עסקנו בשבוע הקודם בעניינה של הגאולה כקץ למצב הקודם והתחלה חדשה, ונתבאר שעצם עניינם של האבות זו הגאולה, בשבוע זה נמשיך את חלקו השני של השיעור.
מה היא הפלגת השבח בסמיכת גאולה לתפילה
הפרשה הקודמת פותחת "ויגש אליו יהודה", עניינה של הגישה הזאת נדרש בחז''ל בהרבה פנים, באחד האופנים דורשים זאת חז''ל בספר הזוהר בעניין סמיכת גאולה לתפילה. יהודה נגש ליוסף, עניינו סמיכת גאולה לתפילה , צריך לסמוך גאולה לתפילה .
עצם העניין בסמיכת גאולה לתפילה, עד שהגמרא בברכות (ד' ע"א) אומרת "איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית" [וברש"י "וכל שכן דשחרית"], וכבר מקשים הראשונים כן, מה היא ההפלגה של השבח , עד שהגמרא אומרת על מי שעושה כן "איזהו בן עולם הבא", וכבר אמרו קדמונים, שפירוש המושג 'בן עולם הבא' אינו מתכוין למי שזוכה לעולם הבא, אלא פירושו כדרך שאומרים בן כפר או בן עיר. בן עולם הבא, הכונה בזה, שהוא נמצא פה אבל הוא אדם שניכר בו שהוא שייך לשם, כדרך שבן עיר ניכר בו שהוא בן עיר, בן כפר ניכר בו שהוא בן כפר, ובן תורה ניכר בו שהוא בן תורה, כך בן עולם הבא ניכר שהוא משם בא, הוא שייך לשם.
מעתה, צריך להבין מה הדבר המיוחד בסמיכת גאולה לתפילה, אם הכונה לעצם האמירה, הלא אנו עושים זאת יום יום ואיננו רואים בזה דבר מיוחד, איזה עבודה מיוחדת יש בלסמוך את שני העניינים האלה זה לזה, לשייך ולחבר את הגאולה והתפילה יחד.
הסומך גאולה לתפילה מקיים את הגאולה
רבנו יונה בתחילת ברכות מאריך בענין זה של סמיכת גאולה לתפילה, ומביא שתי טעמים על כך, וז"ל (ב' ע"ב בדפי הרי"ף), "איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. יש להקשות, וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא, ואומר מורי הרב [זה רבנו יונה עצמו] שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה, מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא, והתפלה היא עבודה כדאמרינן ועבדתם את ה' אלקיכם זו היא תפלה, וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא", זה אופן אחד. פירוש הדבר, מי שסומך גאולה לתפילה הוא ממשיך את תכלית הגאולה והוא מיד מקיים אותה, כתוב כאן שמי שסומך גאולה לתפילה הוא בעצם נגאל, לכן הוא בן עולם הבא. השכר הגדול מגיע לאותו אדם משום שבעצם הוא מבצע את עניין הגאולה, הוא מבצע את אותה תכלית שבגללה הוציא הקב''ה אותנו ממצרים, היינו, מי שמתפלל אחרי הגאולה, מיד אחרי שהוא מזכיר גאולה הוא עומד להתפלל, העניין בזה שהוא מוציא לפועל את כונת הגאולה, הגאולה היתה להיותנו לו לעבדים ובזה שהוא עומד להתפלל מתוך דברי גאולה , הוא מוציא לפועל את הכוונה שלשמה היתה הגאולה , וודאי שאם כן מגיע לו שכר גדול, כי הוא ממלא את התכלית שלשמה יצאנו ממצרים, זו אפשרות אחת.
סמיכת גאולה לתפילה – צירוף המעלה
שבתפילה עם המעלה שבגאולה וממשיך רבנו יונה באופן נוסף "ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום, וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה שאומר לשם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' וגו', וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא".
