Saturday, December 23, 2023

הברכה הצפונה בתוכחה

 


הברכה – הצפונה בתוכחה


בערוב ימיו מכנס יעקב אבינו את בניו סביב מטתו, כדי לברכם לפני מותו, אך הנה במפתיע זוכים שלושת הבנים הראשונים – ראובן, שמעון ולוי – לדברי נזיפה ותוכחה במקום ברכה.

התחושה הקשה המלווה, מן הסתם, מעמד מביך זה באה לידי ביטוי – לפי פירוש רש"י – בתגובתו של יהודה, הבן הרביעי:

לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה נסוג לאחוריו, שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי: יהודה לא אתה כמותם... יהודה את יודוך אחיך.

אך דווקא העובדה שברכה של ממש מתחילה רק מיהודה מחריפה עוד יותר את תחושתם הקשה של ראובן, שמעון ולוי הסופגים עלבונות נוכח אחיהם הצופים ורואים בחרפתם.

ד"ר יהודה קיל, בפירושו לדעת מקרא, עומד על שאלה זו וכותב:

"ואם תתמה ותשאל: מה ראה הכתוב לכלול את דברי יעקב לראובן, שמעון ולוי – שעיקרם תוכחה בכלל הברכה? נשיב לך שגם בקבלת מוסר יש ברכה: 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך' (משלי כ"ט, יז)".

אמנם נכונים דברי יהודה קיל שגם בעצם התוכחה צפונה ברכה כדברי הכתוב: "טובה תוכחה מגולה מאהבה מסותרת" (משלי כ"ז, ה) והיו אף שפירשו את ה"מם" שבמילה 'מאהבה', לא כ'מם' – היתרון אלא כ'מם' – המתוך – היינו 'טובה תוכחה מגולה הנובעת מתוך אהבה מסותרת' (ועיין ב'מסילת ישרים' לרמח"ל בסוף דרכי קניית הענווה – "ויוכיחוהו באהבתם").

אך מכל מקום אם רק תוכחה לפנינו מן הראוי שתעשה בצנעא ולא בפרהסיה תוך הלבנת פניהם של ראובן, שמעון ולוי – ברבים.

ברכות משתלבות

זאת ועוד: לאחר שמסיים יעקב את דבריו לכל השבטים חותם הכתוב ומציין:

"זאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם

איש אשר כברכתו ברך אותם" (מ"ט, כח).

על פסוק זה שואל רש"י:

"והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרם?"

ותשובתו: "אלא כך פירושו: וזאת אשר דיבר להם אביהם מה שנאמר בעניין (עד כה). יכול שלא ברך לראובן, שמעון ולוי? תלמוד לומר: ויברך אותם – כולם במשמע, איש כברכתו- ברכה העתידה לבוא על כל אחד ואחד ברך אותם".

אך אם סבורים אנו לפי תומנו שלפנינו ברכות חדשות – המנותקות לחלוטין מהראשונות, והכתוב סתמן ולא פירשן, הנה מוסיף רש"י – בעקבות התנחומא, וכותב:

" 'איש כברכתו ברך אותם', לא היה לו לומר אלא איש כברכתו ברך אותו ומה תלמוד לומר ברך אותם?

אלא לפי שנתן ליהודה – גבורתו של אריה ולבנימין – חטיפתו של זאב, ולנפתלי – קלותו של איל, יכול שלא כלל בכל הברכות – תלמוד לומר ברך אותם" (היינו שנתן לכל אחד מקצת מברכות חבריו).

ובתנחומא מבואר הדבר יותר בדרך משל: 

"לפי שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שעושה שעורים ולבנימין ארץ שעושה חיטין, אף על פי כן כללן אלו באלו שיהיו אוכלים אלו משל אלו".

לפי פירוש זה נמצא אפוא שאיננו עוסקים כאן בברכות חדשות המנותקות מהראשונות, אלא בשילובן של הברכות הקודמות בדרך בה זוכים השבטים לקבל זה מברכתו של זה, אבל אם כך הדבר מתחדדת עוד יותר השאלה: וכי מה ניתן לצפות שיקבלו שאר השבטים מראובן, שמעון ולוי? וכי לא די שישאו הם בעוונותיהם ולא יעמיסו אותם כ'ברכה' על כל השבטים כולם?

