מלבי"ם -
אליך ה' אקרא – תפלתי היא רק אליך לא לאחר, וגם אל ה' אתחנן – התפלה היתה בעבור ה' וכבוד שמו, ר"ל שלא התפללתי על החיים בעבורי, רק כדי שאוכל להודות לך ולעבדך, וזה היה אצלי התכלית שהתאויתי לחיות, כי כן היה נוסח תפלתי. מה בצע בדמי – הנה בחיי יש לך בצע ותועלת ממני במה שאני מודה ומשבח לך, אבל בדמי, דהיינו בשתיקתי והפסק תנועתי, מה בצע יהיה לך, וכן מה בצע יהיה לך ברדתי אל שחת – כי
א. כ״ז שאני חי אני נותן הודאה על טובותיך אבל היודך עפר
ב. כ״ז שאני חי אודיע האמתיות מכבוד ה׳ והשגחתו ונפלאותיו, אבל במותי היגיד אמתך – ולכן
שמע ה׳ וחנני להקימני מחליי וה׳ היה עוזר לי שאוכל להודות לך.
------
אליך ד' אקרא, ואל אד' אתחנן.
יסוד הטוב, הבא מתוך ההכרה החודרת, מתוך הבחינה של חלישות העמדה של ההויה וכל תנאיה מצד עצמה, הוא הולך ומתחזק ע"י שהוא מביא את הצימאון האלהי העליון לחדור לתוכיותה של הנשמה, השוקקה להיות קשורה במהות הקיים לעדי עד, במקור חיי החיים, מכון כל השלמות הנצח וההוד. על כן הקריאה אל ד' בשמו העצם, בשם הגדול, מקור כל ההויה, זהו האור הפנימי, החודר ומאיר את כל המחשכים.
המדה השניה המסובבת מתוך גדלותה של המדה העליונה, היא מה שהשקיקה להמשיך את הטוב, את הסדור הקיים בתנאיו המורכבים, המתקבלים על רצונו ודעתו של אדם, היא פועלת בקשר הרצון של האדם בהם מצד אחד, וחסרון הבטחה בקיומם מצד השני, שתבא התחינה לאדון כל, המנהיג את כל עולמים במדת מלכותו ושפעת השגחתו, בשביעת טובם, להמשיך ע"י עלית הרצון של התחינה את הופעת החיים והקיום, שמתוך בך החיים בעצמם, עם כל הויתם ותנאיהם מתעדנים בעדן הקדוש של אור ד' ושפעת טובו. אליך ד' אקרא, ואורך הגדול חודר בי לרוממני אל מרומי ההשכלה והחביון האלהי, רום הכבוד ותפארת עולמים כולם בשרשי מציאותם. ואל אדני אתחנן, להמשיך במצב המוגבל, של כל המשכות היש והמצבים התנאיים, את כל האשר והטוב, הראוי להכנס בתחומיהם, שיהיה זה טוב נמשך, עדין ונעלה, מביא למגמות הגונות ולברכת אמת, של תכלית אחרית ותקוה טובה.
יש כאן ב' מיני קריאה: אל שם י-ה-ו-ה אקרא, מתוך הכרה של מהותו של קיים עדי עד חיי החיים.
וגם אל שם אדנ"י שהאדם מרגיש חוסר בטחון בעצמו בתוך מצבו המוגבל מבקש שיגיע לתכלית ואחרית טובה. [רמ"צ]
