Never thought a post about "garbage" could be so FASCINATING!!
זבל
מניין המילה זֶבֶל? השורש זב"ל משמש בארמית במשמעות 'דשן',[1] וזבל הוא אפוא חומרים אורגניים (כגון גללי בהמות) שמשמשים להעשיר בהם את הקרקע ולהגביר פוריותה – וכך מוצאים אף בלשון חכמים: "גינה שזיבלה בזבל עבודה זרה" (תוספתא עבודה זרה ז, א), "עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (בראשית רבה סד, ז). במשמעות זו היא משמשת עד ימינו, למשל בצירופים 'זבל עופות' ו'זבל פרות'. בעברית החדשה החלה המילה זבל לשמש גם במשמעות הכללית של 'פסולת', וכך היא רווחת בפי רבים. מכאן נגזרה גם המילה מִזְבָּלָה במשמעות 'אתר פסולת', ולמען האמת מעתק המשמעות הזה מוכר גם מן הערבית.
דווקא המילה המקראית דֶּשֶׁן יוצאת לשתי משמעויות שונות – במובן 'מאכל שמן וטוב': "כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי" (תהלים סג, ו) ובמובן 'אפר שרפה': "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ג). בימינו דחק 'דשן' את 'זבל', וגם הפועל 'לדשן' – את הפועל 'לזבל'. בהשפעת המשמעות הרווחת נתחדשו המונחים דְּשֹׁנֶת תמורת 'קומפוסט' (במשקלן של המילים פסולת ונסורת המציינות שיירים), ומַדְשֵׁן תמורת 'קומפוסטר'.
דומן
דֹּמֶן היא מילה מקראית המציינת 'זבל לשיפור הקרקע'. גיזרון המילה אומנם איננו מחוור (למעט מילה דומה בהוראה זהה בערבית), אך עובדה היא כי בכל שש ההיקרויות במקרא נזכרות לצד דומן המילים 'אדמה' או 'שדה': "והָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (מלכים ב ט, לז), "לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ" (ירמיהו ח, ב), "הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה" (תהלים פג, יא) ועוד. אף בתרגום יונתן לפסוק במלכים העניין אינו מוטל בספק: "כְּזֶבֶל מְבַדַּר עַל אַפֵּי חַקְלָא" [=כזבל מפוזר על פני השדה]. בתנ"ך באה גם המילה מַדְמֵנָה במשמעות 'מקום זריקת הזבל': "כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ [הכתיב: במי] מַדְמֵנָה" (ישעיהו כה, י).
בהשראת המילה מדמנה הוצעה בעבר המילה מַטְמֵנָה לציון אתר להטמנת פסולת (landfill), ואולם לבסוף נבחרה המילה מִטְמָנָה במשקל מילים אחרות שמציינות מקום דוגמת מִזְבָּלָה ומִרְפָּאָה.
אשפה
אַשְׁפָּה היא מילה מקראית המציינת 'נרתיק לחיצים': "וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי" (ישעיה מט, ב), ומקבילה לה המילה תְּלִי: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" (בראשית כז, ג).
לצד המילה אשפה נזכרות בתנ"ך גם המילים אַשְׁפּוֹת ואַשְׁפַּתּוֹת במשמעות שונה – 'ערמת פסולת', 'מקום השלכת הפסולת'. המילה אַשְׁפּוֹת מוכרת מפסוקי ההלל: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" (קיג, ז), וכן משמו של אחד משערי חומת העיר העתיקה בירושלים, הוא שַׁעַר הָאַשְׁפֹּות.
יש הסוברים כי צורת היחיד היא אַשְׁפּוֹת וצורת הרבים היא אַשְׁפַּתּוֹת, לדעתם השורש הוא שׁפ"ת במשמעות 'הניח במקומו'. ברוב עדי הנוסח המהימנים של לשון המשנה מוצאים תמיד 'אשפות', ומכמה היקרויות עולה בבירור שהכוונה לצורת היחיד (נקבה): "מכר אשפות – מכר זיבלהּ, מכר בור – מכר מימיו" (בבא בתרא ה, ג). עם זאת בתוספתא ובתלמודים מוצאים גם את הצורה 'אשפה' באותה משמעות: "זבל… שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה" (תוספתא פסחים ג, יח), וייתכן שלפנינו מקרה שבו נתפסה 'אשפות' צורת רבים וממנה נגזרה לאחור צורת היחיד 'אשפה'. לדעת אחרים 'אשפה' עומדת לעצמה וצורת הרבים שלה היא 'אשפות'. ואם אומנם כך, תוסבר הצורה 'אשפתות' כריבוי כפול (כמו שפה–שפתות).
בעברית שלמן התלמודים ועד ימינו גברה ידה של צורת היחיד אשפה, ומעתה היא לפנינו בשתי משמעויות שונות. כדי לא לבלבל בין צורות הרבים קבעה ועדת הדקדוק של האקדמיה ללשון כי צורת הרבים של אַשְׁפָּה בהוראת 'זבל' היא אַשְׁפַּתּוֹת (בצד אַשְׁפּוֹת) ושל אַשְׁפָּה בהוראת 'נרתיק לחיצים' היא אֲשָׁפוֹת (כמו לִשְׁכָּה–לְשָׁכוֹת).
