בשבועות שלפנינו יש לנו כח מיוחד לפעול
הפרשיות האלה, מפרשת שמות ועד סוף פרשת משפטים, עוסקות בגלות
ובגאולת מצרים, ובגמר גאולת מצרים, שהיא "בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את האלקים על ההר הזה", אלו ששה שבועות שבהם עסוקים
בעניינים האלה.
רבותינו בעלי רוח הקודש, קבעו שיש בשבועות האלה משהו מיוחד,
הזמן הזה מסוגל לדברים שלא ניתנים לביצוע בזמנים אחרים, דברים שאי
אפשר לעשותם בשום זמן אחר, ובשבועות האלה אפשר לבצעם
ולהוציאם לפועל, ולהביאם לידי גמר. יש בהם כח מיוחד שאנו יכולים
לפעול דברים שבזמנים אחרים אין לנו אפשרות לפעול אותם, בזמנים
אחרים אין לנו גישה אליהם.
כיון שהדבר הזה נוגע מאד לכל אחד, ננסה לברר מעט לעצמנו מה הם
הדברים שאנו צריכים ללמוד ולהוציא, מה הדברים ששייכים אלינו
מקריאת הפרשיות האלה שעוסקות בגלות וביציאת מצרים.
בקריאת התורה אנו חוזרים ומקבלים את התורה
תחילה נקדים לבאר מה עניינה של קריאת התורה, כי הלא כאן אנו
רואים שמכח העובדה שקוראים בתורה בפרשה הזאת, יש לנו איזה שהוא
כח שמחבר ומצרף אותנו אל הדברים האלה, ואנו יכולים לפעול ולעשות
משהו שנתחדש באותן פרשיות.
עלינו לדעת, קריאת התורה, אינה מצוה של לימוד כדרך שציבור
שומע שיעור או לומד, איננו מקיימים כאן רק מצות תלמוד תורה, מפורש
להדיא בדברי רבותינו הראשונים, שעניינה של קריאת התורה, הוא, שאנו
חוזרים ומקבלים את התורה. קריאת התורה נתקנה לכתחילה להיות חיבור
לקבלת התורה, אין זה כשאר תלמוד תורה, אלא, כאן אנו מקבלים תורה.
לכן, כתוב בראשונים בשם חז"ל, צריכים להיות שלשה אנשים על
הבימה, במקום ששם קוראים בתורה. אחד כנגד נותן התורה, אחד כנגד
מי שעל ידו תורה ניתנה לכלל ישראל, ואחד כנגד מקבלי התורה. אנו
לומדים מכך, שעניינה של קריאת התורה, שכעת, כשאנו קוראים בתורה,
אנו לא רק לומדים את דברי התורה האלו, אלא כעת אנו מקבלים אותם.
בכל שנה הבריאה חוזרת ומתחדשת באופן שונה
והנה, הקב"ה ברא את הבריאה באופן שהיא מתחדשת בכל שנה ושנה,
כך כותב הרמח"ל בכמה מקומות. כל שנה ושנה יש לה את טעמה שלה,
את עניינה שלה, את המיוחד שלה. אילו היינו זוכים, היינו מקבלים בפעם
אחת את הכל, אולם אחר שלא זכינו, אנו צריכים לחדש זאת בכל שנה
ושנה, וכל שנה יש לה פנים אחרות. בכל שנה הבריאה חוזרת, כל שנה
היא מחזור חדש, עוד פעם התחלה, עוד פעם המשך, ועוד פעם גמר. כל
שנה ושנה, זה מחזור נוסף של כל ימות עולם, מנקודת ההתחלה ועד
נקודת הגמר, "מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א י"ב).
לכן, בכל שנה ושנה אנו צריכים לקבל את כל התורה כולה עוד פעם.
זה המנהג הפשוט, שהיום נוהג בכל תפוצות ישראל, וכך היה תמיד
המנהג היותר פשוט, אף שמצינו בסוף מגילה שמנהג בני מערבא היה
לסיים פעם בשלש שנים, בכל שנה להתחיל את התורה ולסיימה, אנחנו
מחדשים שוב את קבלת התורה. וכיון שלא שייך לקבל את הכל בבת אחת,
לכן הדבר הזה מתחלק. ואחר, שכפי שאומרת הגמרא בשבת פ"ו ע"ב,
הכל מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל, קבלת התורה היתה בשבת, לכן,
קריאת התורה שלנו מתחלקת על פני כל שבתות השנה, וכך אנחנו
מקבלים תורה כל שנה ושנה מחדש. וכמובן, כל שנה יש לה פנים אחרות.
