משמעות החיים

לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו (הנצי"ב בהעמק דבר)

הגמ' בתענית כותבת:

"רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר +ירמיהו ל'+ ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מסכת תענית דף ה:)

יש צורך להבין בעומק  מה כוונת המילים "יעקב אבינו לא מת", הרי יעקב אכן נפטר? ומדוע  ר' יצחק בחר להגיד דווקא דבר תורה זה בסוף הסעודה?

כותב הנצי"ב:

"אבל הענין דשורש חי בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת ופעם חי ולא עצב והיינו שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותו בריה.... והנה בהמה נקרא נפש חיה בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה. משא"כ אדם לא מיקרי חי אלא באופן שנפש השכלי ג"כ שלם עמו. ול"א לא מיקרי חי שהרי אינו בשלימות האדם. ואדם מישראל שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה' לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו. וכדכתיב וצדיק באמונתו יחיה וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' רוצח שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין וחז"ל אמרו רשעים בחייהם קרואים מתים. היינו משום שחסר ממנו תכלית יצירתו. ומי שהגיע למעלת אהבת ה' ומתענג בזה ויודע תענוג הנפלא של אור פני מלך הקב"ה לא מיקרי חי אלא בשעה שהוא עומד בזה המעלה. ובשעה שאינו בזה המעלה אינו בתכלית שלימותו. וע"ז אמר משה רבינו לישראל ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (ויבואר שם ברצות ה')"  (העמק דבר בראשית פרק ב פסוק ז)

משמעות החיים אצל יהודי זה לא רק חיים פיזיים אלא בעיקר חיים רוחניים. כאשר האדם מגיע לשלמות יצירתו והוא עושה את שליחותו בחיים, הוא נקרא חי. זאת הכוונה במילים "יעקב אבינו לא מת". היות ויעקב הגיע לשלמות יצירתו ובנה את עם ישראל שחי לנצח, הוא נקרא גם כן חי לנצח.

לאור הסברנו נבין את הרמב"ם (הלכות רוצח פרק ז) שפוסק שמי שגולה לעיר גלות מגלין רבו עמו, ונלמד מהפס' "ונס אל אחת הערים האל וחי". המילה "וחי" אין משמעותה רק שההורג בשוגג יחיה פיזית בעיר הגלות כדי שגואל הדם לא יוכל להורגו, אלא הכוונה גם שההורג בשוגג יחיה חיים רוחניים בעיר הגלות ולכן רבו גולה עימו כדי שיחיה חיים רוחניים.  לאור זאת נבין את פסק הב"י שמותר לחלל שבת על פקו"נ של שמד רוחני (כגון: מותר לנסוע בשבת לשכנע יהודי שלא יתנצר), כי הצלת חיים רוחניים מתירה חילול שבת מדין ק"ו מהצלת חיים פיזיים.

לאור זאת נסביר מדוע רבי יצחק בחר דווקא להגיד דבר תורה זה בסוף הסעודה. הוא הרגיש שרב נחמן התעצב על כך שבמהלך הסעודה לא היה דבר תורה וכאילו הסעודה היא סעודת חולין, ורב יצחק מסביר לו שאם האדם חי בשלימות יצירתו ועושה את שליחותו בעולם ומקדש שם שמים אז כל מה שהוא עושה ומתחזק כדי לקיים את שליחותו זה נחשב גם כן כחלק מהשליחות. האכילה עצמה מתקדשת כי היא מסייעת לחיי השליחות.

רעיון זה נמצא בדברי ר' שמעון שקופ בהסברו את מצוות קדושים תהיו:

"לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו...והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו" (הקדמת שערי ישר- ר' שמעון שקופ)

מסביר ר' שמעון שקופ שהקדושה קיימת בכלל ישראל ולא ביחיד, ולכן כאשר היחיד נותן לעם ישראל אז הוא מקבל קדושה. אם האדם יחיה רק לשם עצמו תחסר לו הקדושה. אם אדם חי בתודעה זו אז גם מה שהאדם עושה לצורך עצמו גופו ונפשו כדי לחיות ולתחזק זה גם נכלל בצורך הכלל, שהרי כל עשייתו זה כדי לחיות אז ממילא גם מעשים אלו נחשבים צורך הכלל.

