"והוא יגד עקב "
בפרשתנו – יעקב מברך את בניו קודם מותו. באופן טבעי כשעוסקים בברכות יעקב לבניו, עוסקים בברכות המרכזיות כברכת יהודה או כברכת שמעון ולוי וכדומה. היום אנו מבקשים לעסוק בברכה הקצרה ביותר מברכותיו של יעקב לבניו, היא ברכת גד, ברכת "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב:".
קודם שנעסוק בתוכנה של ברכת גד, נעסוק ראשית במיקומה בין שאר ברכות האחים.
לאחר שנתברכו בניה של לאה, ראובן, שמעון, לוי ויהודה, יששכר וזבולון ממשיך יעקב ומברך את דן באומרו:
"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור:"
אח"כ אומר יעקב הערה, שבמבט ראשון נראה תמוה הן מצד תוכנה והן מצד מיקומה:
"לישועתך קויתי ה':"
ומשם ממשיך לברכת גד:
"גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב:"
וכאן עולה השאלה – מה ראה יעקב אבינו להביא את דן וגד לאחר ברכות בני לאה, - כלומר, מהו ההגיון העומד מאחורי סדר ברכותיו של יעקב אבינו.
כבר במבט ראשון רואים אנו, שסדר הגילאים והלידות אינו הסדר שבחר בו יעקב, שכן יששכר וזבולון נולדו לאחר בני השפחות ואילו כאן הם מופיעים לפניהם בסדר הברכות.
גם הטענה שיעקב חילק את בניו לארבע קבוצות – וייחסם לאימותיהם, וכך החל בבניה של לאה, ולאחר מכן בבני השפחות ולבסוף בבניה של רחל, חלוקה זו אף היא אינה נכונה. שכן אם הסדר היה על פי ייחוסם של הבנים לאמהותיהם, הרי שלאחר ברכת דן היתה צריכה לבוא ברכת נפתלי (שהוא מבני בלהה) ולאחר מכן גד ואשר (שהם בני זלפה).
זוהי שאלה אחת שיהיה עלינו לתת את הדעת עליה.
שאלה נוספת – היא בביאור פשט הפסוק – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" – מה ביקש יעקב אבינו לומר בפסוק זה – שדן אף הוא רשאי לדון את ישראל? למה כוונתו?
על כך נשיב, כי כוונת יעקב, שדן ידין עמו כ"אחד שבטי ישראל" – משמעותו כאותו אחד המיוחד בשבטי ישראל כשהכוונה ליהודה. – עובדה המסבירה, מדוע שכשמשה רבנו בירך את דן אמר לו: "דן גור אריה יזנק מן הבשן".
"הגור אריה" בברכת משה רבנו לדן מזכיר לנו את "גור אריה יהודה" – בברכת יעקב ליהודה. א"כ יהודה – הוא ראש המחנות ראש האומה, ודן הוא המאסף למחנות הוא "סגירת המעגל".
נחזור כעת לשאלה שפתחנו בה – מה ראה יעקב לברך את גד לאחר דן על כך משיב בעל "צרור המור":
"ובמדרש מצאתי טעם אחר, שאמרו מה ראה יעקב לברך גד אחר דן. אלא כיון שראה יעקב מעלתו של שמשון, התחיל לומר "לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה. ולאיזה גאולה אני מיחל, לתשועה של הקב"ה שעתיד איש מזרעו של גד לבשרה, הה"ד והוא יגוד עקב. יגד כתיב, שאליהו הבא משבט גד עתיד להגידה. והוא ימשוך לב ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר והשיב לב אבות על בנים וכו' ".
עולה מן המדרש שלפנינו שבשעה שיעקב אע"ה מברך את דן הוא רואה בעיני רוחו את שמשון. הוא רואה כיצד חלום אדיר נופל ומתרסק.
בעל העקדה – מפרש את הפסוק "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור" – כתיאור לסיפור הקשה של שמשון. כדמיון הנחש המכיש את הסוס, - והורגו, על אף שהסוס יפול עליו בסופו של דבר ויהרגהו גם הוא, כך שמשון האומר "תמות נפשי עם פלשתים".
