הוא לביתם, אך אבל א"כ יצא שזה דלא כמאן, שהרי לרב יהודה בכל האופנים יש להם רק אלפים, ואפי' לרב נחמן יש להם עד ביתם דווקא בנצחו האומות, ואילו הרמב"ם פוסק בסתמא דיחזרו למקומם, ומשמע שיש להם עד ביתם בכל האופנים, וביותר הרי לכאורה המדובר ברמב"ם היא כשנצחו וכמו"ש וכשיצילו את אחיהן וכו', ובנצחו ישראל הרי גם רב נחמן סובר שיש להם רק אלפים ותו לא, אם לא שנאמר שיכול להיות שאע"פ שהצליחו להציל מ"מ יד העכו"ם עדנה תקיפה ופוחדים מהם, ובכל אופן הרי נשאר דקדוקנו הראשון מסתמיות לשון הרמב"ם שמשמע שדינא הכי בכל האופנים.

אמנם היה מקום לומר שהרמב"ם סמך בזה על הירושלמי (בפ"ד דעירובין סוף ה"ג) דאיתא נוסח הברייתא בלשון התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו, ולכן פסק גם הוא בסתמא שכדי שלא להכשילן לעתיד לבוא משום המעשה שהיה, מותר לחזור בכלי זיין עד למקומם וביתם.

אך אבל מצינו ברמב"ם (בפכ"ז מה' שבת הי"ז) שכן פוסק לחלק בזה כדברי רב נחמן, שפוסק שם שכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם ומזלות או מן הנהר או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו. ואם היתה יד העכו"ם ומזלות תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן. הרי שהרמב"ם כותב לחלק בין יד העכו"ם תקיפה שרק אז יש להן עד ביתם, ובין אינה תקיפה שאזי אין להם רק אלפים, והיינו כרב נחמן, וא"כ הרי הרמב"ם סותר א"ע בפסקיו.

גם ראיתי ברא"ש בעירובין (פ"ד סימן ה') שכותב וז"ל: וכתב ר"מ ז"ל דהלכתא כהנך תרי אוקימתא, כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא, וכרב יהודה דתניא כוותיה, ועיין במרכבת המשנה בפ"ב מה' שבת הכ"ג.
ולענ"ד היה נראה לומר, שהרמב"ם פוסק באמת כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא, וכמו שפוסק בהדיא בפרק כ"ז, וזה שלא הזכיר לחלק כן גם בפרק ב', הוא משום דחילק פרטי הדינין כל דין למקומו השייך, דכאן בפרק ב' המדובר רק על דין הכלי זיין, שהרי כל ההלכה מיוחדת ומדברת רק מדין זה של יציאה בכלי זיין וחזרתן, ואינה מדברת כלל מדין איסור התחומין, לכן לענין דין התחומין כותב בסתם כלשון המשנה שחוזרין למקומן, מבלי לפרט, מכיון שבכאן אין המדובר בזה, ובעיקר משמיענו בכאן שלאן שהן הולכין חוזרין גם בכלי זיינן ואינן משאירין את זה בבית הסמוך לחומה, וזהו שכותב מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא, הרי שבעיקר המדובר הוא בהתרת קיחת הכלי זיין אתם, דכל הטעם הזה של כדי שלא להכשילן נאמר על קיחת הכלי זיין אתם [עיין שם בעירובין בד' מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה כל היוצאין, ובלח"מ בפ"ו מה' מלכים הי"ג ובשירי כנה"ג או"ח סי' ת"ז ובספרו דיני דחיי על הסמ"ג עשין קי"ח], אבל בפרק כ"ז עיקר המדובר שם הוא בדיני התחומין, ועיקר הבאת הלכה זאת בדברי הרמב"ם היא ג"כ ע"ד חזרת האנשים, ולא ע"ד קיחת הכלי זיין, לכן שם שפיר מחלק כבר הרמב"ם בין יד עכו"ם תקיפה שחוזרין עד לביתם, לאין יד עכו"ם תקיפה שאזי יש להם רק אלפים.

שו"ת משנה הלכות חלק ג סימן מה
להנ"ל, אי מותר לכבות המכונה שהביא בה החולה שיב"ס. פי' כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, וישוב להרמב"ם, רופא יהודי מהו לרפות עכו"ם בשבת
ובמה שנסתפק עוד כת"ר בהמושבות קטנות שאין כ"כ מצוי חשיב"ס ואין סברא להתיר להחזירו למקומו רק באופן שידוע שיש שם עוד אשה הצריכה לילד מה יהא הדין בהמכונה אם מותר לו לכבות את המכונה או אסור לכבות עד שתהא דולקת שתכבה מאליה כידוע שיש בזה הפסד ממון וגם אולי סכנה וגם אם לא נתיר לו לכבות אולי לא ירצה לנסוע שוב פעם וקיי"ל בש"ע כל היוצאין להציל נפשות חוזרין למקומם שלא להכשילן לעתיד לבא.
והנה מטעם הפסד ממון ודאי אין להתיר לכבות דלא גרע מנפלה דלקה בשבת דאין מכבין בשבת ומשנה שלימה היא ואף שיש שם הפסד גדול, ואף שהתירו בש"ע למעך ברגלו בקשין בשבת משום המים אבל זה רק כלאחר יד כמובן ולא דמי לדהתם ועוד התם עכ"פ ליכא אלא איסור קצת, אבל הטעם השני טעם לשבח הוא וודאי יש לעיין בו כי זה באמת דבר מצוי אם מניח המכונה בוערת כל היום או שעות רבות שיכולה להתפוצץ ויכול לבא ח"ו לידי ס"נ וגם אפשר שישרף לפעמים וח"ו יזיק לאנשים רבות ובפרט קרוב לבה"ח וגם יש חשש שלפעמים תתחיל לנסוע המכונה מעצמה כידוע ואפשר שיסתכן ויזיק וכמ"ש כת"ר בזה.
אלא שמה שכתב דיש לדמות ד"ז להא דמבואר במס' שבת מ"ב ע"א ובש"ע יו"ד סי' של"ד בגחלת המונחת במקום שרבים נזקים בה יכול לכבותה בין של עץ בין של מתכת והרמב"ם אוסר בשל עץ משום דבעץ שייך כבוי מה"ת עכ"פ בשל ברזל כ"ע מודים דמותר והך דמכונה דינו כמו גחלת של ברזל ברה"ר שמותר לכ"ע לכבות ע"כ. ולפענ"ד צ"ע אי הם דומים אהדדי חדא דהרי התם הגחלת עומדת ברה"ר ומזיק לרבים משא"כ המכונה שעומדת בחצר וגם אינה מזקת לשום אדם כמו שהוא אלא שחוששין שמא יתפוצץ ותוכל להזיק, עוד י"ל דלא דמי דהא כאן הכבוי הוא ע"י שמסיר הבענזין מהנר היינו שיש שם נר חשמלי כידוע וכיון שמסלק הבענזין ואין לו להנר החשמלי מה להדליק ממילא חדל החזרת הגלגול ונתיזת החשמל וא"כ יש לדמותו לכאורה לנוטל שמן מן הנר שהוא בכלל מכבה ממש ואפי' לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אבל הכא כיון דמכוין לכיבוי איכא איסורא דאורייתא ובפרט אי חס על הבענזין והוי בכלל כחס על השמן דחייב ועיין תוס' שבת דף מ"ו ע"ב ד"ה דכל היכא וביצה ל"ט ע"א גחלים ושלהבת ויש לדחוק וצ"ע. עכ"פ צ"ע בזה עד היכן הוא החשש שיתפוצץ או ידליק וישרף שיבא לידי סכנה ח"ו וצריך לדבר בזה עם מעכאניקער.
וראיתי לשום את לבי מה שהביא כת"ר דברי הרמב"ם התמוהים לכאורה שבפ"ב מהל' שבת הכ"ג כתב עו"כ ומזלות שצרו על עיירות ישראל וכו' וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומן בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא והדברים מתמיהים שבגמ' עירובין אמרו הטעם דחוזרים משום סכנה ושוב מצא שכבר הקשה כן הלח"מ בפ"ו מהל' מלכים הל' י"ג ובכנה"ג.
ולכאורה גדולה מזו הי"ל להקשות שהרי הרמב"ם בפ' כ"ז מה' שבת הי"ז כתב היה יוצא ברשות וכו' וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עו"כ ומזלות או מן הנהר או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו ואם היתה יד העכו"ם ומזלות תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן ע"כ והרי שכתב מפורש דלא התירו לחזור בכלי זיינן אלא אם היו מפחדים לשבות שם והוי בכלל פ"נ וסכנה ונמצא דבריו סותרים לכאורה.
ומה שנלפענ"ד בס"ד בפי' הרמב"ם ז"ל דבגמ' עירובין דף מ"ה ע"א וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואפילו טובא והאמרת רישא אלפים אמה ותו לא אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן וכו' עד ויש להם אלפים אמה לכל רוח ותו לא והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אפי' טובא אמר רב יהודה שחוזרין בכלי זיין למקומן כדתניא בראשונה היו מניחין כ"ז בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כ"ז ונכנסו אויבים אחריהם דחקו זה את זה והרגו זא"ז יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן ע"כ. ופרש"י לא תימא אפי' טובא דלא שרי אלא אלפים והא אתא לאשמעינן דחוזרין בכלי זיינן ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזרתן ע"ש.
