כתוב בפסוק:
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.
כך מסתיימת הברכה של יעקב לשבט דן. פסוק משמעותי בן שלוש מילים. הרמח"ל בספר התפילות שכתב (תקט"ו תפילות), מסיים כל תפילה בפסוק הזה.
מן הפסוק הזה נגזרת השאלה שנשאל האדם לאחר מותו: "ציפית לישועה"? (שבת ל"א ע"א)
בבוא היום נידרש לענות על השאלה הזו. זה לא מבחן אמריקאי שצריך לסמן בו את התשובה הנכונה. כל אחד יעמוד מול רבונו של עולם ויצטרך לענות: האם ציפית לישועה?
הר"ן על הגמרא כותב:
ועוד צריך לבאר, צפית לישועה בימיך.
האם התבוננת בתקופה שלך, ובחנת מהי מדרגת הישועה של הדור הזה? מה עשית לטובת הישועה? כיצד פעלת לקדם את ישועת ישראל?
הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 257) כותב:
צפיה היא מגזרת צפה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל.
בצבא יש חיילים שתפקדם הוא תצפיתנים. כל אחד מקבל גיזרה והוא צריך לסרוק אותה ולדווח על כל שינוי. המודיעין מנתחים את כל המידע ועל פי זה קובעים את ההתנהלות של הצבא. אחד המחדלים הגדולים של המלחמה הוא שהתצפיות עבדו כמו שצריך ודיווחו על כל מה שראו, אבל לא נעשה דבר עם המידע החשוב.
כך גם ביחס לציפיה לישועה. התצפיתנים מודיעים: עם ישראל מתחיל לחזור לארץ ישראל. יש מי שהבין שקורה משהו ביחס לישועה, ויש מי שאמר: זה רק אימונים, לא משהו אמיתי. ושוב מדווחים - עוד אלפים עולים לארץ. ושוב יש שאומרים: זה שום דבר, לא צריך להתייחס לכך.
אנו צריכים לצפות לישועה בימינו, ולבדוק מה קורה בימינו והאם זה מעורר לפעול לקידום הישועה.
הרמח"ל כתב מאמר בשם "דרוש על הקיווי", שבו הוא מתייחס גם לפסוק שבו פתחנו.
הקיווי, "לישועתך קיויתי ה'", הוא מלשון קו. הקו הוא אינסופי. יש קו ישר שמחבר את המציאות שלנו, של כל אחד ואחד, עד לקב"ה, לשם הוי"ה. הקו מלמד שיש מציאות אינסופית שאנו קשורים אליה. הקו נותן את התקוה, שנצליח להתגבר על כל מכשולי המציאות, מכח החיבור שלנו אל המציאות האלוקית.
"תקות חוט השני" - התקוה היא כמו חוט שקושר אותנו אל המציאות האלוקית. הקישור אל המציאות האלוקית נותן לנו בטחון שניתן להתגבר על כל קושי ומכשול.
הקו קושר אותנו לשם ה'. זו התקוה שלנו. עם ישראל נקרא בשם ה', התורה היא שמותיו של הקב"ה, ומכח שם ה' ניתן להתגבר על כל דבר. אנו צריכים "לרכב על הקו", להבין שהקו מוביל אותנו ונותן לנו את הבטחון בישועה. שם ה' בא לידי ביטוי בתורה, בתפילה, באמונה בקיומו של עם ישראל ובנצח ישראל. זהו הקו שנותן לנו בטחון בישועה השלמה.
הסמ"ק, "ספר מצוות קטן", מתייחס לציפיה לישועה כחלק ממצות האמונה.
הוא שואל - היכן נצטווינו לצפות לישועה? אם שואלים את האדם אחר מותו "ציפית לישועה", הרי שיש חיוב על כך. אנו לא יכולים לומר: לא ידעתי שצריך לצפות לישועה...
החיוב לצפות לישועה הוא חלק ממצות האמונה. האמונה שיש בורא לעולם, מלמדת שיש מטרה לבריאה. ה' לא ברא את העולם "סתם כך", אלא יש לבריאה יעד ותכלית. על כך שואלים את האדם: האם ציפית להגעת הבריאה ליעדה ולתכליתה? האם עשית ופעלת לקירוב העולם ליעדו?