כל שנה שונה מהקודמת ומזאת שתבוא אחריה, כל שנה היא אחת ויחידה.
לא היתה כמותה ולא תהיה כמותה.
זאת המשמעות של שנה. הדבר חוזר ונשנה, אבל הוא גם שונה. זה
אותו דבר, אנו עושים אותם דברים, עוברים אותו תהליך, היינו, אנחנו
עושים את זה באופן שאנחנו חוזרים ושונים, אבל זה שונה.
לכן, כעת, בשבתות האלה, כשאנחנו עסוקים בגלות וגאולת מצרים,
אותם דברי תורה מתקבלים אצלנו עם הפנים המיוחדים של השנה הזאת,
פנים שונים, כל שנה ושנה.
בכבודו ובעצמו–יציאת מצרים היא בריאה חדשה
על גאולת מצרים כתוב, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח, "ויוציאנו
ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה
הזה אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף, ובכל
אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח, אני ה', אני הוא ולא אחר",
גאולת מצרים לא נמסרה בידי אף אחד, אף אחד מלבדו לא השתתף
ביציאת מצרים, זו פעולה שנעשתה רק על ידי בורא העולם, בכבודו
ובעצמו.
משמעות הדברים, אף על פי שכל הנהגת העולם היא כזו, שבורא
העולם מנהיג את העולם בידי שלוחים. ההנהגה הקבועה, היא בידי השרים הממונים על אותם השליחויות, עולם המלאכים כולו, הם כולם
שלוחיו להנהגת העולם. ואפילו אותם המפתחות שלא נמסרו ביד שליח
(כדאיתא בתענית ב' ע"א), אבל הם תמיד נמסרו באיזה שהוא אופן, גם
מה שלא נמסר ביד שליח רגיל, נמסר בידי מישהו מיוחד. את המפתח של
תחיית המתים, את המפתח של גשמים, בורא העולם עצמו מסר לאליהו.
אלו דברים שבדרך כלל לא נמסרו בידי שליח, אבל מידי פעם זה כן נמסר.
אכן, כאן, ביציאת מצרים, הדברים נעשו כביכול על ידו, בכבודו
ובעצמו. המשמעות של בכבודו ובעצמו, כפי שחז"ל מרמזים לנו פה,
מלמדת אותנו, שהפעולה הזאת היתה פעולה מעין הבריאה עצמה,
בבריאה עצמה כמובן שלא שייך שליחות, שם זה הרי בודאי בכבודו
ובעצמו.
בכבודו ובעצמו –שם אלקים ושם הוי'ה
המושג בכבודו ובעצמו הוא כמו שנראית הבריאה עצמה, כפי שאנו
לומדים בפרשה השניה בתורה. דהנה, חז"ל דורשים, כפי שמביא רש"י
בתחילת התורה, "שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה
שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין", אותה
מידת הדין, זאת הפרשה הראשונה בתורה, שכתוב בה רק שם אלקים, אבל
הבריאה עצמה נעשתה, יצאה לפועל ונתגלתה, בצירוף שני שמות,
והשמות האלו הם אלו שבמסקנה בהם ברא בורא העולם את העולם, וזו
הפרשה השניה בתורה, "ביום עשות הוי'ה אלקים ארץ ושמים", כאן
הקב"ה שיתף את מידת הרחמים.
והנה, שם ה' נקרא שם העצם, ושם אלקים, אשר כפי שאומרים חז"ל,
מוזכר שלשים ושתים פעמים בפרשת הבריאה, כמנין 'כבוד', הוא השם
של הכבוד. והנה, עצמו, הוא הדבר עצמו, ואילו הכבוד, זה מה שמתגלה
מן העצם. הכבוד זה האופן איך עצמו של דבר מתקבל, איך תופסים אותו,
איך מתייחסים אליו. כבודו, זאת ההתפשטות של עצמו על אחרים,
התפשטות של גילוי, של שליטה, כל התפשטות שהיא.
נמצא, "הקב"ה בכבודו ובעצמו", פירושו, בורא העולם שיתף כאן
בבריאת העולם שני שמות, את שם העצם ואת שם הכבוד, שם הרחמים
ושם הדין, וזאת הרי יציאת מצרים, עצם יציאת מצרים היא שיתוף של
"נגף ורפא", כפי שנאמר בנבואת ישעיהו י"ט כ"ב "ונגף ה' את מצרים
נגף ורפוא", ודרשוהו חז"ל (בספר הזוהר) נגף למצרים ורפא לישראל
[היינו דין ורחמים]. זה הצירוף של כבוד ועצם, אלו שני השמות, אותו שם
הנקרא עצם, ואותו שם שממנו התפשטות הכבוד, זה נקרא "בכבודו
ובעצמו", כלומר, אנו חוזרים פה לבריאה בעצמה, זו חזרה למעשה
הבריאה.