והנראה דהאי שאמרו שם חוזרין למקומן אין כוונתם למקומן ממש אלא כלומר לתוך אלפים אמה והא קמ"ל דחוזרין בכלי זיינן מכח התקנה דבראשונה לא הניחו אותם לחזור בכלי זיינן אפילו לתוך אלפים אמה אלא הניחום מחוץ בבית הסמוך לחומה ומיירי כשנצחו ישראל את האויבים דמדינא לא רצו להתיר להם לחזור בכלי זיין כיון דכבר ליכא סכנה אלא מתוך מעשה שהיה התקינו שיחזרו בכלי זיינן למקומן כלומר לתוך אלפים.
אלא שצ"ע מאיזה טעם התירו להם לחזור בכלי זיינם אפי' בתוך אלפים אמה כיון שכבר הצילו ויד ישראל תקפה ואין כאן חשש סכנה אמאי התירו להם לחזור בתוך אלפים אמה מפרש הרמב"ם ז"ל שהתקנה היתה כדי שלא יכשילם לעתיד לבא דודאי המעשה שהיה לא היה רק אז ומשום זה אכתי למה להתיר לעולם לחזור מפרש הרמב"ם דמתוך מעשה שהיה חששו חז"ל שמא יחושו מהיום והלאה שלא לבא משום מעשה שהיה דאם לא יתירו להם לחזור בכלי זיינן עכ"פ לתוך אלפים אמה ויפחדו לצאת משום מעשה שהיה ונמצאת מכשילן לעתיד לבא ונמצא שהרמב"ם מפרש דהאי היתר משום מעשה שהיה שהתירו לחזור בכלי זיינן הוי מטעם שלא יכשילן ודומיא דשאר תקנות שתקן ר"ג הזקן לאותם שיש להם אלפים אמה כמו החכמה הבאה לילד ועוד. אבל דבריו אלו לא מיירי אלא היכא שחזרו מהציל ויד ישראל תקיפה.
אמנם איכא שם עוד אוקימתא בגמ' רב נחמן בר יצחק אמר ל"ק כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו א"ה את עצמן, ופרש"י נצחו ישראל אלפים ותו לא נצחו או"ה חוזרין למקומן אפי' טובא ע"ש. והטעם דאז מפחדים מהאו"ה והוי בכלל ס"נ דמותר אפי' יותר מאלפים אמה ככל ס"נ. ומעתה מיושבים דברי הרמב"ם דבפכ"ז כתב ואם היתה יד העו"כ ומזלות תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן ע"כ נראה מדבריו דבכיון כתב שהיו מפחדים לשבת במקום שהצילו בו שהרי מיירי שהעו"כ נצחו את עצמן ובכה"ג לא נתנו להם חכמים שיעור אלפים אמה שהרי יד העכו"ם תקיפה והם במקום סכנה ומפחדים מהם ולכן חוזרין למקומן בכלי זיינן אפי' יותר מאלפים עד מקום שיצאו משם, ולכן נמי לא כתב הטעם משום שלא יכשילם דמשום שלא יכשילם לא היה מתירין אלא בתוך אלפים אמה אבל להני התירו למקומן ממש ואפי' יותר מאלפים משום פ"נ ופחד מהעכו"ם כנלפענ"ד ברור בדברי הרמב"ם ז"ל ושפיר מיושבים דבריו הקדושים אלא דיש חילוק בכוונת לשונו שחוזרין למקומן דבפ"ב מיירי למקומן היינו בתוך אלפים אמה שזה מקומן שתקנו להם חכמים ובפכ"ז פי' למקומן אפי' לביתם והלח"מ נראה דלא נחית לזה, אבל הכ"מ והרדב"ז פ"ו מהל' מלכים כתבו בפשיטות בטעם הרמב"ם משום שלא יהא מכשילן ע"ש ודברי הכנה"ג אין לי לעיין בו.
וראיתי בח"ס חו"מ סי' קצ"ד בשאלה ע"ד רופא יהודי הקבוע לרפאות בשכר ונוסע על העגלה ביום ש"ק לפקח על נפשות חולי יהודים ועו"כ אם צריך למחות בידו כמו דאמרו חז"ל ביולדות דלא שייך בזה איבה והאריך שם הרבה לאיסור ולהיתר ובדברי קדשו כתב לאמר ונ"ל דעכ"פ אסור לחזור למקומן אחר שעסק ברפואות של אותו הגוי דלא דמי לההולכים להציל מן הגייס דחוזרים למקומן דהתירו סופם משום תחלתם שמא לא ילכו ויהיה סכנה לישראלים אבל הכא אף על גב דאם לא ילך לעסוק ברפואות אפשר שיהא סכנה מ"מ אין להחזיר משום תחלתם דהכא שגם הוא בסכנה אדרבה עיקר הסכנה הוא על עצמו ליכא למיחש שאם לא יתירו לו לחזור לא ילך פעם אחרת ז"א דהוא יחוש לעצמו משא"כ בהולכין להציל מן הגייס שהולכים להצלת אחרים בהא איכא למיחש וק"ל ע"כ.
והנראה מפורש מדבריו הקדושים דלא דמי ההולך לרפאות רפואת הנפש להולך להציל מן הגייס, ואין לומר דאדרבה נראה דמדמה רופא ההולך לרפאות גוי ליוצא לגייס אלא שבטעמם לא שוים, משום דהכא הוא ג"כ בסכנה, זה אינו כלום שהרי הכא לרפאות עכו"ם ס"ל להח"ס דלא הוי יצא ברשות דדוקא משום חשיב"ס ישראל נתנה תורה לחלל שבת לרופא עבורו אבל לא בשביל עכו"ם ובגמ' אמרו דאומר לו אתם דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עליכו, ומעיקר דינא היוצא לרפואתם כיון דלא מקרי ברשות אין לו אלא ד"א ככל היוצא שלא ברשות אלא שהח"ס המציא דמטעם אחר עכ"פ נקרא יוצא ברשות כיון דמוכרח לרפאותם משום איבה וחיישינן לס"נ שאם לא ירפאם ואנחנו גרים ביניהם ויאמרו שדמם ניתר לנו וא"כ עלה לן טעם חדש דרופא ישראל דמותר לרפאות עכו"ם הוא מטעם סכנה והוי בכלל ההולך לגייס להציל את ישראל דחוזרים למקומן דהתירו סופם משום תחלתן אלא כיון דהוא הרופא בכלל היוצאים להציל מן הגייס הי"ל להתיר לו לחזור למקומו כמו שהתירו להם וע"ז המציא הח"ס דגם זה לא מתירין לו כיון דכאן לא חיישינן משום מכשול לעתיד לבא דאם יהיה סכנה הוא יהיה הראשון שגרם לה וז"ב בס"ד. ועיין שו"ת דברי חיים להגה"ק אדמו"ר מצאנז יו"ד סי' כ"ה ח"ב אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לא"י.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן פ
יצאו להציל מתי מותרין לחזור למקומן סוף חדש סיון תשל"ח. מע"כ נכדי היקר הרה"ג ר' מרדכי טענדלער שליט"א.
הנה בדבר אלו שנתאגדו בנוא יארק וברוקלין לחבורה להצלת נפשות באשר שכמה פעמים אירע בכאן שאוכלוסי ישראל בחסד השי"ת הם מרובין, שאדם אחד בין בבית בין ברחובות פוסק מלנשום וכשמביאין לו שמה תיכף מיכל חמצן (אקסעדזען טענק) ועוד מיני כלים מדברים המועילין תיכף ממש הוא הצלה גדולה ויש שיותר לא צריך ויש שמועיל עד שיוכלו להביאו לרופאים באיזה בית חולים שבענין זה הוא ממש הזריזות אף לרגעים נחוץ מאד לקיום נפשו, ובלא זה עד שיבואו רופאים מבית החולים ומבתיהם נמשך זמן עד שכבר אין תועלת, ודאי דבר גדול הוא ויישר חילם וכוחם ויתברכו מהשי"ת כל החברים שנתאגדו לעשיית עניני הצלה אלו לשם שמים להצליח במעשי הצלתם ולהתברך בכל.
