פרשה סתומה וההיפוך

Nobody in our generation read the map like R' Moshe זי"ע [whose yahrtzeit was this past erev Shabbos]. Pilei Plaos - on so many different levels! 

 

למה פרשה זו סתומה – צריך לבאר כוונת רש"י

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" לשון רש"י "למה פרשה זו סתומה לפי

שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד. דבר אחר

שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. בב"ר". בכל התורה ישנם פרשות

סתומות ופתוחות כפי המסורת, וכדאיתא ברמב"ם, שפרשה פתוחה מתחילה בתחילת שיטה

ופרשה סתומה מתחילה באמצע שיטה, אבל לעולם כל פרשה מתחילה אחרי הפסק כל

שהוא, והפסק זה הוא כשיעור כתיבת תשע אותיות, חייב להיות ריוח בין פרשה לפרשה.

אכן פרשה זו סתומה שלא כדרך ואין בה שום ריוח, הפרשה הקודמת נמשכת כאילו זו פרשה

אחת. זו סתימה שאין כמוה בכל התורה. המסורת היא שפרשת ויחי היא פרשה בפני עצמה,

וכך היא נקראת כפרשה בפני עצמה, אך לפי הכתוב בספר זה נראה כהמשך לפרשה הקודמת

בלי שום הפסק, וכשני פסוקים בפרשה אחת, שההפסק היחידי שיש ביניהם הוא ההפסק

שבין מילה למילה, הפסק כל דהוא. זאת הקושיה שמקשה רש"י, למה פרשה זו סתומה עד

כדי שהיא אינה יכולה להיקרא פרשה, מה זה בא ללמדנו. על כך מתרץ רש"י שהדבר בא

ללמדנו "שכיון שמת יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד" זו

הסיבה שהתורה כתבה את הפרשה הזו באופן שהיא נראית כהמשך לפרשה הקודמת - פרשת

ויגש, אכן לכאורה התירוץ אינו מובן, מה העניין בזה, מה הנקודה שמתכוונים בזה שנסתמו

עיניהם ולבם של ישראל, ובאופן שאין דומה לו בכל התורה כולה, בפרשה שהיא אכן פרשה

בפני עצמה אולם אין הפסק לפניה. עלינו להבין גם את עניינו של הדבר הנוסף שכותב רש"י,

שבקש לגלות את הקץ ונסתם הימנו, מה מלמדים אותנו פה.

סתימת הפרשה מצד מעשה אבות סימן לבנים

מקובל בידינו, והדבר כתוב בכמה אופנים בחז"ל, "שמעשה אבות סימן לבנים". ספר

בראשית כידוע נקרא "ספר האבות" בספר זה מתבארים כל שורשי הדברים בבריאה, היינו

שורשי המציאות עצמה, וכל שורשי ההנהגה. המציאות עצמה היינו עצם קיומם של הדברים,

כל הדברים הנמצאים בעולם "השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר

בהם", כל מה שנקרא עולם שורשיו כתובים בספר בראשית, וגם שורשי ההנהגה, אשר ניתן

לקרוא להם שורשי הזמן, גם הם כתובים שם. כל אופני ההנהגה, כולם נמשכים מהנהגת

האבות. כל מעשה אבות הם כולם סימן לבנים. זהו הפירוש "אבות", שכל ההמשך הוא

תולדותיהם של האבות. האבות, הם אבות בכל ענייניהם, ולכך כל שורשי ההנהגה עם כלל

ישראל, כל מה שקרה לנו, וכל מה שיקרה לנו, הכל שורשו במעשה אבות, כל מה שקרה

לאבות, זה כל מה שעתיד לקרות לבנים. מי שמבין את ספר בראשית כראוי, ולומדו היטב

כדרכה של תורה, כפי שחז"ל למדו את התורה, ידע את כל ההיסטוריה כולה, את כל מה

שקרה לכלל ישראל, עם כל הפרטים. ומי שידקדק יותר, ידע אף את שורש הדברים שקרו

בכל פרט ופרט, הכל כתוב במעשה אבות. מעתה, מובן שכאשר נגמרים מעשה האבות,

כשיעקב אבינו עובר מהעולם, כאן נגמרים כל הרמזים. כלומר, כאן נגמרים מעשה אבות וכל

שורשי הדברים, עד הסוף, עד היום האחרון. כאן הוא סוף מעשה אבות, וכאן נשלמים כל

הסימנים לבנים. פרשה זו, פרשת ויחי, היא הפרשת של גמר מעשה אבות, סיום ספר מעשה

אבות כולו, ובה כלול סיום של כל שורשי ההנהגה כולה, הכל נקבע שם, הכל שורשו שם.