הפירוש בשני האופנים האלו יתבאר על דרך חקירה, כדרך הלימוד בישיבות, האם עניינה של סמיכת גאולה לתפילה הוא דין בגאולה או דין בתפילה, האם צריך לסמוך גאולה לתפילה מצד הגאולה או מצד התפילה, ועל כך אומר כאן רבנו יונה ששני הדברים אמת, היינו, הגאולה מחייבת תפילה אחריה והתפילה מחייבת גאולה לפניה, הדבר צריך להיות מחמת שני הדברים, זאת מעליותא בגאולה ומעליותא בתפילה, בשניהם זאת מעליותא. פירוש הדבר, כשאנחנו מדברים על סמיכת גאולה לתפילה, אנו צריכים לחבר את שני הדברים האלה יחד זה לזה, ונבאר את תוכן הדברים.
התפילה היא שמעמידה את כל ההמשך
עומק הביאור בדברי רבנו יונה, תפילה עניינה העמדת כל סדר הדברים , כל מה שצריך להמשיך , כל המשך שחייב לבוא, זה עניינה של תפילה. כל ענייני האדם, כל ענייני העולם, אפילו המשך של דרך הטבע, את הכל מכניסים בתפילה. ודאי, אדם לא צריך להתפלל על זריחת השמש, על זה לא מתפללים אלא אומרים דברי שבח, אבל כל ענייני העולם שהם יכולים להיות ויכולים שלא להיות, כל דרכי הטבע, את כולם אנחנו מכניסים בתפילה , אנחנו מבקשים בתפילה על הכל. לדוגמא, כאשר אנחנו מבקשים על דעת, הלא קשה למצוא בינינו אדם שלא חושב את עצמו לבר דעת, אולם אנו מתפללים על המשך הדעת, תפילה בעצם היא העמדה שכל מה שיש לנו ממשיך רק מכח תפילה.
כל שינוי זמן מחייב תפילה
המדובר כאן בתפילות המסודרות והקבועות, שלושת התפילות שמתפללים כל יום, ותפילות אלו עניינם שאין המשך אלא בתפילה. כל שינוי זמן מחייב תפילה, שחרית מחייבת תפילה , בין ערביים שוב מחייב תפילה, והלילה שוב מחייב תפילה, כל שינוי מצב מחייב תפילה, מצד עצם סדר הזמן, הזמן הולך וזורם, וכך, יש בוקר יש ערב ויש לילה, ואלו הם שינויי הזמנים, היום מתחלק ללפני צהרים ואחרי הצהרים, ההתגברות של היום והשקיעה של היום, והלילה כולו אחד [הלילה בעצם כולו אחד, אין בו שינויי זמנים, ועוד נאריך בזה בעז"ה בעניין תפילת מעריב] אלו הן שלשת התפילות, אשר מצטרפות לעצם סדר הזמנים.
אין לך דבר קבוע יציב ומסודר, אשר ממשיך והולך על סידרו, ממשיך על מתכונתו כמות שהוא, כמו סדר הזמן, ואנחנו מתפללים בסדר הזמנים הזה, בכל שינוי זמן, אנחנו מתפללים שחרית אנחנו מתפללים מנחה ואנחנו מתפללים ערבית, באותו שינוי הזמן שהוא מהלך מסודר וקבוע בעצם, כאשר הדברים נוקפים ועוברים להם בסדר קבוע תמיד, בו אנו עומדים ומתפללים.
זה עומק המושג תפילות אבות תיקנום, תפילות אבות תיקנום פירושו, שחרית זה אברהם אבינו, זאת התחלה, בין הערביים זה עוד אב, זה יצחק, ותפילת ערבית זה עוד אב, זה יעקב, היינו, כאן נמצאים האבות.