וכשאירע זה בשבת ויום טוב ומצוי גם שיארעו שנים ושלשה במשך השבת בלילו ויומו הרי ודאי לילך עם מיכל החמצן למקום שנמצא החולה תיכף בין למקום קרוב מאד שהצורך הוא שהחבר שנודע ראשון ילך תיכף למקום שנמצא עם המיכל בידו שהוא הוצאה והכנסה לכרמלית ואף לרה"ר ועוד מלאכות הצריכין לכך שהוא בעניני חשמל (עלעקטרי) וכדומה ובין למקום רחוק אף במקצת שאם ילך ברכב (מאשין) יהיה זה אף רק במשהו זמן קודם אף שניתוסף הרבה מלאכות בהולכת הרכב בהבערת הגעז /הגז/ ובכבוי הא ליכא שום ספק דאפילו כמה מלאכות נדחין בשבת לפקוח נפש אפילו לספק רחוק וכ"ש בזה שהקדימה הוא עיקר גדול בהצלה זו, ואף אם בריצה יבא אף בלא רכב בקרוב הרי יהיה עיף ולא יוכל לעשות מה שצריך, אך אם הוא ביום שמצוי נכרים ובאופן שמכיר שאין לחוש לשמא הוא חשוד לגזילה ולרציחה ודאי טוב שיקח את הנכרי שיוליך את הרכב אבל כשהוא בלילה ואף ביום כשאינו רואה נכרי שמכירו ודאי אין לו לבקש נכרי שיש לחוש שישתהא איזה זמן, ואף על גב דאיתא ביומא דף פ"ד ע"ב אין עושין דברים הללו ע"י נכרים מ"מ אם יש להשיג תיכף נכרי להוליך את הרכב אף שהט"ז סימן שכ"ח סק"ה פליג על הרמ"א וסובר שאף שאפשר ע"י נכרי נמי בלא אחור כלל נמי יעשה הישראל בעצמו מחשש שמא אתה מכשילן לעתיד לבא ולבסוף מסיק שיש לחוש גם שלא יעשנה בזריזות כל כך, מ"מ לענין הולכת רכב כשיש צורך שאינו ענין ההצלה ממש ואיכא בזה חלול שבת אף שאין צורך להחולה כגון לענין העמדת הרכב במקום שיניחוהו יותר מצד הנהלת העיר, שענין המחשבה איך לעשות להקל האיסור נמי הוא שיהוי קצת ולא ירגיש בשיהוי זה וגם בעצם הולכת הרכב לא שייך ענין שיהוי דכל מוליך רכב מוליך במהירות האפשרי, טוב יותר ע"י נכרי כשמצוי ליקחנו תיכף בלא איחור אבל כשיש קצת שיהוי א"צ לחכות אף רגע אלא יוליך בעצמו את הרכב.
אבל עיקר מה שיש לדון הוא לענין החזרה לביתו ממקום החולה כשהוא במקום רחוק וא"א לילך רגלי ואף אם אינו רחוק כל כך אבל הוא בלילה שיש לחוש לילך רגלי מצד הרוצחים שמצוין עתה ולהשאר שם כל השבת ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב. וזה פשוט שבמקום ריבוי האוכלוסין שמצוי שאפשר ליארע לעוד אינשי שיש צורך גם למיכל כי לא הכינו עוד מיכל שיש צורך גדול להביא המיכל בחזרה ברכב אבל הנידון הוא כשיש עוד מיכל בהמקום שנמצאים חברי אגודת הצלה זו וגם יש עוד חברים מאגודת הצלה זו שהוא רק לענין איש זה אם רשאי לחזור בנסיעה ברכב בכלל וגם אם ליכא נכרי שאפשר לסמוך עליו מצד חשש ההתרשלות. הנה מפורש בתוס' עירובין דף מ"ד ד"ה כל שכתבו הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (יא ע"ב) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחלתן דזה אינו חדוש וכל הנהו צריכי, ופשוט שכוונת התוס' בזה שפשיטא להו דהוא משום דהתירו סופן משום תחלתן אף דבגמ' אמר דלמא להציל שאני דהוא דוקא להציל מאויבים עכו"ם שנפלו על ישראל שיש לחוש שמא ירדפו אחריהם וכעובדא דמייתי שבאותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיין וכדפרש"י דרישא מי שיצא ברשות איירי בעדות החדש ובחכמה הבא ליילד, והוא משום דלתוס' דגם סיפא דכל היוצאין להציל איירי גם בחכמה הבאה ליילד והתירו אפילו לחזור למקומה אף שליכא חשש סכנה כשתשאר שם שהוא רק משום דהתירו סופן משום תחלתן, וכן מפורש בחדושי הרשב"א בביצה דף י"א ע"ב ד"ה בפלוגתא שכתב בפירוש בהקושיא אמאי לא חשיב הא דתנן בעירובין כל היוצאין חוזרין למקומן חכמה הבאה ליילד והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן, ותירץ דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קמ"ל, היינו שפשיטא להו דכל היוצאין להציל שהוא סתם הצלות אינו דוקא בלהציל מן הגייס שבאים להלחם על איזה עיר שהוא הצלת רבים ולא מצוי כל כך שאינו ברוב הצלות שהוא גם בהצלת יחיד והם מצוין ביותר כחכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה וגם מן הגייס מצוי יותר בעת שלום שאיזה גזלן אחד או שנים נפלו על איזה איש אחד או שנים שכשבאו להציל הרגו את הגזלנים הרוצחים שאין לחוש כלל לשמא יבואו עוד עכו"ם לנקום בישראל נקמת הגזלנים שהרגו ולא אוקמי דאיירי דוקא בבאו גייס גדול של עכו"ם להלחם בכל העיר שלזה יש לחשוש שאף אם נצחו אותם והצילו את ישראל מבני עיר זה יש לחוש שיחזרו לרדוף אחריהם, ולכן פשיטא להו לתוס' ולרשב"א שאיירי ברוב עניני הצלה ובשעת שלום והוא גם בהצלת יחיד שנמי חוזרין למקומן שהוא רק מטעם התירו סופן משום תחלתן. עכ"פ מפורש בתוס' ורשב"א שמותר לחזור אף רק משום חשש התרשלות דזהו ענין התירו סופן משום תחלתן, והתוס' כתבו דאין בזה חדוש כלל, ומלשון הרשב"א משמע שהפשיטא הוא לא מצד שלא צריך להשמיענו דין זה אלא דפשיטא זה ממתני' דעירובין משום דליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן, ויותר נראה דגם זה אינו חדוש דכתבו התוס' הוא כדכתב הרשב"א שאינו חדוש לפרש טעם זה במתני' דהא מסקי וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם שהוא רק לענין שטעם המשנה הוא משום דהתירו סופן משום תחלתן דאמר שם בביצה על כל מתני' דהקשה שם על עולא דאמר ג' דברים התירו סופן משום תחלתן עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש מאי קמ"ל עולא הא תנינא כולהו ותירץ משום דיש גם לפרש מטעם אחר קמ"ל עולא שהוא משום דהתירו סופן משום תחלתן וכן הקשה על רחבא א"ר יהודה דמוסיף פותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל מאי קמ"ל תנינא ותירץ משום דאפשר לפרש מטעם אחר קמ"ל דהוא מטעם התירו סופן משום תחלתן הרי הא דאמרינן התם הוא כהרשב"א שא"כ גם בתוס' צריך לומר דזה אינו חדוש לפרש כן במתני' אף שבעצם הדין הוא חדוש.
וצריך לפרש לדידהו סוגיית הגמ' דמקשה על הא דוכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואפילו טובא כשביתן רחוק יותר מאלפים והא אמרת רישא אלפים ותו לא וע"ז אמר הגמ' ומאי קושיא דלמא להציל שאני דרישא ביצא ברשות לעדות החדש שדוחין את השבת על מהלך לילה ויום שלא שייך להתיר להם איסורין שאינו בדין דחיה שהוא לאחר שבאו, ורק נתנו להם מתקנת ר"ג אלפים אמה לכל רוח שאיסור דרבנן זה לא אסרו להם, ול"ד לאיסור לצאת חוץ לאלפים אמה שאף שהוא ג"כ מדרבנן דהוא איסור מהיותר חמורים דאית לו אסמכתא בקראי.
וגם מסתבר לע"ד שאין תקנת ר"ג בבאין להעיד על עדות החדש שידחה איסור זה דרבנן אף שלשאר מצות דאורייתא אף למצות מילה לא נדחה שום איסור דרבנן מאלו שאין הכרח לדחייתם במצות מילה דהיה אפשר לעשותן מע"ש =מערב שבת=, אלא שהתקין להחשיב כלא נאסר כלל להם דהתקין שיתחשב להם שכן היה תחלת הדין, דהא לכאורה קשה מאד לשון המשנה ולא אלו בלבד אמרו אלא אף חכמה הבא לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדלקה הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח, הא ודאי חכמה הבא ליילד והמציל מן הגייס וכדומה עדיפי מלילך לעדות החדש ואם נזדמן למי שראה את החדש שצריך לילך להציל נפש ולרפאה ממחלה מסוכנת ודאי מוכרח לילך להציל נפשות אף שלא יהיה שום עד לעדות החדש ואם התקין לבאין להעיד לעדות החדש כ"ש שיש לו להתיר להולכין להציל נפשות, ואף שיש אולי לדחוק דיש לחוש יותר שיתרשלו מלילך להעיד לעדות החדש משיתרשלו לילך להציל נפשות, לא מסתבר דהרי לעומת זה החשש דשמא יתרשלו לילך לפקוח נפש אף שהוא חשש קטן ראוי לחוש לו יותר דהרי מחללין שבת לפ"נ אף על חשש קטן טובא כדאיתא במתני' דיומא דף פ"ג ע"א שנמצא שחשש התרשלות הקטן להציל נפשות עדיף לחוש לו מחשש גדול לעדות החדש.