אם אנו רוצים לראות היאך תראה האחרית, כאן עלינו ללמוד זאת.

נמצא, כי באים ללמדנו כאן, שפרשה זו חייבת להיות סתומה משום שכך צריך להיות

המצב באחרית, כך זה במעשה אבות, הפרשה ניתנה כפרשה סתומה, כלומר, היא פרשה

בפני עצמה, אבל היא לא נתפסת כך ואינה נראית כך. העיניים והלב סתומים, ואיננו קולטים

את החידוש שיש בפרשה זו אלא היא נראית כהמשך טבעי של מה שכתוב בפרשות

הקודמות. היינו הפרשה שמסיימת מעשה אבות, מסתיימת כך, שהחידוש הגדול שיש בה

אינו נראה, אלא היא נראית כהמשך רגיל של הפרשות הקודמות.

הגאולה תגיע רק אחר "כי יראה כי אזלת יד"

הגמרא בפרק חלק (סנהדרין צ"ז ע"א) דורשת על הפסוק "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו

יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", כי ידין ה' עמו היינו כפי שמפרש רש"י שם

"להביא להם גאולה", "כי יראה אזלת יד", היינו ידיים שאינן יודעות לתפקד, הגמרא לומדת

מכך ארבעה דברים. "אין בן דוד בא עד שירבו המסורות", וברש"י מפרש "כי יראה כי אזלת

יד, שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן", מסורות, לא מוסרים. בדרך כלל,

מוסר נקרא המוסר ממון ישראל ביד נכרי. כאשר מוכס או כל נכרי בולש אחר ממונו של

יהודי ורוצה לשים ידו עליו ואותו מסור מסייע בידו ומגלה לו היכן הוא נמצא וכיצד יגיע

אליו, יש בדבר זה משהו נורא ואיום. מי שעושה כך מוציא עצמו מהכלל ומאבד את חלקו

לעולם הבא ופעמים רבות אף את חלקו בעולם הזה, כי דינו ש"לא מעלים", אם רואים אותו

נופל לבור אסור להצילו. פעמים אף "מורידים", אך ודאי לא מעלים, אסור להצילו.

והנה, בפשטות נראה לנו שמסורות זה פגיעה רק בממון, אך אנו מתפללים "למינים

ולמלשינים אל תהי תקוה", אנו שמים את המינים והמלשינים יחד, כל מי שמחפש ובולש

אחר המטמוניות שלנו, ומוסר אותם ביד נכרים. להיות מוסר את הנסתרות שלנו בידי נוכרים

אין זה חייב להיות ממון, אלא זה כל מה ששייך לכלל ישראל. כל אותם רשעי עולם, ובדרך

כלל אלו המומרים, הטורחים לספק לנכרים את אותם הדברים שהם אינם מבינים שבגללם

הם יוכלו להעליל עלינו, והם משתמשים בהם לרעתנו, והדברים ידועים. מי שלוקח את

הדברים האלו ומוסרם לידי נכרים, זהו מעשה הרבה יותר גרוע מאשר למסור ממון ישראל.

למסור ממון זה נקרא שהוא מזיק, כאדם השורף את ביתו של חברו ופוגע בממון, אך מי

שמוסר את הדברים הפנימיים של כלל ישראל, מוציאם החוצה, ומוסרם ביד כאלו שאינם

מסוגלים להבין אותם, והסיכוי היחידי הוא שהם ישתמשו בהם לרעה ויעשו מהם את

המטעמים כאשר אהבו, הם הנקראים "מסורות", עליהם אנו מתפללים שלש פעמים ביום

שלא תהא תקוה ומהרה יאבדו, ומבקשים מבורא העולם בלשון מאד חריפה "תעקר ותשבר

ותמגר ותכניע", וללא שהות אלא "כרגע יאבדו... מהרה תעקר ..". כאשר אנשים אלו

מתרבים והולכים ומצליחים במלשינותם, ואנחנו נשארים מוכים ומושפלים על דברים

שאיננו מסוגלים לבאר, שאף אחד לא יבינם ואין מי שיוכל לבארם, זוהי "אזלת יד", ומתקיים

"כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב".