על הפסוק "לישועתך קיויתי ה'", דורשים חכמים (שמות רבה פרשה ל', כ"ד):
שאלו ישראל לבלעם: אימתי תהיה ישועה, אמר להם: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", אמר להם הקב"ה: זו היא דעתכם, אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי, אלא היו דומים לאביכם, שאמר: "לישועתך קויתי ה'", צפה לישועה שהיא קרובה, לכך נאמר: "כי קרובה ישועתי לבא".
מדוע שאלו ישראל את בלעם על הישועה? וכי אין להם אדם ראוי יותר לשאול אותו?
יתכן, שבלעם היה "בעל מופת". לזה הבטיח שיעבור טסט וכך היה, ולשני הבטיח שיזכה בפיס והוא זכה. כיון שכך, חשבו ישראל שהוא יכול לענות גם על השאלה "אימתי תהיה ישועה".
אך הגאולה והישועה הם במדרגה אחרת לגמרי ממופת לאדם פרטי. גאולה היא ענין כלל ישראלי, שתלוי בהכנת כלל ישראל ובקשת כלל ישראל את הגאולה. זה מעל ומעבר ליכולות של בלעם.
התשובה של בלעם היא פסוק בתורה (במדבר כ"ד, י"ז):
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב...
יש נקודת אמת גם בתשובתו של בלעם. אבל האמת היותר גדולה נמצאת בדבריו של יעקב אבינו: "לישועתך קיויתי ה'".
מצד אחד הגאולה היא דבר פלאי ורחוק. אך מצד שני הגאולה נמצאת עכשיו. לכל דור ולכל אדם יש תפקיד להביא את הגאולה. כל אחד צריך לומר: "לישועתך קיויתי ה'" - במעשי אני מצפה ומקרב את הישועה.
הבאנו פעמים רבות את דברי המדרש (רות רבה פרשה ה', ו'):
אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז, כ"א): "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד', י"ד): "הנה הוא יצא לקראתך", בתפים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר", עגלות מפטמות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג', ט"ז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'".
אם בעז היה מבין שהמפגש שלו עם רות מביא את משיח בן דוד - הוא היה מתייחס אחרת למאורע. מזה אנו צריכים ללמוד, שכל מעשה טוב, כל יוזמה ופעולה שאנו עושים - אנו צריכים לעשות בלב שלם כאילו זה מביא את המשיח. אם היינו יודעים שהכתוב מכתיב עלינו - היינו מתייחסים לאירועים בגדלות. כל מעשה שלנו נכתב בספר החיים, הוא חלק מהמציאות של הישועה.
כך מקיימים "לישועתך קיויתי ה'". כל אחד צריך לממש את הקיווי ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה של הציפיה לישועה.
אנו נמצאים בימים גדולים. בצד המעשי אנו חשים קושי גדול. יש תחושה שיש דברים שאין להם מענה ברמה הצבאית, וזה קשה. אנו מבינים שהמענה המרכזי שלנו לקשיים הוא העולם הרוחני של עם ישראל.
המלחמה הזו היא מלחמה על הזהות שלנו - מי אנחנו? אנו צריכים לחזק את ההבנה שאנו עמו של ה' - "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". יש לנו יעוד ותפקיד בארץ ישראל. במשך אלפי דורות עם ישראל חלם וייחל והתפלל לשוב אל ארץ ישראל. והנה, זכינו וזה קרה בדור שלנו. אנו חלק מחזרת עם ישראל לארצו. מה עשינו עם זה? האם מימשנו את החזון שאליו התפללו כל הדורות? האם חזרנו לארץ ישראל כדי לבלות עוד כמה שעות בקניון או בקולנוע?
המלחמה צריכה לעורר בנו את השאלות הללו - מה אנו עושים עם החזון האדיר של חזרת עם ישראל לארצו.
אנו צריכים לעשות בתוכנו מהפכה, להבין שיש לפנינו יעד גדול שאנו צועדים אליו. המהפכה הפנימית תביא גם את המהפכה במלחמה, ובע"ה יגיע הנצחון הגדול. "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ', ד').
