וְשָב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָמָּה (דברים ל, ג)
בשיחה שנשא במוצאי יום הכיפורים תקס"ו (1806), אמר ר' מנחם מנדל מרימינוב לחסידיו:
"מפני חטאינו גלינו מארצנו, על כן הוצרכנו להתבדר ולהגלות בכל המלכויות להתוסף עלינו גרים, שלא נעשה כן לכל אומה ולשון. אך הכל טובה כפולה ומכופלת מאת ה' הייתה לתשלום חובותינו וכוונת הבריאה... לטובה גדולה לחיותנו כיום הזה". כך מובאים הדברים בספר 'מנחם ציון', שיצא לאור בידי תלמידו.
"הוצרכנו להתבדר ולהגלות בכל המלכויות", אמר הרבי. להיגלות פירושו כאן לגלות, להיות גולים בארצות לא לנו, אך מנין נקט את הפועל להתבדר בהקשרו זה?
נראה שלשון זו נבחרה בהשראת תרגום אונקלוס לפסוקים הנקראים בבתי הכנסת בשבתות אלו של שלהי השנה. בפרשת השבוע שעבר, כי תבוא, קראנו במסכת הקללות: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ", ותרגם אונקלוס: "ויבדרינך ה' בכל עממיא מסיפי ארעא ועד סיפי ארעא". השורש בד"ר מהווה תרגום קבוע לשורש פו"ץ, שמשמעו פיזור והתרחקות.
כן הוא גם בפרשת התשובה שבפרשתנו, ניצבים:
וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה.
ותרגומו: "ויתיב ה' א-להך ית גלותך וירחים עלך, ויתוב ויכנשינך מכל עממיא דבדרך ה' א-להך לתמן".
הקב"ה מבטיח לעמו להשיבם מכל התפוצות שאליהן נפוצו והתבדרו במהלך הדורות.
ספתא מבוזרת
השורש הארמי בד"ר מופיע גם בארמית שבמקרא, בפרשת חלומו של המלך נבוכדנצר בספר דניאל. המלך הבבלי מתאר באוזני דניאל שראה על משכבו עץ גדול מימדים, בעל ענפים ופרות גדולים, שתחתיו חיות ובצמרתו ציפורים – והנה, "עיר וקדיש מן שמיא נחית", מלאך ירד משמים, וציווה: "גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי, אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ". לו היה המלאך דובר עברית, היה אומר משהו כמו: "כִּרְתו האילן וקִצצו ענפיו, הַשירו עליו ופַזרו פירותיו".
השורש בד"ר הוא קרוב משפחה של השורש העברי פז"ר. העיצורים בי"ת ופ"א נוטים להתחלף ביניהם תדיר, כיוון ששניהם מופקים באמצעות פתיחת השפתיים וכל ההבדל ביניהם הוא הרעדת מיתרי הקול המתרחשת כשאנו מעוניינים בבי"ת (כך יודעת כל סבתא, השומעת את נכדיה קוראים לה "ספתא"). אף החילוף בין זי"ן בעברית לדל"ת בארמית נפוץ בהחלט (זהב – דהב, זרוע – דרעא, ועוד). על כן, אין לתמוה על הצורה בד"ר הבאה תחת פז"ר.
בחלק העברי שבספר דניאל אף נשמרה צורת ביניים בין פז"ר לבד"ר – בז"ר. כך מתאר דניאל בחזונו: "וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת... בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא, וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו, בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר". יבזור היינו יפזר ויפיץ, ומכאן מקור השימושים המחודשים בעברית כיום: "ביזור סמכויות", "ניהול מבוזר".
בתוספתא למסכת ברכות מובאים דברים שהיה רגיל לומרם הלל הזקן:
הלל הזקן אומר: בשעת מכנסין – פזר, בשעת מפזרין – כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין בה, את תהי מפזר בה, שנאמר "יש מפזר ונוסף עוד". בשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה, את הוי מכנס בה, שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך.
כוונתו של הלל היא כנראה שבשעה שדברי התורה מתקבלים בטוב בלבבות הבריות יש להפיצה וללמדה ברבים – אך בזמנים קשים, שבה אין משגיחין בה והלבבות מפוזרים לכיוונים אחרים, מוטל על הלומד להסתגר ולעסוק בה בעצמו.
באיזו שפה אמר הלל עצמו את מימרתו? במקורות חז"ל מובאים משמו של הלל הן פתגמים עבריים הן מכתמים ארמיים. כך למשל, בפרק הראשון בפרקי אבות מובא בשם הלל הפתגם העברי "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" – ולצדו האמירה הארמית "נגד שמא אבד שמיה, ודלא מוסיף יסיף, ודלא יליף קטלא חייב, ודישתמש בתגא חלף".