הויכוח הגדול שלנו בגלות המרה שבה אנו נמצאים עד עצם היום הזה, וכלשון הרמב"ן

בתחילת פרשתנו "גלותנו היום ביד החיה הרביעית", החיה הרביעית זו החיה המטילה אימה

יותר מכל יתר החיות, יש בה מהאימה של כל החיות כולם, וכך כל הגלויות הקודמות כלולים

בגלות שאנו נמצאים בתוכה היום, ובגלות זו אנו נמצאים בידה של מלכות שקיבלה עליה

דת, שהיא דת שנלקחה מאיתנו. הדת הזו היא כולה זיוף ועיוות, אבל כמו שידוע את הכל

הם לקחו מאתנו, לקחו את אותו האיש עצמו מבית המדרש שלנו, והעתיקו כמה דברים. והם

טוענים שהם מקבלי התורה באמת, רחמנא יצילנו. וכל אלו שמסייעים בידם, אלו הם

המסורות שעליהם הגמרא מדברת. אלו הם המינים והמלשינים. כאשר אנו מזכירים את

המלשינים עם המינים שלא תהא להם תקוה, אין אנו כוללים את המינים הכופרים יחד עם

מזיקי ממון, אלא כוונתנו לאותם המלשינים.

הגמרא בברכות (י"ב ע"א) דורשת "אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות" וכתב

רש"י שם "אחרי לבבכם זו מינות, אלו אותם ההופכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל".

המילה אליל זאת הקטנת המושג של השם א-ל, וכמו שעציץ זו הקטנה של עץ, עץ קטן,

ואביב זה אב קטן, [חודש אב הוא מלשון "אבי הנחל", דברים שכבר בשלו וגמרו לצמוח,

ואביב זו ההתחלה שלו, כשאותם אבים עדיין קטנים], ההכפלה הזאת היא תמיד הכפלה של

הקטנה. אליל, זה לקחת, רחמנא יצילנו, את הקל הגדול הגיבור והנורא, את כל מה שהוא

גילה לנו, ולהפוך זאת למדרשי אליל, "טעות ואליל", להקטין לכווץ ולהוריד את כל זה,

לעשות מא-ל אליל. וכמו שעץ זה דבר שנטוע בחוזק אבל עציץ הוא דבר מיטלטל, [ואפילו

עציץ נקוב הנקרא מחובר לקרקע הוא דבר המיטלטל], דבר זה נקרא "אזלת יד", אזלת יד זה

לראות את כל הגדולה התפארת והגדולה, את כל מה שהיה נשגב וגדול מאוד, כאשר הכל

מתקטן יורד ומתכווץ. הכל נעשה בר תפיסה והשגה. כל דבר גדול שבעולם מתקטן ויוצא

לאור במהדורת כיס. כשרש"י אומר שמינות זה נקרא אלה ההופכים את טעמי התורה

למדרשי אליל. הכוונה לאותם המסורות הנכנסים לתוך הטעמים שלנו, מעוותים ומשנים

אותם, והופכים אותם למדרשי אליל. זה נקרא "אזלת יד" היד שהייתה אוחזת, מוצאת שהיא

מחזיקה דבר שאפשר לשים אותו בחופן. דבר שאין בו כלום.

המשך הגמרא "ד"א שיתמעטו התלמידים" ופירש"י "שמחזיקים ידי ישראל להחזירם

למוטב". יתמעטו התלמידים, הכוונה בזה שאנשים אינם לומדים שום דבר. תלמידים הם

אלו שתמיד ממשיכים לקרות, ללמוד, תמיד הם במצב למידה, תמיד הם לומדים ולומדים.

יתמעטו התלמידים, והיינו כמובן תלמידים שממשיכים ללמוד, פירוש הדבר, יתרבו

הלמדנים ויתרבו היודעים, אבל הלומדים יתמעטו. זוהי אזלת יד, כי מי שלומד נותן יד לעוד

מישהו, מי שלומד מחפש חברותא, אולם מי שכבר יודע אינו מחפש חברותא ואינו מושיט

יד לאף אחד. 

"ד"א עד שתכלה פרוטה בן הכיס". וברש"י "והיינו אזלת יד, שיהיו בידים

ריקניות" הכוונה בזה, כי אלו שיש מהם תקווה, החיים בתוך מסגרת אמיתית באמת וצמודים

בחזקה לאמת, הם יהיו חסרי כל. אין הכוונה ב"תכלה הפרוטה מן הכיס" שלא יהא כיס

בעולם שיהיו בו פרוטות, אלא שמאותו כיס שצריך לפרנס את אלו שיגלו וידריכו, ויעשו את

מה שצריך, ממנו תכלה הפרוטה, האמצעים שברשותם יהיו דלים ועלובים, זוהי אזלת יד

כאשר האמצעים יהיו דלים. 