שמשון הגיבור אכן ממית בפלשתים עם רב, אך גם הוא נופל מת.
נחזור לדברי המדרש, יעקב, אם כן, רואה את סופו הקשה של שמשון והוא רואה כיצד חלום של גאולה נגוז. או אז אומר יעקב "לישועתך קויתי ה'" – יעקב אומר, לא שמשון הוא מביא את הגאולה, וכעת כשהחושך ממלא את הלב, כעת כשהתקווה הגדולה התנפצה, נשאר לאחוז רק באמונה כי הקב"ה חפץ,כביכול, בישועתו שלו. שכן ישועתן של ישראל הם ישועתו שלו, כביכול – ועל כן "לישועתך"- שלך! הקב"ה, "קויתי ה'".
זו האמונה הנותנת לנו את הכוח לנוע הלאה, האמונה כי אין בפנינו גאולה עם פרטית גרידא, כי אם גאולת וישועת ה' כביכול.
ומכאן ממשיך יעקב לברכת גד – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" – לאמר מי שעתיד לבשר את ישועת ה', יהיה איש מזרע גד, ומי הוא? הוי אומר זה אליהו הנביא, אליהו הגלעדי, הבא מגלעד, נחלת גד.
כזכור לנו, על הולדת גד, אומרת לאה "ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד". על המילה "בגד" אומר המדרש:
ותאמר לאה בא גד – אתיא גדא דביתא, אתא גדא דעלמא – בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עובדי כוכבים ומנו אליהו."
במשמע "בגד" – הכוונה בא מזל [גד=מזל]. "לגדד" – משמעותו כדמיון "לא תתגודדו", מלשון שריטה וחפירה, וא"כ משמעות המדרש "בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עובדי כוכבים" כלומר בא מי שעתיד לעקור ולהרוס את תשתית העבודה זרה בעולם "ומנו?" כלומר "ומי הוא" ? על כך משיב המדרש – אליהו!
וא"כ גם בפסוקים שלפנינו "והוא יגוד עקב" – משמעותם שאליהו הוא שיגד (מלשון הגדה) על "העקב" – עיקבתא דמשיחא – [כך מסביר המדרש מדוע נכתב בכתיב חסר "יגד" ולא "יגוד" – כשהכוונה היא לשון הגדה] – ועל פי האמור לעיל – אפשר להסביר שגם כאן נרמזת "הגדידה" דהיינו העקירה מן השורש – של הקלקול בעולם, זהו "והוא יגוד עקב" של אליהו הנביא בעקבתא דמשיחא.
יעקב, אפוא, רואה משבר לנגד עיניו – ומתחזק בתקווה – כי ישועת ה' היא בסופו של דבר תביא גם את ישועתן של ישראל. בכדי להבין את גודל המשבר שראה יעקב במראה נבואתו נעיין נא בדברי המדרש בבראשית רבה:
"לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (את שמשון) וסבור בו שהוא מלך המשיח. כיון שראה אותו שמת אמר: אף זה מת ?! "לישועתך קויתי ה'" ! . אמר רבי יצחק: הכל בקיווי, קדושת ה' בקיווי, זכות אבות בקיווי, תאוותו של עוה"ב בקיווי.
מהמדרש שלפנינו, מצטיירת בשיא עוצמתה, התמונה הקשה, שנגלתה ליעקב. יעקב מכריז בכאב "אף זה מת" – אף תקווה זו התנפצה ?! א"כ לא נשארה לנו כי אם ישועתו של ה'.
המתחולל לפנינו מזכיר לנו את בקשתו של יעקב "לישב בשלוה" (כלשון חז"ל), שעסקנו בה מספר פעמים, אך אז קופץ עליו "רוגזו של יוסף".
בקשת יעקב "לישב בשלוה" משמעותה, שיעקב החוזר מחרן לאחר 20 שנה, הנרדף בדרך ע"י לבן, השורד את המפגש עם עשו, הנלחם מלחמות קשות בשכם, מבקש לראות כי עתה הסתיים תהליך הגולה הארוך. הנה הגיעה העת לקרוא בשם ה', אחרי שנות סבל ארוכות.
