צליל

 In modern Hebrew, צליל is a sound or tone. The word in that form appears only once in all of Tanach: 

וַיָּבֹ֣א גִדְע֔וֹן וְהִ֨נֵּה⁠־אִ֔ישׁ מְסַפֵּ֥ר לְרֵעֵ֖הוּ חֲל֑וֹם וַיֹּ֜אמֶר הִנֵּ֧ה חֲל֣וֹם חָלַ֗מְתִּי וְהִנֵּ֨ה צְלִ֜יל לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד⁠־הָ֠אֹ֠הֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל׃

When Gideon had come, behold, there was a man telling a dream to his fellow; and he said, "Behold, I dreamed a dream; and behold, a *cake* of barley bread tumbled into the camp of Midian and came to the tent, and struck it so that it fell and turned it upside down, so that the tent lay flat. [Shoftim 7-13]

Some Meforshim [like Rashi] render it cake [or baked item, related to צלי - roasted] while others [like Radak and Ralbag] say that the pasuk means that there was a *sound* of barley bread. 

Modern Hebrew went with the latter interpretation.

Note: The כתיב is צלול with a "ו" which is a word that appears nowhere in Tanach and later came to mean [as is used today] "clear". [Naomi Shemer made that famous in ירושלים של זהב as in אויר הרים צלול כמים].  

There is another pasuk תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו (שמואל א ג':י"א)  which is related where תצילנה means sound. 

צל is also "shade and is the root of להציל - to save, which is like giving someone *shade* from danger.

מחברת מנחם

צליל – צליל לחם שעורים (שופטים ז':י"ג).

ספר השורשים לר' יונה אבן ג'נאח

הצדי והלמד הכפולה – כצל עובר (תהלים קמ"ד:ד'). צללי ערב (ירמיהו ו':ד') על מצלות הסוס (זכריה י"ד:כ') כבר נזכר בספר בעלי הכפל וחברנו אנחנו אליו בספר התוספת כאשר צללו שערי ירושלם (נחמיה י"ג:י"ט) וספקנו שם על ר' יהודה שחברו עם צללו כעפרת (שמות ט"ו:י') אשר ענינו השקיעה. ומהענין הזה כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז':י"ב) והוא שהחכם אומר טובה חכמה עם נחלה אמר מה טובה החכמה כשהיא מתחברת לבעליה עם הממון כי כשיהיה כן יהיה כבוד בני אדם למי שיתחברו עמו יותר ויהיה קבולם לחכמתו יותר ואחרי כן אמר כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה אמר כן כבוד החכמה ככבוד הטמון אך היתרון לדעת ולחכמה כי החכמה תחיה בעליה. ופרשתי בצל כבוד אע"פ שפשטה צל מפני שהוא מן המלות אשר שמשו בו על דרך השאלה והעברה נאמר על כן באו בצל קורתי (בראשית י"ט:ח') והחפץ בו התכבדו בי ונאמר עוד סר צלם מעליהם (במדבר י"ד:ט') כלומר סר גבהם. ואמרו בצלצל כנפים (ישעיהו י"ח:א') שהוא [מן השרש הזה ו]מהענין הזה ומפרשין אותו שכל פאותיה יש עליהם צל רוצה לומר שהרים גבוהים מאד והם סוככים עליה. והוספנו אנחנו בספר התוספת ענין שלישי צללו שפתי (חבקוק ג':ט"ז) תצלינה שתי אזניו (שמואל א ג':י"א) ושמנו ממנו והנה צליל לחם שעורים (שופטים ז':י"ג) כמו רעש. וכבר בארנו איכות זה בספר התוכחת ואמר התרגום בוהנה צליל (שופטים ז':י"ג) והא חרר ומאמרו [אינו] מסכים למאמרנו בו. ומן השרש הזה והענין הזה ובמנענעים ובצלצלים (שמואל ב ו':ה') בצלצלי שמע (תהלים ק"נ:ה') והלוים בני אסף במצלתים (עזרא ג':י') אלא שבמצלתים חסר אחד מכפליו ופרוש המלות האלה שני כלים של נחושת שמקישים בהם זה בזה בשתי ידים ומשמיעים קול והראיה על זה מה שאמרו במשנה (בבלי תמיד ל"ג:) הניף הסגן בסודרים והקיש בן ארזא בצלאל ודברו הלוים בשיר [וצלצל אחד בצלצלי שמע]. ואמרו עוד (תמיד ג':ח') היו שומעין קול ארזא מצלצל מיריחו ואמרם הקיש בן ארזא בצלאל ראיה שהוא כלי מקישין בו כאשר אנחנו רואים הכלים הנקראים בערב מְצַפַקְתַיְן ופרוש והקיש וספק מאמרו וארכבתיה דא לדא נקשן (דניאל ה':ו') [וההקשה לא תהיה אלא מדבר בדבר אחר כאשר נאמר דא לדא נקשן]. ובמשנה עוד (בכורות ז':ו') המקיש בקרסליו ובארכבותיה כלומר שמכים זו בזו ובתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי ברכות ח':ה') אמר ר' לוי במוצאי שבת זמן לו הקב"ה לאדם הראשון שני רעפים והקישן ויצא האור מהם כלומר הכם זה בזה. ומצלתים וצלצל כלי אחד ונאמר על דרך הדמיון במצלתים בדמותם בלבד לקשקשים שבראש הדג ובצלאל דגים ראשו (איוב מ':ל"א).

הצדי והלמד וההא – אצלה בשר (ישעיהו מ"ד:י"ט) כי אם צלי אש (שמות י"ב:ט') כבר נזכר בספר אותות הרפיון.