שאלות אלה מחייבות אותנו להעמיק חקר במסרים הצפונים בתוכחתו המגולה של יעקב ולהוציא מהם מתוק מעז.

ראובן!  אנא – 'אל תותר!'

נפתח בדברי תוכחתו של יעקב לראובן:

"ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז" (מ"ט, ג).

ביטויים אלה מבוארים ברש"י – עפ"י מדרש רבה – כרומזים לכהונה ומלכות:

" 'יתר שאת' – ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה – לשון נשיאת כפיים ו'יתר עז' – במלכות, כמו 'ויתן עוז למלכו' (שמואל א' ב', י)" וברוח זו הולכים מרבית המפרשים.

אך הרד"ק – המפרש אף הוא כרש"י – מביא בשם אביו פירוש מקורי נפלא, וכה דבריו:

"ואדוני אבי פירש: 'יתר שאת' – עניין כפרה, שברכו יעקב שתתגבר סליחתו על עוונו".

ואכן המילה 'שאת' ניתן לפרשה כסליחה, כדרך שנאמר לקין: "הלא אם תטיב – שאת" (ד', ז) ומתרגם שם אונקלוס: "אם תטיב עובדך – ישתבק לך" – היינו – ייסלח לך.

וכן מבקש משה בתפילתו לאחר חטא העגל:

"אם תשא חטאתם..." (שמות ל"ב, לב) – היינו אם תסלח לחטאתם.

לאור פירוש זה קורא יעקב לראובן להתאזר בגבורה ולשאת תפילה למען יסור עוונו וחטאתו תכופר.

אפשר, שבעקבות פירוש זה ניתן לצעוד צעד נוסף ולבאר בדרך מקורית את הפסוק הבא:

"פחז כמים אל תותר"

רש"י מפרש: "הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך (...או תאוותך – הרד"ק) – כמים הללו הממהרים במרוצתם, לכך – 'אל תותר'. אל תרבה ליטול את כל היתירות הללו (כהונה ומלכות) שהיו ראויות לך".

אך בעקבות אביו של הרד"ק ניתן לפרש גם ביטוי זה כברכה ודרישה: "פחז כמים – אל תותר! היינו אל תוסיף להיות פחז כמים אלא חזור בתשובה על חילול יצועי אביך ואל תשוב לסורך.

"אל תותר" – משמעותו אפוא אל תיוותר בפחזותך כפי שנאמר במגילת רות (ב', יד): "ותאכל ותשבע ותותר" היינו שהותירה מלחמו של בועז למען חמותה.

ראובן – כבעל תשובה

ואכן במסורת חז"ל מצטייר ראובן כבעל תשובה השרוי בשקו ובתעניתו על חטא בלהה, ובסליחות לצום גדליה "הורית דרך תשובה לבת השובבה" נאמר במפורש – אגב נטילת ביטויים הלקוחים מפרשתנו:

"מחלל יצועי אביו אשר פחז כמים

נטיו רגליו כמעט – לולא לב שפך כמים".

אמנם יש להודות כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ותוכחתו של יעקב מהדהדת בדבריו לראובן בקול גדול, אך במסתרים נושאת היא בכנפיה את הצליל המנחם של התשובה והסליחה וזהו המסר הצפון בברכת ראובן שממנו ראוי שיתברכו כל אחיו הזקוקים גם הם לתשובה ולכפרה ועליו נאה לומר: "איש כברכתו – ברך אותם".

. . .

ועתה נפנה לדברי יעקב לשמעון ולוי:

את תוכחתו פותח יעקב במילה טעונה שניתן לפרשה לשבח ולגנאי: "שמעון ולוי אחים" (מ,ט, ה).

רש"י מפרש לגנאי: "אחים – בעצה אחת על שכם ועל יוסף שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו" (ל"ז, כ).

אך הרמב"ן לעומתו דורש ביטוי זה לזכות ביחס למעשה דינה:

" 'אחים' – בעלי אחווה כי יחם לבם על אחותם. וילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחווה עשו מה שעשו".