"דבר אחר עד שיתייאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב

כביכול אין סומך ועוזר לישראל", ומפרש רש"י "שיהיו שפלים למאד ואומר אין עוזר וסומך

שיהיו מתייאשין מן הגאולה", המצב נראה לאחר יאוש, כך היא ההנהגה באופן שמה שנראה

הוא שכל אלה שמצרים לנו, כל המפריעים מכל הצדדים, בכל הפרטים כולם, הם מצליחים

יותר מאיתנו, מצליחים יותר ויותר להפריע לקלקל ולאיים, והמצב הולך ונעשה יותר ויותר

גרוע. כך הם דברי הברייתא שמביאה הגמרא, הלומדת זאת מפסוק, שאלו הם הסימנים

המובהקים, כאשר "יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", אין מי שיעצור בעם ישראל, ואין

מי שיקיים "עזוב תעזוב עמו". "ואפס עצור ועזוב", זהו המצב.

מלמדים אותנו כאן, שהמצב הזה הוא מצב הכרחי בתהליך של היציאה למצב חדש. אנו

צריכים לדעת זאת בבירור, כי הרי בהכי עסקינן, בדבר הזה אנחנו עסוקים, [וליתר דיוק,

צריכים להיות עסוקים] כל הזמן. זה הנושא העיקרי והיחידי. אנו חיים במצב של עולם

שחייב להשתנות. הדברים הולכים ומדרדרים ומגיעים למצב בלתי אפשרי. אלו הם כל

הסימנים שחז"ל נתנו, אולם אנו מחפשים פתרונות, מפה, משם. נדמה לנו שיכול להיות

פתרון, שאיש זה או מצב זה יצילנו, אלא שמהר מאד אנו רואים שכל הדבר הזה הוא הבל

גמור ואין לנו על מי להישען, ואנו נכנסים יותר למצב צר ולחוץ ובלתי אפשרי שלא יתכן.

"וה' עזרני" מתגלה אחר "דחה דחיתני לנפול"

כאשר דוד המלך אומר "כל גוים סבבוני" ההמשך הוא "בשם ה' כי אמילם", והיינו אני

אכריתם ואתגבר עליהם. כאשר "סבוני גם סבבוני", הם מקיפים אותי, עדיין "בשם ה' כי

אמילם", ואף כש"סבוני כדבורים", זה מצב נורא שהם מתנפלים כדבורים רבות מכל צד ואין

אפשרות להינצל, "דעכו כאש קוצים", אש קוצים זאת אש המתפשטת במהירות נוראה,

ועדיין "בשם ה' כי אמילם", עדיין אפשר להתגבר. אך יש מצב נוסף, "דחה דחיתני לנפול",

כאן אומר דוד המלך, מפילים אותי ואני כבר נופל, וכידוע שכאשר מפילים מישהו מראש

הגג הוא כבר נחשב שבור כאילו הוא כבר נפל ונשבר. "דחה דחיתני לנפול", יש גם מצב

כזה. בכל המצבים של "כל גוים סבבוני", של "סבוני גם סבבוני", ואף ב"סבוני כדבורים

דעכו כאש קוצים", עדיין "בשם ה' כי אמילם", [ואנחנו גם את זה לא עושים], אבל עתה זה

מתקרב למצב של ""דחה דחיתני לנפול", ואם מגיע חלילה מצב של "דחה דחיתני לנפול"

הרי שאז רק "וה' עזרני", אני כבר לא יכול לעשות שום דבר, נשתתקו כל טענותי, ואפילו

להתפלל איני יכול, אפילו לומר בשם ה' איני יכול, זה המצב.

כתוב בגמרא שבמצב כזה, תגיע הגאולה. זה נקרא "יתייאשו מן הגאולה". זה נראה

אבוד. זה לא סותר את הציפייה הגדולה לישועה, אך איננו רואים שזה הולך לקרות. אנו מאד

מצפים, מצפים רק לזה, אך לאט לאט זה הופך להיות חלום. אכן, להתייאש מן הגאולה

ולצפות לגאולה זה נראה כסותר, אך באמת אין זה סותר. אנו מצפים למה שנקרא "וה' עזרני"

המתגלה אחרי "דחה דחיתני לנפול", זאת עזרת שמים שהיא תהיה הגאולה השלמה. אנו

חייבים להבין עניין זה כי זהו המצב שבו אנו נמצאים, הדברים הם מאד רציניים ואנו חייבים

להיות ערים לזה, חייבים לזכור ולדעת זאת, המצב הזה שאנו חיים בו היום יגמר ולא ימשיך,

כי אין לו המשך. ההמשך הוא שינוי, אבל שינוי מוחלט מהקצה אל הקצה בכל פרט ופרט.

