אהרן רזאל
דבר חדש בא למדינה ומאחד את כולנו. אוהבים אותו, מחכים לו. מאַחֵד מגזרים; אשכנזים, ספרדים. כמעט ואין עליו חילוקי דעות. אני מדבר על 'טשולנט ליל שישי'.
לקראת סוף השבוע, חמישי מאוחר בלילה – 'טשולנט ליל שישי'. אפשר לקחת הביתה, בקופסה, או בדרך למירון. הוא מבעבע, ריחו נודף, מלא ב'ויטמינים' מהשטעטל. לקראת סוף השבוע תשמעו סביבכם בהתרגשות, "אתה חייב לבוא – יהיה טשולנט!", "שמעת? יש טשולנט חדש ב'חריש", "מקור ברוך מביאים'ך טונות בשר!".
בתחילה הרהרתי בדבר עם מעט ביקורת. הרי פעם אמרו "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". הדור שלנו הפך את המציאות: מי שטורח לשבת יאכל כבר בערב שבת (חח)… הבנתם? בדור הזה אין לנו כוח לחכות. אין 'דחיית סיפוקים'.
אחר כך מצאתי נקודה טובה: זה נובע מסיבה עמוקה. המשיח כל כך קרוב! הגאולה, מלמדים חז"ל, תבוא או "בעיתה" – בזמן שנקבע מראש, או "אחישנה", כשבורא עולם אינו יכול לחכות.
אגב, היכן מצאתי את המקור לטשולנט? ברש"י! רש"י מסביר בפירושו מילים בלע"ז: 'שו' (CHAU) בצרפתית זה 'חם'. 'לנט' (LENT) – 'איטי'. שולנט – בישול איטי! עם ישראל שנמשל לחמין, שלא מפחד מדרך ארוכה, שעבר אלפיים שנה בסבלנות – בדור שלנו כבר מוחה בתוקף. רוצים טשולנט לפני שבת! אחישנה!
מישהו אמר לי פעם שהשיר 'עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה' קצת מפריע לו. המסר מאודנכון, מאידך יש בו מן ההשלמה שיש לנו עוד המון זמן לחכות!
ר שלמה'לה אומר משל מקסים על ההבדל בין משיח שיבא "בעתה" לבין "אחישנה".
זוג בשידוך. בסוף הפגישה הראשונה הם קובעים להיפגש שוב. מחרתיים בשמונה בערב, קפה קפולסקי. יום לפני, הוא כל כך מתרגש, מתחיל להתארגן. בערב, הלב מתחיל לפעום… מחר הפגישה! בקושי נרדם עד ארבע בבוקר. והנה עם הנץ כבר מתעורר, סופר את הדקות. קשה לו להעביר את הזמן… עד שהסבלנות נגמרת. 'יהיה מה שיהיה אני יוצא לשם!', הוא מחליט. 'שלוש שעות מוקדם?' אחכה. קצת לא נעים, אבל זו האמת שלו.
כך הוא מגיע לצומת. כמובן אינו נכנס לקפולסקי בחמש, אלא מתיישב על ספסל במדרכה מימין. מביט סביבו והנה הוא קולט שבמדרכה מולו, לא בקפולסקי אלא במדרכה משמאל, על הספסל מתיישבת מישהי מוכרת. הייתכן שזאת היא? גיוואלד גיוואלד. אכן, גם היא הקדימה. טרם הספיק להרכין ראשו, עיניהם כבר נפגשו. היא קצת נבוכה, הוא מסמיק, וכמו בסוף הסרט – המצלמה בהילוך איטי. הם מביטים זה בזה, קמים, וחוצים את הכביש
אחד לכיוון השני…