ולכן נראה לפרש שכוונת המשנה הוא להוכיח שזה שביצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות לא היה זה איסור קבוע ומוחלט בכל אופן כהא דעצם איסור לצאת חוץ לאלפים אמה וכהוצאה לכרמלית וכדומה רוב איסורין דרבנן, ומה שמותר לילך להצלת נפשות הוא מחמת שפ"נ דוחה את השבת אף איסורין דאורייתא, שלכן אחר שבא לשם ואין לו צורך לענין הצלתו מה שיאסר לילך חוץ לד' אמות היה אסור, אלא אמרו חכמים שהיו עוד מלפני ר"ג מתחלת התקנה לאסור למי שיצא חוץ לתחום לצאת מד' אמותיו שלהיוצאין לפ"נ יש להם אלפים לכל רוח, שלכן התקין ר"ג שגם ליצאו ברשות לעדות החדש משום שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת דנמי יהיה כלא אסרו מעולם שרק בשביל זה יהיה להם אלפים לכל רוח במקום שבאו דאיסור ממש אפילו דרבנן אין להתיר כשליכא ענין הדחוי, ואם לא היה באיסור זה יוצא מן הכלל מתחלת התקנה לא היה שייך להתיר יצא ברשות אף למצות עדות החדש אף שהיה זה צורך גדול כדי שלא ימנעו מלבא כשיזדמן בשבת. והוי פירוש לשון ולא אלו בלבד דיצאו לעדות החדש היינו שר"ג התקין להתיר אלא אף חכמה הבאה לילד והבאין להציל שיש בהם ענין פ"נ שאמרו חכמים הראשונים להתיר נמי אף שבשבילן לא היו צריכין חכמים להוציאן מכלל תקנת האיסור, דאף אם היה תקנת האיסור שליצא מהתחום שאין לו אלא ד' אמות בסתם נמי היו מותרין לילך אלפין לכל רוח כאנשי העיר שבאו לשם מצד החשש דשמא יתרשלו לבוא לעתיד לבוא מאחר דהוא ענין פקוח נפש, מ"מ אמר ר"ג שלא עשו כן אלא אמרו חכמים שהתקינו שלאלו לא התקינו איסור זה כלל אלא מתחלה אמרו שהם כאנשי העיר, ואף שנזדמן שכבר נעשה מעשה שנמצא שכלפי שמיא היה גלוי שלא הוצרכו לילך כלל שלילך יותר אחר שנודעו שנעשה מעשה אין להתיר אף שנמצאים רחוק מן העיר כשליכא סכנה מלהיות שם עד מוצאי שבת, ולחוש שמא ימנעו בשביל זה מתחלה לצאת מביתם משמע שכיון שזה אינו מצוי כלל שבאמצע הדרך יודעו בברור מאיש נאמן שנעשה מעשה, דהא אף כשיש רק קצת ספק מחוייבין עדיין לילך למקום המעשה, ובשבת לא מצוי שיהיה שם אנשים נאמנים בדרכים, אין לחוש לשמא ימנעו לעתיד בשביל חשש רחוק זה, דמ"מ ליכא עלייהו האיסור דכשיצא מתחומו אפילו באונס אין לו אלא ד' אמות מאחר דבתחלת תקנת איסור זה אמרו חכמים שתיקנו איסור זה שליכא על היוצאין ברשות התורה אלא שיש להם אלפים לכל רוח כאנשי העיר שממילא איכא בכלל זה גם שאם נודעו באמצע הדרך אחרי שכבר יצאו מתחומם יש להם אלפים לכל רוח ממקום שנאמר להם. וממילא היה שייך מה שהתקין ר"ג שאף כשיצאו ברשות לעדות החדש שאיכא ענין דחיית איסורין יותר ממה שמוכרח להמצוה דהוא רק ההליכה לשם שנמי הם בכלל אלו שלא אסרו עלייהו דאף שחכמים דמתחלה שתיקנו לא הוציאום מן הכלל התקין שיתחשב זה כהיסח הדעת ושגגה שלא הוציאו גם זה מכלל האיסור אלא גם זה הוא בכלל יצא ברשות שיש לו אלפים לכל רוח. והוא פירוש נכון וברור.
וניחא לפ"ז מה דלא חשיב להא דר"ג התיר שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח בפ"ק דביצה בהדי הני דהתירו סופן משום תחלתן משום דבנתינת אלפים לכל רוח שהתקין ר"ג לא התיר איסור אלא שבשביל סופן אמר שאין זה ענין דחיית איסור לדידהו אלא שליכא איסור אבל איסור הא לא התיר להן, ובעירובין אה"נ דלא הקשו מדין זה שיש להן אלפים לכל רוח כלל אלא מהסיפא דכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דרק זה דהתירו לחזור למקומן אפילו טובא הקשו משום דאיסור תחומין דאלפים הוא איסור קבוע ומוחלט לכל בכל אופן אלא שהתירו לדחות מחשש התרשלות גם החזרה הוא שייך להחשיב בכלל אלו שהתירו סופן משום תחלתן אבל מרישא לא הקשו והוא מטעם דכתבתי, והתוס' דר"ה כ"ג ע"ב אולי מאחר שמה שלא תיקנו מתחלה היה זה משום תחלתן נמי ניחא להו יותר לומר דהוא משום דפשיטא דבשביל טעם זה דמשום תחלתן הוא.
אבל אמר בגמ' בעירובין שהקושיא היתה מהצלה על הצלה דר"ג הא הוכיח מחכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס שג"כ לא התירו להם איסור דחוץ לאלפים אחר שהצילו אלא רק שלא תיקנו לאסור עלייהו האיסור דיוצא חוץ לאלפים אין לו אלא ד' אמות והכא תנן דיוצאין להציל דהוא חכמה הבאה לילד אף לחזור למקומן אף שהוא טובא יותר מב' אלפים. ואף שבעצם לא קשה דהא ודאי איכא חלוק ביוצאין להציל דבאלו הצלות שלא ידוע כמה זמן שייך שימשך כגון חכמה הבאה לילד שלא ידוע כמה זמן הוא דלפעמים נמשך משעה שהתחילו חבלי לידה גם יותר ממעל"ע =ממעת לעת= והחכמה יודעת זה הרי באה מתחלה אף לישב שם יותר מיום השבת, וכן הבא להציל מן הגייס ומן הנהר נמי לא שייך שידעו כמה זמן ימשך זה, ואף מן המפולת ומן הדליקה הרבה פעמים אין ידועין דאם נפלו עליו גל גדול הרי אפשר לימשך ג"כ יותר מיום השבת, ואף בדליקה אפשר שתעשה דליקה גדולה שימשך יותר מיום השבת שאלו כיון שידעו מזה ומ"מ באו כחיוב התורה להצלת נפשות ולא נתרשלו, לא שייך לחוש לשמא יתרשלו כשיעזור להם השי"ת ונגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר אם יהיו נאסרין לחזור למקומם דהרשלנין הרי גם כשנתירם לחזור יתרשלו ולא יצאו כלל מחמת דידעו שאפשר שתמשך זמן גדול ויראי ה' שבאו אף שידעו דהוא מלאכה קשה ואפשר שתמשך זמן גדול הרי לא יתרשלו גם כשיהיו אסורין מלחזור כשנגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר דהוא עוד נקל מלעשות מלאכה, שלכן רק מה שיש להקל עלייהו בלא איסור שיוכלו לצאת מהד' אמות שהוא ג"כ צער בלא צורך דהוא בזה שלא תיקנו מתחלה עלייהו דיצאו ברשות האיסור יציאה מד' אמותם הקלו לעושי מצוה, אבל לא שייך להתיר להם לעבור איסור יציאה חוץ לאלפים שזה הא נאסר בכל אופן ורק שנדחה בשביל פ"נ שלחזור שאינו שוב פ"נ לא שייך שידחה. וגם אפשר שלצאת חוץ מד' אמות אף כשיצטרכו להיות שם כל יום השבת איכא זמנים קטנים שלא יצטרכו לעבוד במעשה הצלתם וכשיהיו אסורין לצאת מד' אמותם הוא הוספת צער על עבודתם שבאו, לזה איכא אולי גם חשש קטן דהתרשלות לא אסרו מתחלה עלייהו יציאה מד' אמות אלא נתנו להם אלפים כאנשי העיר ואם הוא בדרך שיהיה להם אלפים לכל רוח במקום שנמצאין. ואם הוא הצלה כזו שידוע היה שהוא רק לזמן קצר כגון רופא שבא לראות את החולה ולעשות סמי רפואה שידוע שכל צורך ביאתו להפ"נ הוא זמן קצר, וכן לפייס איזה ממונה מהשלטון שכעס על איזה ישראל ורוצה לדונו בהריגה שדרך הפיוס הוא במתנה חשובה שיביא לו או ע"י מכירו שיועילו בקשותיו שהוא רק לזמן קצר, וכדומה הרבה אופני הצלות שידוע שהוא רק זמן קצר אם נאסור לחזור למקומו יש לחוש להתרשלות שבזה התירו סופן משום תחלתן. וצריך לומר דהוא משום דסתמא תנן במתני' דכל היוצאין להציל דמשמע דאיכא דבר שכולן שוין מטעם לא פלוג ולא יהיה דבר זה תלוי באומדנא דאינשי, וע"ז א"ר יהודה אמר רב שלענין חזרה בכלי זיינן שוין דאסור להניח הכלי זיין בשום מקום ולא לסמוך על אומדנא דאינשי שאין שוב מה לחשוש, אבל לענין חזרה לביתם שהוא יותר מאלפים תלוי אם הוא הצלה כזו שהיו סוברין שאפשר שיצטרכו לשהות שם יותר מיום השבת אסורין לחזור לבתיהן ואם הוא הצלה כזו שהיא רק לזמן קצר יהיו מותרין, ומה שחוזרין בכלי זיין שנאמר בלשון תקנה הוא דאסרו בתקנתם לסמוך על האומדנא שאין מה לחוש דהא ודאי בראשונה שהיו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה הא נמי ידעו דאף בשביל חשש קטן מותר לחלל שבת שא"כ ודאי היו מניחין שם אחרי שהיה ברור להם שאין מה לחוש אבל כיון שאירע פעם אחת שהכירו בהן אויבים שלא כמו שחשבו באומדנא שלהם גזרו בתקנתם שאסור לסמוך על שום אומדנא הברורה שממילא נחשב כל הנחת כלי זיין מידם אפילו אחר שכבר הצילו לסכנה שמותר ממילא לחלל שבת, כן נראה מוכרח הפירוש אליבא דתוס' עירובין והרשב"א.