באמת, כך מגלים חז"ל, עשרת המכות שעל ידם היתה יציאת מצרים,
מקבילים אחד לאחד לעשרת המאמרות של מעשה בראשית. הסדר הוא
סדר הפוך, היינו, סוף המכות מקביל לתחילת המאמרות, הדבר מובן מאד
לפי הגמרא דידן, (ר"ה ל"ב ע"א) שעשרת המאמרות מתחילים מבראשית,
ובראשית זה המאמר הראשון, [דלפי הזוהר המאמר הראשון הוא "יהי
אור"], וכך, מאמר בראשית מקביל לגמרי למכת בכורות, מאמר יהי אור
מקביל לגמרי למכת חושך, ומאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין
מים למים, מקביל למכת ארבה שכיסה את עין הארץ והבדיל בין מה
שמעליו למה שמתחתיו, [ואין כאן המקום להאריך בזה], וכן יתר
המאמרות מקבילות ליתר המכות, היינו, מה שעשה בורא העולם במצרים,
זאת בריאה.
יציאת מצרים זו בריאה של יש מאין
כל המשך הבריאה, היינו, מהבריאה ואילך, כל מה שנוצר בעולם הוא
יש מיש. הדבר היחידי שהוא יש מאין זאת הבריאה בעצמה, הבריאה
עצמה היא לא המשך של שום דבר, היא בריאת יש מאין. זה פירוש המילה
בריאה, יש מאין, משהו חדש, משהו שלא היה, זה לא תהליך שיש לו
מקור מקודם לכן, זה חידוש גמור, חידוש של מציאות שלא היתה מקודם.
זאת הבריאה.
הבריאה החדשה שנוצרה ביציאת מצרים היא כלל ישראל, זאת בריאה
חדשה שלא היתה, ושום תהליך לא הביא לזה.
בספר יחזקאל (פרק ט"ז), כידוע, ישנה פרשה שלימה, שבה יציאת
מצרים נקראת לידה, כלל ישראל נולד במעי מצרים. בפסוק כתוב )דברים
ד' ל"ד( "או הניסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". ואיתא במדרש
תהלים קי"ד "אמר רבי אבא בר אחא בשם רבי חנין, מהו גוי מקרב גוי,
כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה. כך הוציא הקב"ה את ישראל
ממצרים, שנאמר, גוי מקרב גוי", חז"ל דורשים את המילה "מקרב"
כפשוטו, כרועה שמכניס ידו למעי בהמה ועוזר לה בתהליך הלידה, כך
כביכול בורא העולם בא ולקח גוי מקרב גוי, את כלל ישראל מקרב מצרים.
והנה, לידה היא לעולם תהליך של המשך, אי אפשר לומר על לידה יש
מאין. כך סדרו של עולם. והדבר הזה הוא תהליך, כך היא הנהגת העולם.
אכן, כאן, הדבר הזה הוא בשום פנים ואופן לא תהליך. אין כאן תהליך,
וזה גם נוגד וסותר כל תהליך אפשרי. מקרב מצרים יכול לצאת רק מצרי,
המשך של מצרים יכול לצאת משם, אבל שמשהו שמנוגד למצרים, ההיפך
הגמור ממצרים, יצא דווקא מתוך מצרים, זה דבר שהוא בלתי אפשרי מצד
התהליכים הקבועים של הבריאה. גם מצד הדין זה כך שמה שיוצא ממעי
חמור הוא חמור או אתון, ומה שיוצא ממעי פרה הוא פרה או פר, וגם מצד
טבע המציאות זה כך, זה דבר בלתי אפשרי.
על מצרים כתוב )יחזקאל כ"ג כ'( "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת
סוסים זרמתם", כך התורה מתייחסת למצרים. להוציא את כלל ישראל
ממעי מצרים, זה דבר שאין אפשרות אחרת לקרוא לו, אלא רק בריאה.