אך כאן הכל מתעכב, מתחיל מסע חדש, המסע אל האחווה. יוסף נשלח לראות את שלום אחיו בצאן, יוסף נע לעבר האחווה, אך זו מגיעה לאחר שנים רבות.
יעקב לאחר שהגיע לבית-אל אכן סבור, שהנה כי כן נגמר המסע הארוך. ומדוע שלא יחשוב כך ?! והלא נתקיימו בו דברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים, "ועבדום ועינו אותם" – הוא אכן עבד אצל לבן, זה שהחליף את משכורתו עשרת מונים. "400 שנה" והרי אנו יודעים שמנין זה הוא בלאו דווקא – [שכן גם גלות מצרים לא ארכה 400 שנה אלא 210 שנה], בברית בין ביתרים גם נאמר כי "ודור רביעי ישובו הנה" – ומה יותר נכון מכך ? והלא בניו הם דור רביעי לאברהם!
כל אלו משכנעים את יעקב, שאכן כן ! נשלם מהלך הגלות. אך אז כאמור, יוסף איננו – ומתחיל החיפוש אחריו, שבעומקו הוא החיפוש אחר האחדות.
זוהי, אפוא, בקשתו של יעקב "לישב בשלוה", הבקשה לראות, כי הנה באה הגאולה. לא עוד משברים, לא עוד גלות. אך מסובב הסיבות, הקב"ה, מייעד עוד גלות, את כור ההיתוך המצרי, שרק אחריו נהיים בני-ישראל לעם.
אף כאן רואה יעקב את התקווה הגדולה המתעוררת בזמן שרוח ה' מתחילה לפעם בשמשון, הוא רואה בו את התקווה, אך הוא רואה גם את מיתתו – ומכאן באה הקריאה "לישועתך קויתי ה'".
"ישועה זו של ה'" ראוי להרחיב עליה מעט את הדיבור, מהו אופייה ומה משמעותה ?
בכדי להבין את משמעותה, ניזכר נא בדברי יעקב, ערב צאתו לגלות:
"אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים".
יעקב מתמצת את שאיפותיו באמירה שלפנינו, באמירת "והיה ה' לי לאלוקים" רוצה לומר אותו שם "הויה" – הוא שיהיה לי לאלוקים.
ומה ענינם של שני שמות קודש אלו? שם הויה ושם אלוקים?
על כך מבאר הרמב"ן – כי שם "אלוקים" הוא תיאור של הקב"ה כפי שמתגלה בטבע, אך שם "הויה" הוא השם של החזון הוא השם של השאיפה, הוא השם המגלה כיצד הקב"ה הוא היה הווה ויהיה.
יעקב מתחייב, איפוא, לגלות את שם ה' במלוא עוצמתו, במלוא כוחו. הוא אינו מוכן להסתפק רק בגילוי שם "אלוקים" המרמז על הנוכחות האלוקית המסתתרת בעולם, כי אם להביא את העולם אל מקורו, אל הנצח, אל ה-"היה הווה ויהיה".
זוהי גם קריאתנו הגדולה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
"שמע ישראל" – ישראל סבא, ישראל אבינו, "ה' אלוקינו" – ה' שהוא רק אלוקינו עתה, "ה' אחד" – אנו נביא אותו להיות ה' אחד, במשמע, שכל היקום יקרא בשמו הגדול.
וכל זמן ששם ה' לא מופיע במלואו בעולם, - אין שמו של הקב"ה שלם ואין כיסאו שלם.
זוהי משמעות הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה בעמלק מדור דור" ודרשו חז"ל "כס" – מכאן שאין הכסא שלם, "י-ה" – מכאן שאין השם שלם.
ישועה של ה', אפוא, היא ההופעה המלאה של שמו הגדול, במשמע, שכל אותם תכנים גדולים, כל אותו נצח יתגלה בעולם. זוהי התקווה ולכך אנו מקוים,
וכלשון האלשיך הקדוש:
"והזכיר השם ואמר "קיוינו ה'", לפרש הישועה שלו יתברך. והיא עניין "כי יד על כס י-ה" שאין השם שלם בארבע אותיותיו עד ינקם מעמלק. וזה אומרו "קיויתי ה'" כי ישועתך שבה קיויתי – ישועתי היא, היותך השם בארבע אותיותיך יחד, היא הישועה שודאי לא תשקוט עד תשלימנו".