נסכם את דברינו עד כה:

המסר הראשון.  חייבים לשאוף להגיע לשלמות יצירתו ולממש את שליחות האדם, ובלי זה אין חיים.

המסר השני. האדם יכול לחיות חיים מלאים של קדושה אם הוא ממוקד מטרה לקדש עצמו ולתת לעם ישראל ולקדש שם שמים, ואז גם הדברים שאדם עושה לעצמו ונפשו הם חלק משליחות וקדושה זו.

כותבת הגמ':

"אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר +תהלים סח+ ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום" (מסכת ביצה דף טז.)

בניגוד לשמאי שכבר מיום ראשון שמר אוכל מיוחד לשבת, "הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום" ולכן בניגוד לשמאי הוא לא שמר אוכל מיוחד מיום ראשון לשבת. מה כוונת הגמ'?

עונה על כך הרב הוטנר:

"הנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמים הם מעשי הרשות. הוסיפה הברייתא שבאמת גם שמאי היה מודה להלל כהנהגה של ביטחון עדיף אלא טעם אחר יש בדבר שלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את ההנאה לשבת. הנאה זו הנה מעשה מצוות ממש והרי היא מעשה של כבוד שבת. משא"כ הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה והרי אכילה זו הנה אכילת רשות אלא שע"י הכוונה של כל מעשיך לשם שמים אכילה זו נעשית אכילה של ביטחון" (הרב הוטנר-"פחד יצחק")

שמאי טוען שאכילתו של האדם צריכה להיות רוחנית ולכן כבר מתחילת השבוע צריך לחבר את השבת לאכילות, כדי שהאדם יחשוב כבר מיום ראשון על שבת בזמן אכילתו וזה יחבר את האכילות לקדושה. אך להלל היתה הבנה אחרת לגמרי. הוא טען שאם אדם חי חיי שליחות וזו מטרתו בעולם והוא ממוקד מטרה, אז ממילא כל אכילותיו שתפקידם לעזור לו לחיות הם נהפכים להיות קדושים בפני עצמם, ואז אין צורך לחבר את האכילה לשבת כדי להפוך אותה לרוחנית כי אכילה למען חיי שליחות היא עצמה רוחנית וקדושה.

כותב הרב הוטנר:

"הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי זו היא הנחה פשוטה אצלך כי "secular life" היא "double life". למותר להגיד לך כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן ל – "double life". אמנם מי ששוכר לו חדר לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדק במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי שיש לו "double life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שתי חדרים יש לו "broad life not double life". זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט"א וראיתיו כשהוא ניגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר-ניתוח ושאל לו על שם אמו בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשסיפרתי את זה לאחד מגדולי ירושלים זצוק"ל התבטא "כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות לשמש כלי שרת לכבוד שמים!" הגידה נא לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהילים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח, האם זה הוא double life?   ואתה חביבי יקרי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" – אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול א ח ד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה" (הרב הוטנר-"פחד יצחק")

הרב הוטנר באגרת זו מדגיש את החשיבות לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים. הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק" מדבר רבות על דברי הרשות. דברי הרשות אלו הדברים שאנו עושים בחיים שאינם איסורים ומצוות. הרב הוטנר מדגיש שגם הם צריכים להיות חלק מעבודת ה' והיא עבודה תמידית בכל החיים. ולכן עפ"י הלל האכילה למען השליחות היא חלק מהשליחות ואין צורך לחבר את האכילה לשבת כדי שתהיה רוחנית, אלא עצם האכילה למען שליחות היא רוחנית.

הרב הוטנר מסביר שהאדם צריך לחיות חיי עיגול ולא חיי קו. בקו יש דברים שקרובים לה' ויש שרחוקים מה' ואפילו ח"ו סותרים. ואילו עיגול יכול להיות רחב מאד והקב"ה באמצע וקשור לכל החיים בבחינת "בכל דרכיך דעהו".

יה"ר שנגיע לשלמות יצירתנו, ונחיה חיים רחבים של תורה ולא כפולים, שדברי הרשות יהיו כחובה, ונזכה לחיות חיי משמעות ונתינה לכל עם ישראל, ולקדש שם שמים כל חיינו. אמן כי"ר.

הרב ימר