היינו, הדבר הזה לא נמצא בתוך התהליכים שנמצאים בעולם שאפשר
לקרוא להם יש מיש, זה, לעולם לא יתפרש כיש מיש, אלא להיפך, הדבר
הזה הוא חזק יותר, זה הרבה יותר מהבריאה בעצמה. כי הנה, הבריאה
בעצמה היא בסך הכל יש מאין, אבל האין הוא רק אין, הוא איננו, אבל
כאן האין הוא ההיפך, הוא דבר שהוא יש מדבר שמתנגד. יש, מדבר שכל
עצמו הוא הנגד לזה, הוא ההיפך הגמור מזה, הוא כולו לאפוקי מזה. זה
הרבה יותר יש מאין, מהיש מאין של הבריאה.
בורא העולם כביכול משתבח בזה ואומר ראו את מעשי ה' עד היכן
הדברים מגיעים, אף אחד לא יכול היה להעלות על הדעת, שום כח
מכוחות הבריאה לא ניסה, וכלשון הכתוב "או הנסה אלהים ]כאשר שם
מדובר על אלהים אחרים[ לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות
ובמופתים ובמלחמה וגו' ככל אשר עשה לך ה' אלקיכם במצרים לעיניך",
דבר כזה לא היה וגם לא יתכן שיהיה, רק על ידי בורא העולם בכבודו
ובעצמו. באופן, שכאן, ביציאת מצרים, נתגלה תהליך שהוא באמת
בריאה.
כל גר מצטרף ללידה של יציאת מצרים
והנה, הואיל ובורא העולם שם בתוך הבריאה בעצמה מציאות כזאת
שהיא בריאה חדשה, כאשר, המדובר על בני אדם שכבר היו, יציאת מצרים
נעשתה בבני אדם קיימים, שכבר היו חיים, הלידה הזאת, היא לידה של
בני אדם שכבר נולדו, ואיתם היתה הלידה הזאת, מעתה, מכאן נלמדת
המציאות הזאת שנקראת גרות, האופן שאדם מתגייר.
כך מבואר בסוגית הגמרא להלכה ביבמות בסוף פרק החולץ, ובדברי
הרמב"ם (פי"ג מהלכות איסורי ביאה), איך נכנס גר לכלל ישראל, איך
נוצר דבר כזה, איך זה אפשרי, ומבואר שם שזה כמו יציאת מצרים, וכך
לשון הרמב"ם "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה
וקרבן", ובהמשך הוא מפרט, שהמילה שהיתה ביציאת מצרים, הטבילה
במעמד הר סיני, ושם היתה גם הרצאת דמים, אלה הם שלושת הדברים
שעל ידם כלל ישראל נכנס לברית, ועל ידם יכול כל אדם בעולם להיוולד
מחדש, כדרך שכלל ישראל נולד במצרים. כל גוי שמתגייר נהיה כקטן
שנולד, אז כעת הוא יוצא ממצרים.
רש"י בפרשת בהעלתך )ט' י"ד( על הפסוק וכי יגור אתכם גר ועשה
פסח לה' כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה", מביא את דברי הספרי "יכול
כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת כו'", היה עולה על
הדעת שגר המתגייר בטבת חייב להקריב כעת קרבן פסח, וקא משמע לן
שהוא חייב בפסח, אבל בזמנו של הפסח. הדברים הם ברורים, הרי הוא
יצא ממצרים בטבת, ברגע שהוא התגייר הוא יצא ממצרים, לכן "יכול כל
המתגייר יעשה פסח מיד", היינו, ביציאת מצרים שלו, קא משמע לן,
שאכן הוא באמת חייב להביא פסח על יציאת מצרים שלו, אבל הוא צריך
להביאו כקרבן ציבור, בזמן שכלל ישראל מביא פסח.
ביציאת מצרים נתחדשה פרשה שנקראת להיוולד מחדש, להיות אדם
חדש, היינו, כבר נולדתי, אני כבר נמצא פה הרבה זמן, אבל יש בידי
להיוולד מחדש כמציאות שעדיין לא היתה כמותה. החידוש הזה הוא
חידוש של יש מאין. זה לא תהליך, אין שום תהליך שמוביל מלהיות נכרי
ללהיות יהודי, אין כזה תהליך, וגם לא יתכן שיהיה. זה מעבר של בריאה.
זה לא מעבר של תהליך בתוך הבריאה הקיימת, זה מעבר שהוא דילוג. זה
יש מאין, זה לא היה וזה נהיה.
שני אלפים תהו – חוסר תפיסת מהות אמיתית
הבריאה מחולקת, כפי שאומרים חז"ל )ע"ז ט' ע"א( לשלשה חלקים,
אותם ששת אלפי השנים, שהבריאה צריכה לעמוד, מתחלקים לשני
אלפים תהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח.