ולכאורה פירוש זה מוכרח בגמ' דלפרש דלמא להציל שאני כפרש"י דהבא להציל שאני הוא דיש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו הלכך אפילו טובא יכנסו לעיר, לא מובן מאי כוונתו אם הוא לעיר שנלחמו עליה ואיירי שבני העיר הוכרחו לצאת מהעיר לרדוף יותר מאלפים מחוץ לעיר ונצחו אותם שם שהיה רחוק מהעיר והתיר להם ליכנס להעיר שהוא יותר בטוח מלהשאר חוץ לעיר הוא דחוק שכמעט אינו כהמציאות דאין יוצאין מחוץ לעיר להלחם ואם אירע שיצאו פשיטא שהוא סכנה ומאי קמ"ל, וברש"י ודאי אין לפרש כן דהא כתב בלשון יחיד שמא אויבים ירדפו אחריו הרי משמע דבני העיר לא יצאו מעירם אלא לגרשם מהעיר. ואם הוא להעיר שיצאו משם, הא אדרבה אם יש לחוש שמא האויבים ירדפו אחריהם כשיראו שיוצאין מן העיר הרי עדיין לא היתה הצלה גמורה, וצ"ע כוונת רש"י, ואולי כוונתו דלזה שבא להציל והציל יש לחוש שאותו ירדפו אויבים העכו"ם ביותר למסור אף נפשם עליו להורגו וכשיהיה כאן יש לחוש שאף שכבר ייראו העכו"ם להלחם על העיר יארבו אחריו לבד בסתר והוא לא יחוש כל כך ליזהר לכן טוב לפניו יותר כשיחזור לביתו שרחוק מהם ולא ידוע להם היטב לעשות בסתר שלא ירגישו בם שלכן מותר לחזור לביתו אף שהוא יותר מאלפים, אבל הוא דוחק דאם יש לחוש לזה פשיטא ומאי קמ"ל דבשלמא בחזרה בכלי זיין הוא חדוש גדול דאף שברי לפי האומדנא גזרו שלא לסמוך על האומדנא ואסור להם להניח כלי זיינם מידם וגם שאין צריכין בשביל זה להשאר במקום שנלחמו אלא שמותרין לחזור להעיר אם יצאו משם לצורך ההצלה אף שיעברו על איסור הוצאה והכנסה וטלטול ד' אמות ברה"ר =ברשות הרבים= אף שלפי האומדנא ליכא סכנה כשישארו שם, אבל לחזור לביתו שהוא חוץ לאלפים לא נאמר בגמ' תקנה כזו שמסתבר שאם ברור שאין מה לחוש אסור מצד פ"נ אם ליכא היתר מעצם החזרה לפ"מ דסובר רש"י לדחוי הגמ' אלא דאיירי שיש לחוש שא"כ פשיטא, וצ"ע.
וכן מה שפי' בתירוץ רנב"י דכאן בנצחו ישראל אלפים ותו לא ובנצחו אוה"ע =אומות העולם= חוזרין למקומן ואפילו טובא לא מובן דאם אוה"ע נצחו וא"א לעמוד כנגדם הרי כל אנשי העיר צריכים לברוח ולא שייך לחלק בין אנשי העיר להבאים להציל ולא שייך לקבוע מקום, וגם פשיטא הוא ומאי קמ"ל, וגם הא משמע דהבאין להציל הצילו ולא כשלא הצילו. ולפ"מ שפירשתי לתוס' והרשב"א נראה לפרש דודאי איירי בהצילו אותם אבל החלוק הוא דבנצחו ישראל ממש היינו שיד ישראל תקיפה לא רק בזמן שתקיפה ממש היינו בזמן הבית ובזמן שלום ואירע שבאיזה מקום נפלו נכרים על איזה עיר ובאו ממקום אחר והצילום אלא אף כשנמצאים ישראל תחת יד מלכי אוה"ע אבל תחת מלך חסד שאינו מניח להעכו"ם להלחם עם ישראל אך אירע באיזה מקום נפלו נכרים ובאו ממקום אחר והצילום חוזרין למקומן אף שרחוק, משום שבאופן כזו ידעו שלא יצטרכו להיות שם הרבה כי הרי יראים לשהות וגם אפשר שהיו סבורין שיותר קרוב שלא יצטרכו לשהות ולכן מותרין לחזור לביתם אפילו טובא, וכאן איירי כשנצחו אוה"ע דיושבין במדינה שאין המלך מקפיד על זה שהנכרים נופלים על ערי ישראל אף שאינו מסייע אותן אבל לא יענישם שאין הנכרים שנפלו יראים שא"כ הרי יותר היה להם לחשוב שיצטרכו לשהות הרבה דלכן אסור לחזור למקומן כשהשי"ת עזר להם והצילו בזמן קצר אין חוזרין למקומן אלא נותנין להם אלפים לכל רוח, וזהו פירוש נכון. עכ"פ לתוס' עירובין והרשב"א ביצה ברור שבענין הצלה שא"צ לשהות התירו לחזור אף באיסור דאורייתא דתחומין י"ב מיל ואף שיצטרך להוציא ולהכניס ולהעביר ד' אמות דכלי הזיין, שא"כ גם בהצלה זו שברוב הפעמים הצורך לשהות יש להתיר לחזור עם הרכב כשאין יכול להשיג נכרי שיוליכנו ברכב אף רק בשביל זה שיש לחוש לסופן משום תחלתן, וכ"ש כשא"א לו להשאר שם מפני חשש ליסטים ורוצחים שמצוי בשנים אלו במדינתנו וגם כ"ש כשצריכין שמיכל החמצן יהיה בחזרה כדלעיל.
והנה הרמב"ם פ"ב משבת הכ"ג כתב על מי שיצאו לעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא והוא כשיטת התוס' והרשב"א, וסובר כן בהלכו לעזור להם כשצרו על איזה עיר שהוא ענין מלחמה עם הרבה עכו"ם שודאי היה להו ספק דשמא יצטרכו להיות שם יותר מיום השבת דעכ"פ יש לחוש להתרשלות כשלא יניחום לחזור לבתיהם כשיעזור להם השי"ת שיצילו בזמן קצר. אבל קשה לכאורה ממש"כ הרמב"ם פכ"ז הי"ז דכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם או מן הנהר או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, שמשמע שאסור להם לחזור לבתיהן, ורק אם היתה יד עכו"ם תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן, ומש"כ בהגהות יד איתן בפ"ב דקיצר רבינו כאן וסמך אמה שכתב בס"פ כ"ז דהיינו דוקא כשהן מתפחדים לישב במקומן שהצילו בו לבד שהוא דוחק גדול לא נכון כלל, דהא איכא הרבה חלוקים מש"כ בפ"ב ולא כתב בפכ"ז ומש"כ בפכ"ז ולא כתב בפ"ב, דבפ"ב לא כתב שלחזור למקומן הוא דוקא כשיד העכו"ם תקיפה ולא כתב כשהיו מפחדים, וכתב טעם שהוא כדי שלא להכשילן לעתיד לבא, ובפכ"ז כתב אם היתה יד העכו"ם תקיפה וכתב והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו, ולא כתב טעם כדי שלא להכשילן, וגם עצם מעשה ההצלה הוא אחרת דבפ"ב הוא בעכו"ם שצרו על עיר ישראל ובפכ"ז ביוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם. ובכלל לא מובן דאם איירי גם בפ"ב במתפחדין לשבות במקום שהצילו הרי הוא סכנה להשאר שם לשבות ולמה הוצרך לטעם שלא תהא מכשילן שהוא טעם להתיר אף בליכא שום חשש סכנה, וגם לא מפני התקנה בשביל המעשה שהיה שאין צורך לשום תקנה בזה, דהתקנה היה לזה שאסרו לשום אינשי לסמוך על האומדנא שלהם ולהניח הכלי זיין מידיהם כמפורש בלשון הברייתא שגם מתחלה לא היו מניחין הכלי זיין כשלא אמדו שליכא שום חשש דגם דורות הראשונים ידעו שנדחה שבת בשביל ספק נפשות וגם הא איירי בעובדא שחללו שבת להצלת ישראל, אלא כשאמדו בדעתם שאין שוב מה לחוש הטמינו הכלי זיין, ואירע פעם זה האחת שטעו באומדתן שאין מה לחוש, שלדינא היה מקום לומר שאין לחוש בשביל פעם אחת שטעו כיון דמשמע שמתחלה כבר נזדמן איזה פעמים שלא נאמר בפעם השני הכירו בהן אויבים אלא פעם אחת דמשמע שכבר אירעו הרבה פעמים שהיתה אומדנא שלהם נכונה שא"כ אף שאין הולכין בפ"נ אחר הרוב אפשר היה לן להתיר מאחר שמה שאירע היה משום טעות שאפשר אין לחוש לטעות כשיאמרו שברי להם שאין מה לחוש משום שדעתן יותר גדול, והתקינו שאסור לשום אדם אפילו הם רבים לסמוך על אומדנתם שאין מה לחוש ולהניח הכלי זיין מידם, ותקנה זו לא היתה אלא רק על הכלי זיין שלהיכן שילכו יהיה הכלי זיין אצלם, אבל לא שייך תקנה זו שיחזרו למקומם הרחוק יותר מאלפים, דהא אדרבה בשביל זה דיש לחוש שעדיין לא עברה הסכנה מאנשי העיר שהיו בסכנה הרי יש להם להיות כאן ולא שילכו מכאן לבתיהם, ואיך שייך להתיר להם עוד איסורים וכמפורש ברש"י בכלי זיינן למקומן הוא רק האלפים דשרי להו, עכ"פ לא מתורץ כלום בדברי היד איתן לבד שכל דבריו מוקשין.
