ראיתי פעם תובנה מעניינת שהעלה הרב עדין ז"ל, כשנשאל למה בקרב עדות המזרח יש יותר אמונה ומסורת וכו'.
והשיב (בערך):
אצל כולם יש 'נשירה' בגיל הטיפש-עשרה. הרבה שהתחנכו לתורה ולמצוות מגיעים לבגרות, והעין רואה והלב חומד כו' והם יוצאים מהמסגרת.
אבל מה, לאחר כמה שנים מתחתנים, מביאים ילד או שנים והדם הצעיר נרגע... ואז בא ההבדל בין האשכנזי לספרדי:
הספרדי לא מתבייש לחזור לבית הכנסת, מתחיל ב'קבלת שבת' ואח"כ מתחיל להגיע גם ביום-יום עד שהוא נהיה בעצמו גבאי בית כנסת וגוער באלו שמדברים בשעת התפלה...
לעומת זאת לאשכנזי יש יותר גאווה וקשה לו לקום ולהתנתק ככה סתם מחיי הבהמיות, ובכך להודות על האמת שהתנהגותו בשנות העשרה היתה מוטעית. לכן הוא ממשיך ומתפתל בתיסבוכי נפשו תוך הצדקה ושכנוע עצמי כאילו 'הכל בסדר'. הוא לא מצליח לקום ולהודות בטעות וכך ממשיכים השנים בריק ובהלה, ה' ירחם וישיבנו בתשובה שלימה.