שני אלפים תהו, פירוש, שהבריאה עדיין לא נבראה לגמרי, היא עדיין
לא הושלמה. ונאמר זאת במילים של הרמב"ן על הפסוק "והארץ היתה
תהו ובהו", ש"תהו" נקרא חומר חסר צורה.
והנה, אנחנו איננו יכולים לתפוס חומר נקי, חומר שהוא אך ורק חומר
בלבד ועדיין לא עוצב בשום צורה שהיא, זה דבר שהוא לא בר תפיסה.
התפיסות שלנו הן כולן אך ורק בצורות, היינו, הדבר צריך להיות משהו
מסוים. אכן, כאן זה כבר תלוי, יש צורות פשוטות יותר שהן חסרות
משמעות, יש צורות שהן משמעויות, ויש צורות מאד גבוהות.
וכך, יש דבר שכל מה שתופסים ממנו, זה שהוא בצבע כזה וכזה,
ובמבנה פחות או יותר כזה וכזה, עגול, משולש, מרובע, אבל אין שום
תפיסה במשמעות, מה זה, אנו רואים לפנינו רק דבר שהוא לדוגמא אדום
ומרובע. כמובן, התפיסה הזאת היא תפיסה מועטת מאד שתופסת רק
דברים שטפלים לגמרי לעצם הדבר, אין בה שום תפיסת אמת בעצם
מציאות הדבר הזה, אין לנו מושג מה זה. ישנם בני אדם שכך בדיוק הם
תופסים את זה, מרובע ואדום, ותו לא, אין תפיסה נוספת. אכן, כמובן,
כאן זה כבר תלוי, הכל לפי מה שהוא אדם, וזה מתקדם והולך, תפיסת
הצורה עולה, נכנסת פנימה יותר, תופסת יותר מהות, תופסת יותר את ענינו
של הדבר.
באמת, תפיסה שלימה בצורתו האמיתית של דבר, יהיה איזה שיהיה
בעולם, תפיסה אמיתית שתתפוס באמת את הדבר בכל מלוא מהותו זה
דבר שלא שייך בעולמנו, אין לנו שום אפשרות להגיע לזה, כי כל דבר
קשור במה שגבוה, וגבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם )כלשון הפסוק
בקהלת ה' ז'(, יותר ויותר, ומהותו האמיתית של דבר תלויה במה שמעבר
לנו בהחלט, היינו, מעבר לכל תפיסה שלנו. אנחנו לא יכולים לתפוס את
זה בכלל.
בכל האלפים שנה שהעולם היה תהו, המשמעות היא, שהתפיסה היתה
תהו, משום שלא היתה שום תפיסת מהות אמיתית בשום ענין בעולם, חוץ
מאותם יחידים אנשי מעלה שהיו יוצאים מן הכלל בכל דור ודור באותם
דורות, אבל כלל העולם היה תהו גמור.
פירוש המילה תהו, הוא, שכאשר יש תפיסה כלשהי, אותה תפיסה
מסתכמת בסך הכל בכך שהאדם רואה את מה שהוא רואה, אבל הוא תוהה
מה זה, האם זה רק זה. יש כאן משהו יותר כפי הנראה, אבל הוא אינו יודע
מה הוא, אין לו מושג מה זה. זה נקרא תהו, שאדם תוהה ומשתומם. כך
היה העולם נראה, לא היתה שום תפיסת מהות, הדברים היו עלומים. את
הצד החיצוני של הדברים ראו היטב, אבל תפיסת אמת, במהות של כל מה
שמתגלה פה בעולם הזה, לא היתה.
הצורה והמהות של כל דיבר היא דְבַר ה' שבו
כל פרט ופרט, מכל מה שקיים בעולם הזה, היה דיבור שברא אותו,
היה דיבור שיצר אותו, היתה פעולה שעשתה אותו, "ויאמר אלקים יהי",
ומזה נעשו המוני דברים, והמהות האמיתית של כל דבר ודבר היא, שהוא
מגלה את עומק אותו "ויאמר אלוקים יהי" של אותו דבר. כל דבר ודבר
שנמצא בעולם מגלה משהו מרצונו של בורא העולם, בורא העולם רצה
בו ולכן הוא נמצא, והדבר הזה מוציא לפועל, מגלה כביכול, משהו
מרצונו, והדבר האחר מגלה עוד משהו מרצונו, וכשמצרפים את כל דברי
העולם ביחד, הרי שאז, מי שיודע לקרוא, יכול לקרוא כאן כביכול את כל
רצונו יתברך בעולם.
