See here.
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה" (בראשית מד, ז)
מי שיחפש בתוכנת מחשב את המילים "חס וחלילה" בתלמוד הבבלי יגלה מספר היקרויות של הביטוי. כך למשל מובא במסכת סנהדרין לגבי המלך ירבעם, שחטא והחטיא את העם. הגמרא מספרת שהביא שני אנשים, רשע וצדיק, ואמר להם: "כל דאמינא לכו עבידתו?" [= כל שאומַר לכם תעשו?], אמרו ליה: הין. אפילו למפלח לעבודה זרה? אמר ליה צדיק: חס וחלילה!".
בדומה למקרה זה, ישנם עוד מקומות שבהם מופיע הצירוף חס וחלילה כהבעת הסתייגות חריפה. ברם, המעיין בגמרא הנדפסת יראה שבכל אותם מקרים שבהם מזהה התוכנה את המילים חס וחלילה מופיעים ראשי התיבות ח"ו, ואף לא פעם מובא הצירוף המלא. מי שיבדוק גם בכתבי היד – וכיום ניתן לראות חלק מהם על נקלה באתר 'אוצר כתבי יד תלמודיים' מיסודה של הספרייה הלאומית – יראה שבאף אחד מהמקומות לא מופיע "חס וחלילה", וראשי התיבות מכוונים לצירוף המקביל "חס ושלום". מי שפתח את ראשי התיבות ח"ו הושפע מהמונח המקובל בימינו, חס וחלילה, ולא שם לבו לכך שאין לו שום תיעוד בספרות חז"ל – היודעת רק את הצירוף חס ושלום.
מה פירוש "חס ושלום"? כל מילה כשלעצמה ידועה ומוכרת, אך צירופן יחד אומר דרשני. "חס" הוא התרגום הארמי למילה "חלילה". בפרשתנו עונים אחי יוסף כשהם מואשמים על ידי שליחו בגנבת הגביע: "לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה". ומתרגם אונקלוס: "חָס לעבדך מלמעבד כפתגמא הדין".
מהו חס? רש"י מסביר כך: "חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה". כלומר, חס נגזר משורש חו"ס, שמובנו הגנה ורחמים, והכוונה היא מעין מה שאומרים היום "ה' ישמור" כשנשמעת האשמה חמורה או כשמוזכרת פורענות כלשהי.
חס - ושלום
בדרך אחרת מסביר ד"ר חנוך קוהוט, בעל 'הערוך השלם'. לדבריו ה"חס" הארמי אינו קשור לרחמים, אלא קרוב למילה ח'ס בערבית, שמשמעותה משהו בזוי שהכול מתרחקים ממנו (וממנה – קצת לא נעים לומר - מקור המילה 'איחס' השגורה בפי הילדים [לא על אוכל, כמובן]. ייתכן שגם החסה, הלא היא המרור, קשורה לאותו מקור). הווה אומר, כשם שהמילה חלילה מבטאת הרחקה ודחייה חריפה של האפשרות הנזכרת (רש"י מפרש: "חלילה – חולין הוא לנו, לשון גנאי"), כך משמעות חס. כשאומר המדרש למשל בעניין חטאו של ראובן: "וכי ראובן זנה? חס לצדיק" (בראשית רבה צ"ז), כוונת הדברים היא – רחוק ומגונה הדבר.
כעת דומה שניתן להבין את הביטוי 'חס ושלום': השלום הצטרף כ'המתקה' וכתיקון של הטעם המר שהשאירה המילה חס. כששומע פלוני שמועה רעה או האשמה כלשהי שהוא מבקש לדחות מעליו, הריהו אומר "חס", כמרחיק את הדבר, ואחר אומר "ושלום", כמשקל נגד חיובי לעניין השלילי שהוזכר (קוהוט עצמו מפרש אחרת, ולדבריו 'ושלום' פירושו "בשלמות, לגמרי". כלומר, לגמרי יהיה רחוק ממני הדבר שהזכרת).