כשמדברים על הגאולה, לא מדברים על איזה שהוא פתרון לאיזה שהם בעיות, חלילה.

הגאולה זאת מהפיכה אמיתית, מציאות אחרת ושונה. זאת מציאות שאם נחיה בה נרגיש

שכל החיים שאנו חיים עכשיו, כל מה שעברנו, הכל יתגלה לנו כחלום, כדבר לא ריאלי,

חיינו במין מצב שכאשר נתפקח ממנו נגלה ש"היינו כחולמים". אלו מעשים בכל יום,

כשאדם חולם חלום ומתעורר, בתוך החלום הוא הבין הרבה דברים שהיו נראים לו פשוטים

מאד, אך שהוא מתעורר הוא תופס שהדברים אלו הם חסרי הגיון לחלוטין, דברים בלתי

אפשריים נראים כאפשריים, כך אנו נראה כשהגאולה תבוא.

בורא העולם הולך ובונה עולם חדש והוא יקום על חורבותיו של העולם הקיים. לא

יישאר מהעולם הקיים שום שריד ופליט. אנו מאד מקוים מתפללים ומאמינים באמונה

שלמה, שהדבר הזה יגיע ברחמים, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כל זה יגיע, אבל

זה לא על ידי חורבנות חלילה, אלא יגיע ברחמים בעזרת ה'. אך עם כל הרחמים, הרי כאשר

זה יקרה במהרה בימינו, המציאות הישנה, היינו המציאות שבה בה אנו חיים היום, הנראית

לנו מציאות שכולה אמת לאמיתה, מציאות איתנה אמיתית וברורה מאד, תתברר כחלום.

בעולם שיתגלה הכל יהא ברור, נחיה במציאות אחרת לחלוטין, שבה הדברים יהיו לגמרי

ברורים. כל מה שמתגלה היום כברור יתגלה כחלום יעוף, וכל מה שנראה לנו היום כדבר

רחוק ולא מסתבר, כלא עיקר, יתגלה כמציאות הריאלית ביותר, זאת המציאות האמיתית.

אנחנו הרי מאמינים, אנו אומרים פעמיים ביום קריאת שמע, כשאנו אומרים "שמע

ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אנו מתכוונים להגיד כפי שמפרש רש"י "ה' שהוא עתה אלקינו

ולא אלקי כל העמים כולם עתיד להיות ה' אחד על כל באי עולם, שנאמר כי אז אהפוך אל

עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד", דבר זה נראה לנו בלתי אפשרי,

שכל העולם כולו יתהפך וכולם יקראו בשם ה' ויעבדו אותו שכם אחד. דבר זה הוא עכשיו

חלקנו שלנו, והדבר הזה עתיד להתפשט על כל העולם כולו. האם זה נראה לנו אפשרי ששייך

דבר כזה שכל העולם יתהפך, וזה דבר שיקרה בזמן קצר. צריך לזכור, וראוי להתבונן בזה.

לזה אנו מחכים, זה הדבר שהובטח לנו שיגיע, ומי שיתבונן היטב יראה שלא יתכן אחרת.

מי שמתבונן להיכן הולך כל מה שקורה היום בעולם, לאן זה הולך, רואה שזה הולך לשום

מקום, לבלתי אפשרי. ככל שנבין זאת יותר מהר ויותר ברור, כך הדבר יגיע יותר מהר.

גילוי הקץ יגיע דווקא מתוך הסתימה

עוד כותב רש"י, למה פרשה זו סתומה "שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו",

כוונת יעקב אבינו הייתה לגלות את הקץ, משום שבאותו זמן היה מצב שיעקב והשבטים

נמצאים יחד, ולמעשה זאת הייתה הפעם היחידה שהיה כאן כלל ישראל שלם, שלימות

במצב כזה זה המצב שנצרך כדי להיות במצב של עולם מתוקן. כשנסתלקה ונתעלמה ממנו

שכינה אמר שמא ח"ו יש פסול בזרעי (עי' פסחים נ"ו ע"א), זו התשובה היחידה למה

נסתלקה שכינה, "פסול בזרעי" זה דבר שמעכב ומונע את ההתגלות של הגאולה העתידה.