אברהם אבינו, הסתובב בעולם וידע לקרוא, לכן, אומר בורא העולם,
כמו שכתוב "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה", "כי ידעתיו למען
אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' וגו'", ידעתיו, הכוונה
היא, אנחנו קשורים זה בזה, לכן מאברהם זה לא מכוסה, מאברהם, בורא
העולם לא מכסה שום דבר, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"
"באברהם", כל מה שבורא העולם עשה ועושה בעולם, פתוח בפני
אברהם, לכן אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה לפני שהיא ניתנה.
אברהם אבינו קרא בבריאה את כל התורה כולה.
כל דבר ודבר בעולם נקרא 'דבר', מפני שהוא נושא בתוכו את
ה"שהכל נהיה בדברו", זאת המהות האמיתית של הדברים. כאשר הדבר
הזה לא נתגלה בעולם, לכן העולם נקרא תהו, פירוש, העולם נתפס רק
כחומר, כדבר שצריך עדיין לקבל את הצורה האמיתית, הוא זקוק עדיין
לעיצוב, לתפיסת מהות, לגילוי מהות, אותה תפיסת צורה צריכה עדיין
להתגלות. ממש כמו חומר ביד היוצר שמחכה לעצב אותו וליצור כאן איזו
שהיא צורה שתהיה הצורה המבוקשת. העולם אמנם מלא צורות, אבל
צורות אלו הן כהסתכלות של ילד קטן על ספר תורה, הלא אם ניתן לתינוק
את הכתר של המלך אין לו כאן שום תפיסה, הוא יפצח בזה אגוזים, זה
נקרא עולם של תהו, עולם שמבחינה אמיתית הוא חסר צורה. הצורה שיש
בו, היא אותה צורה המתגלה לעיניים של תינוק.
זאת החלוקה, כך מתחלקים שנות העולם. עד שלא נתגלתה התורה,
העולם היה תהו. היו חכמים גדולים מאד בעולם, אבל מבחינת תפיסת
אמת, תפיסת צורה אמיתית של הדברים, לא היה כלום, היה ריק לגמרי,
לא היתה שום תפיסת צורה.
והוסיף רבנו, לפני עשרות שנים, כשעוד היינו נפגשים עם בני אדם
שלא היה להם מושג בתורה, שחלק גדול מהם, קרוב לחמישים אחוז, לא
ידעו מי זה אברהם אבינו, מי זה משה רבינו. לא בדיוק זכרו מה שלמדו,
היה לי קשה מאד להמשיל את הדבר הזה שאנחנו מדברים עליו עכשיו,
אז השתמשתי במשל, שאליבא דאמת, זה דוגמא לתהו אמיתי. המשל הוא
לוח שחמט וכלים, שכשנותנים אותו לילד בן חמש זה משחק, משחק די
יפה, שיכול לעניין אותו לכל היותר לעשר דקות, אבל כשמכירים את
האפשרויות שיש כאן, ואת ההיקף העצום של מה שאפשר לעשות עם
הדברים האלה, הרי שזו דוגמא לצורה, אף שאליבא דאמת, זה עדיין
חומר. אני מדבר על לוח פשוט, חתיכת נייר, שחלק ממנה מסומן בשחור
וחלק מסומן בלבן, וכלים שאפשר לעצב אותם, רק כדי שידעו להבחין בין
אחד לשני, ומזה אפשר לעשות דברים שבני אדם יכולים להתעסק כל
חייהם, ולא להגיע לאפס קצה של האפשרויות שטמונות שם. וכל זה לא
פוגע ולא נוגע עדיין במה שנקרא תפיסת צורה אמיתית, זה עדיין שום
דבר, זה עדיין בגדר חומר גמור.
המצרים הם חומר בלבד – בשר חמורים בשרם
כפי שמלמדים אותנו חז"ל ואף כתוב בנביא, יש הפלגות ודברי שבח
על מה שנקרא חכמת מצרים, המון חכמה היתה במצרים, המון הבנה,
המון תפיסה, בכל המערכות של סדר העולם, בכל מה ששייך לטבע, ועם
כל זה מצרים נקראת בשר חמורים. המצרים, כולל את כל החכמים
המחוכמים שביניהם, הם כולם עדת חמורים. פירוש, כשאומרים חמור
מתכוונים ליצור שאפשר לעשות איתו מה שרוצים, היינו, אפשר לעצב
אותו בכל צורה, חומר שאפשר לעשות איתו מה שרוצים. סביל מאד,
מקבל כל צורה שהיא.