יעקב הרואה את שמשון מת, - יודע כי עדין ה' לא נושע, כביכול, עדיין שמו הגדול חסר, וזהו מקור תקוותו, כי כיון שמחכים לישועת ה', להופעת שמו המלא והגדול בעולם, בהכרח שיוושעו ישראל כי זהו תפקידם עלי - אדמות.
נסכם את דברינו עד כאן, שמשון הבא מדן מגלם בדמותו פוטנציאל גדול להיות גואל, הוא נזיר אלוקים מבטן ובעל גבורה עילאית, שמשון מראה כיצד זיקתנו ושייכותנו לארץ ישראל היא הצדק הגמור, הוא הולך מחברון, יסוד אחיזתנו בארץ ישראל, לעזה – לפלשתים, ללא כל מורא. – הוא אינו תמיד שומע בקול אביו ואמו אך הוא מוסר נפשו על ישראל, הוא מוכן אף למות למען ישראל כדי לנקום מאויביהם, מן הפלשתים.
שמשון מייצג את החוסן של ישראל ואת בניין ארצם וגבורתם. – שמשון מייצג במובן מסוים את הבסיס שעליו החלה תנועת הציונות בדורנו.
אך אז מגיע שבר קשה, שמשון מת. ואם נתבטא בלשון ימינו "הציונות מתה". אך למען האמת היא, שלא כך, - אלא הביטוי המדויק הוא שהשלב הראשון, השלב היותר קמאי בבניין האומה נסתיים, כעת עלינו לעלות לקומה השניה, לקומת הרוח.
עכשיו הגיע חלקו של אליהו להחיות את רוח האומה ולא רק את גופה, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
ידיעה זו כי בתחייה הלאומית ישנם שתי קומות, קומת הגוף וקומת הרוח, מחודדת מאוד באיגרת, שכתב הרב קוק זצ"ל, לפני כ 91 שנה, בשנת תרע'ג לאנשי תנועת המזרחי, בקונגרס הציוני באירופה.
בכדי להבין את רקע התקופה, נציין כי הראי"ה התנצל, שאינו יכול לצאת את ארץ ישראל, מכיוון שבארץ ישראל משתוללות פרעות.
דברי הראי"ה באים גם על רקע של החלטה קודמת של הקונגרס הציוני כי "לציונות דבר אין לה עם הדת" –
ועל רקע השבר שבגוף והשבר שברוח כותב הרב קוק את דבריו הבאים:
"האומה בכללה, עם כל גודלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יופיו ועזו, לפי-הערך. הציוניות, המעשית, והעיונית, הפוליטית והדפלומטית וכל ענפיה יחד, כמו שיצאו מן הכוח אל הפועל עד היום, יש בהם ענינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים ממעמקי הוויתנו הישראלית לתמכם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים; אבל כל אלה יחד אינם כ"א הגוף הציוני.
אומר הרב, אם כן, על אף שהציונות המעשית, העוסקת בבניין האומה ובפיתוח קניניה הלאומים, עשתה דברים גדולים למען העם היהודי [די אם נחשוב, איזו שואה הייתה נמנעת לו מדינת ישראל הייתה קמה עשר שנים קודם לכן, ומהווה מקום מפלט מגיא ההריגה באירופה, - מחשבה זו דיה לעורר בנו הודאה על הזכות להיות בה ולהנצל מסערות העולם] אך בזה, אומר הרב קוק, לא די !
כל אלו הם רק בבחינת "הגוף הציוני", כלשונו.
"אבל קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגויה המחוטבת הזאת [=במשמע להופיע את הנשמה בגוף הלאומי], כדי שתהיה ראויה באמת לשמה, באופן שתרכש לה מיד ולדורות את אותו כח-המושך הגדול, שיהיה יכול למשוך את האומה כולה אליה, מגדולם עד קטנם, מכל המפלגות, השדרות, הסיעות, והפיזורים השונים, ושיתן לעולם את אותו המושג, שמקור הציונות, הוא המקור הקדוש העליון, התנ"ך, נותן לה, בכל העומק וההוד המסורתי.
לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת-עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור-אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל "גאון יעקב אשר אהב סלה".
הגיע, אפוא, השעה לגלות את הנשמה בגוף הלאומי. הגיעה השעה, אומר הרב קוק, לומר בפה מלא ובקול ברור כי הציונות אינה רק תנועה לאומית של "עם שנאוי בעולם, ההולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו" – אלא הרבה יותר מכך.
הציונות היא קולו של עם קדוש של "גור-אריה יהודה", ה"נעור מתרדמתו" –עלינו לדבר בגדלות, כי הציונות יונקת כוחה מן התנ"ך, מן הנצח.
לא רק בקשת הצלה גופנית, עומדת ביסודה של הציונות, שעל אף חשיבותה, הרי זו עדיין קטנה לאין ערוך מול תחיית האומה הנשענת על אמונת נצח ישראל.
מי שרואה בציונות ובתחייה הלאומית רק כמין בית, המגן מהסערות שבחוץ, יכול לנוס מחדרי הבית כאשר סדקים יופיעו בו. אך לא כן האוחזים בנצח, אותם אלו הרואים את כל מהלך התחייה הלאומית כמהלך אלוקי, בו "גור אריה יהודה נעור מתרדמתו".
ומכאן בא הרב קוק ותובע מתנועת המזרחי לא להיות רק ככלי במישור הפוליטי, כי אם להופיע בתנועה הציונית את פנימיותה, להחיות בתוכה את רוח הנצח.
"ונשמה זו אי-אפשר שתהיה נזרקת בתנועה, כ"ז שעל מצחה חקוק אות-קין זה, ש"הציוניות דבר אין לה עם הדת". ומעתה "המזרחי" צריך הוא להכיר בגאון את גדולת תעודתו. לא להיות שמש למפלגה מעשית, פוליטית, קולטורית וכו' וכו' נוצר אותו הזיק האלהי. השרוי בלב שלמי אמוני עם ה', בשעה שהם נגשים לעבודת-קודש זאת של תחיית-האומה, כ"א לתן להתנועה הגדולה, רבת הצבעים ואדירת הפעלים והשאיפות, את דחיפת-חייה היותר עצומה, להוציא את עניין הציוניות מקטנות של מפלגה בודדת, שמהלכה ביחס להאומה כולה הוא סמוי מן העין, לגדלות של תנועת-חיים של הגוי כולו, ההולך בגאון לקראת עתידו הגדול באור פני ה' אלהיו.
ישנה אגרת נוספת של הרב קוק בה הוא מתאר כיצד הייתה ילדה רכה ושמה שושנה, והנה ילדה זו נפלה למשכב, נפלה לתרדמת. הרופאים כמעט ואמרו נואש לחייה והנה ביום מן הימים היא החלה להניע שפתותיה, והיא מבקשת את הבובה שלה.
כנסת ישראל בגלות משולה לילדה קטנה זו. והנה קרה נס והילדה הרכה ,שושנה, החלה להתעורר, ובנמשל- כנסת ישראל יוצאת מתרדמת הגלות.
עם ישראל מתחיל בבקשות קטנות כילדה שושנה המבקשת את הבובה שלה. אך למותר לציין כמה שמחה הדבר צריך למלאות את ליבנו, כהורי הילדה שושנה.
אדם שיביט במבט שטחי לא יבין מדוע הורי הילדה כל כך מתלהבים מכך שהיא מבקשת בובה, אך מי שיודע באיזו תרדמת ארוכה הייתה הילדה, ידע שאפילו בקשה קטנה, שכזו, המראה אות חיים, היא סיבה לומר הלל. אפילו הבקשה לשוב לארץ ישראל בכדי למצוא בה מקלט, אפילו שזו בקשה קטנה עבור בניהם של אברהם יצחק ויעקב, שתעודתם להופיע את הנצח בעולם, אפילו תנועה שכזו ראויה להלל – שכן היא הסימן הראשון על ההתעוררות מתרדמת הגלות.