עניין התפילה הוא שכעת מתחיל זמן חדש ואנחנו מתפללים, יש את בחינת ההתחלה של שחרית, בחינת אי צירוף הדברים לסדר זמן קבוע, אלא תפיסת בחינת ההתחלה של הדבר הזה, בשחרית, יש איזה שינוי בזמן, בורא עולם מחליף את הזמנים, וכשמתחלף זמן אנו נעמדים להתפלל, וכך, כל חילופי זמן מחייבים אותנו בתפילה, אנחנו מתפללים בחילופי הזמן, כך זה כשמתחלף זמן לבוקר, כך זה כשהזמן שוב מקבל תחלופה לקראת ערב, בסוף היום, כאשר היום נגמר, שוב הדבר צריך להיות נתפס אצלנו כמציאות חדשה בעולם, זאת תפילה, ותפילת ערבית היא שוב תפילה, זה פירוש הדברים "תפילות אבות תיקנום", את התפילות תקנו לנו האבות, הם היו אלו שהשחרית והערבית והמנחה שלהם היו אבות, הם לא היו תולדות.
סדר הזמן הוא כולו תולדה, כל סדר הזמן הוא המשך, זה הולך הלאה, זה תמיד המשך בעצם, זה ענינו של זמן, הוא בעצם המשך. כשאנו מצרפים תפילה לסדר הזמן, זה הפירוש תפילות אבות תיקנום, כאשר אנו מתפללים תפילת שחרית, המכוון בזה אינו שאנו מתפללים בבוקר אלא עצם התפילה היא תפילת הבוקר, היא מצטרפת לזמן, וכך גם תפילת מנחה, אף היא מצטרפת לזמן, זו תפילה של הזמן המסוים הזה, וכן תפילת ערבית גם היא מצטרפת לזמן, היא התפילה של הזמן הזה, [איננו מתפללים את אותה תפילה שלש פעמים ביום אלא כל פעם זו תפילה מיוחדת לעצמה, התפילה של אותו זמן], זה נקרא תפילות אבות תיקנום, כאן האבות הכניסו את עצמם באופן שמצטרף לסדר העולם, להמשך החיים, להמשך קיומנו. עצם עניינה של התפילה הוא צירוף להמשך של סדר הזמן, המשך סדר הזמן הוא עם תפילה. אנחנו הרי בני בניהם, אנחנו ממשיכים, אבל האבות תיקנום, היינו, כאן אנחנו שייכים לאבות, בתפילה אנחנו מצרפים את עצמנו לאבות.
תפילה כותיקין – היום מתחיל בתפילה
מתוך דברי הגמרא בברכות יוצא (ט' ע"ב), וכך מתפרש להדיא בדברי הראשונים (עי' תוס' שם בד"ה כל), שהמעליותא הגדולה של סמיכת גאולה לתפילה היא לומר גאל ישראל ברגע האחרון של הלילה ואת התפילה ברגע הראשון של היום, כלומר, זאת התפילה, לסמוך גאולה לתפילה כוותיקין, ומי שעושה את הדבר הזה, הוא באמת זה שזוכה למעלה הכתובה בגמרא "איזהו בן עולם הבא זה שסומך גאולה לתפילה", נראה כי יש כאן משהו מיוחד בעצם גדר סמיכת גאולה לתפילה.
והנה, לכאורה, סמיכת גאולה לתפילה הוא גדר בפני עצמו ולחודיה קאי, וכן ותיקין זו מעלה לעצמה, ואילו כאן אנו רואים שיש מעלה המצטרפת עם שני המעלות האלה יחד, במה מצטרפת כאן מעלת סמיכת גאולה לתפילה למעלת ותיקין.
אכן, לפי מה שנתבאר נוכל להבין, ותיקין פירושה תפילה ברגע של תחילת היום, ממש באותו רגע שהיום מתחיל, שם, מתחילה תפילה, היום מתחיל בתפילה , אותו רגע של תחילת היום זה רגע של תפילה, כלומר, היום והתפילה מתחילים יחד, מעתה, מובן שסמיכת גאולה לתפילה כאן היא מעליותא, יש כאן יותר סמיכת גאולה לתפילה.