המצרים היו פסגת העולם, רש"י )שמות י"ח ט'( מביא את דברי
המכילתא שלא היה עבד שברח ממצרים. באמת, מאז שמצרים היתה
קיימת, מעולם לא עלה על דעתו של עבד לברוח ממצרים, הלא למי שזכה
להיות במצרים זה היה הדבר הגבוה ביותר בעולם, זה היה נראה הפסגה
האנושית, אכן, לזה התורה קוראת בשר חמורים, עם כל מה שהם עשו,
הם חומר בלבד, דבר שניתן לעיצוב, ובאמת כך הם חיו.
זה היה כל עצמם של המצרים. זו היתה כל המערכת כולה של מצרים,
אשר עליה כתוב בתורה )בראשית י"ג י'( "כגן ה' כארץ מצרים", היא
היתה ארץ שכולה הנאות, לא היה חסר בה שום דבר, לכל אחד היה בה
כל מה שליבו חפץ, כל מה שעולה על דעתו, ואם היה חסר משהו שאי
אפשר להגיע אליו, היתה שם מומחיות בכשפים, למה שאי אפשר היה
לעשות באופן רגיל השתמשו בכשפים, כדי למצות את המקסימום
האפשרי מתוך הגבולות הקטנים והצרים של הגוף האנושי, להפיק עוד
הנאה, עוד משהו. זה הפירוש להיות חומר, הכוונה בזה היא להוציא את
עצמו לפועל, ואחרי שהוא מוציא את עצמו לפועל במשהו מסוים מיד
הוא חוזר להיות חומר, כדי להוציא את עצמו לפועל בעוד איזה ריגוש,
בעוד איזה הנאה, וכך חיו ומתו, ולא היה שום הבדל בין משך הזמן שחיו
למשך הזמן שמתו.
המצרים, בשר חמורים בשרם, זה מה שהם עשו, תמיד הם חזרו להיות
חומר, משום שמעולם הם לא עשו מעצמם משהו מסוים, הם לא קנו שום
צורה והתחברו אליה והמשיכו איתה, הם צריכים תמיד לחזור ולהיות
חומר, לקבל כל פעם צורה חדשה, ולאותו רגע שמקבלים הם מעצבים את
עצמם באיזה אופן מסוים, וכך הדבר הזה תמיד היה משהו של איזה שהיא
הנאה, אבל אחרי שזה נגמר, וזה נגמר מהר מאד, הוא שוב חוזר ונהיה
פתוח לכל האפשרויות. פירוש הדבר, לעבור את כל החיים ולא להיות שום
דבר, כי כל דבר זה דבר מסוים, כל דבר זה צורה מסוימת, ואז חלילה הוא
יפסיק להיות חומר והלא זה כל עניינם, תמיד להיות חומר.
כלל ישראל האמיתי מכוון להיות צורת אדם
כלל ישראל שנולד שם היה ההיפך הגמור מזה. כלל ישראל, כל עצמו,
כולו מכוון להיות צורת אדם, הוא זה שנושא את צלם אלקים "אתם קרויין
אדם" )יבמות ס"א ע"א(, כל הכוחות כולם מכוונים להוציא לפועל צורת
אדם שתהיה שלימה ככל היותר, זה עניינם של כלל ישראל, "אדם אתם"
)יחזקאל ל"ד ל"א(.
כשאנו אומרים כלל ישראל, לצערנו, כלל ישראל הוא לא מה שאנחנו
רואים היום. גם אני, אמר רבנו, שאני מבוגר יותר מרוב היושבים פה,
ראיתי רק אפס קצה אחרון של "אדם אתם", אבל רוב היושבים פה כבר
לא ראו את כלל ישראל. לא נדבר על זה, אבל לצערנו, הרי כולם יודעים,
קשה מאד להבדיל, ]ולפעמים, אף לא כל כך קשה להבדיל, כי הרבה
פעמים כשחוקרים היטב מוצאים שאנחנו יותר גרועים[, את כלל ישראל
האמיתי אנחנו מצפים ומייחלים לחזור ולראותו.
אבל כלל ישראל שהיה צריך להיוולד במצרים הדבר הזה הוא בריאה
של יש מאין. שהרי אדם לא נולד מחמור, אין כזאת מציאות.
והנה, הסימנים היותר ברורים של מה שנקרא תהו, מה שנקרא חומר
חסר צורה, זה שהאדם לוקח את כל מה שיש בצורה, ומחליף את זה
בחומר. לוקחים את הצורה והופכים אותה לחומר. זה הדבר הנורא ביותר
שישנו בעולם.
כולם יודעים כמה שפל, נמוך, בזוי, ואפילו מאוס, אדם שלוקח את
כבודו, פורט אותו לפרוטות, וקונה בזה הנאות טפשיות, הנאות של רגע.
