אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחי' התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [וז"ש ביוסף והוא נער כו'] ולהיות נקי בבחי' יוסף שמירת הברית אינו בשום אופן רק שלא יהי' שום מעשה נפרש מפנימיות חיות הש"י שבו כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. ומי שהוא כן אין לו שום מיצר שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מהש"י והכל לטוב. ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות הש"י. ופי' אמונה הוא הדביקות בשורש וחיות הש"י. וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום. וע"י שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועי"ז נגאלין מכל מיצר [וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש במ"א]. וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. כי ההסתר ג"כ מחיות הש"י וזה דבר עמוק מנפלאות הש"י שגם כח ההסתר עצמו מהש"י אף שנדמה למתנגד להקדושה. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. ובגלות נסתר זו הידיעה כי אם הי' האמונה מאירה כראוי לא הי' גלות כלל. וז"ש זוה"ק וארא כי הי' הדיבור בגלות. שקול נק' כלל. ודיבור פרט ע"ש. פי' הקול הוא שורש האחדות בחי' ה' אחד ובבחי' דיבור הוא הנהגתו ית' העולמות והוא בפרט כל דבר על מקומו וזהו בחי' שמו שיתרבה כבוד שמו בהעולמות. [ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וז"ש בדברו מעריב ערבים]. ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש על מצרים, (הושע ה, ז) עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ כו' אֶת חֶלְקֵיהֶם כו', וז"ל המדרש (שמו"ר א ח), רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצריים, מכאן אתה למד משה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן [=שלא מלו], הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבים אותן לשנאה שנאמר (תהילים קה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקיים מה שנאמר "עתה יאכלם חדש את חלקיהם" - מלך חדש שעמד וחדש עליהם גזירותיו.
כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחינת התחדשות, קשה לו על מה שאמר "ויקם מלך חדש" ובפרט לפי שמה שאמרו חז"ל שנתחדשו גזירותיו, ובוודאי מה שמוסיף והולך ברשעותו וגזירותיו אין זו התחדשות אלא הוספה, והוא לישראל דכתיב (קהלת א, ט) וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶש, שאמיתיות ההתחדשות לא שייך בעולם הזה כלל, רק לבני ישראל כו', רק על ידי שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחינת יוסף שמשם בא ההתחדשות, יוסף הצדיק הוא מציאות מידת היסוד שהיא שורש ההתחדשות, על ידי זה "יאכלם חדש" כו' "חלקיהם" כו' ודפח"ח.
ענין זה מובא בכמה מקומות, ובבני בינה מפרשת בא תרמ"ט ד"ה בפסוק, "כבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכתיב
אין כל חדש תחת השמש, ובני ישראל שהם גוברים על הטבע במסירות נפש, כדי לקבל התחדשות".
ובתרמ"ח שם "ובאמת אין בעולם הזה יכולים לקבל התחדשות, כדכתיב "אין כל חדש תחת השמש", אבל
בני ישראל שהם בני עולם הבא יכולים לקבל התחדשות דכתיב החודש הזה לכם כו', ולכן תקנו בברכת הלבנה
"וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" כו'" עכ"ל. והיוצא מדבריו
שבאמת בחינת ההתחדשות אינה שייכת לגוים כלל, והגוים יכולים רק לינוק מכח ישראל על ידי שהם מתנתקים
ממקור ההתחדשות שהוא בחינת יוסף הצדיק, ברית מילה.
כי מי שדבוק בפנימיות, ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר, יש לו תמיד זה
ההתחדשות. שמירת היסוד היא על ידי שדבוקים בפנימיות של כל נברא, והפנימיות של כל דבר הוא ברית
מילה, ומי שדבק בחיצוניות של כל נברא, דביקות זו היא היפך המעלה המיוחדת של ברית מילה, ושורש כל
הנפילות היא ההסתכלות החיצונית, ושורש כל דבר שבקדושה הוא להתדבק בפנימיות, ומי שניגש באופן זה
לכל דבר אין לו נפילה, וגם אם יש לו נפילה הוא מתגבר ומתחדש תמיד, ]וזהו שכתיב ביוסף )בראשית לז, ב(
וְהוּא נַעַר כו', וכמ"ש בליקוטים )כ"ב:( שנקרא נער על שם שמתעורר תמיד, "וכן שמעתי מאא"ז מו"ר שנער
נקרא על שם שיש לו תמיד התעוררות וקל באיבריו, ועוד מביא בבני בינה מהמגיד מקוזניץ' שיוסף נקרא נער
שמחדש עלמיו בכל שעה"[.