אך בוודאי ובוודאי שילדה זו שנעורה מתרדמתה, אל לה להסתפק רק בבובה, אל לנו להסתפק רק בבניין המעשי, אל לנו להסתפק בתקווה שעם רדוף ימצא בארץ ישראל שלוה, עלינו לדעת שאנו כאן בארץ ישראל משום ש"גור אריה יהודה נעור מתרדמתו".
את ספרו של הרצל "אלטניולאנד" – תרגמו לשם "תל-אביב", אך כעת הגיעה השעה להשתוקק ל"ירושלים" על כל המשתמע מכך, לא רק לתחיית הגוויה הלאומית, כי אם גם יותר מכך, לתחיית הרוח הלאומי.
החלום "ההרצליני" הביא את הקומה הראשונה בבניין הלאומי, אך אחרי הכל זו רק הקומה ראשונה. זו למעשה הקומה המתוארת בחזון העצמות של יחזקאל הנביא (בפרק לז') כהתחברות העצמות עצם אל עצם, רקימת הבשר, אך עדיין חסרה היא הרוח.
וכעת הגיע תורה של הקומה השניה בתנועת הציונות קומת הרוח.
עלינו לדעת כי תפקידנו אינו מסתכם ומסתיים בכך, שיהיה "הווי יהודי" כאן בארץ ישראל, אין תפקידנו ל"שים כיפה" על ראשה של המדינה.
תפקידנו הוא להחיות בה את הרוח, רוח הנצח, רוחו של "גור אריה יהודה הנעור מתרדמתו".
תפקידנו להופיע קדושה בתוך הגבורה ובמפעל הבניין הלאומי המעשי.
יעקב היה סבור ששמשון הוא המשיח, אולם שמשון מת, שלבו הראשון של הבניין הלאומי "מת" במשמע הסתיים, כעת הגיע שלב הבגרות, כעת הגיע תורה של הקריאה "לישועתך קויתי ה'", לצפות לישועתו של הקב"ה כביכול.
כעת הגיע תורו של זה הבא מזרע גד, הגיע תורו של אליהו הגלעדי, המשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
זהו,אפוא, תפקידה של תנועת "המזרחי" בעיני רוחו של הרב קוק זצ"ל, וכלשונו, שם באגרת:
"ה"מזרחי" מוכרח להיות בציוניות מה שישראל – בעמים: כח של תסיסה תמידית, כח שלא יחדל את עבודתו ואת סגולת-הפרייתו, לעולם יתבע את תביעתו ויביע ברמה את תקותו לנצחון מוחלט ושלם של דעתו, הכוללת, העליונה והקבועה."
וכאליהו הנביא, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, קורא הרב קוק לתנועת המזרחי, לעסוק בעבודת השלום הפנימי:
"ראוי יהיה "המזרחי", כשיעמוד על תפקידו הנשא הזה, להיות מתחיל לעסוק בעבודה הכללית, שלא הושם לה לב עד כה, היא עבודת השלום, שלום כללי באומה לכל פלגותיה. השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים כולם ההולכים ומתרבים, המפלגות, הפדרציות והפרקציות, האגודות והמנינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא-הרף בכל התעלמות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השוית-המחלוקת והתקשרות- השאיפות".
ואז מסכם הרב את דבריו באומרו:
"כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבא ע"י התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה, לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת, צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, ע"י כחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.
זהו אפוא, תפקידנו, להיות כח תוסס, התובע את תביעתו, ופועל את השפעתו על מפעל התחייה הלאומי, על התנועה הציונית.
תפקידנו, להיות כוח מאחד, כוח של שלום פנימי, שעליו נשען חוסננו האמיתי. וביותר זהו תפקידם של תלמידי החכמים שבינותינו, שתכונת נפשם להיות מרבים שלום בעולם.
הבה נאמר זו בפה מלא, ובתביעה פנימית עמוקה מעצמנו. נעשה זאת במסירות נפש, למען עמנו ולמען הופעת שמו הגדול בעולם.