מי שנוכח כאשר אדם מבוגר, נכבד, נכנס למקום, כאשר אותו המקום טוב
לו שהאדם הזה נכנס, זה טוב לו לפרסומת, ואותו אדם נכנס, ושם הוא
פורט את כבודו לפרוטות, ומקבל שם כמה הנאות של רגע, ואחר כך
זורקים אותו ככלי אין חפץ בו. אחר שהוא כבר פרק את הכל, השתמש
בכל, הוא מושלך החוצה. אדם שמוכר את כבודו כדי לקבל סוכריה על
מקל, דבר שאפשר לקנות בזה ילד בן שנתיים, הדבר הזה קורע את הלב.
לוקחים תפארת של צורת אדם, ופורטים אותה לפרוטות, ולצערנו, לא
נפלאת היא, ולא רחוקה היא, לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, הדבר
הזה קרוב אלינו מאד מאד, גם אנחנו נראים כך. זו הנטיה אצלנו, אנחנו
שמים את עצמנו באותה 'נקודת אין' שממנה כלל ישראל יצא.
הקללה הנוראה היא כשרוצים לחזור למצרים
אחרי שכלל ישראל יצא, הרי מצרים הוכתה, היא הושלכה החוצה.
בסופו של דבר, כמו שכתוב בנביא, היא היתה ממלכה שפלה )יחזקאל
כ"ט י"ד(, אותה תפארת, שהיתה התפארת של העולם, הוציאה מתוכה את
כלל ישראל, תפארת אדם, כמו שכלל ישראל נקרא,"כתפארת אדם לשבת
בית" )ישעיהו מ"ד י"ג(, וכעבור חמישים יום מיציאת מצרים, כלל ישראל
כולו, כאיש אחד בלב אחד, קיבל תורה. את כל הכח הזה הוצאנו ממצרים,
והשארנו את מצרים, כמו שכתוב בגמרא בברכות )ט' ע"ב( כמצולה שאין
בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.
עתה, מי שאחרי כל זה מחפש, ורוצה לחזור למצרים על זה נאמרה
התוכחה האחרונה בפרשת כי תבוא. פרשת כי תבוא מדברת על הזמן
שלנו, כמו שכתוב ברמב"ן, והפסוק האחרון של התוכחה, הקללה
האחרונה מאותם צ"ח קללות, היא "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר
אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויבך לעבדים
ולשפחות ואין קונה", רוצים לחזור למצרים כעבדים וכשפחות, קבלו
אותנו כעבדים בחזרה, ואין קונה, הצלחנו להשפיל את עצמנו עד כדי כך,
שאפילו הם לא מעוניינים בנו כעבדים ושפחות, הפסוק שלאחריו הוא
"אלה דברי הברית", כאן התוכחה מסתיימת, וזה מדבר על הזמן שלנו.
כתוב כאן, שאנחנו צריכים לעבור את ההשפלה הזאת. אנחנו בעצמנו
נרדוף שיצרפו אותנו בחזרה לאותה מצרים שהקב"ה בכבודו ובעצמו
הוציא אותנו משם באותות ובמופתים, "והתמכרתם שם לאויבך לעבדים
ולשפחות ואין קונה".
בשבועות אלו בכוחנו להוליד צורת אדם מהחומר
מהמצב הזה אפשר להיחלץ בשבועות האלה, אלה הם השבועות של
יציאת מצרים, כעת אנחנו מקבלים את אותם דברי תורה שהם התורה של
יציאת מצרים. התורה של יציאת מצרים מתקבלת אצלנו עכשיו. התורה
של יציאת מצרים היא התורה איך נחלצים מתוך כך, איך יוצאת צורת אדם
מלהיות יחד עם אלה שבשר חמורים בשרם, איך יוצאת צורה לתפארת
מתוך מציאות שהיא רק חומר. איך בן אדם יכול להוליד ולברוא את עצמו
מחדש.
זאת המתנה, הברכה הגדולה שבורא העולם נתן לנו, האפשרות להתחבר
לאותה יציאת מצרים למשך זמן כה ארוך. עיקר העניין שבזמן, זה הלימוד,
שהתפקיד הוא לקחת כל חומר ולהפוך אותו לצורה, אולם אנחנו, לצערנו,
עושים את ההיפך. אנחנו לוקחים כל צורה והופכים אותה לחומר.
זה הדבר שבו אנחנו צריכים להתבונן בזמן הזה. ה' יעזור לנו, שנצליח
בזה.
הגרמ"ש זצ"ל