עיקר עניינה של סמיכת גאולה לתפילה בזה, שכאשר סומכים גאולה לתפילה התפילה עצמה נתפסת כדבר שהוא גאולה, יש תוכן של גאולה בתפילה בעצמה, ממילא זו גם הבנה בגאולה, כמובן. בסמיכת גאולה לתפילה, הם באים שניהם ומאירים זה על זה, הגאולה מאירה על התפילה והתפילה על הגאולה , וכאמור, זה דין בשניהם, תוכן העניין, הכל מצטרף יחד, האבות הם מציאות של גאולה בעולם, ותפילות אבות תיקנום, וסמיכת גאולה לתפילה עניינה שהתפילות שלנו מצטרפות לעניין הגאולה , כך אנחנו תופסים את ה'תפילות אבות תיקנום'.
התפילה והגאולה – שניהם נמצאים
בידינו מהאבות אנו עוסקים בסוגיית 'תפילות אבות תקנום', זה מה שנשתייר בידינו מהאבות. בכל יתר הדברים כולם שאנו מצווים בהם, אנו מצווים מכח התורה, מכח שזה ניתן לנו מסיני, במילה אנחנו חייבים משום שזה כתוב בתורה, וכך גם בגיד הנשה וביתר הדברים, כמו שכבר מאריך זה הרמב"ם בחולין בפרק גיד הנשה בפירוש המשניות (פ"ז מ"ו), זה לא נשתייר בידינו מכח האבות , חוץ מ'תפילות אבות תיקנום', שבהם, כשמתפללים את התפילה, אנו מתפללים את תפילתו של אברהם, תפילתו של יצחק, תפילתו של יעקב, [יש אפילו שקוראים לזה כך].
התפילות, זה מה שיש בידינו מהאבות בעצם, זה באמת מהאבות, בזה אנחנו מצורפים בעצם לאבות, ויש עוד דבר אחד, והוא, שאנחנו בני בניהם, ואנחנו אלו שעלינו זה יתקיים, אותו "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" יתקיים בנו, זה הקשר שלנו לאבות , וגם את זה אנחנו מזכירים בתפילה כשאנחנו מברכים ברכת אבות. ברכת אבות זו ההתחלה של התפילה, 'הבו לה' בני אלים', כ אן נמצאת ההתחלה, וההתחלה הזאת עניינה שני דברים, התפילות שהאבות תיקנום, וכוח הגאולה שנמצא בהם באבות, כפי שנתבאר שהאבות עצמם הם הגאולה .
כשאנחנו מברכים ברכת אבות אנחנו אומרים את שני הדברים האלה גם יחד, אנחנו מזכירים אותם בבחינות של "אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", זה כביכול שבח לבורא העולם, ובחינת האבות שנמצאת אצלנו, שנשתיירה בידינו מהאבות, זה "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם", נשאר בנו אותו כח שנקרא גאולה, הכח הזה הוא כח שפתחו אותו האבות, האבות פתחו גאולה בעולם. וכפי שכבר בארנו, פתיחת גאולה פירושה, תמיד בכל מקרה, כל גאולה עניינה קץ של המצב הקודם, המצב הקודם לא ממשיך בשום פרט, המצב הקודם נגמר וכאן זאת התחלה חדשה .