"אמרו לו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" והדברים התיישבו על לבו

של יעקב אבינו, ופתח ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לכאורה איך התיישבה הקושיה מדוע נסתלקה ממנו שכינה. פירוש הדבר, יעקב אבינו

הבין שהגאולה לא תגיע אלא מתוך מצב שהכל סתום. הגאולה אינה יכולה להגיע מתוך מצב

ברור, כהמשך למצב שבו כבר התחלנו להבין וכעת אנו רק מבינים קצת יותר, אלא היא תהיה

היפוך גמור, מהפך גמור, הכל צריך להתהפך. וזה חייב להתהפך ממצב שהוא מוחלט לצד

אחד למצב שהוא בהחלט הפוך. "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'

ולעובדו שכם אחד". הגאולה צריכה להגיע על ידי היפוך, וכדי שהדבר יתהפך היטב הוא

חייב להיות היטב בצד הנגדי, הוא חייב להיות לגמרי סתום וחשוך, לגמרי נראה בלתי

אפשרי, וכל זה צריך פשוט להתהפך, חייב להפוך מלגמרי לא ללגמרי כן. כל ההיפוכים

הכתובים בתורה הם מקללה מוחלטת לשיא הברכה. ממצב של לגמרי אבל ומספד זה מתהפך

להיות מחול ושמחה, "הפכת מספדי למחול לי", הדברים מתהפכים מקצה אל קצה, מהיפך

להיפך. אם צריך להתגלות גילוי כזה שהוא "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" הוא אינו

יכול להתגלות בשום אופן אלא רק לאחר שהצד הזה יגיע עד לקצה, ואז כשהוא מתהפך הוא

מגיע לקצה שכנגד. זה חייב להיות כך. זאת הצורה וכך הדברים נקבעו. כך גזרה חכמתו "כי

אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

פרשה זו, שהיא הפרשה האחרונה והיא סוף מעשה אבות, אינה נראית כפרשה בפני

עצמה אלא כפרשה שאין בה שום דבר חדש וכהמשך אחד לפרשה הקודמת. "מעשה אבות

סימן לבנים", התהליך הוא כזה, בסוף מעשה אבות הכל נתכסה ונסתם לאותו כלל ישראל

שהיה אז -שהוא הרי היה כל כלל ישראל כולו – באופן כזה, מתוך כך צריך לעלות ולבקוע

ולהגיע ההיפוך האמיתי. נעיין בפסוק "דחה דחיתני לנפול וה' עזרני", לכאורה מהי

המשמעות "וה' עזרני", מה יהא עם ה'דחיתני לנפול', ועוד, על מי מדברים כאן ב"דחה

דחיתני", המשמעות היא שכביכול בורא העולם עצמו עושה זאת ואליו פונים. פירוש הדבר,

ההנהגה הגלויה נקראת כאן דחיתני, כאשר אני מדבר אל בורא העולם בלשון נוכח, אתה,

אמנם "וה' עזרני" זה כאשר אני מדבר אליו בלשון "הוא" בגוף שלישי. וכך, "דחה דחיתני

לנפול", ההנהגה הגלויה תהא דחיתני לנפול, אכן "וה' עזרני" אין הכונה לבטל את הדחיתני

לנפול אלא פשוט להפוך את זה. אותה דחייה לנפול תתגלה באופן שדבר זה עצמו הוא

שיעמיד אותי על הרגלים, שיקים אותי. כתוב בנבואת מיכה (ז' ח') "אל תשמחי אויבתי לי

כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי", רבנו יונה בשערי תשובה שער ב' מביא על כך

את מדרש חז"ל "אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא לא ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי", יש

כאן היפוך של הנפילה לקימה. ה"נפלתי" זה קימה, כי אם לא הייתי נופל אז הייתי ממשיך

כמו קודם, אבל זה לא נקרא לקום, לקום זה נקרא להפוך מצב נפילה לקימה. לקום אי אפשר

לקום מתוך עמידה, קמים רק מתוך נפילה. אז הנפילה הזו בעצמה תתגלה כפעולת הקמה.

זה נקרא היפוך. זה נקרא "אהפוך אל עמים שפה ברורה".

פרשה זו סתומה משום שזה התהליך, המצב חייב להיות כזה, הוא חייב להיות סתום,

בלתי אפשרי. חייב להגיע עד שיתייאשו מן הגאולה, היינו שאיננו יכולים לראות את ההיפוך

אלא רק את המצב הקיים, את ה"דחה דחיתני לנפול". אלו שני התירוצים שכותב רש"י מדוע

פרשה זו סתומה, כך צריך להיראות סוף מעשה אבות שהוא סוף הסימן לבנים, נסתמו עיניהם

של ישראל מצרת השיעבוד ונסתם גילוי הקץ.