אמרנו לעיל שתרגום המילה "חלילה" באונקלוס הינו "חס", אך הדבר לא נכון בכל המקרים. אונקלוס מתרגם כך רק כשמדובר בחלילה אנושית, הנאמרת בשיח בין בני אדם. כשהמילה חלילה מופנית כלפי מעלה, נוקט אונקלוס כדרכו לשון הרחקה. כשמתפלל אברהם על אנשי סדום ואומר לקב"ה "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע" – מתרגם אונקלוס בלשון עקיפה: "קושטא אינון דינך מלמעבד כפתגמא הדין" (=אמת היא דינך מעשות כדבר הזה). כך גם נוהג תרגום יונתן בן עוזיאל בנביאים. בדברי איש הא-להים אל עלי בתחילת ספר שמואל נאמר: "לָכֵן נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם, וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי". ותרגומו זהה לזה שבתורה: "קושטא אנון דיני".
דרך הרחקה זו יכולה לתמוך בפירוש שהמילה חס עצמה מבטאת משהו שמתרחקים ממנו.
מוכן ומזומן
כפי שציינו, הביטוי 'חס וחלילה' השגור בפינו אינו מתועד במקורות הקדומים. נראה שמדובר בהכלאה של הביטוי החז"לי 'חס ושלום' עם המילה המקראית חלילה, שהמילה חס היא כאמור תרגומה. ממתי החלו לומר "חס וחלילה"? יצחק גלוסקא, שכתב בכתב העת 'סיני' בשנת תשמ"ו מאמר על הביטוי "חס ושלום", סבור שהראשונים להשתמש בביטוי היו דוברי היידיש, "שנהגו לשלב בלשונם צורות לשון וביטויים מן המקרא ומן הספרות התלמודית כאחד, ומדיבור זה עבר לשמש בלשון ימינו". ייתכן שסייעה לדחיקת הצירוף "חס ושלום" העובדה שהוא אינו מובן לדוברים באופן פשוט, כפי שמעידות מחלוקות החוקרים על מקורו עד ימינו אנו.
על כל פנים, התופעה הבאה לביטוי בצירוף חס וחלילה – צירוף המורכב ממילה ומתרגומה בשפה אחרת – הינה תופעה מוכרת בלשון. כשאדם רוצה להדגיש את דבריו, הוא יכול לחזור על אותה מילה פעמיים ("לא ולא", "ודאי וודאי", ועוד רבים רבים), וכן לחזור על מילה ועל תרגומה ("כלום, נאדה, גורנישט").
אף בעניין חלילה כן – בספר שמואל אנו מוצאים בפי יואב שר הצבא את הכפלתה של המילה: "חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית"; ולימים התחדשה בעברית הצורה חס וחלילה, המשלבת את המילה ואת תרגומה זו בצד זו.
לפני שלושים שנים פרסם בכתב העת לשוננו לעם פרופ' יהודה רצהבי ז"ל מאמר קצר שבו מנה אחת עשרה דוגמאות של ביטויים שנבנו בצורה זו – מילה עברית בצד תרגומה הארמי – חלקן שימושיות מאוד בלשוננו.
כך למשל הצירוף "חי וקיים". המילה הארמית קיים היא התרגום הקבוע באונקלוס למילה חי. שאלת יוסף בפרשה הבאה – "העוד אבי חי?" – מתורגמת לארמית: "העד כען אבא קיים?", ולדברי רצהבי כך יש להבין את הביטוי החז"לי הרווח חי וקיים – מילה בצד תרגומה (אמנם, כבר בארמית אנו מוצאים את צירופן של חי וקיים יחדיו, בדברי המלך הפרסי דריווש לאחר הצלתו של דניאל מגוב האריות: "מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל, דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין" [= מלפני יצא צו אשר בכל מלכותי יהיו חרדים ויראים מלפני אלוה דניאל, אשר הוא אלוה חי וקיים לעולמים]).
כך גם הביטוי "מוכן ומזומן", המוכר מנוסח ההקדמה למצוות כגון ספירת העומר. תרגום המילים "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים" שאמר משה אל העם ערב מעמד סיני הינו: "הוו זמינין לתלתה יומין", ומוכן ומזומן הם אפוא היינו הך, מילה ותרגומה.