לך לך זו הפתיחה של הגאולה
היום, במצבנו שלנו, אותה בחינה שנקראת התחלה חדשה רחוקה מאיתנו, זאת הגלות, זה השיעבוד, מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כדאיתא בסוף סוטה, אנחנו הולכים ומתרחקים מהברכה יותר ויותר, מאותה ברכה שהיא שורש חיינו ושורש קיומנו, היינו, מכל ברכת האבות, אנחנו הולכים ומתרחקים ממנה. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך , ואגדלה שמך , והיה ברכה", זאת היתה הפסיעה הראשונה של אברהם בעולם, אכן, מיום שחרב בית המקדש, אנחנו ממשיכים ללכת, אנחנו גם ממשיכים מארצנו ממולדתנו מבית אבינו, וגם אל הארץ אשר אראך, אבל זה סתום, מה שלא קורה לנו זה ההמשך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, הכל קורה הפוך, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כל זה הולך ומתמעט, ואעשך לגוי גדול, חלילה, הולך ומתמעט, ואברכך, אין צורך להאריך בזה, ואגדלה שמך, שוב, והיה ברכה, שוב, אנחנו לא רואים את כל זה, זו הגלות עצמה, זה העונש, אנחנו הולכים בכיוון מהברכה והלאה, אנחנו צועדים כאילו מהברכה וחוצה.
"לך לך" זאת ההגדה הראשונה של גאולה בעולם, כמו שאומר המדרש שהבאנו בשבוע הקודם על אותיות מנצפ"ך, ולכן היא נאמרה בשני כפי"ם, ך' זאת האות הראשונה של הגאולה, זאת האות הכפולה הראשונה באלפא ביתא, שהיא הגאולה הראשונה שהיתה בעולם, לך לך, אלו שתי המילים הראשונות של הגאולה שנאמרו בעולם, צריך להיות תוכן של גאולה במילים האלה , תוכן הגאולה הוא "מארצך וממולדתך ומבית אביך", דרך חדשה . בלך לך כתוב בפירוש שניתק ונגמר המצב הקודם, זה קץ המצב הקודם, וכאן התחילה התחלה חדשה, זאת הגאולה הראשונה שנאמרה בעולם.
כך זה באברהם וכך זה בממי"ם של יצחק וכך זה בנוני"ם של יעקב, אצל יצחק כתוב "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד", הכוונה בזה, העולם הקודם לא סובל אותך יותר, אתה צריך לפרוש ממנו, צריך כאן לפרוש מהסדר הקודם, מהמערכת הקודמת, כאן קרה משהו שמפריד אותו מהמערכת הקודמת, זה דבר חדש , וכך זה גם בתפילתו של יעקב "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", היינו, שים אותי במקום כזה שהוא לא יוכל לפגוע בי.
אלו הם האותיות של הגאולה, הם אותיות של קץ, קץ מצב, כאן כאי לו נפתח הפתח להגדה חדשה. כדרך שכל האותיות כולם מבטאות סדר דברים, כך ישנם אותיות שמבטאות קץ דברים, גמר, עם התחלה חדשה. עבורנו, אנחנו המקיימים בגופנו לך לך, ואנחנו מתרחקים והולכים מארצנו ממולדתנו ומבית אבינו, הולכים, לאן אנו הולכים, זה ודאי אל הארץ אשר אראך, ואנחנו מקוים שמהר. אכן, השייכות לעניינה של הגאולה, השייכות שלנו לאותה הגדה של לך לך, ההגדה של הגאולה, היא אך ורק בדווקא על ידי תפילה, אך ורק על ידי מה שהאבות תיקנו.
מה הוא האופן שלנו לצאת להתרומם מעל סדר הזמן, מעל המערכת המשעבדת ההולכת הלאה , המערכת שהיא כולה המשך, יש אופן אחד, יש דבר אחד שעוצר את כל סדר הזמן, עושה כל שחרית לתחילה חדשה, עושה כל חילוף זמן להתחלה חדשה, זאת פתיחה חדשה של זמן, זה זמן חדש, הדבר הזה אפשרי רק על ידי תפילה.