יעקב אבינו לא מת – כך הוא גם בסימן לבנים

נוסיף להתבונן בפרשה האחרונה בפרשתנו, זה הסוף ממש, הקץ האחרון. זו היא פרשת

הלוויה הגדולה של יעקב אבינו, הקבורה, והעסק הגדול סביבם, "אבל כבד הוא למצרים".

הרמב"ן כותב בתחילת פרשתנו (בדפוסים הקודמים זה נמחק על ידי הצנזורה – אותם

המסורות) "כבר הזכרתי כי רדת יעקב למצרים הוא גלותנו היום ביד החיה הרביעית רומי

הרשעה", המעשה אבות שהוא הסימן לבנים, זה הירידה של יעקב למצרים. כל הצרות

והגלויות הקודמות נרמזים בצרות שיעקב עבר. יעקב אבינו הוא כלל ישראל, אנו נקראים על

שמו. כל שמותיו של יעקב אבינו הם שמותינו שלנו. אנו נקראים יעקב, נקראים ישראל,

ונקראים ישורון. אלה הם שמותיו של יעקב, וכל מה שקורה ליעקב קורה לכלל ישראל. סוף

חייו של יעקב זה סוף התהליך של כלל ישראל, זה המצב שבו אנו נמצאים היום, הנקרא

"אחרית הימים", "עקבתא דמשיחא". הרמב"ן מבאר כאן (עיי"ש בדבריו) שהגלות הרביעית

היא באשמתנו, אנחנו גרמנו והסיבונו זאת, אנחנו היינו הסיבה לגלות הזו, יכולנו להיות כבר

גאולים כאשר נגאלנו מיון, והכל היה יכול להיות טוב, אך אנחנו סיבבנו והבאנו על עצמנו

את הגלות הרביעית. הרמב"ן קצת מבאר זאת, וכותב שאנו הבאנו את גלות מצרים אחר

שהשבטים שהם היו כלל ישראל מכרו את יוסף למצרים, וכך התגלגלו הדברים שהכל קרה

בסיבותינו שלנו, כלל ישראל עצמו עשה הכל לעצמו, אנחנו עצמנו עשינו הכל וזה באשמתנו

שלנו. לכן זה נעלם כל כך, וזה ארוך וקשה כל כך. המשך דברי הרמב"ן "והגלות ארך עלינו

מאד לא נודע קיצו כשאר הגלויות. ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו",

המצב היום של כלל ישראל בעצם הוא כגוף מת.

הנה, חז"ל דורשים (תענית ה' ע"ב) "יעקב אבינו לא מת" חנטו אותו, הספידו אותו,

קברו אותו, אך מי שמתבונן עמוק וחזק יותר בעומק הדברים, יודע שיעקב אבינו בעצם לא

מת, כל הדברים האלו הם הצורה החיצונית של הדברים, אך באמת יעקב אבינו חי וקיים,

יעקב אבינו חי וקיים בכל אחד מבני ישראל, כל אחד מאתנו שחי נושא משהו מיעקב אבינו,

ופירוש הדבר שיעקב אבינו חי. עתה נבין, כי הנה, סוף מעשה אבות זו ההסתלקות של יעקב,

ולכאורה בפשטות יש בזה קושי כי אחרי שהוא כבר נפטר ועבר מהעולם, אז מה שקורה

אחרי מותו זה כבר לא הוא, זה דבר שייך לבנים, הוא כבר לא עושה שום דבר.

אכן, זה מה שהתורה מגלה לנו, אין זה כך. יעקב אבינו לא מת. כל הפעולות שנעשו אתו

לאחר מיתה, בעומק הדברים הן נעשו עם מישהו חי. זה סימן לבנים. אנו היום נראים גוף מת

חסר תקווה, עם כל מיני פרכוסים ועוויתות, דבר שלא נקרא חיים, אך אם נתבונן יותר בעומק,

כשם שחז"ל התבוננו על יעקב אבינו ולימדו אותנו שהוא לא מת, וכלשון הגמרא "מקרא

אני דורש", הרי שעל פניו זה אכן לא נראה כך אך כשמתבוננים בעומק הדברים זה בדיוק

כך, מי שיתבונן עלינו היום יראה את אותו הדבר. על פניו זה אבוד, אין מהיכן לשאוב איזו

שהיא תקווה, אין על מה לסמוך, אפס עצור ועזוב. אזלת יד. זה מה שנראה על פני השטח.