ואכן בפרשת דינה נאמר: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו..." (ל"ד, כה) ומציין מדרש רבה (כ, י): "לפי שמסרו נפשם עליהם נקראו אחיה".

אחים סוררים... אחים יקרים!

כמובן שאין ברגש האחווה ובמעשה מסירות הנפש, כדי לבטל את חומרת מעשיהם של שמעון ולוי וכדי לשכך את כעסו של יעקב על מעשה הטבח בשכם ולפיכך שופך הוא עליהם את זעמו במילים נוקבות:

"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט, ז).

אך גם כאן מן הראוי שנטה אוזן לצלילים הנסתרים מאחרי המילים הקשות:

על הביטוי "ארור אפם כי עז" – מציין רש"י בעקבות מדרש רבה (צט, י): "אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא אפם" (ולא אותם עצמם).

וברוח דבריו יש להוסיף ולומר: אף את חרון אפם כשלעצמו לא קילל אלא את ההפרזה היתירה שבו:

"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה". לאמור: גם אם היה מקום לחרון אף ועברה – לא היה ראוי לנקוט בענישה קולקטיבית ולהרוג עיר שלמה.

וכך אכן פירש הרמב"ן את דבריו החריפים של יעקב:

"כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר, בעבור שעשו (שמעון ולוי) חמס, כי הם (אנשי שכם) לא חטאו להם כלל.. ולכן יקלל אפם ועברתם".

לאור אופייה של תוכחה זו, שאינו שולל את עצם הקנאה ולא את התפרצות הרגשות ללא רסן ומגבלות, יובן גם הביטוי החותם את דברי יעקב:

"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

יעקב אינו מוציא את שמעון ולוי מכלל ישראל, אלא אדרבה, קובע כי יש לפזר כוחות אלה במינון נכון ובאיזון נכון בתוך עם ישראל תוך הקפדה לבל ירוכזו במקום אחד כגוש ישובים של קנאים העלולים לעשות מעשים נמהרים בקנאתם לכבוד ישראל ולארץ ישראל ולהביא מתוך פרץ רגשות לחילול השם נורא.

ברוח זו פירש הנצי"ב מוולוז'ין את דברי יעקב ב'העמק דבר':

" 'אחלקם ביעקב' – נצרך לפעמים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד – קשה. על כן אחלקם ביעקב שיהיו מעט במקום אחד. 'ואפיצם בישראל' – שכן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהיה פנחס במעשה זמרי, אבל רק מעט מעט יפה, על כן יהיו נפוצים בישראל".

'הרוכל היהודי' ו'הפרחח האירופי'

דברים מעין אלה כותב הרש"ר הירש, תוך הדגשה כי קנאתם של שמעון ולוי נחוצה דווקא בעידן הגלות בו נתונים ישראל לבוז ולמשיסה, וכה דבריו:

"...ואולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל והאומה מפוזרת, אז קרובה הסכנה שכל הכרה עצמית תאבד... ולפיכך 'אחלקם בישראל' – למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל, להביט בגאווה על הפרחח האירופאי... צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פזורנו היו בינינו גם שמעון ולוי. אלו החיו בנו את הכוח והעוז, את הגאווה היהודית האצילה...".

כמה יקרים דברים אלה, דווקא כשהם יוצאים מפיו של הרש"ר הירש המקובל כשקול ומתון ועם זאת מכיר בערך הקנאה והגאווה היהודית הנדרשת דווקא בגלות המרה.


מכל מקום נמצינו למדים שגם בתוכחתו של יעקב לשמעון ולוי צפונה ברכה לכלל האומה, שיהיו בה 'שמעונים' ו'לויים', אשר יעמדו על כבוד ישראל ויתבעו את עלבון האח המוכה והאחות האנוסה.

ושוב מאירים לנו הכתובים בחתימת ברכת יעקב גם ביחס לשמעון ולוי: 

"איש כברכתו – ברך אותם" – שגבורתם וקנאתם נושאת עמה ברכה לכל שבטי י-ה.

...אבל למען השם, במקום הנכון, בזמן הנכון ובמינון הנכון! 

לבל תפרוץ ללא רסן אש ההפקרות והקנאה ותאכל ארץ ומלואה.


הרב חנן פורת