מבוסס על מהדורת באכער, ברלין תרנ"ו, באדיבות מכון ורוממנו לחקר שפת הקודש והרב יהושע שטיינברג (כל הזכויות שמורות)

ספר השורשים לרד"ק

צלל – יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר (תהלים קמ"ד:ד'), כמו הצל שעובר במהרה בהתפשט השמש. ויש לפרש כצל העוף העובר בעופפו. וכן פירשו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים קמ"ד:ד') כצל עובר כהדין עופא דעבר בטוליה וטוליה עבר עמיה. כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב (ירמיהו ו':ד'), יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ (איוב מ':כ"ב). וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל (קהלת ח':י"ג). בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז':י"ב), פירוש ינוח האדם בצל החכמה כשיהיה גם בצל הכסף כשיהיה לו די ספקו שיתקבל יותר בעיני בני אדם כשלא יצטרך להם ויוכל להתעסק בחכמה כשיהיה לו במה יחיה, כמו שאמר בפסוק האחר טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה (קהלת ז':י"א) אף על פי כן יתרון הדעת הוא שהחכמה לבדה תחיה בעליה. בְּצֵל קֹרָתִי (בראשית י"ט:ח'), סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם (במדבר י"ד:ט'), וְנָסוּ הַצְּלָלִים (שיר השירים ב':י"ז). והפעל ממנו מבנין הקל כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם (נחמיה י"ג:י"ט), כלומר שהעריב השמש וצללו שערי ירושלם. והפעל מבנין הפעיל וְחֹרֶשׁ מֵצַל (יחזקאל ל"א:ג'), כלומר עושה צל. או יהיה שם תאר.

והתאר: בהכפל גם פ"א הפעל הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם (ישעיהו י"ח:א'), כלומר שמצלת על העולם ברוב כנפיה, והוא דרך משל על רוב הסחורות ומיני הדברים היוצאום ממנה לשאר ארצות. ויונתן תרגם דְאָתָן לָהּ בִּסְפִינָן מֵאַרְעָא רְחִיקָא וְקִלְעֵיהוֹן פְּרִיסָן כְּנִשְׁרָא דְטָאִיס בְּכַנְפוֹהִי.

וענין אחר: לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי (חבקוק ג':ט"ז).

והנפעל: אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָיּו [שֹׁמְעָהּ] תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו (מלכים ב כ"א:י"ב), אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו (ירמיהו י"ט:ג').

והכבד [פִּעֵל] אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו (שמואל א ג':י"א), ענין תנועת הרעש טנדמנ"ט בלע"ז.

והשם: צְלִול [צְלִיל] לֶחֶם שְׂעֹרִים (שופטים ז':י"ג), כלומר שמע רעש לחם שעורים וראה שהיה מתהפך במחנה מדין. ועוד נפרשנו בשרש צָלָה. ומזה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס (זכריה י"ד:כ'), והם הזגים התלויים כסוס שהם מתקשקשים. וכן בהכפל הפ"א וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים (שמואל ב ו':ה'), בסגול הפ"א בְצִלְצְלֵי שָׁמַע (תהלים ק"נ:ה'), בחירק הפ"א, והם שני כלי נחשת שמקישים זה בזה ומשמיעין קול. וכן אמרו במשנה (משנה תמיד ז':ג') הקיש בן ארזא בצלצל. אבל בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה (תהלים ק"נ:ה'), הוא אומר על החצוצרות. ובנפול אות הכפל בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם (עזרא ג':י'), בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ (דברי הימים א ט"ו:י"ט), ונקרא בלשון שנים לפי שהם שני כלים שמקישין זה בזה. וסמיכות במצלתים נחשת כתבנו הדומים לו בחלק הדקדוק שהוא חלק הראשון מן הספר.

וענין אחר: צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת (שמות ט"ו:י'), כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם (נחמיה י"ג:י"ט), ענינם ענין שקיעה. וכן הביאם רבי יהודה. ופירוש כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם כאשר נשתקעו מליכנס בשערי ירושלם כלומר שהיה ערב. והנכון כמו שכתבנו אותו מענין צֵל. וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ (איוב מ':ל"א), כלי שדוקרים בו הדג במים ומעלין אותו פיזיר"א בלע"ז. ויש אומרים שהוא כלי העשוי משבטים יכנס בו ראש הדג ונלכד בו.

צלה – אֶצְלֶה בָשָׂר (ישעיהו מ"ד:י"ט), לִצְלוֹת לַכֹּהֵן (שמואל א ב':ט"ו).

והתאר: צלי כִּי אִם צְלִי אֵשׁ (שמות י"ב:ט').

והשם: בהכפל עי"ן הפעל צְלִול [צְלִיל] לֶחֶם שְׂעֹרִים (שופטים ז':י"ג), בפלס הֲגִיג מן הָגָה ופירושו עוגת, לחם שעורים. וכן תרגם יונתן חֲרַר דִלְחֵם שְעוֹרִין. והיא העוגה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (משנה שבת א':י', בבלי שבת י"ט:) ולא חררה על גבי גחלים. ונקראת כן לפי שהיא נאפת על גבי גחלים כמו הצלי. ומפני זה נקראת גם כן חררה שהיא ענין שריפה. וכבר זכרנו אותו ענין אחר בשרש צָלַל.

מבוסס על מהדורת ביזנתל וליברכט, ברלין תר"ז, באדיבות הרב שלום זק