העובדה שתפילה מתפללים בעמידה, יש בה בתוכן הענין עצירה של סדר ה' לך לך', כאן נעצר הסדר של הזרימה, של ההמשך, בכל תפילה אנו פורשים מכל המערכת ושמים את עצמנו במקום אחר, אנחנו עומדים כביכול מול הבורא, ושם זה המקום שמשם אנחנו מבקשים ומקבלים את ההמשך , וזה מפקיע את ההמשך מלהיות המשך. כל מי שלא מתפלל באופן כזה, אולי הוא מתפלל, אבל הוא לא עומד בתקנתם של האבות, לא מין תפילה כזו תקנו האבות. התפילה שהאבות תיקנו, הם תיקנו עמידה לפניו, האבות תיקנו שכל זמן שמתחלף, צריך להיות מתחלף מכוח יניקה מלמעלה, זה בעצם ממש ענינה של הגאולה.
אחרית כראשית – להיות לכם לאלקים
בקדושה של מוסף בשבת ויום טוב, קדושת כתר, בנוסח ספרד, וכך כתוב בנוסח התפילה של הרמב"ם והרבה ראשונים, אומרים "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלקים", יש כאן משהו מיוחד בגאולת אחרית כראשית, אנחנו מבקשים שהקב"ה ישמיע לנו ברחמיו שנית לעיני כל חי, לאמר, אנחנו אפילו שמים בפיו מה לומר, ומה הדבר שהוא ישמיע לנו, הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלוקים, היינו, הכוונה כאן היא שכדרך ששם הייתה התחלה כך גם פה תהיה התחלה, אנחנו כבר באחרית, אבל כראשית, הן גאלתי אתכם אחרית כראשית.
אנחנו באמת מחכים מייחלים ומצפים לאותו רגע שיתקיים בנו והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר, זה ייאמר עוד פעם, פעם אחת הדבר כבר נאמר, זאת גאולת מצרים שהיתה אב לגאולות, זאת גאולת הראשית, אז היתה התחלה, ואז זו באמת היתה התחלה, התחלה שלא קדם לה דבר, זאת היתה הלידה, אכן, הגאולה האחרונה היא גאולה של אחרית, זאת גאולה שצריך לעקור, לסיים מצב, להביא מצב מסוים לקץ, ועל גביו להתחיל התחלה חדשה, כאן יש קושי פי כמה, זה באמת דבר נורא.
בגאולת מצרים היתה התחלה חדשה אבל זה לא בא להוציא, זאת היתה הולדת חדשה, קודם לכן לא היתה מציאות כזאת בעצם , הגאולה היתה התחלה חדשה , כעובר ממעי אמו, אכן כאן, בגאולה האחרונה, יש תהליך ארוך, ומתוך כל התהליך הארוך הזה מכאן צריכה לצאת לידה חדשה, התחלה חדשה, אבל ההתחלה החדשה הזו צריכה לבוא באחרית דבר, יש כאן סיכום וגמר של תהליך ארוך, ומכאן צריך להוציא לידה חדשה, מכאן להוציא "להיות לכם לאלקים" חדש .
"והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר הן גאלתי אתכם אחרית כראשית", זה לחדש עוד פעם "להיות לכם לאלקים", כמו שיש אמירה "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", כך צריכה לבוא עוד אמירה, "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלקים", והסיום הוא שוב "אני ה' אלקיכם", כמו שהיה הסיום ביציאת מצרים. "להיות לכם לאלקים", זה נקרא לחדש כאן עוד אפשרות לפתוח את מה שנקרא אלקינו. כך אנחנו פותחים את התפילה, " אלקינו ואלקי אבותינו", זאת המשמעות של הגאולה , אלקינו ואלוקי אבותינו. האפשרות לומר עוד פעם אלקינו, אפשרות חדשה לחדש את הדבר, "להיות לכם לאלקים", לזה אנחנו מייחלים.
תפילות אבות תיקנום, זה מה שיש בידינו מהאבות, עד כמה שאנחנו נצטרף ונתחבר למעלת אבותינו "שהיה סוד אלוק עלי אהליהם" כלשון הרמב"ן, בהם נתקיים להיות לכם לאלקים, כך גם אנחנו נחשב גאולים.