אכן הגילוי האמיתי של הסוף יהא אותו גילוי של יעקב אבינו, למרות שהוא נחנט נספד

ונקבר הוא לא מת, וכך גם אנחנו, כך הדברים יתגלו. אבל כדי שיתגלה אותו "לא מת" שלנו

צריך באמת התבוננות גדולה ועומק גדול. כך תראה הגאולה. למרות שלכל הנסיבות

החיצוניות הפירוש היחידי שלהם הוא שמדובר כאן על גוף מת, כאן יהיה הגילוי הגדול,

היקיצה מהמצב הזה של המוות, זו תהיה יקיצה אמיתית, יקיצה לקראת יקיצה אחרת, לקראת

תפיסה אחרת. כנגד היינו כחולמים. זה יהא היפוך גמור, ההיפך ממש. כל מה שקורה איתנו

היום יתהפך ויראה הפוך ממש. אנו לא רואים בדיוק איך נראה ההיפך, אנו יודעים להפוך

ספר, אך איננו יודעים איך להפוך קללה ולעשות אותה ברכה. איך להפוך מספד למחול ואבל

לשמחה. אין זה לחיות את המת אלא להפוך מוות לחיים. להפוך את הטמטום והבלבול, את

המצב של היום שהוא באמת בלבול שאין כמוהו, למצב של "אהפוך אל עמים שפה ברורה".

אין לנו מושג איך יכול לקרות דבר כזה, להפוך בלבול כה מוחלט להיות "שפה ברורה".

אם רוצים להבין את התהליכים האמיתיים של הגאולה, צריך להתעמק ולנסות להבין

את המושג היפך. היפך, זה אותו דבר אך כשאני הופך אותו, הוא עצמו מתהפך מלומר באופן

זה לאופן של לומר את הדבר הפוך. במקום לגלות את המצב הזה הוא מגלה את המצב

ההפוך. "אהפוך אל עמים שפה ברורה", הדברים יתהפכו, וכשהם מתהפכים לא צריך תהליך

ארוך, זה אותו דבר עצמו רק הופכים אותו. לשון הפסוק במשלי (י"ב ז') "הפוך רשעים

ואינם", הכוונה בזה, "רֶשע" לעולם לא יתהפך להיות טוב. אם רצונך להפכו הרי שההיפוך

הוא רק מלהיות ללא להיות, וזהו "הפוך רשעים ואינם", אבל כל יתר הדברים מתהפכים,

מקללה לברכה, מאבל ליום טוב, מנפילה לקימה, מבלבול נהיה שפה ברורה. זה סוד כמוס

שהיום איננו משיגים ולא מבינים אותו, אנו יכולים לומר זאת במילים אך אין לנו תפיסה איך

הדברים האלו נראים בפועל, אך אלו הדברים שהובטחו. זה הטעם שפרשה זו חייבת להיות

סתומה לגמרי, כדי שמה שיצא ממנה זה הגילוי הגמור. יעקב אבינו ראה שהוא הולך לעבור

מן העולם ורצה לעשות זאת בעצמו ולהפוך את הסתימה, ובקש לגלות את הקץ, ואז נסתלקה

ממנו שכינה. את הדבר הזה יעשה בורא העולם, את ההיפוך הזה, "דחה דחיתני לנפול וה'

עזרני", כאן איני יכול להתערב, אחרי "דחה דחיתני לנפול" אין לנו אלא לקוות שבורא

העולם יעשה את הכל.

אנו נמצאים בחושך נורא ואיום, המצב הולך ונסגר עלינו יותר ויותר, ועדיין אנו

משתעשעים בהבל ממש כשוטים גמורים. באופן טבעי היפוך כזה הוא מעבר לכח הסבל של

בני אדם. כאשר משתנה מצבו של אדם מהיפך להיפך בצורה חריפה מאוד, דרסטית, הוא לא

יכול לעמוד בזה, זה בלתי אפשרי לקבל כזה זעזוע, אנחנו חייבים להתרגל, אנו חייבים לדעת

זאת שזה מה שעתיד לקרות. מי שלא מחכה לזה, מי שלא יודע, מי שלא יבין את זה, הסיכוי

הגדול הוא שהוא לא יוכל לעמוד בזה. ה' יעזרנו שכל זה יקרה לנו ברחמים.