האמרה שהזכרנוה לעיל, בעניין הפיזור והכינוס, מובאת במקורותינו בשני נוסחים – עברי וארמי. בתלמוד הבבלי (ברכות סג) הובאה גרסה דומה לזו שבתוספתא, בעברית – אך בתלמוד הירושלמי מופיע נוסח ארמי של אותה מימרא:
הלל הזקן היה אומר: בשעה דמכנשין בדר, ובשעה דמבדרין כנוש. וכן היה הלל אומר: אם ראית את התורה שהיא חביבה על ישראל והכל שמיחין בה בדר, ואם לאו כנוש.
הציטוט מהירושלמי יכול ללמדנו על השימוש הדו-לשוני בעברית ובארמית שנהג בתקופה זו בין חכמינו. בעוד הרישא מנוסחת כולה בארמית, ההמשך מערב ארמית ועברית יחדיו ("והכל שמיחין בה – בדר").
הכישרון להתבדר
כיום איננו מערבים בלשוננו עברית וארמית, אך מספר רב למדי של מילים ארמיות חלחלו לעברית במהלך הדורות, והפכו לבנות בית בשפתנו.
השורש בד"ר משמש לעתים רחוקות אף כיום כתחליף לפז"ר, במשמעות התרחקות והתפזרות ממשית ("שערי התבדר ברוח"), אך הוא הפך לשורש שגור במשמעותו המופשטת – פיזור הטרדות והדאגות האופפות את הנפש.
הבדרנים המופיעים היום על במות הבידור לא יגדירו את עצמם כפזרנים, אך מקור המילה 'בידור' הוא במשמע זה. בשנות תחייתה של העברית, מי שרצה להפיג את שעמומו ולרווח את מחשבתו היה יכול לומר כי הוא מעוניין "לבדר את נפשו" או לחלופין "לפזר את דעתו". כך למשל כותב ש"י עגנון בסיפורו 'על כפות המנעול', על אודות גיבורו חמדת:
הקיץ מתקרב לקצו, יפו עומדת בהבלה. כל העיר נתחממה מן החמה הגדולה המתמדת, וכשאתה יוצא לחוץ אין לך אוויר... הקהוה מתבשלת כל היום והוא שותה כוס אחר כוס. אמנם הקהוה הזאת אינה מעוררת אותו, מכל מקום היא מפיגה את השעמום. יכול היה חמדת לפזר את דעתו קצת, כגון שהיה יוצא לראות את תל אביב בבניינה...
לצד פיזור הדעת – שנקשר בו משמע שלילי, של חוסר ריכוז וחולמניות – קנה לו שביתה המונח המקביל, הבידור – שנתלווה לו משמע חיובי ומרענן. כך, נוצר אף פועל בבניין התפעל, "התבדר", שעניינו פיזר את דאגותיו ולחציו, השתחרר.
כך כתב למשל לפני 101 שנה, בשנת תר"ע, הסופר אלחנן ליב לוינסקי בכתב העת 'השילוח' שיצא לאור באודסה :
אחד מחסדי ה' עמנו, אחת מסגולות עמנו, אחד מסודות קיומנו הוא הכשרון לשכוח את הרעות, את הפגעים, ולהתבדר, להשתעשע אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר... לפעמים מסיח היהודי פתאום, בלי משים, אולי גם נגד רצונו, את דעתו מכל פגעיו וצרותיו - ו"מתחיל לחיות". כאילו אין דבר, כאילו כך צריך להיות.
נראה שלצד הפועל "להתבדר" היו שאמרו "להתפזר" באותו המובן, אך מתקני הלשון שבדור הורו שלא לומר כן. בי"ז בטבת תרצ"ט (1939), במדור 'עברית כהלכה' בעיתון 'דבר', נכתב בעקבות הצגה כלשהי שהועלתה על במת 'הבימה' - תחת הכותרת "שגיאות על הבמה":
יש לומר "לו הסכימה המלכה להתבדר ערב ערב", ולא: "לו הסכימה להתפזר ערב ערב".
עם השנים הלך וקהה הקישור שבין הבידור לפיזור, והבידור נתפס כשעשוע בפני עצמו.
כאמור, כיום עדיין משתמשים קמעא בשורש בד"ר במשמעו המקורי, כתחליף לפיזור, אך הוא משמש בציבור בעיקר בהקשרו המחודש, הבידורי. לשם ההמחשה - במילון 'מונחי התחבורה היבשתית' שפורסם לפני כשלוש שנים נקבע המונח "צומת מתבדר", שפירושו: "צומת שבמרחק מה ממנו נוספים נתיבים בזרועות הנפגשות, בכולן או בחלקן". ברם, דומה שרבים שישמעו הגדרה זו יתייחסו אליה כהגדרה בידורית ותו לא.