ונסיים בעוד דוגמה – תם ונשלם. התם העברי הצטרף לנשלם שיסודו ארמי, וכך יכולים מסיימי ספרים וכדומה לחרוז כראוי – תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.
יעקב עציון - ממעמקים
------
הכתב והקבלה בראשית י"ח:כ"ה
חללה לך מעשות – חולין הוא לך (רש"י וכ"ת יב"ע), ושרשו חלל והוא הפך הקדושה כמו ואחלל שרי קדש, כהנים חללו קדש. וא"ת קושטא אינון דינך, וכן (שמואל א ב') נאום ה' חלילה לי מתורגם קושטא אינון דיני, שנה המתרגם בדבור שבין האדם אל האלהים, שלא לייחס אליו ית' פחיתות וחסרון וגריעות החשיבות; אמנם יש להתבונן על מה בחר אברהם במאמר כזה שיש במשמעותו פחיתות וחסרון, ולתועלת מה הציגה לנו התורה דבורו זה שאינו ראוי גם בין איש לרעהו איש המעלה; ועוד הי' ראוי לחבר אחריו מלת אם, כמו (שמואל א כ"ד) חלילה לי אם אעשה, וכן (איוב כ"ז) חלילה לי אם אצדיק אתכם, כי בכזה המכוון שבעשיית הדבר יהיה חלול ובזיון הכבוד, אבל לא בהתחברות מ"ם אחריו שיורה על השלישי, כמו שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, שפי' לבלי חללו, לבלי עשות רע, וכן ואחשוך אותך מחטו לי (לקמן כ"ו) לבלי חטוא, וא"כ מלת מעשות פי' לבלי עשות, והוא הפך המכוון במאמר כאן, ששלילת העשי' לא תגרום החלול והבזיון; ואין לפרש מלת מעשות כמו שם הפועל כענין וירד מעשות החטאת (שמיני), וכמו ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י"ז), שפירושם מעשיית חטאת מעשיית פרי, כי כאן אין סומך לנסמך, ויותר היה ראוי להתחבר עם למ"ד ולומר חלילה לך לעשות, כמו חלילה לנו למרוד בה' (יהושע כ"ב); ובמדרש רבה רי"א אומר חלילה הוא לך בריי' הוא לך; גירסא אחרת בדיי' הוא לך, ובתנחומא פ' כי תשא, חלילה לך חול הוא לך, וי"א נכרי' הוא לך כענין אשה זונה וחללה. ולא ידעתי לכונו במלת חלילה;
ונ"ל לפרש מלת חלילה לשון המתנה ועכוב, מענין שבעת ימים תוחל (שמואל א יו"ד) ויוחל שבעת ימים (שם י"ג), שטעמו המתנה עם עכוב ובטול הדבר עד זמן מועד (ווארטען, איינהאלטען) לא יחל דברו (במדבר למ"ד) שפירש הרשב"ם לא ימתין ויעכב זמן נדרו, אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית) פי' רוו"ה ענין אחור ובטול, שנתבטלה הקריאה בשם ה', וכן ע"פ לא יחיל טובו (איוב כ') לא יתעכב (אויסבלייבען, אנהאלטען), יש רעה חולה (קהלת ה') פי' ענין עכבה (אנהאלטענד), וקרוב הוא לענין וחלה חרב בעריו (הושע י"א) לא חלו בה ידים (איכה ד') שענינם מציאות הנושא בדבר והיותו בו זמן רב (האפטען, רוהען) [וע' בדברי רוו"ה בנח ויחל שבעת ימים מענין בנין השרשים מהיסודות ותנוח דעת הקורא], ולפי"ז חלילה לך מעשות כדבר הזה, פי' המתן נא והתעכב מלעשות כדבר זה (האלטע דאך איין דערגלייכען צו טהון), מלת חלילה הוא מלה בקשית, לכן הטעם מלעיל כדין, ובזה אות המ"ם על משפטו, ואין במאמר שום נדנוד פחיתות וחסרון מעלה.