ולהיות נקי בבחינת יוסף שמירת הברית, אינו בשום אופן, רק שלא יהיה שום מעשה נפרש
מפנימיות חיות השם יתברך שבו, כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. הענין הנ"ל להיות דבוק
בפנימיות ולא בחיצוניות שהוא בחינת סור מרע, יש לו שורש עמוק יותר והוא העשה טוב, והיא שמירת הברית
שהיא הדביקות בשורש שהוא 'ביני ובין בני ישראל', קשר פנימי של ישראל להקב"ה, וכשיהודי דבוק בכל
תהלוכותיו ביום יום בפנימיות הבריאה שהוא כח האלקות אשר בה, הוא שומר הברית, ומעלה זו של שמירת
הברית אינה נקנית אלא על ידי המעלה של דביקות בפנימיות, והיא שבשום מעשה שעושה לא יהיה נפרש
מפנימיות חיות הש"י, הן כשעושה במסחרו או מדבר איזה דיבור בעניני העולם, תמיד יזכור וידע בהתקשרות
חזקה מה היא הפנימיות של דבר זה, שהוא חיות השם יתברך, ויתבונן מה רצון השם יתברך במעשה הזה אשר
הוא עושה ודובר, ואדם כזה הוא יכול להיות זך וטהור מכל חטא, בחינת יוסף הצדיק. ובבני בינה מביא משפ"א
קרח תרל"א שכתב "וכן שמעתי מאא"ז מו"ר על פסוק פקוד יפקוד אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם,
להיות דבוק בפנימיות בבחינת יוסף שומר הברית" עכ"ל, מבואר בדה"ק שזהו בחינת "עצמותי", עצמוּת יוסף
הצדיק.
ומי שהוא כן שמסתכל כל דבר בפנימיותו, אין לו שום מיצר שיודע לא רק בידיעה בעלמא, אלא
בהתקשרות הדעת שכל ההסתר הוא רק מבחוץ, ענין חיצוני בעלמא, אבל הפנימיות חיות השם
יתברך שבו והכל לטוב, שהרי טוב ה' לכל, שמשמעותו היא ]לא רק שטוב לכל הברואים, אלא גם[ שהוא
אך ורק טוב – "ער איז נאר גוט'ס", וכל החסרונות הנראים בעולם הם רק מצד המקבלים מצד חסרון השגתם,
וכשאדם יודע יסוד זה, שהכל הוא רק הסתר אבל אורו וטובו של הקב"ה קיים בכל מקום וזמן, הרי הוא יכול
לקבל את הפנימיות שהוא רק טוב.
ולזה צריכין בחינת אמונה, להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות השם יתברך, ופירוש
'אמונה' הוא הדביקות בשורש וחיות השם יתברך, זו היא מהות האמונה ]שבאה מחמת הדביקות[
והאמונה גם כן מביאה לדביקות בשורש וחיות השי"ת, כי מכיון שזהו ענין האמונה א"כ מי שמפנים את
האמונה בקרבו הרי הוא מקשר את פנימיות הנפש שדבוקה בפנימיות חיות השם יתברך, וממילא בחלק זה הרי
הוא רואה את האמת, והיא בבחינת ראיה ממש, מה שאין כן מי שהדביקות היא תמיד בכוחות החיצונים שלו
שבו, נמצא שגם האמונה שלו היא בבחינה חיצונית בלבד, ויותר מכן, שעל ידי הדביקות בפנימיות ועל ידי
שמוציא ומגלה מהכח אל הפועל את הכוחות הפנימיים אז נהיה גם בחיצוניות טוב כפשוטו.
וכתיב "אמת ואמונה ערבית", שבעת ההסתר העצה על ידי אמונה הנ"ל, בשעה שיש לאדם זמן
של הסתר המכונה ערבית, העצה היא לברר ולגלות את האמת על ידי אמונה, ובבני בינה מביא משפתי צדיק
בשם זקינו שאמת ויציב שחרית ענינו שמכירים בחיות הש"י שנותן לנו ואמת ואמונה ערבית הכוונה שאינו
מכיר אבל מתאמץ באמונה, ועל ידי זה זוכה לדרגת אמונה של "אמת ויציב שחרית". וזהו שאמר "וְהֵן לֹא
יַאֲמִינוּ לִי", שכל הגאולה תלוי בבחינת אמונה. טענתו של משה רבינו היתה שהגאולה תלויה באמונה
ומכיון שלא יאמינו הרי יש מונע לגאולה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש
בכל יום. עצה זו, לדעת ולהיות דבוק בהפנימיות ולדעת שמצד הפנימיות אין שום מצר, היא לכל יהודי ויהודי
ולכל הסתר שבכל יום ויום, וכמו שאיתא "בכל יום ויום ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא
ממצרים", והבעל התניא מוסיף בזה "כאילו יצא היום ממצרים", נמצא שבכל יום יש יציאת מצרים חדשה, כי
בכל יום מתגלה אור החדש השייך ליום המסויים הזה, ומכיון שהוא אור חדש ומחודש מאתמול יש לו גם מיצר
חדש, ובכל יום ויום יש גם יציאת מצרים על ידי ההתדבקות בפנימיות.