פסולת
המילה פְּסֹלֶת אומנם אינה נזכרת במקרא או במשנה אך היא מופיעה במקורות תנאיים בהוראת 'שארית חסרת ערך': "פסולת אוכלין כאוכלין" (תוספתא שביעית ז, ב); "חברון מה היתה? פסולת לארץ ישראל… והרי דברים קל וחומר – אם חברון פסולת לארץ ישראל הרי משובחת בשבח ארץ מצרים שמשובחת מכל הארצות, קל וחומר לשבחה שלישראל" (ספרי דברים לז).
לשאלת גיזרון המילה יש להידרש לשתי ההוראות השונות של השורש פס"ל בעברית: זו הקשורה לשם העצם פֶּסֶל וזו הקשורה לשם התואר פָּסוּל. על פי רוב מקובל לומר כי המילה פסולת גזורה מן פס"ל בהוראה השנייה, במובן 'החלק הפסול הנשאר מדבר אחרי שבחרו ממנו את הראוי לשימוש' (מילון בן־יהודה). בתנ"ך מוצאים מילים מן השורש פס"ל רק בהוראה הראשונה: השמות פֶּסֶל, פְּסִילִים והפועל פָּסַל (במובן חצב, סיתת), ומלשון חכמים ואילך מופיעות המילים פָּסוּל, פְּסוּל והפעלים פָּסַל ונִפְסַל – ואומנם יש הסוברים כי שתי ההוראות יסודן אחד, שהרי עבודת הפיסול כרוכה בהסרת שברי חומר שאין בהם צורך, והפוסל (כלומר מפסל ומסתת) קובע דבר כפסול, כלא ראוי. ואולם רבים מפקפקים בקשר בין שתי ההוראות. יש המשערים כי השורש פס"ל בהוראה השנייה קשור אל המילה פַסְל (فَسْل) בערבית שמציינת 'זול', 'בזוי', 'חסר ערך'.
לצד פְּסֹלֶת, מוכרות מלשון המשנה מילים במשקל פְּעֹלֶת שמורות פגם וחוסר ערך ובהן נְסֹרֶת וקְנֹבֶת (העלים הנחתכים מהירקות ומושלכים), וכן גְּרֹדֶת, קְצֹצֶת ושְׁחֹלֶת הקשורות במלאכת הכנת כלים. מלשון המקרא אנו מכירים את המילה נְעֹרֶת לציון החוטים הנושרים בשעת ניפּוּץ הפשתן.
* * *
ומה בימינו?
פְּסֹלֶת היא המילה הכללית לציון כל חומר שאין בו עוד צורך, וכהגדרת המילון לתכנון מרחבי של האקדמיה ללשון – 'כל חומר בלא שימוש, הצריך סילוק', ומכאן הצירופים: פסולת בניין, פסולת עירונית וכיוצא בהם.
אַשְׁפָּה מציינת בדרך כלל פסולת ביתית.
זֶבֶל בלשון המקצועית הוא חומר אורגני לדישון, בעיקר פִּרשי בעלי חיים, ובלשון העממית הוא משמש במשמעות 'אשפה ביתית'.
דֹּמֶן היא מילה ספרותית שאינה משמשת בלשון היום־יום.
______________________________________
[1] למרבה הפלא מילים מן השורש זב"ל הנזכרות בתנ"ך באות במשמעות שונה לגמרי: זְבוּל למשל הוא כינוי לבית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח, יג). בתרגומי המקרא פירשו 'זבול' על פי ההקשר בהוראת 'מעון', 'מדור'. השוואה ללשונות שמיות אחרות מלמדת כי השורש זב"ל עניינו 'נשא', 'הרים' (קרוב אל סב"ל בעברית). באוגריתית "זבל" הוא 'נשיא', ומכאן ייתכן שבית זבול הוא 'מקום רם ונישא'. זְבוּלוּן הוא שם בנה של לאה שבהולדתו נאמר: "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב, הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (בראשית ל, כ), ולפי זה שיעורו 'הפעם יְנַשאני אישי' (תרגומי המקרא היו עקיבים וביארו: 'הפעם יגור אישי איתי'). מן השורש זב"ל נגזרים גם שמותיהם של זְבֻל – שׂר חשוב בעיר שכם בספר שופטים, ואִיזֶבֶל – אשת אחאב מלך ישראל (יש הסוברים כי שמה התגלגל מן 'אביזבל' בהישמטות הבי"ת, והרי שהשם מתאים במיוחד לבִיתו של "אתבעל מלך צידונים").
מבחר מקורות:
שמואל אפרים ליונשטאם, הערכים 'איזבל', 'זבולון', 'זבֻל', אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תש"י
יהודה פליקס, החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 91–115
יחזקאל קוטשר, מן העבודה במילון ההיסטורי, לשוננו כז–כח (תשכ"ג–תשכ"ד), עמ' 283–284
משה בר־אשר, תורת הצורות של לשון המשנה: פרקי מבוא ותצורת שם העצם, ירושלים תשע"ה, עמ' 1178; 1182; 1492–1493