וגם באליהו רבא סימן ת"ז לא ראיתי שום תירוץ על הרמב"ם, וגם עצם דבריו מוקשין דהוא מפרש נצחו אוה"ע הוא במקום זה שהלכו להציל ולא יכלו להציל ונשאר עוד בקושיא על לשון הרמב"ם פכ"ז שכתב ואם היתה יד העכו"ם תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו שהוא סתירת דברים ועל הלבוש דפסק בנצחו כותים והצילו ישראל חוזרין למקומן עיין שם, דהא ודאי איירי דנצחו ישראל במקום זה דאם נצחו כותים איך רשאין לחזור למקומן הא צריכין להיות פה לעוזרם ואם א"א לעזור הרי גם אנשי העיר צריכין לברוח ומ"ש הם מאנשי העיר, וגם מה שייך איסור תחומין אף בלא חזרה למקומן הא צריכין לברוח למקום בטוח אפילו יותר מי"ב מיל אם ליכא מקום בטוח, שלכן בהכרח איירי שבמקום זה הצילו ישראל אך כיון שבעצם הם בגלות תחת מלכי עכו"ם שאף שלא יסייעום מ"מ לא איכפת להו שיהרגו מישראל מתפחדים לישב שם וצ"ע דבריו לנו בעניותנו.
והנכון בשיטת הרמב"ם דבעכו"ם שצרו על איזה עיר הרי אלו שבאין להציל צריכין לגרש את העכו"ם שהם מחוץ לעיר וכשבאו לשם אנשים בכלי זיין שבכחם בעזר השי"ת להרגם ולגרשם הוא זמן קצר ברוב הפעמים, וכשיראו שבאין לעזרה לא יבואו שוב שלכן יש יותר לתלות שידעו שעל זמן קצר הלכו לשם דלכן רשאין לחזור לבתיהם אפילו יותר מאלפים ויותר מי"ב מיל מטעם כדי שלא להכשילן לעתיד לבא ואף אם נימא שהיה להן ספק שמא יצטרכו לשהות סובר נמי דיש לחוש להתרשלות כדלעיל, ובכלי זיין שמותר הוא מצד התקנה. ובפכ"ז לא הזכיר עכו"ם שצרו אלא כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם שלשון זה משמע שכבר נלחמים בעיר שאיכא שם כמה מקומות דכל בית ובית הוא מקום בפני עצמו ויכולין להתחבא והמצילין צריכים לחפש בכל הבתים והחצרות ובכל המחבואות שאפשר ואי אפשר להם לידע איך שניצולו עד זמן גדול שלכן אף שאירע שנודעו שכל העכו"ם כבר הלכו מהעיר בזמן קצר לא התירו להם לחזור לבתיהם שליכא חשש התרשלות מאחר שבתחלה הלכו על דעת כך כדלעיל. ובהא דרנב"י מפרש הרמב"ם כרש"י דבנצחו ישראל יש להם אלפים והוא מטעם דבארתי דליכא היתר דסופן משום תחלתן משום דידעו שיותר נוטה שיצטרכו לשהות עד אחר השבת. אבל בנצחו אוה"ע היינו שהמלך לא איכפת ליה שיפלו על ערי ישראל אף שאינו מסייען דיש לחוש שיחזורו אבל אנשי העיר בשביל חששא כזו לא יברחו מבתיהם שהוא דבר קשה מאד לפניהם אבל אנשי העיר האחרת שאין להם צורך להיות בכאן דאדרבה הם דרים בעיר האחרת הרחוקה אשר אין שכניהם העכו"ם רשעים מתפחדים מאחר דיש לחוש שיבואו עוד הפעם אין לחייבן להשאר שם מאחר שלפי שעה הצילם ובשביל שלא יבואו עוד הפעם הא אין לחייבן דהא אין לחשש זה סוף שלכן גם בני העיר אין יכולין לחייב את אלו שבאו מעיר אחרת שיהיו שם יותר אלא צריכין לצאת מן העיר, שלכן הם רשאין בשביל חשש קטן לילך לבתיהם אף שבני העיר רשאין להשאר בעירם, שזהו חדוש גדול דאיכא חשש פ"נ שאלו שקשה להם לילך מכאן מפני שהוא מקום דירתם רשאין להשאר בעיר ואלו שבאו ממקום אחר להצילם והצילו בפעם זה רשאים לחלל שבת ולחזור לבתיהם משום החשש שיחזרו, ודין זה הוא דין בעצם לא מענין תקנות וחששות דהתרשלות דלכן אם גם הם אינם מפחדים לשבות שם משום דליכא חשש אסור להם לחזור אלא יש להם אלפים לכל רוח וזהו באור מוכרח וגם נכון ברמב"ם, וא"כ גם להרמב"ם ברור שבעובדא דידן מותרין לחזור כדי שלא להכשילן לעתיד לבא. זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן צד
דין יוצא חוץ לתחום ברשות מתי רשאי לחזור למקומו. - יצא ביום טוב ראשון אם רשאי לחזור ביום טוב שני. - דין יוצא ברשות בשבת לחזור למחרתו ביום טוב.
אחדשה"ט ושת"ה, מכתב כהדר"ג שליט"א מלפני כשבועיים לנכון הגיעני ואתו הסליחה על שלא השבתי תיכף כראוי, אבל טרדותי עכבוני וההכרח לא יגונה. כאשר במקומות רבים באמריקה נתיסד גם במקום כהדר"ג שליט"א ארגון קבוצת אברכים בשם הצלה. מטרת הארגון להושיט עזרה ראשונה לאחבנ"י בנוגע לבריאות גופם כדלהלן. יש לכל ארגון אברך או אברכים שלמדו לתת לכל נפגע את הטיפול הראשון שהוא זקוק לו עד שיבהילו אותו אל בית החולים הסמוך ובמקרים רציניים לבית חולים שבעיר גדולה. ואם יקרה מקרה כזה ח"ו בשבת, התירו כבר לאברך זה לחזור לביתו בטעקס"י (מכונית) בו ביום מטעמים שביאר אלא שכבהדר"ג שליט"א שואל, כי לפעמים אין ביכולתו של אותו אברך לטפל בהחולה או הנפגע לבדו והוא זקוק לעזרתו של מישהו אחר שיסע עמו לבית החולים, אם גם אותו עוזר רשאי לחזור לביתו ביום השבת כי קשה לו להשאר לבדו בעיירה שאין דרים שם יהודים. ולפעמים יתרמו ג' ימי שביתה זה אחר זה, וכגון שחל יום טוב ביום ה' ועש"ק, ואם לא יתירו לו לחזור לביתו מי ישמע לכם ומי יתרצה לילך עם האברך המציל אם ידע כי עליו להשאר בשבת ויו"ט רחוק מביתו ומשפחתו, וימנעו מלילך לעזור ויוכל לבא עי"כ ח"ו לידי פקוח נפש. וכבר נפסק בשו"ע או"ח סי' שכ"ט, שכל היוצאים להציל חוזרים למקומם וכו' והטעם כדי שלא להכשילן לעתיד. אלא שבסי' ת"ז שם מפורש, שכל הבאים להציל יש להם אלפים אמה לכל רוח, אם לא כשיד עכו"ם תקיפה דהוי כעין סכנה אז מותרים לחזור למקומם ובכלי זיינם, וא"כ בנד"ד לכאורה אין היתר לחזור יותר מאלפים אמה ורצונו לשמוע חו"ד העני' וה' נותן התורה החונן לאדם דעת יחנני עדכ"ש להורות כהלכה.