וכמו שאומר הבעל שם טוב הק' עה"פ (דברים יד, ג) "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון עוד לראותם
עד עולם", ומבאר על פי מאמר האר"י הק' כי כל תפילה ותפילה מיום בריאת העולם הוא אור חדש, ואומר
הבעש"ט הק' שכל יום בכל תפילה חדשה יש הסתרה חדשה ומחשבות זרות חדשות, וזה עצמו סימן שיש אור
חדש, כי זה לעומת זה עשה אלוקים, וכנגד האור החדש שבא עכשיו לפי בחינת הפרטית באה הסתרה זו,
ומההסתרה אפשר לראות את האור.
ועל ידי שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות
כלל, וכשאין מסתכלין על החיצוניות, והרי החיצוניות אין לה שום מטרה לעצמה רק שידעו שאין שום דבר חוץ
מהפנימיות, ממילא אין שום הסתר, ועל ידי זה נגאלין מכל מיצר ]וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה
כמו שכתבתי במקום אחר[. בפרשת ויגש תרל"א )ד"ה ויגש( כ' זה פירוש סמיכות גאולה לתפילה, גאולה מה
שיודעין שבתוך כל גלות כו' יש גם נקודה גנוזה ממנו יתברך כו'. וזה היה גם כן אות המטה, שעל ידי
שנתחזק "ויחזק בו" נתהפך מנחש למטה. להורות שעל ידי שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין
במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. דהיינו שמה שנאמר בו "ויחזק בו" הכוונה
היא שנתחזק ואחז בפנימיותו, ואע"פ שנראה שיש נחש, הרי כשמתדבקים בפנימיות שיש בנחש עצמו, רואים
שהוא באמת מטה שאינו יכול להזיק כלל.
כי ההסתר גם כן מחיות השם יתברך, וזה דבר עמוק מנפלאות השם יתברך, שגם כח ההסתר
עצמו מהשם יתברך אף שנדמה למתנגד להקדושה. כי כתוב ה' הוא האלקים, והכוונה מבוארת בסה"ק
כי האלקים גי' הטבע ובטבע יש כל מיני הסתרות, אבל מכיון שהוא אחד ממש ואין שום פירוד ביניהם ח"ו,
והשם יתברך בעצמו יודע שההסתר הוא גם כן הוא בעצמו - שהרי הוא גם ההסתר ולא רק המסתיר, ומבחינתו
ית' הרי אין שום סתר. ואם כן נתבונן, למה נראה זאת לנו הסתר, ותשובתו בצידו: מפני שזה עבודתינו להאמין
ולדעת כי ה' הוא האלקים ועל ידי שאנו דבוקים בפנימיות נתהפך החיצוניות ומתבטלים המניעות לעבודת ה',
ואדרבה עוזרים לו לעבודת ה'. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. על כן אומרים הלשון אמת ואמונה
בערבית, שלכאורה קשה בשלמא בחינת אמונה שייך לערבית המורה על חושך והסתר, אבל מה שייך לומר אמת
על זמן כזה, והלא תיבת אמת משמעותה שנתאמת הענין לעיננו, ועל זה מת' כי על ידי אמונת האדם מתברר
ובגלות נסתר זו הידיעה, כי אם היתה האמונה מאירה כראוי לא היה גלות כלל ולכן יש הסתר
גם באמונה עצמה, והעצה להתחזק באמונה ועל דרך שאמרו צדיקים שאם אין אוחזים באמונה בפנימיות הלב
אז לכל הפחות יחזרו על האמונה בפה, והתולדות יעקב יוסף מפרש את הפסוק נכרתה האמונה ואבדה מפיהם,
שהטעם שנכרתה האמונה בלבם הוא מפני שנכרתה גם מפיהם, כי אם היו חוזרים על האמונה תמיד בפיהם אז
בסופו של דבר היה להם גם אמונה בלבם ופנימיות נפשם.
וז"ש זוה"ק וארא )נ"א.( כי היה הדיבור בגלות, שקול נקרא כלל ודיבור פרט, עיין שם שאם
היתה מאיר ענין הדיבור אז היו יכולים להגיע לבחינת האמונה בהתגלות, כמו שמבואר כאן שבחינת הדיבור
היא השכינה הקדושה 'מלכות פה' ששם ענין האמונה, ומבואר שם שהקול נקרא כלל, והוא בחינת ו' של שם