א) ראשון אמינא בס"ד כי מש"כ כהדר"ג שליט"א, דלפעמים יתרמו ג' ימי שביתה זא"ז כשחל יום טוב א' ביום ה' ומי ישמע לנו לילך עם המציל ולהשאר שם שלשה ימים רצופים. לענ"ד ברור כי ביום טוב שני מותר לו לחזור ולא רק ביצא בו ביום אלא גם ביצא ביום טוב ראשון, וממילא ביוצא ביום טוב ראשון יהי' יכול לחזור בערב ליל יום טוב ב' שהוא ליל עש"ק. ובשום אופן לא יצטרך להשאר שם עד מוצש"ק. והוא עפ"י המבואר בשו"ע או"ח (סי' תקכ"ו סעי' ו'), מותר ללוות את המת ביום טוב א' תוך התחום וביו"ט ב' אפי' חוץ לתחום וחוזרים למקומם בו ביום וכן מותר להחזיר כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום עכ"ל. ובמג"א שם (סקי"ג) כ', דאפי' יצאו חוץ לד' אלפים אמה מותרים לחזור ע"ש. ובודאי ד' אלפים דנקט לאו דוקא אלא ה"ה גם ביצאו חוץ לי"ב מיל וכן מפורש בשו"ע הרב (שם סעי' ט"ו), אפי' ליווהו כמה מילין מותרין לחזור למקומן בו ביום. וכ"כ גם המשנה ברורה (שם סקל"ה) ובערוך השלחן (שם סעי' י"ג).
ב) והנה פקוח נפש ודאי עדיף מקבורת המת, ועיי' ש"ך (יו"ד סי' ש"ס סק"א) דלעולם מצות החיים קודמת למצות המתים ע"ש. ואף דמבואר (ביצה ו') יום טוב ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן, היינו לגבי מת שמוטל עליו כעת לקוברו, אבל לחזור אחר הקבורה מחוץ לתחום אינו אלא כדי לא להכשילו בעתיד. ובאמת הרמב"ן מסתפק בזה אם מותר לחזור למקומו אחר קבורת המת חוץ לתחום כיון שאפי' היוצא חוץ לתחום ברשות בי"ד לדבר מצוה ג"כ אין להם אלא אלפים אמה בהבלעת תחומין ולא יותר, אלא כיון דיו"ט של דבריהם, בשל דבריהם מצינו שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ומסיים עלה, וצריך תלמוד, כמבואר בב"י (סי' תקכ"ו ד"ה כתב בה"ג) וע"ש מש"כ בשם הרב המגיד. הרי כי לא מדין מת ביום טוב ב' הוא בא להקל אדרבה ממה שהתירו בשאר דברהים דן להקל גם במת ביום טוב ב', וא"כ מכש"כ שיש לדון כן להתיר ביום טוב ב', במקום פיקוח נפש וכמש"כ.
וכיון דלענין מת ביום טוב ב' איפסק שגם המלוים חוזרים למקומם אפי' כמה מילין מכש"כ שכן הוא לענין היוצא משום פיקוח נפש. ואם כי מבואר בשו"ע שם (סעי' ז') כי המלוים את המת אסורים לרכוב על בהמה אפי' ביום טוב ב', וה"ה דאסורים לילך בספינה כבמג"א שם (סקט"ו), וממילא דה"ה שאסורים לנסוע במכונית ומכש"כ לחזור, נד"ד שהעוזר ג"כ אינו נוסע בשביל כבוד החולה אלא הוא מטפל בחולה, הו"ל כקובר את המת שמבואר בשו"ע שם, שאם אי אפשר מתירין להם ביום טוב שני לרכוב ע"ג בהמה ע"ש, וה"ה בנד"ד לנסוע במכונית.
ג) ואם כי בדין המבואר בשו"ע (סי' ת"ז סעי' ב' וז"ל, הי' יוצא ברשות והוא הולך בדרך ואמרו לו כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח ואם הי' מקצת התחום שיצא ממנו ברשות מובלע באלפים אמה שיש לו ממקומו הר"ז חוזר למקומו וכאילו לא יצא ע"כ, נלענ"ד ברור בס"ד דהיינו דוקא בחוזר למקומו ביומו, דהיינו שיצא בשבת וחוזר בו ביום, אבל יצא ברשות בשבת ולא הספיק לחזור בשבת וחל יום טוב להיות ביום א', נראה שאין לו ביום טוב אלא אלפים אמה ממקום שהי' שם בעת חלות יום טוב וקנה לו שביתה במקומו. דכיון דשבת ויו"ט שתי קדושות הן כדקיי"ל (סי' תט"ז סעי' א'), ממילא אין לו ביום טוב שום שייכות אל תחומו שקנה לו בכניסת השבת, ולכן אעפ"י שתחומו של שבת מובלע בתוך אלפים שיש לו ממקומו ביום טוב, אין זה כלום דיו"ט יש לו תחום בפנ"ע, והתחום שהי' לו לשבת כבר נתבטל לגבי' בצאת היום ואין ענין לו עם תחומו שיש לו עתה ביום טוב. - ועיי' מג"א (סי' ת"ד סק"ה) שכ', הבא בשבת מחוץ לתחום מותר לילך ביום טוב של אחריו חוץ לד' אמות עכ"ל, והיינו כיון דביהשמ"ש דיו"ט קנה לו שביתה חדשה יש לו אלפים אמה משם אעפ"י שבשבת שלפניו לא הי' לו רק ד' אמות ע"ש במחצהש"ק. מעתה ה"ה בזה דנהי דבשבת הקילו בו בהבלעת תחומין, ביום טוב שאחריו אין לו אלא אלפים ממקומו ותו לא מה"ט גופא דיו"ט ענין בפנ"ע הוא וכמש"כ.
לפי"ז הי' נראה לכאורה בהשקפה ראשונה כי גם בנידון דידן הדין כן דדוקא ביוצא ביום טוב ב' וחוזר ביומו, מותר לו לחזור לביתו אפי' כמה מילין, משא"כ ביצא ביום טוב ראשון ובא לחזור ביום טוב ב', אין ענין לו ביום טוב ב' מה שיצא לדבר מצוה ביום טוב א' דשני ימים טובים ש"ג ג"כ שתי קדושות הן כבשו"ע (סי' תט"ז שם).
ד) מ"מ נראה שזה אינו, דדוקא היכא שלא נתנו לו אלא תחומו דהיינו אלפים אמה ממקומו אלא שעכ"ז אם מקצת תחומו שיצא ממנו מובלע בתוך אלפים שנתנו לו ממקום שהוא עומד עתה חשיבא הכל כחדא והולך את כולו, בזה יש לחלק בין חוזר בו ביום לחוזר ביום מחר שהוא קדושה אחרת, אבל כשהתירו לו לחזור למקומו אפי' כמה מילין ולא הקפידו על שיעור תחום כלל, שוב אין חילוק בין חוזר בו ביום שיצא או חוזר ביום שלאחריו שהוא קדושה אחרת, דמה בכך הרי אין הדבר תולה בתחומו כלל מאחר והוא רשאי לחזור כמה מילין, כנלענ"ד נכון וברור. - ועיי' לקמן (אות ח').
לכן בנד"ד גם אם יצא עם החולה ביום טוב א' או אפי' בשבת שחל בו יום טוב א', מותר לו לחזור למקומו ביום טוב ב' אפי' כמה מילין וכמש"כ.
ה) ואשר יש לדון בזה בנוגע לשבת ויו"ט ראשון אמרתי להעיר מהא דאיתא במתני' (יומא ס"ז) בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך וכו', ופרש"י (ד"ה בא וישב) אעפ"י שהיוצא חוץ לתחום אפי' ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקומו שיצא לשם ברשות, לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר עד שתחשך עכ"ל. מבואר דרק אם באנו להתיר לחזור מטעמא דהתירו סופו משום תחילתו דהיינו בשביל פעם אחרת שלא ימנע עצמו מן המצוה, אז אין נותנין לו יותר מאלפים אמה ממקום שיצא לשם, אבל כשיש איזו סיבה מיוחדת להתיר לו לחזור למקומו בשביל אותה עובדה עצמה אעפ"י שאין בדבר משום סכנת נפשות כהך דמס' יומא (ס"ז א) שהזכרתי (עיי' ס' גבורת ארי, מלואים על מס' יומא ס"ז א ד"ה בא), מותר לו לחזור אפי' יותר מאלפים אמה. והא דקאמר רנב"י (עירובין מ"ה א) דהא דקתני מתני' (שם מ"ד ב) כל היוצאים להציל חוזרין למקומן ומשמע אפי' טובא היינו כשנצחו אומות העולם את עצמן וע"ש בחי' המאירי (דף מ"ד: בביאור המשנה השנית) שכ' שאם יצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה אלא וכו' אם יש שם סכנה כגון יוצאין להציל במקום שיש בחזרתן חשש אויבים וכו' עכ"ל, אורחא דמילתא נקט דבחשש אויבים דמיירא מתני' מיני' יש סכנה, אבל אה"נ גם כשאין סכנה רק שהוא חלש ומעונה או שירא לעמוד במדבר יחידי עד שתחשך כהך דמס' יומא שהזכרתי וכיוצ"ב חוזר למקומו. ובאמת הרמב"ם (פכ"ז מה' שבת הי"ז) והשו"ע או"ח (סי' ת"ז סעי' ג') שמעתיק לשונו כתבו, ואם היתה יד העכו"ם תקיפה והיו "מפחדים" לשבות במקום שהצילו הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זיינם עכ"ל. לא נקטו סכנה אלא שהיו מפחדים כי די בזה להתיר לחזור למקומם. וכפרש"י (יומא הנ"ל) שהותר לו לחזור לסוכה האחרונה, לפי "שירא" לעמוד יחידי במדבר. - ובערוך השלחן (סי' ת"ז סעי' ג') שכ' ואם היתה יד הלסטים תקיפה והיו מפחדים להיות כל יום השבת במקום שהצילו יכולים לחזור אפי' בכלי זיינם למקומם דכל ספק חשש "פקוח נפש" דוחה את השבת וכו' עכ"ל, אורחא דמילתא נקט וכמש"כ.
ו) וכן נלענ"ד מוכח גם מסוגיא דעירובין (י"ז. ב) דקתני מתני', ד' דברים פטרו במחנה וכו' ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. ובגמ' (שם ב) אמרי דבי ר"י לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובין תחומין חייבין דתני ר"ח לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ע"כ. והנה אף דבמחנה היוצאת למלחמה מיירא מתני' כפרש"י (שם) וכדקאמר בגמ' (י"ז א) ת"ר מחנה היוצאת למלחמת הרשות וכו', ע"כ מיירא בליכא סכנת נפשות, דאל"כ אמאי חייבין בעירובי תחומין שהיא דאורייתא, הא אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. ועוד דא"כ למה ד' דברים בלבד פטרו. גם הרי מבואר לקמן (מ"ה א) ממתני' דמס' ר"ה (כ"ג ב) דהבא להציל מגייס הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח, מבואר כי עד המקום שהוא הולך לשם כדי להציל רשאי הוא לילך כמה שהוא צריך ואפי' הוא רחוק טובא, ולמה ביוצא במחנה למלחמה לא יהא רשאי לצאת חוץ לתחום, א"ו דמיירא הכא בליכא סכנה. ולזה נתכון החי' המאירי (שם ט"ו: סוד"ה בשיירא) שכ', אבל בעירובי התחומין הרי הן כשאר בני אדם "אלא א"כ הוצרכו לגופה של מלחמה אם נתיראו מן האויבים" עכ"ל. הרי דבמחנה דמתני' לא הוצרכו לגופה של מלחמה וכמש"כ.
ז) ומבואר בחי' המאירי (סופ"ק דעירובין) דלהסוברים שגם תחום ג' פרסאות דרבנן, פטורים בני מחנה גם מעירובי תחומים. ועיי' אור זרוע (הל' עירובין סי' קכ"ח) שכ', ולדידן דקיי"ל עירובי תחומין דרבנן אפי' עירובי תחומין פטורין מלערב במחנה היוצאת למלחמה וכ"כ בס' גאון יעקב (סופ"ק דעירובין ריש ד"ה והא) ע"ש. - ואיתא בירושלמי (פ"ק דעירובין סוה"י) ר"י בי ר"ב בשם רב כשם שבהליכתן פטורים מארבעה דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים ע"כ. - ונראה דרב ס"ל תחומין דרבנן מהא דקאמר (ביצה ל"ז ב) חבית מותרת בהמה אסורה ואמרו לי' ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב ע"כ. וע"ש ברא"ש (פ"ה סי' ז') שמכריח כדברי בעל העיטור והרז"ה דרב שתיק והדר בי'. ובקרבן נתנאל על הרא"ש שם (אות ש') מביא כן בשם עוד פוסקים רבים. ואי הוי ס"ל לרב תחומין דאורייתא אמאי שתיק והודה, הא שפיר חשש לתחומין דהוי איסורא דאורייתא משא"כ מוקצה דהוי דרבנן לא חשש לה, א"ו ס"ל לרב תחומין דרבנן.
והנה בשבת (ל"ד א) מקשה רישא לסיפא דרישא קתני דוקא עם חשיכה מערבין וסיפא קתני דגם ספק חשיכה מערבין וקאמר אר"א ארחב"א אמר רב לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות ופרש"י (ד"ה בעירובי תחומין) תיקון מעליא דאסמכוהו רבנן תחומין אקראי ואפי' למ"ד תחומין דרבנן וכו'. וכ"כ התוס' שם (ד"ה לא) ע"ש. וראיתי בהגהו' טוב ירושלים לירושלמי (סו"פ שני דשבת) דבחינם הוצרך רש"י לכתוב, דאע"ג שתחומין דרבנן אסמכוהו אקרא, אלא דס"ל לרב תחומין דאוריי' ולשיטתו בעירובין דף פ' ע"א דס"ל לרב שם שצריך לזכות בעירובי תחומין, והיינו משום דס"ל תחומין דאורייתא ע"ש. ועיי' גם בהגהו' בנין יהושע על הרמב"ם (ה' שבת פכ"ז ה"א) שכ"כ וע"ש באורך. ברם להנ"ל ניחא מאד דבהכרח פרש"י (שבת ל"ד) הנ"ל דתחומין דרבנן כיון דהך תירוצא בשם רב נאמרה ורב הרי ס"ל (ביצה ל"ז ב) דתחומין דרבנן וכמש"כ. ולכן פרש"י באמת גם בעירובין (פ' א ד"ה רבי חייא) דבחצירות דקאסר עלי' גמר ומקנה, ור"ל משא"כ בתחומין דלא אסר עלי' ולא גמר ומקנה וע"ש בתוס' (ד"ה רב אמר), ולא פי' טעמא דרב משום דתחומין דאורייתא לפי שרב ע"כ תחומין דרבנן ס"ל כמבואר. - ועיי' בס' מלא הרועים (ח"א ערך תחומין אות ט"ו) שכ' ג"כ דרב ס"ל תחומין דרבנן מהך סוגיא דביצה שהזכרתי.
ואם כנים הדברים דרב ס"ל תחומין דרבנן א"כ לדידי גם מתחומין פטורין במחנה ויכול לצאת יותר מאלפים אמה, מעתה כדקאמר רב בירושלמי הנ"ל, כשם שבהליכתן פטורין מד' דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים היינו שגם בחזירתן רשאים ללכת יותר מאלפים אמה, ואף על גב דמיירא בליכא סכנה וכמש"כ.
ח) ופשוט כי ד' דברים אלו שפטרום בחזירתן, לאו דוקא בחזרו בו ביום שהלכו, אלא אפי' הלכו בשבת זו וחזרו אחר כמה זמן ביום שבת, שהרי סיבת ההיתר בזה בשביל שהם במחנה וא"כ מה לי אם חזירתן היא ביום הליכתן או ביום שבת אחר. - וכן נראה מדברי הרמב"ם, שבנצחו ישראל כ' (פ"ב מה' שבת הכ"ג) וכשיצילו את אחיהן מותר להם לחזור בכלי זיין למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא עכ"ל. ואילו ביד עכו"ם תקיפה כ' (שם פכ"ז הי"ז), הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן עכ"ל, ולא כתב הטעם, כדי שלא להכשילן לעתיד לבא. וכן (פ"ו מה' מלכים הי"ג) לענין ד' דברים שפטרו במחנה כ', וכשם שפטורים מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזירתן עכ"ל, ולא כ' הטעם כדי שלא להכשילן לעתיד לבא, וע"כ היינו טעמא דבאלו התירן לפי מצבם באותה שעה, והיינו משום שמפחדים או עצם המצאם במחנה, וממילא שאין שום חילוק אם יצאו בו ביום או יצאו בשבת הקודם או אפי' ביום חול, בכל אופן פטורים גם בחזרתן. והוא כעין מש"כ לעיל (אות ד').
לכן בנד"ד אם כי בודאי שאין כל חשש סכנה עבור המציל ועוזרו להשאר במקום שהובילו את החולה לשם, מ"מ אם יש סיבה מספיקה, דומיא דמעונה וחלוש או כהאי גוונא הי' מקום להתיר להם לחזור. אבל למעשה בודאי שקשה שיהי' משהו כזה במציאות, ועכ"ז הכל כפי ראות עיני המורה.

העולה להלכה: א) הנוסע עם המציל ביום טוב ב' כדי לעזור לטפל בחולה, רשאי לחזור למקומו גם במכונית (אות ב'). - ב) יצא חוץ לתחום ביום טוב א' ואפי' חל יום טוב א' בשבת, מותר לו לחזור למקומו ביום טוב ב' (אות ה'). - ג) חל יום טוב ראשון ביום א', ויצא בשבת חוץ לתחום ברשות ולא הספיק לחזור למקומו בשבת בהבלעת תחומין, אסור לו לחזור למחרתו ביום טוב (אות ג'). - ד) במקום שהתירו ליוצא לחזור גם יותר מהבלעת תחומין, אז אפי' יצא בשבת זו חוזר בשבת אחרת או ביום טוב שאחר השבת, וכן הדין גם ביצא בחול (אות ה - ח).